ארכיון תג: שרון הר פז

ערב שבת

יום הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם…

קציר (אצלי)

בוקר. אחת-עשרה. חמים. נעים. השמיים כחולים יפים, מכוסים במשיכות קלות של צבע לבן פה ושם. נוצות, אפילו לא עננים. ההורוסקופ ברדיו מנבא זוגיות. יפה. הגיע הזמן. אולי יתמזל מזלי ואזכה להשתקע עם מישהי נורמלית?

העלים בחצר נאספים אל שקיות הניילון בשורה ישרה ליד הגדר הפונה לסמטא. שכנה עוברת ומציצה לעברי, עיניה מחייכות. "סיימת? המסדר כבר ערוך ומוכן או שיש לך עוד עבודה?"

אני מחייכת חזרה. "טרם, המפקדת. יקח לי עוד כשעה, המפקדת."

"שעה זה בסדר מבחינתי, חיילת", היא משחקת איתי, "אמתין לך בחצרי, העלים שלי צועקים 'הצילו' וישמחו לאיסופם."

נחמד. יש לי עבודה. בצוק העתים, עוד כמה גרושים תמיד ברוכים.

אחר הצהרים. שלוש. היא מוזגת לי עוד מקנקן המיץ שהוציאה אלי ומשקה אותי שוב ושוב לבל אתיבש חלילה. שורת השקיות המלאות מחכה בצייתנות שאקח אותן לנקודת האיסוף. אני לוגמת ולוגמת, הצמאון גדול. אמנם עלים, אך זו בכל זאת עבודה פיזית, זה הרי לא ישיבה מול המחשב. היא מעמיסה על עצמה חלק מהשקיות ומלוה אותי לשדה שליד.

בדרכנו חזרה היא כורכת זרועה סביבי. "הכנתי לך מגבת, באה להתקלח אצלי?"

אני מביטה בעיניה המזמינות. למה לא? תמיד נחמד לקבל בונוס על השכר המוסכם.

עדי ארד חזנות – שים שלום (מלבסקי)

***

תל אביב (אצלה)

יום ששי, יום קצר. אני מתקשרת אליה מנתניה, מציינת את מיקומי כדי שהיא תנווט אותי מביתה אליה. למרות שאני מעדיפה את הנסיעה בתחבורה הציבורית, לקחתי את המכונית, כי אין אוטובוסים זמינים אליה.

היא מעבירה אותי את הדרך. פגוש עוקב פגוש, הכבישים עמוסים לעייפה ואני מנווטת אל דרכי אליה בזהירות לפי הוראותיה. הימים הראשונים של הטלפונים הסלולריים, מי חלמה אז על נווטנים? היא מכוונת אותי לפנות בצומת ההיא, בפניה השלישית ימינה, אחר כך מיד שמאלה ושוב שמאלה והנה היא מודיעה לי שאני כמעט אצלה ושהיא יורדת לרחוב לחכות לי. הלב שלי הולם בחוזקה. המכונית שלי קרבה ובאה והנה היא – מצביעה על מלבן חניה פנוי, אזור חופשי מעינא בישא של הפקחים.

חגית כפיר – אנא בכוח

היא אוחזת בידית דלתי ופותחת לי אותה. אני יוצאת אליה. מביטה בעיניה. היא בעיני. כל העולם שלי מתמקד בה. בקסם שהיא. מחייכות. מוציאה את התיק שלי. היא אוחזת בידי ואנחנו עולות אל דירתה. אל מרחב המחיה שלה, שיהפוך גם שלי במהלך החודשים הבאים.

הלילה הראשון שלנו. היא הזמינה אותי אליה לסוף השבוע. לא היה כל כך קל. לא ידעתי מה עושות. לא ידעתי אם ארצה… מה ארצה… מה תרצה היא… הזכרונות כל כך חיים. אפילו עכשו, מבעד לשנים.

היא פותחת את הדלת, מצדדת עצמה ומזמינה אותי פנימה. ומהרגע שהדלת נסגרת… א-לוהימה, היש עוד משהו בעולם שישוֶה למה שהיה בינינו? ומה לא היה בינינו? דם ואש ותמרות עשן. היא ואני בתוך ענן לבן. נושכת את שפתי עד זוב דם עת היא מחוללת ומפליאה בי את אהבתה. האש הבוערת בנו, הלהבות הלוהטות, הסדינים המתלקחים. והעשן. הו, העשן… המיתמר לו מעלה-מעלה דרך שבעת הרקיעים, מגביה אותנו אל ספֵרות שלא ידעתי על קיומן מעודי.

ואחר כך, בטרם שקיעה, היא מדליקה את הנרות ומקדשת לנו את השבת.

***

לונדון (אצל מאן דהיא)

The weather next: 9 Celsius, cold breezy day for much of the UK today and tomorrow as well.

נובמבר בלונדון. התחזית אינה מבטיחה טובות. אני מתגעגעת ארצה, אל החום והאור. ארץ עגמומית כל-כך, איך אפשר לחיות בה? אבל עובדה שיש חיים גם באלסקה, לא עלַי ולא עלֵי מי שמעדיפה אביב וקיץ. לי אין מושג איך אפשר לחיות לאורך זמן בלי שמש זורחת, מאירה.

ישנן תנועות ופעולות שאת עושה בארץ מסוימת ובאחרת לא. בלונדון, הדבר הראשון שאת עושה בבוקר אחרי שאת קמה, זה להסיט את הוילונות כדי לאפשר לאור להכנס. לא שיש מזה הרבה, אבל גם מעט עוזר. בארץ, למי יש וילונות? לנו יש תריסים, להם אין.

החשמליות – לונדון

אני שומעת אותה מתנועעת בחדר, עוד מעט ירחש הוילון המוסט, אולי תפקוד אותנו איזו קרן שמש בודדה שתואיל לבצבץ מבעד לעננים הכבדים, הממטירים עצמם לדעת מזה כמה ימים. קר וסוער ברחבי הממלכה ומחר אין שינוי.

אני שומעת אותה מניחה את מגש ארוחת הבוקר על שולחן הצד, חשה את המיטה מתקמטת במקום בו היא מתישבת לידי, גוהרת אלי. שפתיה חמות על שלי, גופה נלחץ אלי. חמדת אין קץ אופפת אותי.

לא בא לי לצאת מהמיטה.

החזנית והזמרת עדי ארד – אדאג'יו (אלבינוני)

 

הגרסא התמציתית:

עייפתי. מי יתנני כבר שבת אצל האשה האחת והיחידה?

חפירות:

  1. סדר שבת באתר ilschool
  2. שבת ויקיפדיה
  3. שירים לשבת יוטיוב
  4. היום יום ששי רינת גבאי
  5. שבת בבוקר באנימציה
  6. אנא בכח ויקיפדיה
  7. נעילה פרק מספרי "אחלמה"
  8. עלי לונדון מתוך ספר סיפורים על חוויותי בלונדון שיצא אי-פעם לאור אם תרצה השֵׁמָה

The Sabbath

היֹה היָה

לפני הרבה מאוד זמן… מה זה הרבה מאוד? לפני שנולדתי? לפני שהורי נולדו? לפני הוריהם? הורי הוריהם? זמן זה דבר יחסי. הבה נסגור על הזמן של טרם בריאת העולם, כשרוח הקודש ריחפה על פני המים, אנחנו לא היינו או אולי היינו, אך במצבי צבירה אחרים מאלה המוכרים לנו, וחושך שרר על פני התהום. כנראה שגם כוכבים לא היו אז.

דממה דקה שרתה. לא היו ציפורים, אז גם לא היתה מוזיקה. אם היינו מתאמצות (אלה שחוו את מצב הצבירה ההוא), אפשר היה לשמוע קצת "בְּלוּ-בְּלוּ" חרישי שפלטו החורים השחורים עת היו בולעים אל קִרבָּם את מה/מי שלא השכילו להשמר לנפשם והתקרבו אליהם יותר מדי. אני מניחה, שמקץ ימים, כשדברים החלו לקבל צורה ושמות, היו הקולות הללו ההשראה לקרוא לצבע המים (כ-blue הראשון) ולזה של השמים (בתור ה-blue השני) בשמם הלועזי.

ואז, פתאום, בעטיָם של תהליכים שרק סטיבן הוקינג ועמיתיו מסוגלים אולי להבין, הרעימה א-לוקימה בקולה המתגלגל, עוקר ההרים וציוותה על המפץ הגדול. כמובן שה"בום!" שהתרחש, אותו אני כותבת פה, אינו מתחיל אפילו להתקרב למה שהיה במציאות. איך כותבין את ה"בום!" הזה בצורה שתבטא החרשת אוזניים?

וא-לוקימתנו האדירות בראה את היקום, שנקרא כך על שם זו שקוממתהו = י' קום. ויהי ערב ויהי בוקר וזה נראה לא רע, אפילו טוב.

זמן רב מאוד לאחר מכן, הוסיפו איזושהי נקודה בין המלים, שקראו לה דוט ונוצר האינטרנט, הא-לוהים החדשים של הזמן המודרני עתיר האלקטרוניקה. אחר כך החליטו בני האדם שגם להם מגיע יד ורגל בדבר הזה והוסיפו אותיות בנוסף ל-קום, גם כדי לגוון, שיהיה מעניין יותר…

אמנם, זה קֵרֵב וירטואלית בין אנשים, אך העולם לא השתנה – לא זה עליו אנחנו, בני האדם, מתגוררים וככל הנראה גם לא היקום כולו. טרם יצרנו קשר עם יצורים תבוניים, לפחות ברמה שלנו, כדי שנוכל לתקשר. עזבו את החייזרים – בטפשותם התהומית, הורגים אותם הממונים עלינו, במקום לתקשר איתם ובכך חוסמים לנו את הדרך אליהם, להכיר מה שמחוץ לקופסא שלנו.

לאן מועדות פנינו מִפֹּה, מהעידן הזה? לא ידוע לי, אם כי התחושה שלי אינה מבשרת טובות. חוצמזה, כדי שלא יגידו עלי שאני שוטה, אני נמנעת מלהתנבא.

יש לכן רעיונות?

🙂

על הזנב שלי (אפוקליפסה מתישהו) / זהו עולם ה…

על הזנב שלי (אפוקליפסה מתישהו) / נשק להמונים

מבוא

מתוך "אחלמה", הרומן החדש שלי העומד לצאת לאור (אם תרצה השמה, כמובן וגם בס"ד) או-טו-טו

שעת בין הערביים, שעת דמדומים

כוס ישועות אשא ובשם השם אקרא: אנא השם הושיעה נא, אנא השם הצליחה נא. ברוך אתה השם א-לוקינו מלך העולם, המבדיל בין אור לחושך, ובין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה השם המבדיל בין קודש לחול

תמר הרימה מבטה, עיניה הכהות מתבוננות בחברתה בפיזור דעת. "לוא ידעתי מה שאני יודעת היום, הדברים מן הסתם היו נראים אחרת." אולי. זו חוכמה קטנה מאוד להתיחס לעבר כשאנו כבר למודות נסיון. ומה שמרגיז בזה, שגם אם מתחרטות, אי אפשר לחיות מחדש, אחרת. אי אפשר לתקן.
"את מתחרטת?"
"ואם כן, זה יעזור לי?" הפנתה את עיניה לעבר האופק. הן ישבו במרפסת התלויה, משקיפות ממרומי הקומה ה-14 על הים התיכון. רוח קלה נשבה, מפיגה קמעא את חום היום. השמש החלה לטבול בים בשקיעה מרהיבה, מרחיבת לב כל רואיה. "כל כך יפה", מלמלה. רוית אהבה שקיעות. נהגה לומר שגם בזריחות היתה שמחה לצפות, אבל לא "יוצא" לה. אח רוית, רוית… ציפור לילה מתוקה שלי… איזו החמצה. איזו עיוורת הייתי כשדחיתי בטפשותי את אהבתך.
שרה הביטה בתמר השקועה במחשבות. מעניין… מה שימי הולדת עושים לנו… חתיכת חיים מאחוריה. מאחורי שתינו, בעצם. אנחנו מכירות זו את זו כבר ששים שנה, מהיום הראשון בו התחלנו לעבוד בבנק. מכירות? אני תמהה… ששים שנים אנחנו חברות, לפחות אני חשבתי ככה… מסתבר שטעיתי. בעצם, אולי לא טעיתי… אולי חברות זה ככה? אולי לא מוכרחות לדעת הכל על החברה שלך? כל השנים הללו בהן העמידה פנים שהיא חיה בגפה, כמוני, ובעצם רוית לא היתה סתם דיירת אצלה…
על מה היא חושבת? הפנים שלה שלוות, חולמניות. איך אני הייתי נוהגת במקומה? אסור לי לחשוב כך. לאף אחד אסור לשפוט בעל פה, בכאילו. מעולם לא עמדתי בפני מצב כזה ואין לי את הכלים. איך לא עלה על דעתי? הן חיו יחד במשך עשר שנים, גידלו את הילדות ואני לא חשדתי בשום דבר. איך יכולתי להעלות אז בדעתי שרוית היא בעצם שותפתה המלאה בחיים ובהורות? בשנים ההן חייתי בחו"ל ובמכתביה אלי היא לא שיתפה אותי מעבר למידע המשמח על הריונותיה והלידות. גם לא בפגישות החטופות שלנו, בחופשות המולדת שלי. אומרים שאורח לרגע רואה כל פגע, אבל זה לא כל כך נכון. עובדה. לא הצלחתי לראות שהיחסים ביניהן עמוקים יותר מאשר של בעלת בית ודיירת. הבנות הרי קראו לרוית בשמה, לא אמא, אז מי יכלה לנחש את האמת? מעניין… אם הייתי חושדת, איך הייתי נוהגת בהן? ועכשו, איך לעכל את מה שסיפרה לי? איך להבין את העובדה שלא יכלה לבטוח בחברוּת שלנו ולספר לי אז? האם חששה לאבד אותי? האם חששה שאפנה לה עורף? אולי, בעצם, החברות שלנו לא היתה חברות? מה זאת חברות? אף פעם לא טרחתי לחשוב על זה. ידעתי שאנחנו חברות וזהו. בעצם, מה זה משנה? בלאו הכי אנחנו נמצאות כבר בסתו חיינו. כמה זמן עוד נותר לנו? היא נאנחה.
"מה קרה?" תמר החזירה את מבטה מן השקיעה. פניה חרושות הקמטים הביעו דאגה כנה. "הרגל שוב כואבת? רוצה שאעסה לך אותה?" וכבר הושיטה את ידה, נכונה להקל.
"זו לא הרגל. לא כואב לי כלום. רק חשבתי על מה שסיפרת לי." ואני מנסה לעכל. השבוע האחרון לא היה קל לי. ממש לא. מוזר לגלות פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן, דברים חדשים שלא ידעתי עליה. עליהן. עלינו. שלא חשדתי בקיומן. הפתעות כאלה לעת זקנה…
"אהה." מה כבר יש לה לחשוב על זה? היא מתכוונת להפיק לקחים? בגילנו מה זה כבר יועיל? פספוס נורא של חיים. נותר רק להצטער. את הנעשה אין להשיב.
השמים זהרו בצבעי פסטל רכים. הקשת הצבעונית סימנה את תחילת קצו של היום. השבת עוד מעט תצא ויקראו לנו להבדלה. ברוך המבדיל בין קודש לחול. לא שזה משנה לי. כבר לא. כל הימים נראים אצלי אותו הדבר. גם בשבת, לדאבוני. הנשמה כבר לא יתרה כל כך. אני קמה בבוקר… האמת, לא יודעת בשביל מה… מודה לבוראי על שהחזיר בי את נשמתי בחמלה רבה; אינני מפקפקת במעשיו, אך נבצר ממני להבין למה טרח לשמור אותי עוד בין החיים; נוטלת ידי מן הכלי שליד מיטתי, משתדלת לעשות זאת הכי בשקט כדי לא להעיר את שרה… לפני עשר שנים, כשאך הגענו לכאן, היא היתה מרימה גבה למראה המנהג הזה, עת היתה מקיצה מקול שכשוך המים. היום, היא רק מנופפת לי בידה, מסתובבת לצד השני וממשיכה את שנתה. היא אוהבת לישון עד מאוחר. כמו רוית בשעתה… רוית… או, רוית… עיניה הפכו זגוגיות.
אין לי כוח לרדת לחדר האוכל, אבל חשוב שאשנס את שארית כוחי ואלך בכל זאת. כמה הבדלות עוד נשארו לי לשמוע? הכל נגמר לי כבר. מתי יגיע תורי? חייתי יותר מדי. הרבה מעבר למה שחשבתי שיוקצב לי. מעניין… איך החיים זזים לנו. אין לנו שליטה על שום דבר, גם לא על הטעויות שלנו. בשביל מה אני חושבת על זה בכלל? למה לטרוח? מה זה כבר ישנה? הפעם היה תורה להאנח. "זכרונות…" קולה לאט בשקט, "זה כל מה שנשאר לי עכשו." ולצערי, אין הם מרנינים את לבי או מנחמים אותי לעת בלותי.
"זה מה שנשאר", ענתה שרה כהד. לה, לפחות, יש את הזכרונות, גם אם אולי לא כולם שמחים… ואת הילדות. ומה יש לי? מה נשאר לי מהחיים שלי? עיניה שוטטו על פני האורות שהחלו להדלק בזה אחר זה, מאירים את הטיילת למטה. דמויות חבוקות התהלכו אנה ואנה, ראשיהן סמוכים זה אל זה. מעולם לא הייתי במצב כזה. מעולם לא הייתי קרובה אל מישהו עד כדי כך. וחשבתי שגם היא… מוזר לי לחשוב עליה ככה. תמיד חשבתי עליה כעל א-מינית ובחירתה להרות באמצעות הפריה חיזקה את דעתי זו. לא העליתי על דעתי שיש לה צורך ב… שיש ביניהן… ניערה את ראשה, מנסה לגרש את המחשבות. לא לענין עכשו. איך חשבתי שהיינו בקשר חברי כל השנים הללו, אבל למעשה חיינוּ במקביל, לא ממש מכירות. התמונה שהיתה לי עליה אינה התמונה האמיתית. בעצם, מהי התמונה האמיתית?
מה שעשתה בשבוע האחרון, שנתנה לי לקרוא את ערֵמת הקלסרים בהם היו מתויקים חייהן, פתח בפני עולם שלם שלא הייתי שותפה לו. עכשו מצאה לנכון ליטול קורה מבין עיני. למה? מה נזכרה פתאום? למה לא בזמנו, למה לא כשעברנו לכאן, למה לא בכל מיני הזדמנויות אחרות שניקרו בחיינו? אולי משום יום הולדתה, שהגיעה לגבורות? שבוע שלם עיינתי בפקסים שהחליפו ביניהן, ביומנה של רוית שנכתב אליה בלב רותח מעלבון הדחיה, בפתקים הקטנים, האוהבים. חתיכת חיים שעברה עליהן בלעדי.
בעצם, אם להיות כנה, לא כל כך סימפטתי את רוית, שתסלח לי באשר היא נמצאת. היא נראתה לי סנובית ועקשנית וחסרת סבלנות לשמוע דעה שונה משלה. כאילו היה לה מונופול על הצדק והחוכמה. נראה לי שגם היא לא חשה שמחה לראות אותי. כנראה שהניכור בינינו היה הדדי. מעולם לא הבנתי איך תמר הכניסה אותה לביתה, במיוחד כדיירת, כזרה. הן היו כל כך שונות באופי. עכשו אני מבינה… אולי נכון מה שאומרים – שהפכים נמשכים. לא שהסקתי ממה שקראתי שתמר נמשכה אליה. לפחות לא מינית. אז צדקתי שחשבתי שהיא א-מינית… עובדה שמאז גירשה את רוית מחייה, כפי שהלה כינתה זאת ביומנה, לא היתה עם אף אחת אחרת. היא התרכזה בילדות ובעבודה ובחבורה שלנו ולא הכניסה שוב "דיירת" אליה הביתה.
האם נכון פעלתי כשנתתי לה לקרוא? תמר הציצה בשרה. זו היתה שקועה בכסאה, מבטה שלוח אל האופק. מה כבר יכול להיות? הרגשתי שזה הזמן לגלות לה. לא רציתי למות בלי שהיא תדע על התקופה ההיא בחיי. האם זה משנה? יכולתי להניח לזה ככה, אבל חשבתי שזה לא יהיה פייר. לא יודעת למה. אחרי שנלך לעולמנו, שום דבר כבר לא יהיה חשוב. לא לנו, בכל אופן. אני בטוחה שגם לא לזולתנו. מַאי נָפקָא מִנַּהּ למאן דהוא מחיינו, שתי ישישות? אז חיינו עלי אדמות, אז מה? לא חשוב. מה היא חושבת על זה? משנה לי? לא גיליתי לה כדי לשמוע את דעתה עלי או על מה שהיה. אין לי צורך בטחינת הענין. רוויתי. מספיק עיניתי את נפשי לא מעט שנים. אולי חשבתי שבהראותי לה את הצד הזה בחיי, אני מסירה מעלי איזשהו נטל? כאילו להקל על עצמי? אני לא חושבת שאני זקוקה להקלה. אני כבר לא זקוקה לשום דבר… קמה לאט, מותחת בזהירות את אבריה.

שרה הפנתה אליה את ראשה. "צריך ללכת?"
"כן. עוד מעט יתחילו. כדאי שנגיע בזמן כי לא יחכו לנו." הבדלה זו הבדלה. אין דוחין בעטיָן של שתי זקנות.
שרה קמה וסידרה את הכסאות בקו ישר. לזו תמיד היתה אובססיה לסדר. הן החליפו חיוך ושרה שילבה את זרועותיהן, כהרגלה, מוליכה אותן פנימה, אל חדרן הממוזג.

בדידות

מתוך: "כמו עלים יבשים", ספר בכתובים מפרי מקלדתי

מלים מפתות, אך לא תמיד יש להן כיסוי

ריחפתי על פני המים, תרה אחר ארוחת הבוקר. הדגיגים הטעימים חמקמקים, אך אינם יכולים לעמוד בפני נחישותה של בטן מקרקרת. סביב, קולות צהלה ומשק כנפיים, אחי ואחיותי הדואים. שמש הבוקר מציצה עלינו, מחייכת, שולחת קרניים עדינות, מגששות לאט דרכן אלינו. חמימות נעימה מתפשטת באויר המצטלל.
ראשי מזדקר, אוספת את כנפי לצדֵי גופי וצוללת בחדות. אין לו סיכוי. משפדת אותו במקורי ונושאת אל מסתור בחוף. אני רעבה. אריקה מביטה בי בעיניים כלות. אני מגלגלת לעברה את הפגר הדומם. היא מדדה אלינו בכבדות ואני גוררת אותו בעזרת מקורי, מנסה לצמצם את המרחק. זוגתי בהריון ואני דואגת לכל מחסורה.
אריקה מושיטה כנף ומלטפת אותי. אני נוגעת בה ברוך ופורשת לשמיים, להמשיך בציד. דגיג בודד אינו משביע אף אחת, ודאי לא אשה הרה. אם לא אמצא דג בשרני יותר, אצטרך לחוג הלוך ושוב עוד מספר פעמים. לא אכפת לי. מביטה מטה. אריקה המתרחקת נוגסת בדגיג בתאבון רב. אך ימים ספורים נותרו עד מועד הרחבת זוגיותנו. הקן בנוי ועומד על כנו. הוספתי חדר ילדים מרופד היטב. שלושה-ארבעה צאצאים ימצאו בו את מקומם בנוחות. ואם יבואו יותר – נסתדר גם אז. אני חזקה וכשירה ואין לי בעיה לבנות עוד. שרק נהיה בריאות.

בגיחה החמישית התמהמהתי מאוד. המזון עשה שרירים והתחמק ממני בעקשנות. אביב, שעסק אף הוא בהאכלת בן זוגו המעובר, הניף בשאלה את הדגיג הדשן שהעלה במקורו. עפעפתי לו לשלילה, נחושה לספק את צרכי זוגתי בכוחות עצמי. כל כך הייתי מרוכזת במשימתי, עד כי לא שמעתי דבר. הרחק למטה על החוף התחוללה מהומה, אך היא לא הגיעה אל תשומת לבי. הרף עין של צל חולף ואני שוב מצמידה את נוצותי וצוללת נמרצות, בקושי מספיקה למלא את ריאותי באויר.
מלאת סיפוק וגאוה אני נוסקת ודוהרת חזרה אליה. מן הסתם הספיקה לשבור מעט את רעבונה והחלה להפריד את העצמות מן הבשר למעני. ודאי ערכה אותו על מצעית העלים בצורה מעוררת תאבון. אולי הניחה צדף קטן לקישוט. אריקה אהבה תמיד לעשות מחוות מתוקות כאלה, להביע את אהבתה, לחמם לי את הלב. אריקה, אהובתי המתוקה. מנופפת בעוז בכנפי, אצה-עפה במרץ אל זוגתי.

חגה מעל קננו. משהו לא מריח לי טוב. מלמטה, עולים קולות צווחה נוראים. לבי צולל יחד עם גופי המנמיך טוס. מעגל סוער מרחף מעל מה שהיה פעם ביתי, מונע בעדי מלראות. אני חובטת בכנפי כדי להזיז את הדואים בדרכי, אך נתקלת בחומה איתנה החוסמת אותי. אביב ושחף עוטפים אותי בכנפיהם ומובילים אותי אל קנם שעל הצוק. אני מנסה להתנגד, מצווחת את שמה של אהובתי, אך אביב מהסה אותי ואומר שזה לטובתי. אני נגררת אחריהם בלב מכווץ מאימה. מה הם מסתירים ממני?
נשימתי שוצפת. שחף מהזה מעט מים מרעננים על פני, אך איני מוצאת מנוח. אריקההההההה!!!!!!! אני צווחת בקול לא לי. אני נשמעת היסטרית וקשה לי להאמין שזו אני. תמיד הייתי רגועה, בשאנטי, אך הפעם אומר לי לבי שמשהו נורא קרה.

אביב מסביר לי בשקט ששני הולכי-על-שתיים ערכו מצוד על המחנה שלנו ופגעו בכמה עשרות שחפים שהיו איטיים מכדי להגן על עצמם או להתחמק מפגיעתם. גם אריקה נפגעה. גופי מתכווץ. ברק נורא מבזיק בי ועיני מסתנוורות מהדמעות המציפות אותן וזולגות במפל מלוח במורד פני. שחף כורך סביבי כנף ובשניה מוחה את האשד הקולח ממני.
"מה קרה לה? היכן היא?" אני ממלמלת בקול שבור, עיני מתרוצצות סביב, מנסות לאתר מידע.
שתיקה. מבטם אומר הכל. מסרבת להאמין. לא יכול להיות שזה נגמר. מנסה להזיז את כנפי, אך הן אינן נשמעות לי. אני רוצה לראות. רוצה לראות. רוצה!!!!!!!!!!!!!! הם מנסים לשכנע אותי שאין טעם. החומסים לקחו הכל. לא נשאר כלום. קשה לי לקלוט. רגע אחד הייתי מאושרת, שמחה בחלקי ובעתיד הורוד שנשקף לנו, ריחפתי בעננים – תרתי משמע – ובמשנהו – הכל נמחה. גז. האם זה סיוט? למה שאחלום דבר כה נורא?
לפתע, אוחז שחף בבטנו התפוחה ונאנק. אביב תומך בו ומוביל אותו אל המצע הרך שהכין מראש. הצירים. תהליך ההטלה החל. אינני חושבת כלל. מתוך אינסטינקט, כורעת למרגלותיו ובודקת את הפתיחה. יש לו עוד הרבה זמן. זו ההטלה הראשונה של הבחור וסביר שהיא תארך מספר שעות. אביב מנטר את נשימותיו, מונה את רווחי הזמן בין הצירים ומוחה באהבה את הזעה הניגרת על פני בן זוגו.

שעת בין הערביים. השמש טובלת את קרניה במים, מכסה את השמיים בצעיף צבעים מרהיב. שחף הומה באפיסת כוחות ומחליק את אורון לתוך ידי המצפות. בדחילו ורחימו עוטף אביב את כדור הנוצות הזעיר ומניח אותו על חזה היולד. שלושתם הומים בהתרגשות נינוחה. משפחה.
פורשת בלאות את כנפי ודואה אל המים. דמותי משתקפת בהם. אין לי חשק לצפות בה. חשה רעב. פיסת עץ צפה לאִטה על הגלים הרוגעים. מניחה עליה את רגלי, חושי חצי ערים. להקת סרדינים חוצה תחתי בתוך המים. לא צריכה להתאמץ הרבה. עד שהם מתפזרים בבהלה לכל רוח, אני מצליחה למלא את בטני לשובע.

מתוך הרגל, אני עושה את דרכי אל המקום שהיה הקן שלנו. רק ריחה הקלוש נותר, נבלע בריחו המלוח של הים. הרוח החליקה הכל, כיסתה באינספור גרגרים דקיקים על חיים שהיו. נושאת עיני אל המרחב. פיסות דקות נישאות באויר. השמש השוקעת צובעת את האופק בפסטל רך, מאפיל.

דואה אל בדידותי.

מתוך: "כמו עלים יבשים", ספר בכתובים מפרי עטי.

הגרסא המקוצרת:

באלימות לא נשיג כלום, רק תהו ובהו וחושך על פני תהום ואיש הישר בעיניו יעשה – לא טוב!

צילומים: שרון הר פז (C) מתוך אלבום ברייטון, אנגליה 24.11.08

למה אנו, הנשים?

מיס עולם לינור אברג'יל

דומה שאחד הדברים הקשים והפחות נעימים בחיים זה להתעורר. היקיצה. ההתעוררות. לא משנה ממה: מחלום, מהזיה, מעלפון, מאיבוד חושים, מעולם אחר. את פוקחת את עינייך ולפני שאת מספיקה להתעשת כדי ללקט את פירורי הכרתך לתודעה אחת, לנסות לקלוט היכן את, להתמצא… חודרת אלייך המציאות. ואם את ניצולת חויה קשה, את מקיצה לתוך הכאב. אינך מספיקה להפיק ולוא רק בדל קטן של מחשבה, אינך מצליחה לאתר היכן נמצא הגוף שלך (הנפש הרי מפוזרת), להתמצא איכשהו בחלל הריק הניצב לפנייך, כשלפתע את חשה את הסבל מפלח את כל-כולך. וזה כואב. כואב! אינך יכולה לשאת זאת יותר ואת שוקעת שוב אל תוך אותו בור ללא תחתית. כך, לסירוגין, במשך תקופה ארוכה. ממושכת. הכי ממושכת שאפשר. את מנסה לשכוח את מה שהכרתך איבדה ומאיימת למצוא שוב. אינך רוצה לזכור דבר מעברך. את יודעת שמשהו נורא קרה לך. לא למישהי אחרת, לך! לכן את סוגרת את עצמך, אוטמת בכל יכולתך לבל יחדור אלייך פירור מידע כלשהו. כל דבר, כל תנועה, כל… כל מה שמאיים להזכיר לך את מה שאת שואפת לא לזכור. לא! את לא תתני! בשום אופן אינך רוצה שמשהו יגע בך ולוא שמץ של דבר. לא! במקום להשתדל להבריא, את עוסקת בבניית חומות מגן. אינך רוצה להזכר. את פוחדת פחד מוות מפני הרגע שזה יחזור אלייך, משום שאין לך את הכוחות להתמודד עם הפצע שבנפשך…
אורלי שכבה בבית-החולים עטופה בתחבושות וסובלת, בין השאר, גם מדלקת ריאות קשה. הכרתה, למרות הסירוב הנחוש, החלה אט-אט לחזור אליה. היתה מסוגלת לשמוע את שהתרחש מסביבה, אולם לא יכולה היתה לתקשר. כאילו היה נתק בין מה שקלטה מן הסביבה לבין התגובות שהיתה אמורה להגיב. האחיות שטיפלו בה במסירות כה רבה ניסו לדובבה, אך ללא הצלחה. כך שכבה שעות על גבה, לא נעה ולא זעה, בוהה בתקרה בדממה, בלי לגלות ענין במתחולל סביבה. לולא הקפידו האחיות להגיע אל מיטתה בזמנים קצובים כדי לטפל בה בנאמנות, לשנות את תנוחתה ולהביא לה את הסיר לעשיית צרכיה, היתה ממשיכה לשכב שם כמו מומיה, בלי לזוז, עד קץ כל הזמנים.
שנים מאוחר יותר, עת מדי פעם היו צפים ועולים בה זכרונות מימי שהותה בבית-החולים, לא היתה מסוגלת לתפוס איך שכבה שם ימים רבים כל כך, אדישה לעצמה ולעולם. מוחה כאילו נשטף מתאיו האפורים. קופסא ריקה. זכרה ששום מחשבה לא חלפה בו. ריק מוחלט. פשוט לא כלום. חלל אינסופי של שום דבר.
ענת קיבלה לידיה את הטיפול בתיק של אורלי. בעודה מתבוננת בתמונות המזעזעות שצולמו במקום הארוע, בו נמצאה חסרת הכרה ופצועה, חשבה לעצמה שאין קץ לסבל האנושי. אין גבול לרוע שאנוש אחד מסוגל לגרום לרעהו. הגוף העירום היה מכוסה כולו בחתכים שנגרמו על ידי מכשיר חד, כנראה סכין, שלא פסח גם על הפנים של הקרבן. מישהו מטורף שיחק עם הלהב וחרת על הגוף כולו כאילו היה חומר גלם דומם. לא גוף של אדם חי. לא גוף של אשה. היא הפכה את הדפים. מקרה אונס עם נסיון לרצח, היה כתוב שם בשפה יבשה. הקרבן, כבת עשרים ושמונה, רווקה, נאנסה בברוטליות.
גם נחתכה לא בעדינות יתרה, עלי להעיר, הסבירה ענת לחלל משרדה. הם התכוונו לכתוב 'הקרבנית', אני בטוחה בזאת, אמרה ענת לקירות החדר, תינוק-תינוקת, קרבן-קרבנית. שום עדות של הנאנסת לא היתה בתיק. מאחר שהקרבן נמצאה ללא הכרה וכך גם הובאה לבית החולים (כך לשון התיק), אי אפשר היה לגבות ממנה עדות על שהתרחש. המכשיר החד שגרם את החתכים לא נמצא. רק חלקי בגדים פזורים, קרועים לגזרים ומוכתמים בבוץ ובדמה של הקרבן התגלו בזירת הפשע. 'זירת הפשע', חזרה ענת על מה שקראה. זירת הפשע. הגשם הכבד שירד באותו יום, מחה את כל העקבות שעשויים היו להיות בזירת הפשע. החוקרים לא מצאו שום ממצא או רמז שעשוי היה לעזור בפענוח הפשע הנורא והנתעב הזה.
הביטה נכחה, מוחה מנסה לעכל את הכתוב. וכי יש פשע שהוא לא נורא ולא נתעב? איזו מין לשון פיוטית נקטו שם בדו"ח? מה זה, לחוקר יש נפש של משורר או שסתם נחה עליו המוזה? נורא… נתעב… היא הנידה בראשה במורת רוח. איזו זוועה! מי יודעת מה עבר עליה שם? ענת נרעדה. לא כתוב כאן אם נחתכה לפני, במהלך או אחרי האונס. מתי איבדה את הכרתה? מה שכן כתוב זה שהתוקף/ תוקפים מעולם לא נתפס/ו. איך נשארה בחיים אחרי עינויים כאלה? אלוהים אדירים, זה לא אנושי מה שעשו לה!
קרובי משפחה: אם זקנה וחולה מאוד, המתגוררת בבית הורים. אינה יודעת על המקרה. לא היה טעם לספר לה משום שהידיעה עלולה היתה להחמיר את מצבה הבריאותי. אח מבוגר, נשוי עם ילדים. הוא אותר על פי פנקס הטלפונים הקרוע שנמצא בין חפציה של הקרבן. הקרבנית, חזרה ענת גם עבור התקרה. בין האח והאחות היה קשר די רופף, לפי עדותו של האח. הוא לא יכול היה לשפוך אור על הפרשה. ידע רק שאחותו התגוררה עם מישהו. החוקרים חיפשו את האלמוני בכתובת של הקרבן, אך הלה לא נמצא שם. לאחר חקירה מאומצת, נמצא החבר. התברר כי הוא והקרבן נפרדו בלילה שלפני המקרה. הוא העיד שחברתו אהבה את הים ונהגה לבלות בו שעות ארוכות בכל עונות השנה, הן בלהט קיץ והן בקור המקפיא של החורף, כך שנוכחותה בחוף לא היתה חריגה.
ענת הטילה באנחה את התיק על השולחן. נוכחותה לא היתה חריגה. נו, באמת, אולי נוכחותה, אבל מה שעשו לה זה בהחלט חריג. הלשון הלקונית, היבשה, חוסר הרגישות הזה לסבל האנושי… אולי זה נובע מן הצורך להצליח להתמודד עם המראות הנוראיים של הסבל. במסגרת עבודתה, הספיקה כבר לראות מקרים קשים למכביר: פצועי תאונות קשות, גופים מעוכים, גפיים קטועות ומה לא. אבל זה עלה על כולם. טרם נתקלה במקרה אונס. ועוד אונס ברוטלי שכזה. הקרבן איבדה דם רב ובנס נשארה בחיים. מי יודע מה קרה שם? מי יודע מה ראתה ומה עברה? אלו צלקות גופניות ונפשיות ישארו לה? מאיפה בכלל מתחילים לעזור לה? האם אפשר יהיה לעזור לה? האם היא תצא מזה אי פעם?
מוחה עבד במרץ, מנסה לאתר תוכנית פעולה. תאריך הדיווח האחרון הינו של אתמול: פצעי החתכים שהחלו להגליד הותירו צלקות רבות ומכוערות. מומלץ לערוך מספר ניתוחים פלסטיים כדי לשוות לחולה צורה אנושית. ישנה אפשרות סבירה לטשטש את הצלקות הנוראיות. סיכויי ההצלחה של ניתוחים מסוג זה גבוהים למדי. הבעיה היא מצבה הנפשי של החולה. היא פשוט אפתית. למרות שמבחינה פיסית היא מסוגלת לקום ממיטתה ולבצע את הפעולות המוטוריות הנדרשות, אפילו ללכת בכוחות עצמה, אין היא משתפת פעולה. החתכים, עד כמה שהיו עמוקים, לא גרמו נזק לשרירים למרבה המזל. הבדיקות מראות שמבחינה מוטורית הכל תקין. לפי הערכתנו, מסוגלת החולה להתנועע בכוחות עצמה ולבצע בצורה עצמאית את הפעולות השגרתיות של ישיבה, הליכה ואכילה. התנהגותה האפתית נובעת מבעיות נפשיות. לכן מומלץ טיפול נפשי לפני תחילת הטיפול הפלסטי. כאן אני נכנסת לתמונה. מומלץ טיפול נפשי. מחר יביאו אותה אלינו למחלקה. מחר אגש אליה ואראה מה אוכל לעשות למענה.

חודשיים לפני, קמה אורלי בבוקר בכאב ראש איום. מאורעות ליל-אמש העיקו עליה כל כך, עד כי שנתה היתה טרופה. הדביל העלוב הזה! אפס מגעיל! שנה הוא גר איתי ועכשו הוא נזכר פתאום שהוא אינו בנוי לקשר. אז למה הוא כן בנוי? לטמטום שלו? את גרה שנה שלמה בחלל משותף עם בן-אדם, חולקת איתו בנפש שלך, במהות שלך, ברגשות הכי אינטימיים שלך, נותנת לו מעצמך וכל הזמן את חושבת שאת והוא מאוחדים גם נפשית, באותו הראש. מה זה חושבת? את בטוחה שאתם מרגישים את אותה אהבה. את חושבת שהוא חש כלפייך מה שאת חשה כלפיו. שום סימן לא ניתן לך, שום רמז שיצביע על שמשהו לא בסדר. אפילו לא דיברת איתו על חתונה! לא הלחצת אותו בשום דבר! הרי זה בכלל לא היה בראש שלך. סתם ערב שגרתי, כמו שהיו רבים לפניו בשנה שגרתם ביחד. סתם הלכת להכין לך קפה ושאלת אותו אם גם הוא רוצה. ובמקום לענות לך תשובה פשוטה של "כן" או "לא", הוא פתע פתאום מחמיק את עיניו לבל יתקלו בעינייך ומפיו יוצא משפט שאינו קשור בכלל לשאלה ששאלת. ואת אינך מבינה מאיפה זה צץ ככה, בלי התראה. הכיצד טחו עיניך מלראות את הדברים? הכיצד היית מסוגלת להיות כה עיוורת? "אני לא בנוי לקשר". חשבתי שאני לא שומעת טוב. מה לא בנוי? מה הקשר? איך הוא נזכר בזה אחרי שנה שלמה של חיים ביחד, זה בתוך זו? ואז הוא קם פתאום, בלי לחכות לתגובה ממך, צורר בגדים וחפצים בתוך כמה שקיות ניילון ואומר לך שאת השאר יבוא לקחת כבר במשך השבוע. ויוצא. ונעלם לו. וזהו. כאילו אני לא קיימת ולא מגיע לי הסבר. הוא טאטא אותי מחייו כאילו לא אהבנו בכלל. ואולי באמת לא אהבנו? האם אהבנו? אני יודעת שאני אהבתי אותו בכל לבי. נתתי לו את נפשי. אותי. והוא פשוט טאטא אותי. כאילו אני לא קיימת יותר בשבילו. אני לא יכולה להבין את זה!
ואז לילה מטורף עובר עלייך, ללא שינה, ללא מנוחה. והמחשבות טוחנות לך כל הזמן את המוח במעגלים, מסתובבות סביבך וסביב עצמן, אינן מרפות. מה עשיתי לו? למה הוא עשה לי את זה? מה בכלל היה בינינו כל השנה שהיינו יחד? מה קרה? האם הייתי עיוורת כל הזמן הזה? האם הוא לא אהב אותי כל הזמן הזה ורק השליתי את עצמי? או שהוא הוליך אותי שולל? החלל הזה שהוא הותיר אחריו… הריח שלו על הכרית… על השמיכה המשותפת… הרי אפשר להשתגע מזה! הוא פשוט קם והלך. אני לא מבינה את זה. לא מגיע לי הסבר כלשהו? האם עשיתי משהו שלא הייתי צריכה לעשות? איך מתמודדים עם הדבר הזה? האם אני סמרטוט שאפשר להשליך סתם כך? אני פשוט לא מבינה את זה. מה הוא חושב לו? להשאיר אותי ככה, תלויה על בלימה, בלי להסביר. אני מוכרחה לדעת איפה טעיתי. זה בלתי אפשרי כל הסיפור הזה. בלתי אפשרי. יש כבר התחלה של אור בחוץ. אף פעם בחיים שלי לא היה לי לילה כזה. אני צריכה אותו פה, לידי. חסרות לי השיחות איתו. הרי היו לנו יחסים נהדרים. דיברנו. תקשרנו, כמו שקוראים לזה היום. אני לא יכולה להבין את ההתנהגות שלו. מה נכנס בו פתאום? מה עשיתי שגרם לו להתנהג ככה?
בקושי רב גררה את עצמה לחדר האמבטיה. הביטה בעצמה בראי ותהתה מי המפלצת פרועת השיער ואדומת העיניים הבוהה בה במבט מפוזר. לפתע אחז בה דחף בלתי ניתן לכיבוש לצאת מכאן. לים! לים! שמעה בראשה את זעקת הקירות. לבשה בגד-ים, דחסה מגבת ומסרק לתוך תיקה ונמלטה על נפשה.
בחוץ, עטתה סביב עצמה מין מסך-מגן דמיוני, שריון חוסם, לבל יגע בה העולם החיצוני. רצתה לחוש מוגנת בתוך בועתה האטומה ולדמיין שהיא יחידה בעולם שבנתה בשביל עצמה. לא להיות בעולם ההוא, הרע, המכאיב. עמדה בתחנה, אחרונה בתור, מרוחקת, מניחה לממתינים האחרים לעבור אותה. עלתה לאוטובוס בתחושה של זומבי. הושיטה לנהג את מחיר הכרטיס במדויק, כדי שלא תיאלץ לקבל ממנו עודף והתיישבה על הספסל האחרון.
כשירדה יחידה בתחנה של הים, חשה כמלכה המגיעה אל ממלכתה ואל נתיניה הנאמנים. נפש חיה לא נראתה לכל מלוא העין. השמים הקודרים הבריחו את הכל. פשטה מעליה את בגדיה וכשרק בגד הים לגופה, התנפלה על השחור הגועש. הכפור שבליבה תאם את קור המים והיא חשה את העונג שבהתמזגות גופה עם המרחב חסר הגבולות. בעודה צפה על גבה, הרהרה כמה שלוה יכולה הנפש לשאוב מן הטבע.
הרגשה של טוהר אפפה אותה עת פסעה לעבר ערימת בגדיה. הרגישה איך נפשה מתחילה להתאזן. החוף היה שומם והיא התעטפה במגבת, נושאת מבט מזוגג לעבר האופק השחור. דקות מלאות שלוה חלפו. היא חשה בעצמותיה איך הזמן, דקה אחרי דקה, מרחף מעליה באויר, נוסך בה מרגוע. כמו טפטוף איטי של שמן מרפא על הגוף. טיפה ועוד טיפה, דקה ועוד דקה. פכפוך הגלים גלש אל תוך אוזניה במנגינה עריבה עד אין הכיל ואורלי חשה שהשלוה שכה ייחלה אליה, מתחילה אט-אט להספג בתוכה ולעטוף את נשמתה בשכבת מגן של נחמה קטנה. מאורעות ליל אמש החלו להדחק מתודעתה. זיקי אור קלושים הבהבו מולה באופק ונהמה חרישית החלה להתגלגל מרחוק. נשמה אל קרבה את האויר החד והחריף, ממלאת את ריאותיה בכל קיבולן, צמרמורות עונג מרעידות את נפשה. הורידה את בגד-הים והתכופפה ללבוש את בגדיה.
חבטה עזה מאחוריה הפילה אותה ארצה. עיניה ואפה נסתמו בגרגרי החול הבוגדניים והיא נאבקה לשאוף אויר. החלה לחוש שהיא נחנקת ורק ברגע האחרון הצליחה להתהפך על גבה, פוערת את פיה ללגום מן האויר אליו שיוועו ריאותיה. הם היו שניים ואוזניהם האטומות לא שעו לתחינותיה. ידיהם הבוטות נברו בגופה המצטמרר כאילו היה קִניינם, מפסקים בכוח את רגליה ואת פיה. אבריהם פלשו אל תוך גופה הדווה, עושים בו כבתוך שלהם. היא היתה בשבילם כלי ותו לא. פשוט כלי. בזעם אין-אונים התפתלה תחתיהם, מנסה בכל מאודה ל
השתחרר מהם, להחלץ מאחיזתם, להימלט מהמגע הדוחה של גופיהם המטנפים אותה. לפתע הבליח הלהב מול עיניה הנדהמות. אחוזת אימה אטמה את תודעתה מן המתרחש ושקעה לתהום הנשיה…
כשהתעוררה מעלפונה, היו כאביה קשים מנשוא. תודעה מנסה להאחז בתוך תערובת של בשר שסוע ובוץ. הגשם היכה בכל כוחו על האדמה ועל גופה החבול, המעורטל, נספג בתוך קרעי הבד שהיו לפני כן בגדיה. העולם כולו היה ברקים ורעמים. כלב עלוב חלף על ידה, מחפש לעצמו מסתור מן המטר הזועף. באיטיות רבה, כמו היתה רובוט יצוק עופרת, גררה את גופה על פני החול הבוצי. עיניה העצומות והנפוחות לא היו מסוגלות לראות דבר. גם לא את גופה המרוטש, אשר להב הסכין חתך בו בחדוות יצירה של יצור בלתי שפוי. כולה היתה גוש בשר כואב. רצתה להגיע לכביש כדי למצוא מונית שתסיע אותה לביתה. מחשבה אחת חזרה והלמה במוחה: להתרחק, להתרחץ! למחוק את מה שהיה! לשכוח! המלים הוסיפו וחזרו על עצמן בלי הרף, אינן מרפות ממנה, כאילו מעניקות לה תנופה להמשיך לנוע בתוך העיוורון. יכולה היתה לחוש את תנועותיהם הקצובות, הפוצעות, הרוחשות עדיין בפיה ובאבר מינה כמין הד חוזר ומתרחק, מתרחק וחוזר. אינו מרפה. הד קשה, חודרני, מפלח, רומס את כבודה, מוחק את מהותה, את צלם האנוש שבה.
גייסה את שארית כוחותיה ובמאמצים רבים הצליחה לעלות ולהגיע לראש המדרגות. הגשם ניתך עדיין בעוז, מכה ללא רחם על פצעיה, דוקר, מייסר, אך היא כבר הפסיקה לחוש. גופה הפך רדום, חסר תחושה. בלאות, בכבדות, בחוסר אונים מוחלט, אחזה בקרעיה, מצטנפת, מנסה להסתיר את מערומיה. נשאה את עיניה הסומות, תרה סביב בנסיון למצוא כלי תחבורה כלשהו, אינה מודעת לקוצר ראייתה, משתדלת למקד את עצמה, אך ללא הואיל. במין מאמץ עליון, בלתי מודע, התרוממה על ברכיה, מנסה ליצב את עצמה, אך כוחה לא עמד לה יותר. כאילו היא משקיפה על גופה מבחוץ, חשה את קריסתו, כמו לא היתה זו היא עצמה ובשרה. ראשה נחבט על שפת המדרכה ואז חזרו הכאבים והתחושות. פצעיה הפתוחים הזרימו את הדם בשצף מגופה, צובעים את המדרגות בשלולית אדומה, נמהלים בבוץ. ובעוד הגשם יורד ויורד ומוסיף להכות בה, החלה הכרתה מתערפלת, מושכת אותה אל תהום הנשיה, משחררת…

מוחי הריק ממחשבות. מוחי המרוקן לחלוטין. היכן אני? איפה? איפפפפפ….. ענת עמדה ליד מיטתה של אורלי המומה לגמרי, מוחה אינו מסוגל לתפוס את מה שעיניה העבירו אליו. כאילו מה שראתה לפניה נשאר תקוע בתוך העיניים הבוהות, ללא יכולת לעבור הלאה, אל המוח, להתגבש למשהו מובן, מוכר. התאור המילולי והתמונות שבתיק היו מזעזעים כשלעצמם, אך כאן ראתה את 'המקרה', בעליל, מוטל לפניה. בשר ודם. ותחבושות. כמו תכריכים. המומיה היתה מוטלת במיטה ללא תנועה. עכשו ישנה, אך האחות הסבירה כי גם כשהיא ערה ועיניה פקוחות, אין היא זזה, אלא שוכבת ללא זיע, בוהה בתקרה. מדי פעם יוצאים מפיה מלמולים בלתי מובנים, נהמות חסרות פשר ותו לא. חלקים גדולים מגופה היו מכוסים בתחבושות. בחלקים הגלויים בלטו הצלקות מן הפצעים שהיו בשלבי הגלדה שונים. הראש היה עטוף בתחבושת שכיסתה את המצח ואת הרקות, עד מתחת לאוזניים. הסנטר והלחיים היו גלויים וניתן היה לראות איך הם מחורצים כמו אדמה יבשה ומבוקעת. הצילומים, אף שהיו טריים מ'זירת הפשע' ומעוררי פלצות, היו רכים לעומת מה שהיה מוטל לפני ענת.
זה ענין של נסיון, אמרה ענת לעצמה. הנה, האחות הזאת, עומדת פה ומסתכלת עליה במבט לא אישי. איך היא עושה את העבודה והפנים שלה חתומות. נראה כאילו היא אדישה. בטח היא מאה שנה במקצוע וכנראה כבר אינה מתרגשת ממראות כאלה. לפחות אינה מראה את זה. אולי התחסנה. אולי היא מתאפקת מלבטא כלפי חוץ מה שהיא חשה בפנים כשהיא נתקלת בדבר כזה. משהו נורא הדבר הזה! איך יצור אנושי מסוגל לעשות כך ליצור אנושי אחר? רק מטורף היה מסוגל לעשות את זה. רק חולה נפש מסוכן. אני מקוה שהמשטרה תעלה עליו ותמצא אותו. ואם ימצאו אותו, אז מה יקרה? הוא ישב כמה שנים בבית הסוהר או שימצאו שהוא אכן מטורף ויכניסו אותו לבית-חולים לחולי נפש. אז מה? גם אם ירחיקו ויסגרו אותו לתקופה ארוכה או אפילו לתמיד, מה זה יעזור לו או לאורלי פה? האם הוא ירפא מטירופו? רק תוקפנות שמקורה בשנאה עזה כלפי המין האנושי בכלל והמין הנשי בפרט היתה מסוגלת להביא איזשהו מטורף להתנהגות כזאת. כמה זמן זה יקח לרפא את המטורף מן התסביכים שלו, אם בכלל ניתן לרפא דבר כזה? ומה עם אורלי? כמה זמן, אם בכלל, יקח לה להתגבר על הטראומה הנוראה שעברה?
ביד אחת הרימה בעדינות את עפעף עין ימין והעבירה אלומת אור על פני האישון כדי לבדוק את תגובתו. אין תגובה. היא באמת בהלם. זו אינה הצגה. הבחורה לא פה. המוח מנסה לגונן על הנפש. או הנפש מתחבאת מפני המוח? מפני המציאות? הרבה אינני יכולה לעזור עכשו. רק לשבת איתה ולנסות להבקיע אליה מבעד לחומה. זה יקח זמן. המון זמן, אבל זה מה שאפשר לעשות. רק זמן יכול לרפא. אולי. לא תמיד יוצאים מזה. תלוי עד כמה רוצים לצאת. אם יש בשביל מה. אנסה ללמוד מאחיה איזו מוסיקה היא אוהבת. או אולי היא אוהבת שירה? אנסה לברר ואשמיע לה בתקוה שהמוח יגיב בסופו של דבר.

בשוכבי, בקומי, בזמן האוכל, בלכתי בדרך, בזמן… כן, מתי לא, דמותה הדוויה, המיוסרת, רודפת אותי. אין לי מנוחה. כל הזמן אני חושבת ומנסה לתכנן תוכניות ריפוי. איך אפשר לעזור לה? מה אני יכולה לעשות בשבילה? מה יעורר אותה? מה יגרום לה לרצות לצאת מתוך הקליפה הקשה והעבה הזו שהיא הקיפה בה את עצמה? מן החומה הבצורה והמוצקה? כשאני נמצאת בעבודה עם
הפציינטים האחרים אני עוד מסוגלת להתרכז, אבל בשאר הזמן היא יושבת אצלי בראש ואינה זזה משם. תקועה עמוק. בחורה מסכנה. למה זה קרה לה? למה בכלל קורים דברים כאלה? איך זה שכל הזמן בעיקר נשים נקלעות להיות הקרבנות? עוד לא שמעתי על נשים תוקפות, אונסות. האם לנשים אין יצרים כמו לגברים? ודאי שיש, אבל נשים לא אונסות. לא תוקפות. נשים אינן ככה אלימות. לא כהרגל. זה לא אומר שנשים תמיד עדינות ונכנעות. בשום אופן לא! אבל הכל ענין של חינוך. נשים מחונכות אחרת מגברים. חבל שהחינוך אינו אחיד.
אני לא מוכנה לקבל את הענין הזה של הטסטוסטרון שמכוון את התנהגותו של הזכר. זה רק תירוץ בשביל להצדיק ולטהר את השרץ המאוס הזה של ההתנהגות התוקפנית של הזכר באשר הוא. אולי לגבי הזכר הקדמון וזה המצוי בטבע זה עוד יכול להיות נכון, אבל אני חושבת שלגבי הזכר האנושי הדברים אמורים להיות כבר אחרת. בימינו אין לזה הצדקה יותר. צריך לשכוח מה שהיה פעם. היום אנו אמורים להיות מודרניים יותר. בכל זאת יש לנו איזשהו מותר על הבהמה המצויה. לפחות אמור להיות לנו. בכל זאת עברנו תהליך כלשהו בחיים. התפתחנו. היינו אמורים להתפתח. זה אמור היה להשפיע על הדחפים של הזכר. להרגיע אותם. לגרום לו לחשוב לפני שהוא מתפרץ ונוהג באלימות כלפי כל העולם. אין הצדקה לאלימות. לא כלפי החלשים ממך וגם לא כלפי אלה השוים אליך בכוחם. אם היו מחנכים מגיל רך שתוקפנות אינה דרך, אינה פתרון, אני בטוחה שזה היה מחלחל והאנושות היתה נראית אחרת. איך ג'ון לנון שר – דמיין שאין יותר מלחמות… הלואי!
אני בטוחה ששורש הענין נעוץ אך ורק בשוני שבהתייחסות אל הילד ואל הילדה הרכים. עוד מינקות. אולי עוד מהבטן. כשלעובר העתיד להיוולד מכינים את החדר והבגדים לפי המין שלו: אם זה ילד – כחול ואם ילדה – ורוד, כמובן. איזה כמובן? למה זה צריך להיות מובן? אני לא יכולה לקבל את זה! בשום אופן לא! אמנם, לקבוע שהחינוך השונה זה שורש כל הרע שבעולם, זה יהיה מוגזם, אבל אני חושבת שזה בין הדברים הבסיסיים הקובעים איך נראה העולם. איך העולם מתנהל. הסלחנות וההבנה לאלימות הזכרים והקבלה שנשים חלשות ואמורות לספוג את התוקפנות הזכרית. כמו הכינוי המאוס, הרווח, לנשים שגברים תוקפים ומכים – 'נשים מוכות', מין תואר שכזה…
'זכר ונקבה ברא אותם'. השאלה אם הם נוצרו שונים גם מבחינה מנטלית. אולי מתוך כוונה שהמין האחד יפרה ויוליד ושהשני יופרה וילד. אולי מתוך כוונה ששני הסוגים ישלימו אחד את השני. אם כך, הרי זה יפה מאוד מצדו… זכר ונקבה ברא אותם, לא כתוב שעליון ונחותה ברא אותם. בעצם, מה אני מדברת שטויות? ועוד איך זה כתוב. ועוד איך! הרי חוה נבראה מצלע האדם. הוא, כמובן, נברא בצלם אלוהים, כמו שכתוב בספר בראשית: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו". ובפסוק אחר: "ביום ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו." זאת אומרת שאלוהים הוא זכר וכבר לזכרים יש יתרון על הנקבות, שכביכול חיות בחסד הצלע שתרם אדם ליצירת חוה. וכתוב עוד: "זכר ונקבה ברא אותם', כאילו שני מינים, אבל יש אומרים שאפשר למצוא משמעות נוספת בפסוק הזה: שהאדם הראשון היה בעצם אנדרוגינוס, זכר ונקבה באותו הגוף, כפי שכתוב: "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם", כלומר נכתב בלשון רבים. אז אני לא יכולה שלא לתהות מדוע היצור הזה נקרא אדם ולא כונה בשם אחר, שיבטא את היותו מורכב משני המינים… רק אחרי כן הפרידו אותם לשני גופים שונים. אולי הדים לזה אפשר למצוא באנשים שנולדים בגוף מסוים וחשים בנפש שהם בעצם מהמין השני, כמו מי שכלוא בגוף של גבר, שנראה חיצונית כזכר, אך חש כאשה ולהפך?
למה היה צורך לברוא קודם כל את האדם ולא כתוב שנקבה וזכר בראם ויברך אותם ויקרא שמם אשה ביום הבראם? ברור, כדי שהאדם יהיה הראשון, כשליט על היקום, כולל הנקבה שאיתו. כתוב שם שהעולם ומה שבו נברא כדי שהאדם ישלוט בו. ומחלק קטן ממנו נבראה האשה. וישנה פרשנות שוביניסטית למה נבראה האשה מן הצלע. כי אשה, עוד לפני שבכלל נבראה, נשאה בחובה כל מה שמפריע לעולם הגברי. אז נשאלת השאלה למה בכלל ברא אלוהים את האשה? נו, ברור – כדי שלהוד מעלתו האדם תהיה מי שתשרת אותו. היא הרי אינה שוה לו בכל מקרה. היא 'מתחתיו'. וכך יוצא שהיא נחותה ממנו, מהוד רוממותו הגבר-שליט-היקום. כמו שכל היקום נברא למענו – כך גם היא. חוה נבראה למענו. אוף! איזו צרות-מוח לחשוב כך, לקבל את זה. האם כל הרע שבעולם התחיל כבר אז? בהשראת האפליה הזאת? האם כך זה? ומאחר שחוה היא חלק מגופו של אדם, הרי שיש לו בעלות עליה. הרי כולה צלע. כמו שהוא יכול להחליט על גופו – הוא אמור לשלוט בה ולהחליט לגבי מעשיה. כי היא הרי חלק מגופו. לא משהו עצמאי. צלע. מוחבאת עמוק בתוך הגוף שלא יראו. שלא ירגישו. שלא. אוף!
מה נדדתי כל כך רחוק? יצאתי מדעתי? מה לי ולימי התנ"ך? מה עוד שהם היו שם אנטי פמיניסטיים? אני צריכה לתת תשובה כאן ועכשו איך אני מצילה אותה מן החשכה בתוכה היא שרויה ולא לקשקש בקומקום של המוח שלי ולהתפלסף על ימי בראשית. זה לא יביא תועלת לאף אחד. איך אני מוציאה אותה מזה? איך אני מרפאת את הצלקות הנפשיות שיהיו לה מזה? הרי אי אפשר לרפא טראומה כזאת. לא לגמרי. מה שאפשר להצליח לעשות, זה להביא את המטופלת להמשיך לחיות עם זה. כלומר, זה דבר שילווה אותה כל החיים. טראומה לכל חייה. ללמוד לחיות עם הטראומה הזאת. ללמוד להתיחס אל זה כמו שנכה לומד לחיות עם הנכות שלו. תמיד היא תהיה שם, כצל. אי אפשר להעלים את זה. צלקות כאלה בלתי מחיקות. יהיו לו רגעים טובי
ם, בהם הוא יהיה מסוגל להתעלות מעל הנכות שלו, אבל היא תמיד תהיה איתו. הוא לא יוכל אף פעם להתכחש לה או להיפטר ממנה. הכי הרבה שהוא יוכל לעשות זה ללמוד לתפקד למרות הנכות. להצליח לתפקד זה נקרא להבריא. אתה לומד לקבל את הנכות שלך. לא להתכחש לה. אלוהים, כמה זמן יעבור עד שהיא אכן תוכל להתמודד עם הטראומה הזאת? וחשוב יותר – מתי היא תגיע לידי השלמה עם מה שקרה ותלמד לחיות עם זה? זה לא דבר קל. זה קשה מאוד. הדרך קשה ורצופה כל כך הרבה מהמורות, שזה נורא. הלואי שהיא תוכל להתמודד עם מה שמחכה לה.
אבל הלואי שנגיע כבר לשלב הזה. זה יהיה טוב מאוד אם היא תצליח להתמודד עם הקשיים כדי להגיע לשלב, הקשה בפני עצמו, של להתמודד עם ההשלמה, שהטראומה הזו היא חלק מחייה. קודם כל, אני צריכה להצליח לחדור מבעד למסך ההגנה שלה. לעבור את מסך האטימות. להביא אותה לידי תגובה כלשהי. להוציא אותה מן הקליפה שבה עטפה את עצמה. זה כאב בפני עצמו. לא קל להתמודד עם כאבים. אך אחד אינו רוצה לעשות זאת. קליפות זה דבר נוח. כמו להכנס שוב אל תוך הרחם. שם היה לנו חם, היינו מוגנים והיה לנו טוב. אז למה לצאת? אבל אין ברירה וצריך לצאת. אי אפשר להשאר עוברים לנצח. אין ברירה. אי פעם, בסופו של דבר, מגיע הזמן וצריך לבקוע מתוך הביצה. אין שום אפשרות להשאר מוגנים לנצח וצריך לשנס את כל הכוחות שלנו, גם הפיזיים וגם הנפשיים ולהתעמת עם העולם החיצוני. אין ברירה אחרת. אי אפשר לבחור. אחרת אי אפשר לקרוא לקיום הזה חיים.
בכל פעם שנותנים לי תיק חדש, אני מרגישה את הזעם הזה על שאני צריכה לתקן מה שמישהו קלקל. וחוסר האונים הזה. למה כל הזמן מקלקלים? למה אי אפשר לחיות את החיים בשקט, בשלוה, בנחת, בלי הקלקולים האלה? מישהו מקלקל ואז קוראים למישהו אחר לבוא ולתקן. לא בכל פעם אפשר לתקן… ואף פעם לא בצורה מושלמת. לעולם אי אפשר להחזיר את האדם לקדמותו. למצב שהיה שרוי בו לפני הקלקול. האדם הרי אינו מכונה. גם מכונה לא תמיד אפשר לתקן ולהחזיר אצלה את המצב לקדמותו, אבל מה שטוב במכונה, זה שאפשר להחליף את החלקים. אם אי אפשר לתקן חלק מסוים, תמיד אפשר להחליף אותו בחלק אחר, חדש או מחודש או בכלל להחליף את המכונה כולה באחרת ואת המקולקלת לזרוק. אי אפשר לזרוק בני אדם 'מקולקלים'. הגענו למצב שאנחנו יכולים אמנם להשתיל אברים מסוימים, אבל אי אפשר (עדיין…) להשתיל נפש חדשה. איך משתילים נפש? זה הרי לא הגיוני, הדבר הזה. ומה שקורה בעבודה שלי, זה שאני צריכה לאלתר לפי מה שיש. אי אפשר לעקור את הנפש הקיימת, המקולקלת ולהחליף אותה בחדשה, בלתי פגומה, בלתי נגועה. אי אפשר. מה שאולי אפשר לעשות, זה רק לנסות, לא יותר מזה, כי אין ערבויות ובטחונות, להקל, לסדר, לתקן קצת. אבל רק קצת. לעולם אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. להחזיר לנפש את הזַכּוּת שלה. את הטוהר שהיה לפני הפגיעה. את… כן, אפילו את התמימות, עד כמה שאפשר להיות תמימים בעולם הזה.
אני אוהבת את העבודה שלי, זה נכון, אבל שונאת את מה שגורם לה. צריך אופי מסוים לסוג הזה של העבודה שאני עושה עם האנשים האלה. צריך לדעת לקבל את העובדה הזאת שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. התפקיד שלי הוא לא להחזיר את הגלגל אחורנית, אלא ללמד את האדם להתמודד ולתפקד עם מה שיש לו עכשו. לקבל את המצב החדש שאליו נקלע ושאינו יכול להימלט ממנו. זה מה שאני עושה. אז מה אני עושה איתה? איך אני מחזירה אותה לחיים? איך אני חודרת אליה מבעד לכל שכבות ההגנה שתת ההכרה שלה עטפה אותה בהן?

מה זה הדבר הזה שמרצד מולי? מה העיגול המנצנץ הזה? מה קרה? אוייי… כואב לי נורא! אני לא יכולה יותר! איך אפשר לעמוד בעינויים הללו? מי מענה אותי? איפה אני? כמו סכינים על כל הצורה שלי! אויייי… חותכים אותי לחתיכות! למה לא מרחמים עלי? איך זה קורה לי? ה צ י ל ו!!! מה עושים לי? מי הכניס אותי לתוך מכונת הבשר הזאת שמקצצת לי את הצורה לנתחים? ומה זה הרעש האיום הזה? מאיפה זה בא? כמו תופי טאם-טאם שהולמים לי בשכל וקורעים לי את עור התוף. אוי-אוי-אוי! זה נורא מה שהם עושים לי, נורא! מתי הם יפסיקו עם זה? שוב שקעה אל תוך עצמה.
לענת היה נדמה לרגע שהיא רואה איזשהו זיע חולף, אך הדבר נמשך ממש שניות, עד כי לא היתה בטוחה שזה קרה. שאולי משהו מן הצלילים שהשמיעה חדר אל המומיה המבוטנת. הטייפ נקש. הקלטת הגיעה אל סופה. חצי שעה של צלילים המנסים להבקיע דרך בתקוה שתהיה איזושהי תגובה. אולי המומיה תתעורר. תזוז. משהו. אבל מספיק להיום. אולי מחר אצליח יותר. אין בזה הוקוס-פוקוס. צריך הרבה סבלנות. אספה את חפציה והשאירה את אורלי לטיפולה של משמרת הערב.

מתוך "אפס" מאת שרון הר פז, קציר מלים הוצאה לאור, סיון התשנ"ז יולי 1997

חונקת את הדברים בתוכך,
מאבדת אט-אט קשר;
נתלשת, נחלשת,
הולך ואוזל בך כוחך.החיים עולים וגואים מעלייך
עוד מעט הם יגיעו מעבר לראשך.
את אוספת את שארית חייך,
גוררת הלאה את נפשך.

והוא – שנגע בעמקי נשמתך,
שחשבת כי אהב –
הוא השאירך כך לבדך…
וגופך מוחה, מצטמק, נעלב.

הגרסא המקוצרת:

עד מתי, ריבונו של עולם, עד מתי? די כבר!!! הניחו לנו לנפשנו!!!

דממה

ואז…

הגיעה דממה. הדממה, נופלת לה בשקט, חרישית.

אחרי כל הרעש הנורא, הריבים, הויכוחים, הרמת הקול, הורדת האישיות…

הנסיעה, התנועה העמוסה, העייפות, הקפה הכואב, האחרון, בבית הקפה ההומה בנמל התעופה, המטוס… אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה… אמא'לה, אני לא רוצה ליפול! מזל שלא לילה. אבל גם ביום לא הכי סימפטי. כמה עוצמה יש למנועים הללו, הדוחפים אותנו למעלה. שלום, מדבר הקברניט… מתי תהיה לנו קברניטה? לא נראה לי שבימי, אין לי כוונה לטוס יותר.

הרכבת משקשקת את הדרך. נוסעים נכבדים, התחנה הבאה תל-אביב ההגנה. אני מביטה בכרוז, המשמש גם ככרטיסן. עוד ילד של אמא שמנסה לשרוד, העושה דרכו אל התואר דרך משמרות מתישות במקום להתרכז בלימודים, לבלות, למצות את נעוריו. רגע, מה, אני מעירה לו, איפה החפצים? אתה לא מזכיר להם לא לשכוח את חפציהם ברכבת? הוא נותן בי מבט מרוכז, מנסה להבין מהיכן צצתי לו, ככה, באמצע הלילה. מה חפצים? הוא עונה בנימוס ישראלי אופייני. רק תחנה אחת, איזה חפצים ישכחו? המלים נעות בתוכי. חפצים זה מהתחנה השלישית! הוא פוסק בהבחינו במבטי המפקפק, כנראה גם במלים הרוחפות מעלינו. אני עוצרת אותן על סף שפתי, מניחה לו. רציתי להעיר שיש גם נוסעות, שיכול היה לכלול גם אותן בפנייתו ולא רק את הנוסעים, אבל ויתרתי. למה להציק לַילד? לקראת התחנה הבאה, הוא נועץ בי מבט רב משמעי ומזכיר לנוסעים לא לשכוח את חפציהם. אני מחייכת אליו. אמו ודאי גאה בו.

נֶגְרָה מקדמת את פני ביללת ברכה. איך היא זוכרת אותי? אני מניחה את גופי על המיטה, מנסה להרגיע את מוחי ההומה. השעה אחת אחר חצות. אינני יודעת אם אוכל להרדם. בלונדון, השעה רק אחת עשרה. מה היא עושה שם עכשו? חושבת עלי? ודאי צופה בטלביזיה. מן הסתם נושמת לרווחה. אכפת לי? כבר לא.

הגוף לא רגוע. טלטלת הדרך הומה בתוכו. אני רק רוצה לנוח. כמה זמן יקח לי הפעם להתאושש? עם כל אשה, עם כל פרידה, זה מתקצר. כנראה גם לזה מתרגלים, כמו לכל דבר בחיים.
אני עוצמת את עיני. המראות עוברים לפני כמו בסרט קשה לעיכול. מבט עקום, עיניים רושפות רעל, את לא נורמלית! למה, את כן? את משונה, את לא בשבילי, את…
אורזת בחופזה. מה לקחת? מה להשאיר? להשאיר?
מונית?
לא, עזבי, תני לי להסיע אותך.
מה פתאום? אני לא רוצה!
בבקשה, אל תתעקשי על זה.

חצי שעה של שתיקה. אפילו קוני, הג'י-פי-אֶסית, חוסכת במלים.
האייפוד מעביר לי את הדרה לראש בעוצמה הכי-הכי.
I wanted to tell you, just before you go
יש לי הרבה מה לומר לך לפני שאני הולכת מחיַיִך, אך אני מתאפקת. אֶת שלא נאמר עד עכשו, אין כבר טעם להוסיף. הראש מתמלא במלים, במלים, במלים. אני מדברת אלייך במלים שבראש שלי, אך אין הן עוברות את דל שפתי. כל הדרך אני מדברת אלייך. גם עכשו, בבית, חודש אחרֵי.

אין כמו בבית

Trembling Blue Stars – And Then Silence

הגרסא המקוצרת:

פרידה. דממה. 5.6.09

English