ארכיון תג: שכנים

קולות של עזיבה Sounds of Departure

שיר הפתיחה של שכנים

Neighbours (Israeli series) – The Opening Song

בוקר. אני פוקחת את עיני מתוך חלום מורכב אותו אני שוכחת תוך שניות. בחדר המדרגות רעשים של גרירת חפצים. שכני לקומה עוזבים היום. איזה יופי!

Morning. I open my eyes from a complex dream which I forget in seconds. There are noises of dragging in the staircase. My next-door neighbours are leaving today. Hooray!

מזה חודש הם מזיזים דברים, אורזים, מעבירים חפצים, מרעישים מבוקר ועד אמצע הליל ובלי מלה של התנצלות על ההפרעה לשכניהם. דרך ארץ מעולם לא היתה צד חזק אצלם. ברוכה שפטרתנו מעונשם של אלה! מקוה שמחליפיהם יהיו טובים ומתחשבים יותר, רצוי חילונים נורמליים.

For a month they have been moving items, packing, transferring things, making noise from morning to middle of the night and without a word of apology for interrupting their neighbours. Politeness had never been a strong side of them. Good riddance! Hoping that their replacements would be better and more considerate, preferably normal secular people.

במשפט אחד:

אנא, אלוקימתינו האדירות, הביאי לי שכנות טובות יותר!

In one sentence:

Please, our mighty Goddess, bring me better neighbours!

Neighbours Theme Songs 1985-2015

 

 

דו קיום Coexistence

Rithika Ganesan – Coexistence

 

השכן הדתי ואני נפגשות בחדר המדרגות. בדיוק כשאני נועלת את הדלת ואוחזת בשקיות המיחזור כדי לרדת איתן לכיוון הפחים – הוא עולה במדרגות.

My religious neighbour and I meet in the stairwell. Just as I lock my door and lift the recycling bags to go down with them to the dustbins – he goes up the stairs.

אני שולחת אליו חיוך, כהרגלי ומברכת אותו לשלום. הוא מביט בי במבט ארוך, משתהה מעט ועונה בשלום רפה. אני מוותרת על ברכת המועדים לשמחה שעמדה על דל שפתי ויורדת במדרגות. הוא נועץ את מפתחו במנעול דלתו. עת אני מגיעה לכניסת הבנין, אני שומעת אותו טורק את הדלת כהרגלו. זה לא היה במיוחד בשבילי, זה היה כהרגלו. יש כאלה, שאינם מבינים או שמא אינם יודעים שאפשר לסגור דלת בצורה שקטה.

I smile at him, as usual, and greet him. He looks at me with a long look, pauses a little and answers with a feeble hello. I stop the blessing I was going to bless him for the holidays to pass my lips, and I go down the stairs. He stabs his key in the lock of his door. As I reach the entrance to the building, I hear him slamming his door as usual. It was not especially for me, it was his habit. There are people who do not understand or do not know that it is possible to close a door quietly.

אשתו צצה מולי ועוברת על פני ללא אומר או מבע. החיוך שעלה על פני לקראתה, קופא לי וכך גם מלות הברכה שהתעתדתי להשמיע באוזניה. מוזר, אני חושבת בלבי, היא מחייכת אלי בדרך כלל וגם אם אינה משמיעה קול, היא תמיד נדה בראשה כהכרה בקיומי. הפעם, כאילו לא ראתה אותי. אני כנראה שקופה היום.

His wife popped up in front of me and passed me without a word or expression. The smile that came to my face when I saw her, froze, and so happened to the words of blessing I was about to utter in her ears. Strange, I think to myself, she usually smiles at me and if she does not make a sound, she always shakes her head in recognition of my existence. This time, as if she had not seen me. I must be transparent today.

העורבים ברחו בתדהמה The Crows Fled in Shock

 

עורב על עץ Crow on a tree

עורב על עץ Crow on a tree

מהמרפסת שלי אי אפשר לראות את הים, לדאבוני, אך את דירות השכנים בהחלט, שלא לדבר על מה שמתרחש במרפסותיהם.

Unfortunately, the sea can't be seen from my balcony, but you can certainly see the neighbours' apartments, not to mention what's going on in their balconies.

בילינו את הבוקר בים עד הצהרים אחרי לילה נחמד ללא שינה כמעט. שתינו אוהבות את הים, את רחש הגלים המתרפקים אל החוף, את השמש הנעימה בעונה זו של השנה, את הצבעים הפחות עזים מאשר בלהט הקיץ.

We spend the morning at the beach until noon after a lovely night with almost no sleep. We both love the sea, the rustle of the waves clinging to the shore, the pleasant sun in this time of year, the less intense colours than at the heat of the summer.

נפלנו שדודות לשנת צהרים מרעננת והתעוררנו בנעימים לשעת הקפה של אחר צהרים שלו. אני אוהבת לשבת במרפסת עם הקפה לקראת בין הערביים ולצפות בשמש המתכוננת לקבל את הערב היורד לאט. צבעי הפסטל הרכים הולכים ומתעבים, מתכהים, צובעים את העננים בשמיים בשלל גוונים. אני מצלמת הרבה, כמובן, אך לעולם אף תמונה אינה יוצאת בדיוק בצבעים שהמציאות מציגה. זו אינה המצלמה, זה הטבע שאינו ניתן לחיקוי או לתפיסה בצורה מדויקת.

Exhausted, we fell into refreshing nap, and woke up pleasantly to have our coffee on the balcony in a peaceful afternoon. I like to sit on the balcony with the coffee at twilight time and watch the sun preparing to welcome the evening slowly falling down. The soft pastel colours getting denser, darker, painting the clouds in the sky with variety of shades. I take many photos, naturally, but they never come out exactly like the colours reality displays. It's not the camera, it nature that can't be imitated or be captured precisely.

עורבים עטים על עץ לקראת הלילה Crows pouncing on a tree for the night

עורבים עטים על עץ לקראת הלילה Crows pouncing on a tree for the night

על העץ שמול המרפסת מתישב לו עורב, מביט סביבו כה וכה, בוחן את הזירה ומתחיל לקרוא בקול. אחרי זמן קצר, מתחילים להגיע אחיו הקרובים ובני משפחתו האחרים, הם מתישבים על העץ בקול רעש והמולה ואז מגיעה כל הלהקה. זה העץ שהציקדות חנו עליו בקיץ.

A crow sits himself on the tree in front of my balcony, looks around, examines the scene and then starts to call loudly. After a short time, some of his next of kin and other relatives, they sat on the tree in loud noisy voices, and then the whole flock arrives. This is the same tree where the cicadas parked on in the summer.

אנו מביטות במחזה בסקרנות ובענין רב, איך הם מסתדרים להם על הענפים, מפטפטים ביניהם, רבים, דוחפים זה את זה, אפילו הולכים מכות, מנסים למצוא לעצמם מקום מתאים למנוחת הלילה. אני מפעילה את הוידאו, אולי אעלה את זה ביוטיוב בהזדמנות.

We watch the scene with much curiosity and interest, how they arrange themselves on the branches, chatting between themselves, quarrelling, pushing each other, even fighting, trying to find themselves a comfortable space to rest for the night. I turn on the video, perhaps I'll upload it on YouTube at some point.

פתאום, ללא התרעה מוקדמת, אנו שומעות תרועות רמות, רעש איום ונורא. מביטות מעבר למעקה ורואות למטה את ילדי השכנים עטים על העץ מכמה עברים. לכמה מהם תופים והם מכים בהם כאחוזי תזזית, אחרים תוקעים בשופרים ונושפים בחצוצרות, ועל הכל מנצחים כמה מבוגרים, מחלקים הוראות למחלקה להיכן לנוע ואיפה לתקוף.

Suddenly, without prior warning, we hear a loud, terrible noise. Looking over the rail, we notice below the neighbours' children pouncing on the tree from several directions. Some have drums and they are beating them like frenzies, others blow shofars and trumpets. They are led by a few adults who are giving the platoon instructions where to move and where to attack.  

עורבים נמלטים השמיימה Crows flee to the sky

עורבים נמלטים השמיימה Crows flee to the sky

העורבים ברחו בתדהמה.

The crows fled in shock.

זרים בדלת Strangers at the Door

השכנים ממול The neighbours next door

השכנים ממול The neighbours next door

אני גרה פה כבר שנה וחצי עוד מעט ובזמן הזה צלצלו לי זרים בדלת רק ארבע פעמים. שתיים מהן השבוע.

I live here almost a year and a half now, and during that time I had strangers using my doorbell only four times. Two of them happened this week.

אנחנו ארבעה שכנים בכניסה, שנים-עשר בבנין כולו. אני מיודדת עם השכנים שבכניסה שלי, הן עם אלה שבדלת ממול והן עם אלה שבקומה התחתונה. בקומה התחתונה גרות שתי משפחות עולים מקווקז. בדירה מספר אחת, זוג מבוגר, סב וסבה; ממול, בדירה מספר שתיים, גר בנם של הזוג המבוגר עם אשתו ושתי בנותיו – ילדה בגיל שמונה ותינוקת בת שנתיים.

We are for neighbours in the entrance, twelve in the whole building. I am friends with the neighbours at my entrance, both next door and those on the ground floor. The neighbours living on the ground floor are two families, immigrants from the Caucasus. In the apartment number one, an old couple, grandfather and grandmother; next door, in apartment number two, lives the old couple's son with his wife and two daughters – an eight yrs. old girl and her two yrs. young baby-sister.

בקומה שלי, בדלת ממול, גרה משפחה חרדית חב"דניקית בת ששה נפשות: אב, אם, שתי בנות – האחת בגיל שתים-עשרה והשניה בגיל עשר, ושני בנים קטנים – בן שלוש וחצי ובן שנתיים. יחסי השכנות החמים בינינו מתבטאים בהחלפת מתכונים, דעות, משלוחי מנות בפורים ומפגש יומיומי בחדר המדרגות עם הבנים החמודים. אלה נוהגים לטפוח על דלתי באגרופיהם הקטנים כדי להודיעני שהבוקר הגיע וכי זמן קריאת שחרית חלפה לה מזמן מאוד.

On my floor, next door, lives a very religious Chabadik family of six: father, mother, two daughters – one at the age of twelve and the other is ten, and two little boys – a three yrs. and two. The warm neighbourly relations between us is expressed by exchanging recipes, opinions, Mishloach manot on Purim and a daily meeting with the sweet boys at the staircase. The toddlers like to knock on my door with their little fists in order to let me know that morning is here and the time for praying Shacharit has passed very long ago.