ארכיון תג: שמש

עלי אופק בוער On a Burning Horizon

פאבלו אלבוראן – לבסוף

Pablo Alborán – Por fin (Finally)

[lyrics in Spanish + English]

היום נכנע ללילה ושלח את השמש לישון. האופק בער בצבעים עזים של סרוב, אך אי אפשר היה לעצור את סיבוב כדור הארץ. הלילה, בתנועת ניצחון, הדליק את הירח והתחיל למלוך.

The day gave in to the night and sent the sun to sleep. The horizon burned with intense colours of refusal, but the earth rotation could not be stopped. The night, triumphantly, lit the moon and began to reign.

היא הושיטה לי את ידה, עיניה זהרורי אור. "בואי למים."

"את רוצה שאטבע!" קבעתי, ידי נחות בחיקי ללא כוונת תזוזה.

"לא תטבעי", התעקשה, ידה עדיין מושטת בהזמנה, מחוה לי לקחתה, "תני לי יד."

נתתי.

She reached out her hand, her eyes bright with little light shines. "Come to the water."

"You want me to drown!" I determined, my hands lay in my lap without movement.

"You won't drown," she insisted, her hand still outstretched with invitation, gesturing to me to take it. "Give me your hand."

I gave.

פאבלו אלבוראן עם אלחנדרו סאנס – מי

Pablo Alborán con Alejandro SanzQuién (Who)

[lyrics in Spanish + English]

הנשיקה שלה היתה כל-כך מתוקה, אפילו השמש השוקעת עצמה את עיניה.

Her kiss was so sweet, even the setting sun closed its eyes.

מיום ליום Day by Day

ריטה – אני חיה לי מיום ליום

Rita – I Live Day by Day

 

ישנם ימים בהם השמש זורחת, השמיים בהירים, הלב מתרחב למראות והסרעפת לא יודעת את נפשה לעונג הריחות העזים של הפרחים.

There are days when the sun shines, the sky is clear, the heart expands to the sights and the diaphragm doesn't know itself from the pleasure of the strong smells of the flowers.

 

ריטה – מחול מטורף

Rita – Crazy Dance

 

 

 

עוקבת אחרייך I Follow You

Roni Alter – I follow Rivers

אנחנו עומדות בתוך המים, הגלים מלטפים את רגלינו בדרכם אל החוף. השמש שולחת את קרניה מבין העננים, משזפת את הקהל החושף לפניה את גופו.

We are standing in the water; on their way to the shore, the waves caress our feet. Among the clouds, the sun sends its rays, sunbathes the crowed that exposes its body in order to sunbathe.

חוף ים, גלים seashore, waves

חוף ים, גלים   Seashore, waves

עננים Clouds

שמש מציצה מבעד לעננים The sun is peeking through the clouds

השמש מציצה מבעד לעננים   The sun is peeking through the clouds

אני חושבת על הפעם האחרונה בה ראיתיה. היא עמדה על שפת המים, מביטה אלי במבט שובב, עיניה צוחקות. צילמתי אותה. אני מצלמת תמיד את מי שאני יכולה בכל שעת כושר שמזדמנת לי. השמש עמדה באמצע השמיים, מציצה מדי פעם מבין ענני הנוצה השטים ברוח הקלה. היה חם. היה נעים.

I am thinking about the last time I saw her. She was standing by the water, looking at me playfully with her laughing eyes. I took her photo. I always take photos when I can. The sun stood in the middle of the sky, peeking from time to time through the cirrus clouds floating in the light wind. It was hot. It was pleasant.

הכל עובר חביבי – עננים

נתניה Natanya

כביש החוף, 14.9.12, עשר בבוקר. האוטובוס שט לו בנעימים, נופים חולפים לאט בחלון ואני מספיקה להקליק מדי פעם דברים הנקרים בעדשת המצלמה.

"נתניה!" מכריז הנהג. "מי רצה לצומת נתניה?" אני יורדת מן האוטובוס שהסיע אותי מצומת קציר. השמש מחבקת אותי בקרניה מאירות הפנים. אני מחייכת חזרה. נעים. עושה דרכי למעלה, לכיוון מרכז העיר.   

Highway 2, 14.9.12, ten am. The bus sways pleasantly, views pass slowly in the window, and I get to occasionally click some sights in order to capture them on my camera.

"Natanya!" The bus driver announces. "Who wanted to Natanya junction?" I get off the bus that drove me here from Katzir junction. The sun caresses me with her welcoming smiling rays. I smile back. It's nice. I'm making my way up, towards the centre of the city.

מספר מטרים לפני הצומת הראשונה, אני מבחינה בגייזר הפורץ מתוך האדמה בקילוח דק, ביישני. בעודי מתקרבת, הולך הזרזיף ומתרחב מול עיני, לאט אמנם, אך בטוח. כשאני מגיעה עדיו, זה כבר מחציף פנים ומאיים להציף את הכביש.

A few meters before the first intersection, I notice a geyser sprouting out of the ground with a thin, shy trickle. While approaching, the drizzle grows wider and wider in front of my eyes; indeed slowly, but surely. By the time I reach it, it's already cheeky and threatens to flood the road.

אני עוצרת לתעד. אשה עוצרת לידי, ממתינה בסבלנות לשמוע את הקליק, חיוך מבין מעטר את פניה היפות. אני מחזירה חיוך ומחוה בידי לאות שהדרך פנויה. "את עתונאית?" היא שואלת. יש לה קול נמוך, צְרוּב עשן.

"לא", אני עונה, "סתם חובבת צילום."

"איזה בזבוז!" היא מנידה ראשה לכיוון עמוד המים הממשיך להגביה עוף.

I stop to document the scene. A woman halts near me, patiently waiting to hear the click; an understanding smile decorates her pretty face. I return a smile and gesture with my hand to sign that the way is free. "Are you a journalist?" She asks. She has a smoky, low voice.

"No", I answer, "just like to take photos."

"What a waste!" She nods with her head towards the pillar of water which continues to take wing.

אני מהנהנת, מוציאה את הנייד ומחייגת 106. "שנה טובה לך", היא מאחלת וממשיכה בדרכה.

"שנה טובה!" אני קוראת אחר גבה המתרחק. הקול הלקוני בטלפון שואל מה אני רוצה מעיריית נתניה ופורש בפני אפשרויות להקלקה. אין שם שום אופציה לדווח על המפגע הרטוב, אז אני לוחצת על מה שהכי נראה לי: המרכזיה. "מספרך בתור 3", מודיעה זו ומציעה לי להשאיר את מספרי כדי שיחזרו אלי בהגיע תורי, במקום להמתין על הקו. אני עוקבת אחר ההוראות ומקליקה המספרים המתאימים. ברור לי שלא יטרחו לחזור אלי. מן הסתם יש להם דברים טובים יותר לעשות, מאשר לענות לבעיות מוניציפליות.

I nod, then take the cellular phone out and dial 106. "Happy New Year to you", she wishes me and takes off.

"Happy New Year!" I call after her furthering back. The laconic voice on the phone asks what do I want with the municipality of Natanya, and displays to me a variety of clicking. There's no option of reporting the wet hazard, so I press on what I think is the most fit: the centre. "Your number in the queue is 3", it declares, and offers me to leave my number with the promise that they will get back to me when my turn will come, instead of waiting on the line. I follow the orders and press the suitable numbers, assure that nobody will bother. They probably have better things to do than answering municipal problems.

 

אני יורדת אל החוף. החול הרך מערסל בחמימות את כפות רגלי. גלי המים מנצנצים בשמש. שובלים לבנים קרבים ובאים, קרבים ובאים. מחפשת כסא נוח להשתרע עליו.

"היי!" הקול הצרוד מאחורי נשמע לי מוכר. "את עוקבת אחרי?"

אני סבה ומביטה בה. פניה זורחות מאוזן לאוזן. "או, שלום!" הפנים שלי משיבים לה זריחה. "ודאי שאני עוקבת אחרייך! איך אפשר שלא?" לא ידעתי שאני פותחת תבת פנדורה.

"בואי, שבי פה!" היא מורה לי. אוי לנו! אני בהחלט מעדיפה נשים חזקות, אך בשום אופן (וגם לא גלגל!) לא שתלטניות!

"אם לא אכפת לך", אני מנסה בלשון רכה, "אני מעדיפה לשבת היכן שאני." פֵרוש פשוט: חיילת, התפזרי לך מד' אמותַי, לא בא לי עלייך!

"אין בעיה!" היא מתרחקת ואני נושמת לרווחה. הרי לא באתי בשביל להתרועע. באתי כדי לנשום אויר ים צח, לקרוא, לכתוב, לנוח, להנות. מתישבת, עוצמת את עיני, שואפת אל קרבי את המלח.

ריח הבושם שלה מאפיל עלי. "אם לפטמה לא בא לבוא אל נג'ימה, אז נג'ימה באה אל פטמה." אני פוקחת את עיני ורואה את השביל שהכסא שלה סימן עת גררה אותו אלי. למה אני? "אז מה? את מִפֹּה?"

איך אומרים לנודניקית (מקצועית, מן הסתם) שתרחק ממך, איך נפטרים מקרציה? אני לא רוצה להעליב, אבל המצור שלה עלי לא נעים לי. אני מוציאה את הטאבלט. "סליחה", אני מנסה בשיא הנימוס. "אני לא רוצה להיות גסת רוח, אבל באתי לפה לקרוא. את נראית נחמדה, אך אין לי מצב רוח לדבר." בעברית פשוטה: נא שימי מחסום לפיך, אל נא תבלבלי לי את המוח וגם אל תשאלי מה אני קוראת!

פניה נסוגות. היא קמה וללא אומר גוררת חזרה את כסאה למקומו הקודם. נעלבה. לא הבעיה שלי. יכלה להבין שאין מתנפלין כך. יכלה להיות מנומסת ולבקש רשות לשבת לידי. לא שהחוף של אמא שלי, אבל לא יכול להיות שבלי להכיר אותי, היא מתחילה להדחף וישר לפקד עלי ולהורות לי מה לעשות. מחשבה של לא נעים לי מתחילה להציק. אין לי על מה להתנצל, הרי לא אני התחלתי. חיוך עובר לי בתוך הלב. אני כבר לא ילדה קטנה ובגילי כבר לא משנה מי מתחילה.

I'm going down to the beach. The soft sand receives cordially my feet. The waves sparkle in the sun. White trails coming near, approaching. I'm looking for a chair to sprawl on.

"Hi!" The hoarse voice behind me seems familiar. "Are you stalking me?

I turn around and look at her. Her face shines from ear to ear. "Oh, hello!" My face shines back. "Of course I am stalking you! How can I not?" I didn't know I'm opening Pandora's box.

"Come, sit here!" She instructs me. Oy vey! I certainly prefer strong women, but no way (or road!) domineering ones.

"If you don’t mind", I'm trying with a soft tone, "I prefer to sit where I am." Simple explanation: solderess, scatter away from my personal space, I don't fancy you!

"No problem!" She moves away and I feel relieved. I didn't come here to make friends. I came for the fresh sea air, to read, write, rest, enjoy. I'm sitting down, closing my eyes, inhaling the salt.

The smell of her perfume takes over. "If Fatma doesn't feel like coming to Najima, then Najima comes to Fatma." I open my eyes and see the trail her chair marked when she dragged it to me. Why me? "So, are you from here?"

How do you tell a nudnik [nuisance] (a professional, probably) to stay away, how do you get rid of a leech? I don’t want to insult, but I don’t like her siege on me. I take out my tablet. "Excuse me", I try with the top of my manners. "I don’t wish to be rude, but I came here to read. You seem to be a nice person, but I'm not in the mood of chatting." In simple Hebrew: please, put a muzzle on your mouth, please don’t dry my kopp (don’t bother me), and also don’t you dare to ask what I am reading!

Her face are backing down. She gets up and silently drags her chair to its previous place. She is offended. Not my problem. She could understand that you don't jump like this on others. She could be polite and ask my permission to sit near me. Not that the beach belongs to my mother, but no way that without knowing me she starts to push and give me orders what to do. An unpleasant thought starts to bother me. I feel embarrassed. I have nothing to apologize for, I didn't start. A smile crosses within my heart. I'm not a little girl anymore. At my age, it doesn't matter who started.

שעתיים לאחר מכן, אני אוספת את עצמי ומתחילה לזוז לכיוון העיר. ארוחת צהרים קלה בהחלט תתאים לי עכשו. בילדותי, העיר הזו היתה מלאה בתיירים והרחובות הנושאים אל הים היו גדושים בהמון. היום, הרבה יותר מרווח. עדיין פה ושם נשמעות שפות זרות, אך הצרפתית היא זו השולטת ללא עוררין. אני אוהבת את צלילי השפה הזו.

נעימוּת מקדמת את פני. אני שמחה לגלות שאין מקפיאים את המקום לכדי סיביר. "שלום!" מסבירה לי המארחת פנים. "היכן תרצי לשבת?" שאלה טובה… אינני מכירה את המקום. אני מעבירה סביב מבט מרפרף. ליד החלון יהיה טוב, יש שם שמש. "אפשר לשבת שם?" אני מחוה בסנטרי לעבר הפינה.

"בבקשה", היא עונה וממהרת להכין לי את השולחן. היא פורשת עליו מצעית מניר, מסדרת את הסכו"ם, מניחה כוס זכוכית ומציגה את התפריט.

אני פוסעת לאיתי ועד שאני מגיעה, המסדר ערוך ומוכן. לפני שאני מעיינת בתפריט, אני מבקשת קנקן מיץ תפוזים סחוטים טרי. "זה עולה 30 ₪", היא מקדימה תרופה למכה.

"30 ₪???" אני בתדהמה מוחלטת. מה זה, הם גובים כפול על הקטיף, הלקט, ההובלה, השינוע וכיו"ב? האם זה כולל גם ריבית והצמדה?

"זה המחיר, רציתי להזהיר מראש."

מתחשבת, אין מה לומר. "את ודאי יכולה לראות שאינני תיירת. אין מחיר נפרד לישראליות?" פולניה, אף פעם לא מיותר להתמקח.

"אשאל את הבוס", היא אומרת בנימוס מלצרי.

אני פורשת התפריט ומעיינת במחירים בתשומת לב רבה, מקוה לא לחטוף התקף לב. לא ממש נורא. 5-10 ₪ יותר מבמסעדות שאני מכירה בחדרה. אני יכולה לספוג את זה.

היא רוכנת לעברי, קולה מונמך. "הבוס מוכן להוריד ל-25."

אני שומרת על ארשת פנים סבירה, מחייכת במידה ומודה על ההתחשבות.

♀♀

Two hours later, I collect myself and start moving towards the city. A light lunch would certainly be suitable now. In my childhood, this city was full of tourists, and the streets carrying to the see were loaded with crowds. Today, it's a lot spacious. Still, here and there foreign languages are heard, but French absolutely dominates. I love the sounds of this language.

 

Pleasantness welcomes me. I'm happy to find out that the place is not being frozen as in Siberia. "Shalom!" The hostess welcomes me. "Where would you like to sit?" Good question… I don’t know the place. I pass a superficial gaze around. Near the window will be good. The sun is there. "May I sit there?" I gesture with my chin towards that corner.

"Please", she answers and Hurries to prepare the table for me. She puts a placemat on it, arranges the cutlery, places a glass and displays the menu.

I pace slowly, and until I get there, everything is in good order. Before viewing the menu, I ask for a jug of fresh orange juice. "It costs 30 ILS", she prefers to prevent rather than cure.

"30 Shekels???" I'm totally in shock. What is it, are they charging double for the fruit-picking, the collecting, the transporting, shipping, handling, et cetera? Does it also include interest and consumer price index linkage?

"This is the price. I wanted to warn in advance."

Well, a considerer, no doubt. "You probably can see that I'm not a tourist. Isn't there a separate price for Israelis?" I'm a frugal person; it's always worthwhile to bargain.

"I'll ask the boss", she says with a politeness of a waitress.

I open the menu and study the prices very carefully, hopping not to get a heart attack. Not too bad. 5-10 shekels more than the restaurants I know in Hadera. I can handle this.

She bends towards me, her voice lowered. "The boss is willing to drop the price to 25."

I keep appearances, smile in restraint and thank her for the consideration.

 

פעם שלישית גלידה? היא יושבת לה שם, במרחק כמה שולחנות ממני, גבהּ אלי. לא הבחנתי בה כשנכנסתי. מקוה שהיא לא ראתה אותי. אבל בעצם, אולי זו הזדמנות להתנצל? לישר את ההדורים? לא אני התחלתי! אבל חודש אלול, אולי לא מיותר לבקש סליחה, גם אם לא חטאתי לפניה?

היא מרימה אלי את עיניה, עננה חולפת על פניה המתגוננות. "סליחה", הקול שלי קצת רועד. אינני בטוחה איך היא תקבל את זה. "אני מקוה שלא פגעתי בך, כי לא היתה לי כוונה כזו." רק רציתי לקרוא!!! לא רציתי שיציקו לי!

עיניה חוקרות את שלי. "זה בסדר", היא אומרת לאחר אתנחתא. "אני חושבת שקצת התנפלתי עלייך. גם אני לא התכוונתי."

עכשו תורי לאשש שזה בסדר גם מצדי. היא מורידה מבטה אל הצלחת, נועצת את מזלגה במזון ומביאה אל פיה. לפני שאני מספיקה לחשוב יותר מדי, הפה שלי משתלט עלי. "אני רואה שאת לבד, אולי בא לך לאכול ביחד?"

היא מסיימת ללעוס, מניחה את מזלגה, מקנחת את פיה במפית. מבטה מורם אלי שוב. "אצלי או אצלך?"

השולחן שלה עמוס ואילו על שלי מונח רק כד המיץ. "אני מעדיפה אצלך." אני קולטת את המלצרית שלי יוצאת מהמטבח ואני מנפנפת לעברה.

"את יושבת פה?" אני מהנהנת והיא מסדרת את הכלים מול הידידה החדשה שלי.

Third time's a charm? If I see her next time I'll scream? She's sitting there, in a distance of a few tables, with her back to me. I didn't notice her when I came in. I hope she didn't see me. But perhaps it's an opportunity to apologize? To iron out the difficulties? I wasn't the one who started! But it's the month of Ellul, perhaps it's not a bad idea to ask her forgiveness, even if I haven't commit any crime?

She lifts her eyes; a cloud passes over her defending face. "Excuse me", my voice is shaking a bit. I'm not sure how she might take it. "I hope I didn't offend you, because I had no intention to do so." I just wanted to read!!! I had no wish to be bothered!

Her eyes examine mine. "It's OK", she says after a while. "I think that I jumped on you a bit. I didn’t mean to."

Now it's my turn to assure her that I'm OK too. She lowers her gaze to her plate, sticking her fork into the food and brings it to her mouth. Before I have the chance to think, my mouth take control over me. "I see that you are by yourself, perhaps you feel like eating together?"

She finishes chewing, put her fork down, and wipes her mouth with her napkin. Again, she lifts her gaze up to me. "My place or yours?"

Her table is loaded while mine is occupied with only the juice jug. "I prefer yours." I notice my waitress coming out of the kitchen and wave to her.

"Are you sitting here"? I nod and she arranges the crockery next to my new friend

הגרסא המקוצרת:

נסעתי כדי להעביר יום על חוף הים, חזרתי עם חויה.

The Short version:

I went to spend a day on the beach, and I came back with an experience.

חפירות:

  1. כביש החוף ויקיפדיה
  2. נתניה ויקיפדיה
  3. גייזר ויקיפדיה

בדידות Loneliness

מלים מפתות, אך לא תמיד יש להן כיסוי

Words are enticing, but they don't always have cover…

לרחף בשמיים Floating in the sky

ריחפתי על פני המים, תרה אחר ארוחת הבוקר    I floated across the water, looking for breakfast

ריחפתי על פני המים, תרה אחר ארוחת הבוקר. הדגיגים הטעימים חמקמקים, אך אינם יכולים לעמוד בפני נחישותה של בטן מקרקרת. סביב, קולות צהלה ומשק כנפיים, אחי ואחיותי הדואים. שמש הבוקר מציצה עלינו, מחייכת, שולחת קרניים עדינות, מגששות לאט דרכן אלינו. חמימות נעימה מתפשטת באויר המצטלל.

I floated across the water, looking for breakfast. The delicious fish are elusive, but cannot withstand a rumbling belly determination. Sounds of joy and wings all around, my brothers and sisters gliding. The morning sun peeks at us, smiling, sending gentle rays, slowly groping their way to us. Pleasant warmth spreads in the shimmering air.

ראשי מזדקר, אוספת את כנפי לצדֵי גופי וצוללת בחדות. אין לו סיכוי. משפדת אותו במקורי ונושאת אל מסתור בחוף. אני רעבה. אריקה מביטה בי בעיניים כלות. אני מגלגלת לעברה את הפגר הדומם. היא מדדה אלינו בכבדות ואני גוררת אותו בעזרת מקורי, מנסה לצמצם את המרחק. זוגתי בהריון ואני דואגת לכל מחסורה.

My head protrudes, I collect my wings beside my body and dive sharply. It has no chance. Pining it in my beak and carrying it to a hiding place on the beach. I'm hungry. Erica looks at me with her longing eyes. I roll the still carcass toward her. She toddles to us heavily and I drag it with my beak, trying to reduce the distance. My spouse is pregnant so I'm supplying all her needs.

אריקה מושיטה כנף ומלטפת אותי. אני נוגעת בה ברוך ופורשת לשמיים, להמשיך בציד. דגיג בודד אינו משביע אף אחת, ודאי לא אשה הרה. אם לא אמצא דג בשרני יותר, אצטרך לחוג הלוך ושוב עוד מספר פעמים. לא אכפת לי. מביטה מטה. אריקה המתרחקת נוגסת בדגיג בתאבון רב. אך ימים ספורים נותרו עד מועד הרחבת זוגיותנו. הקן בנוי ועומד על כנו. הוספתי חדר ילדים מרופד היטב. שלושה-ארבעה צאצאים ימצאו בו את מקומם בנוחות. ואם יבואו יותר – נסתדר גם אז. אני חזקה וכשירה ואין לי בעיה לבנות עוד. שרק נהיה בריאות.

Erica reaches out and strokes me with her wing. I touch her tenderly and spread my wings to the sky to continue hunting. Just one fingerling does not satisfy anyone, let alone a pregnant woman. If I can't find a fleshier fish, I'll have to go back and forth several more times. I don't care. Looking down. Becoming farther away, Erika takes a bite of the fingerling with great appetite. Only a few days remained until the date for our expansion as a couple. The nest is built and is ready. I added a well-padded nursery. Three or four descendants will find their place comfortably in there. And if more will come, we'll work it out then as well. I am strong and fit and have no problem building more. We should only be well and healthy.

בגיחה החמישית התמהמהתי מאוד. המזון עשה שרירים והתחמק ממני בעקשנות. אביב, שעסק אף הוא בהאכלת בן זוגו המעובר, הניף בשאלה את הדגיג הדשן שהעלה במקורו. עפעפתי לו לשלילה, נחושה לספק את צרכי זוגתי בכוחות עצמי. כל כך הייתי מרוכזת במשימתי, עד כי לא שמעתי דבר. הרחק למטה על החוף התחוללה מהומה, אך היא לא הגיעה אל תשומת לבי. הרף עין של צל חולף ואני שוב מצמידה את נוצותי וצוללת נמרצות, בקושי מספיקה למלא את ריאותי באויר.

At the fifth flight I was very delayed. The food activated its muscles and stubbornly dodged me. Aviv, who was also feeding on his expectant mate, swung the fleshy fingerling that he caught with his beak. I blinked at him in rejection, determined to meet my partner's needs on my own. I was so focused on my task, that I heard nothing. Far down on the beach there was a commotion, but it didn't catch my attention. A fleeting of a passing shadow, and I again compress my feathers and plunge intensively, barely manage to fill my lungs with air.

מלאת סיפוק וגאוה אני נוסקת ודוהרת חזרה אליה. מן הסתם הספיקה לשבור מעט את רעבונה והחלה להפריד את העצמות מן הבשר למעני. ודאי ערכה אותו על מצעית העלים בצורה מעוררת תאבון. אולי הניחה צדף קטן לקישוט. אריקה אהבה תמיד לעשות מחוות מתוקות כאלה, להביע את אהבתה, לחמם לי את הלב. אריקה, אהובתי המתוקה. מנופפת בעוז בכנפי, אצה-עפה במרץ אל זוגתי.

Filled with satisfaction and pride, I take off and dash back to her. She probably satisfied her hunger a little and began to separate the bones from the flesh for me. She certainly set it on the placemat of leaves in an appetizing form. Maybe she put a little seashell on for decoration. Erica always loved making such sweet gestures, expressing her love, warming my heart. Erica, my sweet lover. Waving my wings fiercely, I'm hurrying-flying to my spouse.

השמש משתקפת במים The sun is reflected in the water

נוסקת ודוהרת חזרה אליה   I take off and dash back to her

חגה מעל קננו. משהו לא מריח לי טוב. מלמטה, עולים קולות צווחה נוראים. לבי צולל יחד עם גופי המנמיך טוס. מעגל סוער מרחף מעל מה שהיה פעם ביתי, מונע בעדי מלראות. אני חובטת בכנפי כדי להזיז את הדואים בדרכי, אך נתקלת בחומה איתנה החוסמת אותי. אביב ושחף עוטפים אותי בכנפיהם ומובילים אותי אל קנם שעל הצוק. אני מנסה להתנגד, מצווחת את שמה של אהובתי, אך אביב מהסה אותי ואומר שזה לטובתי. אני נגררת אחריהם בלב מכווץ מאימה. מה הם מסתירים ממני?

I'm circling above our nest. Something doesn't smell good to me. From below, horrible sounds of squeals ascend. My heart dives along with my body lowering the flight. A turbulent circle hovers over what was once my home, preventing me from seeing. I slap my wings to move those who are gliding in my way, but encounter a solid wall blocking me. Aviv and Shahaf envelop me in their wings and lead me to their nest on the cliff. I try to resist, squealing my beloved's name, but Aviv hashes me and says it's in my favour. I am dragging after them with a shrinking heart from horror. What are they hiding from me?

נשימתי שוצפת. שחף מהזה מעט מים מרעננים על פני, אך איני מוצאת מנוח. אריקההההההה!!!!!!! אני צווחת בקול לא לי. אני נשמעת היסטרית וקשה לי להאמין שזו אני. תמיד הייתי רגועה, בשאנטי, אך הפעם אומר לי לבי שמשהו נורא קרה.

אביב מסביר לי בשקט ששני הולכי-על-שתיים ערכו מצוד על המחנה שלנו ופגעו בכמה עשרות שחפים שהיו איטיים מכדי להגן על עצמם או להתחמק מפגיעתם. גם אריקה נפגעה. גופי מתכווץ. ברק נורא מבזיק בי ועיני מסתנוורות מהדמעות המציפות אותן וזולגות במפל מלוח במורד פני. שחף כורך סביבי כנף ובשניה מוחה את האשד הקולח ממני.
"מה קרה לה? היכן היא?" אני ממלמלת בקול שבור, עיני מתרוצצות סביב, מנסות לאתר מידע.
שתיקה. מבטם אומר הכל. מסרבת להאמין. לא יכול להיות שזה נגמר. מנסה להזיז את כנפי, אך הן אינן נשמעות לי. אני רוצה לראות. רוצה לראות. רוצה!!!!!!!!!!!!!! הם מנסים לשכנע אותי שאין טעם. החומסים לקחו הכל. לא נשאר כלום. קשה לי לקלוט. רגע אחד הייתי מאושרת, שמחה בחלקי ובעתיד הורוד שנשקף לנו, ריחפתי בעננים – תרתי משמע – ובמשנהו – הכל נמחה. גז. האם זה סיוט? למה שאחלום דבר כה נורא?

My breath is incense. Shahaf sprigs some refreshing water on my face, but I can't find rest. Ericahhhhhhh!!!!!!! I scream loudly with a voice I don't recognize. I sound hysterical and I find it hard to believe it's me. I've always been calm, in Shanti (serenity), but this time my heart tells me something terrible has happened. Aviv quietly explains to me that two bipeds conducted a hunt on our camp and hit a few dozen seagulls that were too slow to defend themselves or evade from their damage. Erica was injured too. My body is shrinking. A terrible lightning flashes in me and my eyes dazzle with the tears that flood them and spill into a salty waterfall down my face. Shahaf wraps a wing around me and with the second wipes away the cascade that streams from me.

"What happened to her? Where is she?" I mutter with a broken voice, my eyes darting around, trying to find information.

Silence. Their gaze says it all. I refuse to believe. It can't be over. Trying to move my wings, but they don't obey me. I want to see. Want to see. Want to!!!!!!!!!!!!!! They are trying to convince me that there is no point. The predators took everything. There was nothing left. It's hard for me to absorb. One moment I was happy, contented with my lot and the pink future we expected, I was floating in the clouds – literally – and in the next – everything was destroyed. Disappeared. Is it a nightmare? Why would I dream such a terrible thing?

לפתע, אוחז שחף בבטנו התפוחה ונאנק. אביב תומך בו ומוביל אותו אל המצע הרך שהכין מראש. הצירים. תהליך ההטלה החל. אינני חושבת כלל. מתוך אינסטינקט, כורעת למרגלותיו ובודקת את הפתיחה. יש לו עוד הרבה זמן. זו ההטלה הראשונה של הבחור וסביר שהיא תארך מספר שעות. אביב מנטר את נשימותיו, מונה את רווחי הזמן בין הצירים ומוחה באהבה את הזעה הניגרת על פני בן זוגו.

Suddenly, Shahaf clutches his swollen belly and groans. Aviv supports him and leads him to the soft bedding he prepared in advance. The contractions. The laying process has begun. I don't think at all. Out of my instinct, I'm kneeling at his feet and checking the opening. He still has plenty of time. This is the first laying of the guy and it will probably take several hours. Aviv monitors his breathings, counts the time intervals between the contractions and lovingly wipes the sweat pouring across his partner's face.

שעת בין הערביים. השמש טובלת את קרניה במים, מכסה את השמיים בצעיף צבעים מרהיב. שחף הומה באפיסת כוחות ומחליק את אורון לתוך ידי המצפות. בדחילו ורחימו עוטף אביב את כדור הנוצות הזעיר ומניח אותו על חזה היולד. שלושתם הומים בהתרגשות נינוחה. משפחה.

Dusk. The sun dips its rays in the water, covering the sky with a spectacular veil of colours. Shahaf is buzzing with exhaustion and slides Oron into my awaiting hands. With awe and reverence (with fear and love) Aviv wraps the tiny feather ball and places it on the birth giver's chest. The three of them are buzzing with relaxed excitement. Family.

פורשת בלאות את כנפי ודואה אל המים. דמותי משתקפת בהם. אין לי חשק לצפות בה. חשה רעב. פיסת עץ צפה לאִטה על הגלים הרוגעים. מניחה עליה את רגלי, חושי חצי ערים. להקת סרדינים חוצה תחתי בתוך המים. לא צריכה להתאמץ הרבה. עד שהם מתפזרים בבהלה לכל רוח, אני מצליחה למלא את בטני לשובע.

Spreading my wings and gliding to the water. My image is reflected in them. I have no desire to watch it. I feel hungry. A piece of wood slowly drifts upon the calm waves. I put my feet on it, my senses half-awake. A school of sardines crosses in the water beneath me. I don't need to make much effort. Until they disperse all over in panic, I manage to fill my stomach until satiation.

מתוך הרגל, אני עושה את דרכי אל המקום שהיה הקן שלנו. רק ריחה הקלוש נותר, נבלע בריחו המלוח של הים. הרוח החליקה הכל, כיסתה באינספור גרגרים דקיקים על חיים שהיו. נושאת עיני אל המרחב. פיסות דקות נישאות באויר. השמש השוקעת צובעת את האופק בפסטל רך, מאפיל.

Out of habit, I make my way to the place that was our nest. Only the faint odour remained, engulfed in the salty scent of the sea. The wind smoothed everything, covered a life that was once with countless fine grains. Looking up into the wide-open space. Thin bits are flying in the air. The setting sun paints the horizon with a soft, darkened pastel.

דואה אל בדידותי.

I'm gliding into my loneliness.

אריקה החמודה שלי My lovely Erica

דואה אל בדידותי   I'm gliding into my loneliness

***

מתוך: "כמו עלים יבשים", ספר בכתובים מפרי עטי.

From: "Like Dry Leaves", a book I'm writing.

הגרסא המקוצרת:

באלימות לא נשיג כלום, רק תהו ובהו וחושך על פני תהום ואיש הישר בעיניו יעשה – לא טוב!

The short version:

With violence we will get nothing, just formless and empty, and darkness over the surface of the deep, and every man does that which is right in his own eyes – no good!

צילומים: שרון הר פז (C) מתוך אלבום ברייטון, אנגליה 24.11.08

Photos: Sharon Har Paz (C) from Brighton Album, England 24.11.2008