ארכיון תג: שכחה

אבל סיפרתי לך But I Told You

נט קינג קול ונטלי קולבלתי נשכחת

Nat King Cole & Natalie ColeUnforgettable

יש גיל, שממנו מצבנו רק מתדרדר. אין תרופה ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.

There is an age, from which our situation only deteriorates. There is no cure and it is impossible to turn back the clock.

"את יודעת", היא אומרת לי, "חשבתי שתזכרי."

גבותי עולות בתהיה. מה כבר הייתי אמורה לזכור? אני מפשפשת במהירות בנבכי התאים המאוד אפורים, מה כבר שכחתי?

"You know," she says to me, "I thought you'd remember."

My eyebrows are rising in wonder. What was I supposed to remember? I rummage through the depths of the very grey cells, what have I forgotten?

"את לא זוכרת, הא?" קולה תמה.

"אפשר לדעת על מה את מדברת?" אני מנסה לקבל רמז.

"את מהתלת בי?"

"נראה לך?"

שתינו יהודיות, כך ששיחה מעין זו, של שאלות וללא תשובות, הינה חזון נפרץ למדי ויכולה להמשך לנצח.

"You do not remember, huh?" Her voice is puzzled.

"May I know what you're talking about?" I try to get a clue.

"Are you kidding me?"

"You think?"

We are both Jewish, so a conversation of this kind, with questions and without answers, is a quite common phenomenon and can continue forever.

כדי שלא נשאר ערות עד אור הבוקר (הרי אין תקוה שאזכר), היא מקצרת תהליכים ומספרת לי מה שכביכול שכחתי. אין לי שמץ של מושג על מה היא מדברת. מבחינתי, עד כמה שזכרוני המתעתע מגיע, היא מעולם לא דיברה איתי על זה.

In order not to remain awake until the morning light (there is no hope I will remember), she shortens processes and tells me what I had as though forgotten. I have no idea what she's talking about. For me, as far as my deceptive memory is concerned, she never spoke to me about it.

"אבל סיפרתי לך!" היא קוראת בקול נחוש.

"איך סיפרת לי? אני ממש לא זוכרת! ודאי סיפרת את זה למישהי אחרת וחשבת שזו אני." גם זו אפשרות בגילנו.

"אני בטוחה שסיפרתי לך."

אהה, אני חושבת לעצמי, עכשו זה 'אני בטוחה שסיפרתי לך' המהוסס וכבר לא 'אבל סיפרתי לך' עם סימן הקריאה הנחוש. "מה להגיד לך", אני משיבה, "אם את בטוחה שסיפרת לי, אז מצבי חמור הרבה יותר ממה שדמיינתי לעצמי."

"But I told you!" She calls in a determined voice.

"How did you tell me? I really don't remember! You must have told this to someone else and thought it was me." This is also an option at our age.

"I'm sure I told you."

Aha, I think to myself, now it's a hesitant 'I'm sure I told you' and no longer 'but I told you' with the insistent exclamation mark. "What to tell you," I reply, "if you're sure you told me, my situation is much worse than I imagined."

כרגיל, כשאני אומרת משהו מסוים – היא חשה דחף בלתי נשלט לומר בדיוק את ההפך. "לא, מה פתאום!" היא מזדעקת. "מצבך בסדר גמור בהתחשב לגילך. הרי אינך נוטה לשכוח פרצופים של הקרובים לך, אלה שאת אמורה להכיר."

"עדיין לא", אני מרגיעה אותה ואת עצמי, "אבל איך יכול להיות ששכחתי את מה שאת אומרת שסיפרת לי? זה לא דבר שאני אמורה לשכוח. זה נראה לי מוזר מאוד."

As usual, when I say something – she feels an uncontrollable urge to say exactly the opposite. "No way!" She cries out. "Your situation is fine considering your age. After all, you don't tend to forget the faces of those close to you, the ones you're supposed to know."

"Not yet," I reassure her and myself, "but how can I have forgotten what you say you told me? It's not something I'm supposed to forget. It seems very strange to me."

מרלן דיטריך בהופעה חיה בלונדון 1972

Marlene Dietrich Live In London 1972