ארכיון תג: תאוריית המפץ הגדול

ליל הסדר ה'תש"פ   Pessach Seder 2020

Epic Orchestra – Viva La Vida (Coldplay song)

 

הענן השחור שעמד בשמיים בדיוק ממול לחלוני עת העליתי את התריס הבוקר, נראה מאיים. בכל זאת, קיויתי לטוב. ואכן, אחרי כחצי שעה זה נעלם ומזג האויר האיר לנו את פניו לאורך כל היום.

The black cloud that stood in the sky just across from my window when I lifted the shutter this morning, looked menacing. Still, I hoped for the best. Indeed, after about half an hour it disappeared and the weather was nice to us throughout the whole day.

אנחנו נמצאות כבר ביום ה-27 להסגר שהוטל עלינו מאימת הקורונה. מאחר הצהריים היה עוצר כללי, אף אחד אינו רשאי לעזוב את ביתו. זה ערב פסח הכי מוזר שחויתי אי פעם ואני הרי חויתי כבר כמה סדרים בחיי. בלי להיות דתית ובלי להאמין בשטויות שיש לנו למעלה חבר דמיוני ששולט עלינו ועל הכל וקובע לנו מה עלינו לעשות ומה לא, אני עדיין אוהבת לחגוג את החגים ולהנות מהיחודיות שלהם. אני בהחלט אוהבת להדליק נרות לכבוד השבת, למען האוירה וללא קשר לדת.

We are already on the 27th day of the quarantine imposed on us by the terror of the Corona. From this afternoon, there was a general curfew, no one was allowed to leave their home. It is the strangest Pessach eve I have ever experienced and of course I have already experienced some Seders in my life. Without being religious and without believing in the nonsense that we have an imaginary friend above who controls us and everything and tells us what to do and what not, I still like celebrating the holidays and enjoy their uniqueness. I absolutely love lighting candles for Shabbat, for the sake of the atmosphere and regardless of religion.

"לא ברור לי", מפקפקת הנסיכה במניעי, "אם אינך מאמינה בדת, למה את מקיימת את טקסיה?"

אני מביטה בה באי אמון. איך היא יכולה לשאול אותי שאלה כזו? "אני יהודיה", אני מסבירה לה בסבלנות. "נולדתי יהודיה ולא משהו אחר, אז אני חוגגת את החגים היהודיים, מה לא ברור לך?"

"כן, זה ברור לי", היא עונה בקוצר רוח, "אבל לחגים יש משמעות דתית. איך את יכולה להתעלם מכך?"

"עובדה שאני יכולה", אני מסבירה שוב את שהיא אמורה להבין מאליה. "אני לא מאמינה בדברים הללו – לאכול את זה, לעשות את ההוא בדיוק כפי שמאן דהוא החליט פעם כשנחה עליו הרוח או סתם מתוך איזושהי גחמה. יחד עם זאת, נחמד להדליק נרות לקראת השבת, להרגיש שאני שייכת לעם שלי, שיש אנשים נוספים שעושים כמוני, גם אם זה בנוסחים שונים. ישנם כאלה המאמינים שיש בורא עולם, ישנם כאלה המאמינים במפץ הגדול וישנם כמוני, שאינן מאמינות בכלום, כמו שאת כבר יודעת." נאמתי לה הרבה מאוד על מה שאני חושבת – לא מאמינה, חושבת. "נחמד לדעת שאנחנו מקיימות את הטקסים הללו, אם זה מתוך אמונה או בלעדיה."

"I don't get it," the princess doubts my motives, "if you don't believe in religion, why are you practicing its rituals?"

I look at her in disbelief. How can she ask me such a question? "I'm Jewish," I patiently explain to her. "I was born Jewish and not something else, so I'm celebrating the Jewish holidays, what's is there no to get?"

"Yes, this part I do get," she replies impatiently, "but the holidays have religious significance. How can you ignore it?"

"A fact that I can," I explain again the obvious she should already know. "I don't believe in these things – eat this, do that exactly as somebody once decided when he was inspired or just like that, out of some whim. However, it's nice to light candles for the Shabbat, to feel that I belong to my people, that there are other people who are doing the same, even if it's in different versions. There are some who believe there is a Creator, some who believe in the Big Bang, and there are like me who don't believe in anything, as you already know." I lectured her a lot about what I was thinking – not believing, thinking. "It's nice to know that we are performing these rituals, whether it is by faith or without it."

אני יכולה לשער שהנסיכה יודעת דברים שונים מאשר אלה הידועים לי, היא הרי חיה במרחב/ים אחר/ים (יכול להיות יותר מאחד, מי יודעת?), אבל כמובן שאין היא יכולה להעביר לי את מה שהיא יודעת או חווה. מעולם לא דיברנו על אורח חייה, היא מעולם לא שיתפה אותי בחוויותיה. פעמים אחדות ניסיתי לשאול אותה איך זה אצלה, אך בכל פעם שהוצאתי את המלים מדל שפתי או אפילו חשבתי על הנושא, היא היתה נעלמת באחת, כאילו זו שאלה אותה אסור לי להגות אפילו, אז הפסקתי עם זה. מעולם לא עלה על דעתי להבריח אותה ממני ועכשו, כשאני חושבת על זה, אולי זה יכול להיות רעיון טוב אם היא תופיע לי במצבים לא רצויים, כמו כשביאטריס איתי. היא עושה זאת לא מעט, אין לי מושג למה. היא לא חולת שליטה או משהו כזה. יכול להיות שאין לה שליטה על מועדי ביקוריה. זו עוד נקודה שמעולם לא יכולתי לקבל עליה תשובה. איך שאני רואה ומבינה את זה, מי שטרם עבר לשם, אינו יכול לדעת מה קורה שם ומי שכבר שם, אינו יכול להעביר את המידע הזה אלינו. ככה זה כנראה.

I assume that the princess knows different things to what I know, she lives in another space or other spaces (could be more than one, who knows?), but of course she can't pass on to me what she knows or experiences. We never talked about her lifestyle, she never shared with me her experiences. Several times I tried to ask her what it was like for her, but every time I took the words out of my mouth or even thought about the issue, she would disappear at once, as if it was a question I shouldn't even cogitate, so I stopped it. It never occurred to me to drive her away from me, and now, thinking about it, it might be a good idea if she appeared in unwanted situations, like when Béatrice is with me. She does this quite a bit, I have no idea why. She is not a control freak or something like that. She may not have control over the dates of her visits. This is another point I could never get an answer for. The way I see and understand it, those who have not yet moved there, cannot know what is going on there, and those who are already there, cannot pass on this information to us. That's what it looks like.

היא אף פעם אינה מתווכחת איתי במובן של לשכנע אותי להאמין בצד שלה. אין לי מושג מה היא חושבת בתוכה פנימה, אולי אינה מסוגלת לחשוב או אינה מסוגלת להעביר אלי את מחשבותיה. מעולם לא היתה לה אמירה פסקנית כלשהי. היא שואלת שאלות והרבה, שומעת את התשובות, אך אף פעם אינה מביעה את עמדתה. ככה זה איתנו. היא שואלת, אני עונה את מה שאני חושבת, היא מקשיבה. אפילו אינה מאשרת את דברי או מסכימה עימם. לדוגמא (אחת מני רבות מאוד!): אחד הדברים שמשגעים אותי, זה המשפט: "זה מה שרוצה בורא עולם". איני יכולה שלא לשאול את עצמי למה שהחבר הדמיוני של המאמינים בו ירצה להרע ליצורים שהוא כביכול ברא. למה שהיוצר הזה לא יכוון את העולם כדי שיהיה טוב וצודק לכל? פעם, קוננתי באוזניה על הדבר הזה. תגובתה היתה משיכת כתפיים ואמירה ניטרלית לגמרי: "לכל אחד הזכות להאמין במה שהוא מוצא לנכון". הסכמתי עם אמירתה זו, אך עדיין זו חידה בעיני.

She never argues with me in the sense of convincing me to believe in her side. I have no idea what she is thinking inside her, maybe she's unable to think or unable to pass her thoughts on to me. She had never had a decisive saying. She asks questions and lots of them, hears the answers, but never expresses her views. That's how it is with us. She asks, I answer what I think, she listens. She does not even approve or agree with my words. For example (one of very many!): one of the things that drives me crazy is the sentence: "This is what the Creator wants." I can't help but ask myself why the fanciful friend of those who believe in him would want to harm the creatures he supposedly created. Why shouldn't that creator direct the world so that it would be good and fair for all? Once, I lamented about this to her. Her response was a shrug and a completely neutral statement: "Everyone has the right to believe what they think is right." I agreed with her statement, but it is still a mystery to me.

החיים שלנו מתנהלים ביומיום בלי לראות את המשפחה כמעט. ההזדמנויות להתאסף יחד ולהפגש פנים אל פנים, בתנאי שגרים קרוב, כמובן, הן בשבתות ובחגים. אם אין גרים קרוב, משתדלים להפגש באמצעות המדיות הדיגיטליות. איזה מזל שאנו חיים בעידן טכנולוגי המאפשר את המפגשים הללו. הערב, זו הפעם הראשונה אי פעם שהעם היושב בציון חווה ריחוק משפחתי כזה. מעולם, בכל הזמנים הקשים שעברו עלינו פה, בארץ, לא קרה שלא יערך סדר. כולנו כאחד יושבין מסובין, גם אם אנחנו נמצאים בתורנות בצבא, במשטרה, בארגונים שונים – ממש בכל מקום. סדר זה סדר, זה תמיד נערך ותמיד בצותא.

Our everyday life goes on almost without seeing the family. The opportunities to gather together and meet face-to-face, provided we live close, of course, are on Saturdays and holidays. If we don't live close by, we try to meet via the digital media. How lucky we are to live in a technological age that enables these meetings. This evening, is the first time ever that the people living in Zion have experienced such family remoteness. Never, in all the difficult times that he went through here, in Israel, it never happened that he would not conduct the Seder. All of us are participating as one, even if we are on duty in the military, in the police, at various organizations – really everywhere. A Seder is a Seder, it is always led, and always together.

מלבד בסדרים המשפחתיים, יצא לי לא פעם להשתתף בסדרים שונים, אפילו בחו"ל. גם אם היו לזה נוסחים שונים מעט מזה שזכרתי מבית הורי, עדיין זה היה ביסודו אותו הסדר שאמותינו ואבותינו ערכו במהלך הדורות לזכר אותה יציאת מצריים שהוציאה אותנו מעבדות לחרות. תמיד ישבנו יחד, תמיד קראנו את ההגדה – מי את כולה, מי רק חלק ממנה – ותמיד קינחנו ב"אחד מי יודע" וב"חד-גדיא", גם אם לא לכולם היתה סבלנות לשיר את השירים הללו עד סופם. כוס היין שייחדנו לאליהו הנביא והדלת שפתחנו לכבודו. לחשוב על האנוסים, בעיקר בספרד ובפורטוגל, או על תקופות קשות אחרות בהסטוריה של עם ישראל בהן נאלצנו להסתיר את זהותנו ובכל זאת ערכנו את הסדר כמיטב יכולתנו כדי לשמר את המסורת. זו הסיבה שחשוב לי לשמר את המסורת של העם שלי עד כמה שאני יכולה. מסורת, לא דת.

Apart from the family Seders, I often found myself participating in various Seders, also abroad. Even if it had slightly different formulas than I remembered from my parents' home, it was still the same Seder that our ancestors did over the generations in memory of that Exodus from Egypt which got us out of slavery to freedom. We always sat together, always read the Haggadah – some all of it, sone only part of it – and we always chanted "Echad Mi Yode'a" ("Who Knows One") and "Chad-Gadya" (one little kid-goat), even if not everyone had the patience to sing these songs to the end. The glass of wine we set for Elijah the Prophet and the door we opened to welcome him. I'm thinking of the Anusim, mainly in Spain and Portugal, or about other hard periods in the history of the Jewish people in which we had to conceal our identity, and yet made the Seder the best we could in order for us to keep our tradition. That's why it's important for me to keep utmost the tradition of my people. Tradition, not religion.

הלילה הזה חגגנו את הסדר באמצעות המדיה הדיגיטלית מחוסר ברירה ובגלל האיסור להפגש. למרות שלי אישית אין אמון בפעולותיו ובהוראותיו של הנאשם בפלילים העומד בראש הממשלה הזמנית וגם לא בחבר מרעיו, ואיני סבורה שהללו פועלים לטובת הציבור שלנו, הרי שעד שלא אדע אחרת, אין לי כוונה להסתכן. אני רואה את מה שקורה בעולם ולא הייתי רוצה לראות את זה קורה גם פה. מרגע שהעוצר נכנס, לא ראיתי שום נפש חיה ברחוב שלנו. בדרך כלל, מוצף הרחוב בערבי שבתות וחגים בהמון רב של דתיים היוצאים אל בית הכנסת וחוזרים ממנו. היום כלום. הכל, לפחות במרחב המחיה שלי, היו ממושמעים. מדהים ומשמח. הלואי ונעבור את הרעה הזו במהרה.

This night we celebrated the Seder through digital media for lack of choice, and because of the ban on meeting. Although I personally do not trust the actions and instructions of the criminal defendant who heads the provisional government and also his colleagues, and I do not believe that these act for the benefit of our population, I have no intention of risking myself. I see what's happening in the world and I wouldn't want to see that happening here either. From the moment the curfew came into force, I saw no soul alive on our street. Usually, the street is flooded on Saturdays and holidays with a large number of religious people going to the synagogue and coming out of it. Today gurnisht, nothing. All, at least in my living space, were obedient. It was amazing and joyful. I wish that we'll go through this bad time soon.

 

במשפט אחד:

חגגנו כמיטב יכולתנו.

In one sentence:

We celebrated the best we could.