ארכיון תג: שמחה

שמחה ומחולות Joy and Dances

השתדלתי, אך לא יכולתי להגיע אליה I tried, but I could not reach her

השתדלתי, אך לא יכולתי להגיע אליה I tried, but I could not reach her

 

 

איזה כיף לשמוח בסוכות ולחולל עם הולכת הקביים.

It's fun to rejoice on Sukkot and to dance with the crutches' walker.

 

לא הבאתי איתי סולם I did not bring a ladder with me

לא הבאתי איתי סולם I didn't bring a ladder with me

השקט שנותר The Silence that Remained

שירי מימון – השקט שנשאר

היא עזבה. השקט שנותר אחריה נח על פני הרהיטים כמו אבק דק – בלתי נראה, אך מורגש. אני אוהבת את השקט שאחרי לכתה.

She left. The silence that remained behind her rested on the furniture like thin dust – invisible, but noticeable. I love the silence after she's gone.

היו יומיים נפלאים, בהם הקשבנו יחד לדברים שאני אוהבת, צפינו יחד בדברים שהיא אוהבת ובין לבין – שימחנו זו את זו עד מאוד.

These were two wonderful days, during which we listened together to the things I like, we watched together the things she likes, and in between – we made each other very happy.

Blood, Sweat & Tears featuring Bo Bice – You've Made Me So Very Happy

היא הלכה. שקט פה. מאוד. נעים השקט הזה. אני כבר מתגעגעת אליה.

She's gone. It's silent here. Very silent. I enjoy the silence. I already miss her.

Disturbed – The Sound of Silence

פורים שמח!

Happy Purim!

שירנה, שמחנה והיינה מאושרות

Sing, dance and be happy

ילדים זה שמחה

ועדיף יְלָדוֹת

Cats in the Cradle

 

סיפור שמסתובב ברשת, קראנה ואמצנה. זה לא המקור, משום שלא יכולתי להשאיר את העברית הקלוקלת והעילגת בעינה וגם לא יכולתי כמובן להמנע מלהוסיף את הערותי המתבקשות, אך שמרתי על רוח הדברים ועל הסיפור. במקור, הסיפור הוא על איש ובנו, אין אשה-אם ואין בת-אחות, כי הרי אין אנו קיימות בעולם בכלל. להלן…

איש אחד חזר כהרגלו מאוחר מאוד הביתה מהעבודה, כשהוא תשוש מאוד. יום קשה עבר על כוחותינו, כמו אתמול ושלשום והתחזית אינה מבשרת טובות – גם מחר ומחרתיים והלאה יהיה קשה בגלל הממשלה הארורה הנוגשת בעם: עבודה בפרך ושכר מזערי שאינו הולם כלל את כישוריו ויכולותיו, אבל הוא מוכרח לפרנס את משפחתו ואינו יכול להרשות לעצמו לברור. גם אשתו אינה מלקקת דבש ומנת המרור שלה גדולה אף יותר משלו. גם היא עובדת בפרך לא פחות ממנו, אבל משתכרת עוד פחות. אי אפשר לגמור את החודש עם שתי המשכורות והחובות מעיקים שזה נורא.

השעה ממש מאוחרת, אך להפתעתו הוא מצא את בנו בן החמש מחכה לו בפתח הבית כשהוא לבוש בפיג'מה. "מה אתה עושה ער בשעה כזו? אחותך ודאי כבר ישנה מזמן!" שאל האיש והרים את הילד לחיבוקי.

הילד הביט אל אביו מלמעלה והיקשה בקולו הדקיק: "אבא, אפשר לשאול אותך שאלה?"

"ודאי, מה הענין, בני המתוק?" ענה האיש בנועם ונשא את ילדו אל חדרו. הוא כיסה את הפעוט (סיפור הרי לא בא בחשבון בשעה כזו), התישב לצדו והמתין לשאלתו.

הילד התישב במיטתו ושאל: "אבא, כמה כסף אתה מרויח בשעה?"

חמתו של האיש ניצתה מיד, כאילו היתה נפט שגפרור הושלך אליה: "זה לא העסק שלך! למה בכלל אתה שואל שאלה כזאת?" השיב בכעס.

הפספוס נרתע  מהחימה השפוכה, אך בכל זאת המשיך להפציר: "אני צריך לדעת. בבקשה, ענה לי. כמה כסף אתה מרויח בשעה?"

"אם אתה ממש רוצה לדעת, אז אני מרויח 100 שקלים בשעה!" הטיח האיש וקם.

"אה", אמר הפצפון בקול רפה. הוא הרהר במשך מספר דקות בראש מורכן ואחר כך נשא את עיניו אל אביו בתחינה. "אבא, אתה יכול בבקשה להלוות לי 50 שקלים?"

האב רתח והרים את קולו על בנו: "אם הסיבה היחידה בגללה שאלת את השאלה הזאת, היא כדי לקבל ממני כסף בשביל לקנות לעצמך צעצוע מטופש או איזו שטות אחרת, אז זה ממש מיותר! אני מציע לך לחשוב היטב למה אתה מתנהג בכזאת אנוכיות. כל יום אני עובד שעות רבות וקשות כל כך ואין לי כוח להתנהגות כזו!" הוא כיבה את האור ויצא מן החדר בכעס.

הילד הקטן הרכין את ראשו בכאב, התכסה בשמיכה והתכווץ תחתיה.

האיש התישב אל השולחן, אינו מסוגל להשתחרר מכעסו על השאלה של בנו. 'איך הוא מעז לשאול אותי כמה אני מרויח רק כדי לקבל ממני כסף? חצוף קטן שכמותו!' קונן בזעם באוזני הכותל, היא אשתו. זו הביטה בו באלם, מגישה לו את ארוחת הערב כשפחה חרופה. גם היא היתה אחרי יום עבודה מתיש, אך כידוע, מלאכתה של אשה לעולם אינה נגמרת. אם היא לא תגיש לו, איך יאכל?

אחרי שעה, כשהוא שבע ואפילו הספיק להתקלח, שככה במקצת חמתו של האיש. הרהור של חרטה עבר בו על שנהג בבנו בכזו קשיחות. אולי יש משהו שהוא באמת צריך לקנות עם 50 השקלים האלה? והאמת היא, שהוא לא מבקש כסף לעתים קרובות…

האיש ניגש אל חדר בנו ופתח לאט את הדלת: "אתה ישן, בן?" שאל חרש.

"לא אבא, אני ער", ענה בנו בקול חנוק שהדמעות הדהדו בו היטב.

"חשבתי שאולי הייתי קצת קשוח איתך קודם", אמר האב בהתנצלות, "היה לי יום ארוך והוצאתי את הכעס שלי עליך, אני מצטער. הנה לך 50 שקלים."

הבן הקטן התיישב במיטה בשמחה וחיוכו היה כשמש המגיחה מבעד לענני גשם. "תודה, אבא!" קרא בהתרגשות. הוא הושיט את ידו אל מתחת לכרית, הוציא משם מספר שטרות מקומטים, צרף אליהם את השטר של אביו והחל לספור את הכסף.

כשראה האב את בנו הסופר, חש את הרוגז עולה בו שוב."למה אתה צריך עוד כסף, אם כבר יש לך?" רטן, מנסה לרסן את עצמו.

הבן הרים את עיניו אל אביו וענה: "לא היה לי מספיק ועכשו כן. אבא, יש לי עכשיו 100 שקלים!" קרא באושר, עיניו נוצצות. הוא החליק ידו על השטרות, יישר אותם והגיש אותם לאביו.

"אבל למה ביקשת ממני כסף, אם אתה מחזיר לי אותו ועוד מוסיף עליו?" תמה האב.

"אמרת שאתה מרויח 100 שקלים לשעה, אז חשבתי שאולי אני יכול לשלם לך כדי שתבלה איתנו שעה. אולי אתה יכול לבוא מחר שעה מוקדם הביתה ונאכל ארוחת ערב ביחד, עם אמא וניצה?"

האב ההמום פרס ידיו, חיבק את בנו הקטן והתנצל ושב והתנצל, דמעות חמות בעיניו.

וכאן, כמובן, בא מוסר ההשכל הבלתי נמנע: זכרו! הדברים החשובים והיקרים ביותר, הם אלה שלא נמדדים בכסף. אהבה וזמן אומנם אי אפשר לקנות, אבל אפשר להשקיע אותם מכל הלב באנשים שאנחנו אוהבים. זו המתנה היקרה ביותר שאי פעם תוכלו להעניק לילדים שלכם. זכרו: כדי להיות בזכרונות של ילדיכם מחר, עליכם להיות בחייהם היום.

העיקר הבריאות…

 

ריטה – ילדים זה שמחה

 

מוקדש להורים המתלוננים על שאין להם זמן לצאצאיהם ושוברים את הראש היכן לשים אותם, משום שאינם יכולים להרשות לעצמם לצאת איתם לחופש.

צחוק, צהלה ושמחה

וגם משלוח מנות

מסכות, צהלה ושמחה

מסכות, צהלה ושמחה

החיים יפים, מתוקים כמו דבש, בעיקר בפורים. כמו בקרנבל בברזיל, אנחנו יוצאים לרחובות בתהלוכות תחפושות ושוכחים מההווה המעיק ומהמחר הלא פשוט, שיבוא מיד כשהקרנבל יגמר.

Paul Evans – Happy Go Lucky Me

 ♀♀

אינני יודעת למה אני חושבת על זה, אולי משום שבשבוע שעבר ציינו חמש שנים לפטירתה של אמי ונזכרתי שהיא לא סיפרה לי הרבה על ילדותה, בעיקר לא על איך חגגו את החגים בעיירה. מעולם לא סיפרה אם התחפשה בפורים וּלְמָה. על תמונות אין מה לדבר, כי אם היו – הן אבדו בשואה. אינך נוהגת לקחת איתך את אלבום התמונות כשאת נמלטת על נפשך מפני הצורר המבקש להשמידך; זה הדבר האחרון שיש לך בראש.

קשה לי לדמיין מה עובר על ילדה שגרה בעיירה קטנה, שגדלה בידיעה שהיא שונה מהסביבה, גם אם ישנן עוד כמה ילדות וילדים כמוה. בכל זאת, היא מהמגזר של המיעוט. איך זה לאפות אוזני המן (אמהּ, היא סבתי, היתה האופה של העיירה) ולחַלֵק את משלוח המנות רק לחֵלֶק מהאוכלוסיה, זה שנמנה עם בני ברית.

חשבתי על משלוח המנות בגולה עת הכנתי כמה כדי להביא לשכנות שלי. הצעירים החופשיים (הלא דתיים) של ימינו כבר אינם טורחים במנהג הזה. אלה שיש להם ילדים בגנים או בבתי הספר עדיין מכינים בלית ברירה, אך לא עבור החברים והשכנים. חבל. מנהג יפה הוא משלוח המנות.

רונית אופיר – משלוח מנות

אני נזכרת בארוע הזוי שארע לפני שנים. אחת מחברותי החופשיות גרה אז ב-upstate ניו יורק. ערב פורים, סיפרתי עליה לחברה אחרת, חרדית מברוקלין (תמיד היתה לי חולשה לדתיות וקשר די הדוק עימן…). זו התעקשה שאמסור לה את כתובתה המדויקת של החופשיה ולא אבתה לגלות מדוע. עם כל הידע שלי על החג, לא תארתי לעצמי שהמצוה כה חשובה עד כי תבעיר אש בעצמותיה של החרדית וזו תעשה את כל הדרך הלא קצרה עד ביתה של החופשיה רק כדי למסור לה דרישת שלום ממני באמצעות משלוח מנות.

מה רבה היתה הפתעתי לקבל שיחת טלפון מחברתי החופשית, בה סיפרה שהיתה קרובה להתקף לב עת ענתה לצלצול בדלת כששמעה שמעברה השני הזדהתה מאן דהיא כ"חברה של שרון", ולכן לא היססה ופתחה. לבה החסיר כמה וכמה פעימות לַמראה ההזוי: על סף ביתה ניצבה אשה, אמנם נחמדה ומסבירת פנים, אך עטויה שמאטע (כך כינתה חברתי את השביס) לראשה. מה יכולה אשה מן הישוב לחשוב על הופעה כזו? עלי להזכיר לקוראות שהלה הרי חופשיה, בסביבתה לא גרו יהודים ולכן לא התענתה יום לפני בתענית אסתר, כך שהיא שכחה מחג הפורים. היא חשבה שקרה לי אסון ודתיה באה לבשר לה עליו. בשביל זה בראו לנו את הדתיות, לא ככה?

בטרם עמד לבה מלכת באופן סופי, שמעה החברה את האשה מברכת אותה בפורים שמח ותוקעת לידיה המופתעות שקית ארוזה בצלופן צבעוני מרשרש. בעוד הזרה מחייכת אליה משן אל שן, מחכה להזמנה להכנס פנימה כדי לנוח מתלאות הדרך (זה המידע שקיבלתי מהצד של הדתית), עמדה לה חברתי ההמומה, בוהה בתופעה שלפניה, אינה מסוגלת להוציא הגה במשך דקות ארוכות.

הדתית סיפרה לי שכשהבינה שאין תקוה להצעה להכנס, היא חזרה על ברכת ה"פורים שמח", סבה על עקביה וחזרה לברוקלין. לא שהיתה לה כוונה לבקש דבר, גם לא כוס מים, כי מהדרת שבמהדרין שכמוה לעולם לא תטעם וגם לא תשתה חלילה וחס דבר בבית זר, על אחת כמה וכמה בזה של חילוניה, רק לנוח ביקשו רגליה אחרי שכיתתה אותן ברחבי העיר כשהיא מסתייעת ברכבת התחתית ובאוטובוס.

החברה החופשיה לא הצליחה להתגבר על האלם שקפץ עליה וכל מה שהיתה מסוגלת לעשות, זה להביט אחר גבה המתרחק של הדתית ולאחר שזה נעלם מעיניה, לסגור את הדלת ולמהר להתישב משום שרגליה לא היו יציבות כל כך. בכל זאת, הפתעה שכזו, של ד"ש וברכת חג שמח ממני…

רחוב סומסום – משלוחי מנות

בתמצית:

הפתעות יש להפתיע בצורה מושכלת, גם אם הן נעימות. כדאי לקחת בחשבון שלא כל אחת יכולה לעמוד בהן.

פורים באנימציה

משנכנס אדר מרבין בשמחה When Adar Derives Joy Increase

וגם בששון…

And Bliss Too…

 

אני אוהבת את החודש הזה. קודם כל, יש את הפריחה העדינה של עצי ההדר ואת החמימות הנעימה של שלהי החורף ותחילת האביב. הנפש המכונסת בחורף, יוצאת אל האור ומתרחבת בשמחה. יש חשק גדול לרקוד ולשיר. בעיקר מוזיקה ברזילאית 😉

I love this month. First of all, there is this delicate flowering of citrus trees and the pleasant warmth of the end of winter and the beginning of spring. The soul gathered in the winter, exits to the light and expands happily. There is a great desire to dance and sing. Mainly Brazilian music 😉

ז'ורז'י בן ז'ורפילו מאראוילה

Jorge Ben Jor – Filho Maravilha

השתא, לא היה לנו מי-יודעת-מה חורף ורוב הזמן היה חמים ונעים, מלבד אותה סופה עם השלג המדהים בירושלים וסביבותיה. אולי א-לוקימה ריחמה על אלה שידם לא היתה משגת לחמם ובעיקר על חסרי הבית המתגוללים ברחוב ומנעה מהם ברוב חסדה את פגעי מזג האויר.

This year, we did not have much of a winter and most of the time it was warm and pleasant, except for that storm with the amazing snow in and around Jerusalem. Perhaps the G-ddest had mercy on those who could not afford to heat, and especially the homeless who were roaming the street, and with her graceful attitude prevented them from the strikes of the weather.

טום ג'ובים ומילצ'ה – המים של מארס

Tom Jobim & Miúcha – Aguas de Março (Waters of March)


אביב זה כיף! מעולם לא הבנתי (וכנראה גם לא אבין הלאה) את אלה המעדיפים את החורף, את הקור ואת הגשם, הברקים והרעמים. אני מניחה שזה ענין של טעם, אך תמיד חיפשתי אשה עם נפש אביבית, האוהבת את החום והאור.

Spring is fun! I never understood (and probably will not understand in the further on) thosewho prefer winter, the cold and the rain, the lightning and thunder. I suppose it's a matter of taste, but I've always been looking for a woman with a springlike soul who loves the heat and the light.

אסטרוד ז'ילברטוcanto de ossanha

Astrud Gilbertocanto de ossanha

ואחרי האביב, יגיע הקיץ הנפלא. יש למה לצפות!

And after spring, the wonderful summer will come. There's something to look forward to!

Matt BiancoSummer Samba

קצת בוסה-נובה נעימה בשביל הכיף

Fio Maravilha Wikipedia

שישו ושימחו Joy and Rejoice

דדל שמחת תורה

עמוק בליבך, עיגולים של שמחה
ואור גנוז בנשמת אפך

מיכה שטרית

"שמחות קטנות" – ערב הפיוט הגדול

"Little Joys" – Evening of Liturgical Hymns

שישו ושימחו

ביאטריס טרחה ועמלה עם הנכדים ויצאו להן דֶדֶלים מהממים תחת ידיהם המוכשרות. בשנה שעברה הם הכינו אותם עם אבא-אמא בעברית והשנה – זה היה בצרפתית. הוריהם תהו שמא כדאי לשכור בשנה הבאה מישהי שתטמיע בהם את חוויית הכנת הדדל באנגלית. ביאטריס השיבה בתהייה משלה, שאולי זה רעיון לא רע כלל ואפשר להכין בכל שמחת תורה דדל בשפה אחרת. כמובן שמיד צצו כל מיני רעיונות ובאחד מהם חשבנו על סבתהּ הפרסית של אוריתי (הסבתא-רבה של הטף), אותה החמצנו, משום שלדאבוננו, הלכה הלה לעולמה בשנה שעברה בשיבה טובה (הלואי עלינו בבוא העת). נו, לא הכל מושלם. ביאטריס העירה שאמהּ (היא חמותי בהחבא) ודאי היתה שמחה מאוד לסייע בטריפוליטאית, לוא היתה מסוגלת לקבל את היחסים בין שתינו, שזה ענין מורכב ביותר מבחינתה. אולי פעם זה ישתנה. כרגע, אנחנו יכולות רק לקוות.

Joy and Rejoice

Béatrice worked hard with the grandchildren and they produced amazing Simchat Torah flags with their talented hands. Last year they did them with their parents in Hebrew, and this year it was in French. Their parents wondered how worth it would be to hire next year somebody who would make these flags with them in English. Béatrice replied that perhaps it wouldn't be a bad idea at all and they can make their flags every Simchat Torah in a different language. Naturally, all kinds of ideas popped up, and in one of them we thought about Orit's Persian grandmother (the children's great-grandmother) whom we missed since unfortunately she passed away last year at a ripe old age (I wish us the same when the time comes). Well, not everything is perfect. Béatrice commented that  her mother (who is secretly my mother-in-law) would be very happy to assist in Tripolitanian if she could accept our relationship, which is a very complicated matter as far as she's concerned. Perhaps it would change one day. At the moment, we can but hope.

"תגידי", מקשה הצאצא שהפך אותי לסבתא מאושרת, "התחרפנתן לגמרי? מה אתן הופכות לי את הילדים לדוסים?" להזכירכן, קוראותי הנאמנות, זה אותו אחד שבגיל 4 שאל אותי בקול רם וצלול, כשמכר שלי, רב, שומע ואוזניו מצילות מן הסתם: "מה זה אלוהים?" והִרוה אותי נחת. שמחתי שזה לא יגדל ביראה מיותרת ממשהו בלתי הגיוני ומיותר.

"Tell me", asks my offspring that made me a happy grandmother, "have you gone out of your minds? Why are you turning my children into dosalach (religious)?" I'd like to remind you, my faithful readers, that he is the one who at the age of 4 asked me loud and clear, while an acquaintance of mine, a Rabbi, shockingly heard: "What is G-d?" and made me happy. I was satisfied that he won't grow up with an unnecessary fear of something illogical and needless.

מזל שביאטריס רק שומעת עברית ואינה מבינה את הדברים.

"איזה דוסים על ראשך?" אני מהסה אותו בחריפות. "מה זה, אסור לילדים לדעת מאין באו, במובן של המסורת? אתה רוצה שיהיו בורים גמורים?"

"לדעת, כן", הוא עונה באורך-רוח, "אבל מה היא שמה לנרקיסי כיפה על הראש ולכלנית קשרה מטפחת? תכף היא תמליץ להם על פאות, הוא לגדל והיא לכסות את שערה."

Fortunately, Béatrice only hears Hebrew and doesn't understand.

"What dosalach are you taking about?" I sharply shut him down. "What, your children aren't allowed to know where they come from traditionally? Do you want them to be total ignorants?"

"Knowing, yes", he answers tolerantly, "But why did she put a kippah on Narkisi's head and tied a headkerchief on Calanit's head? Soon, she will recommend him to grow sidecurls, and her to wear a wig in order to cover her hair."

הטף דוקא התלהב. להתחפש תמיד כיף.

The grandchildren were exited. Always fun to wear masks.

♀♀

[הכנת דגלי שמחת תורה באתר של התנועה הרפורמית ליהדות מתקדמת]

Israel Movement for Reform and Progressive Judaism site

 ארבעת המינים

♀♀

חילונית א'

נטילת ארבעת המינים

ידעתי על נטילת ידיים, בעיקר לאחרונה, בגלל הפוליו לא עלינו, אך נטילת ארבעת המינים? הם עושים את זה עם מים וסבון? ממש מרטיבין? לא ברור לי, למה ליטול אם אפשר להניח להם?

בכתבה על שוק ארבעת המינים, תהה הכתב בפני קהל השומעים, כולו פליאה, איך מוציאין כל כך הרבה כספים על הללו, כגון 1000 ₪ (אלף!!!) טבין ותקילין לאתרוג. מיד נמצאו להם דוסים למכביר שנעמדו כאיש אחד לכהות בו: "בשבילנו, רוחניות זה דבר קדוש ונוציא כל סכום עליה. זו מהותו של עם ישראל!"

איך אני נוהגת לומר: כל אדם ורוחניותו הוא, שלא לומר 'מהותו הוא'. מי יודעת, אולי בנענוע מינים אלו ניוושע ותִקרב עת גאולתנו?

♀♀

חילונית ב'

בסוכות תשבו שבעת ימים

פעם, בילדותי (לדברי הנכדים, זה בטח היה לפני איזה מליון שנים), נהגנו אחרת: מיד אחרי תפילת נעילה ושבירת הצום, הזדרזו המדקדקין, גם אלה שלא היו דתיים, והתחילו במצוות דפיקת המסמרים לשם הקמת הסוכה. נראה לי שהיתה אז יותר מסורת מאשר ההפקרות של ימינו.

במהלך חול המועד עברו הפקחים ובדקו איזו מן הסוכות הכי יפה ואפילו חילקו פרסים למצטיינים בקישוטה. והיום מה? גורנישט. אם מישהו מקים סוכה – הוא ודאי דתי וכדאי לתפוס מהלה מרחק, כי בני מגזרו הפכו להיות קיצוניים ביותר בימינו. איפה הם הימים ההם, בהם גרנו זה בכפיפה לזה ולהוא ואף לא אחד מהדוסים ההין לידות אבנים בחילונים?

מר קו מנגן מוצארט

La Linea plays Mozart

♀♀

חילונית ג'

הקפות

חבר'ה, חשבתם איך זה נראה? עומדין להם הדוס'לך ורוקדין עם ספר. מאן דהוא החליט פעם שזה קדוש ומאז סובל כל העולם בכל מיני גרסאות של סבל, יסורים ועינויים שהמציאו לנו המאמינים. מתי ישוחרר העולם מהבלי הדתות ומעול השטויות הכביכול קדושות הללו? מתי נהיה חופשיים לחשוב בעצמנו בלי שמאן דהוא ימצא לנכון להטיף לנו כדי להכריחנו לדבוק בתורתו, אותה הוא מחשיב כאמת הבלעדית? מתי יסתפק כל אדם באשר הוא בעצמו בלבד ולא יראה חובה קדושה לעצמו למות על קידוש השם ולנבור בעסקי זולתו? מתי "ואהבת לרעך כמוך" יהיה שגור בפי כל וללא קשר וזיקה לאמונה כלשהי (ורצוי בלעדיה, כמובן)?

[משעשע איך עושין מוזיקה מעניינת…]

♀♀

חילונית ד'

מה השמחה הזו לנו?

הממשלה הזו על הפנים, הכלכלה על הפנים, הכל לא הולך כמו שצריך, אנחנו בקושי מקרטעים ואלה שמחין. על מה יש לשמוח? עומדים להם הדוס'לך ומפזזין כאילו אין מחר ואין על ראשנו כורת רשע עם גזרותיו המבישות ועוד מזמרין בקולי-קולות. אפשר לחשוב שעברתי לגור בשכונה דתית. אלה, אין להם בעיה לפלוש לכל מקום שהם יכולין ולהטריד את מי שאינו מעונין בשמחתם. החילונים, מן הסתם, בראש שמחתם, אחרת מה להם לחפש אצלנו?

מעולם לא חויתי את שמחת בית השואבה במו רמ"חי ושס"עי לפני כן והסתפקתי במה שהראו בטלויזיה. מה שהיה לי יותר מדי ומיותר בהחלט, אבל אני הרי לא ממונה על השידורים (חבל מאוד!). גם ככה מצב הרוח אצלי לא משהו ואלה רוקדין לי על העצבים. אוף! שהתהלוכה הרועשת הזו תעבור כבר מפה!

♀♀

שנה טובה – גרסת התפוח

Happy New Year – Apple's Version