ארכיון תג: תחנת אוטובוס

האוטובוס נסע לדרכו The bus Drove Off

אנשים באוטובוס People on the bus

אנשים באוטובוס   People on the bus

אני מתנהלת לי בנחת. לאן יש לי למהר? בסופו של דבר אגיע לשם אם אמהר או אתנהל בנחת. עדיף לי בכיף.

I conduct myself leisurely. Where do I have to hurry? Eventually I will get there whether I rush or go easy. I prefer leisurely.

מישהו אמר לי פעם: "את, יש לך כבד לבן". זה מאידיש. הוא התכוון לומר שאני אדישה. עניתי לו שאיני אדישה, אלא לוקחת לי את הזמן שלי. "לי לא יהיה אולקוס", הבהרתי לו, "אני אחיה בכיף". ואכן, טפו-טפו-טפו אני חיה בכיף.

Someone once said to me, "You, you have a white liver". It's from Yiddish. He meant to say I was indifferent. I told him that I was not indifferent but was taking my time. "I won't have an ulcer," I explained to him, "I'll live happily ever after". Indeed, tofu-tofu-tofu, I live with a lot of fun in my life.

תחנת האוטובוס היתה מלאה עד אפס מקום בקהל של אנשים שחיכו לאוטובוסים שלהם, רובם דתיים. נשים עם מליון ילדים וכמובן שמוקים, מהם אי אפשר להמנע, לדאבוני. 'לא אכפת לי כל האנשים הללו', חשבתי לעצמי, 'כל עוד יהיה לי מקום לשבת על האוטובוס'. לא אכפת היה לי לעמוד בזמן ההמתנה, משום שאיני אוהבת לשבת על הספסלים, הם תמיד נראים לי מלוכלכים.

The bus stop was entirely crowded with people waiting for their buses, mostly religious. Women with millions of children, and of course, shlongs, whom we can't avoid, unfortunately. 'I don't mind all these people', I thought to myself, 'as long as I'd have a seat on the bus'. I didn't mind standing while waiting, as I don't like sitting on the benches, they always seem dirty to me.

האוטובוס הגיע. העדר הסתער עליו כאילו זה האוטובוס היחיד ולא יהיו אחריו עוד. עמדתי בצד, מאפשרת להם לעבור אותי. היה לי זמן. תמיד יש לי זמן. 'גם תורי יגיע לעלות על האוטובוס, זה לא יעזוב בלעדי', חשבתי לעצמי. זה לא אמור היה לעזוב בלי לקחת את כל האנשים שהמתינו לו. מקום ישיבה עבורי, היה סיפור אחר. לא הייתי בטוחה שיהיה לי מקום לשיבה, כך שהכנתי את עצמי לעמוד במהלך הנסיעה. לא נורא. אני עדיין מסוגלת לעמוד. היה זה אוטובוס עירוני, שאומר שיש בו מקומות ישיבה רבים. עדיין, הקהל שהסתער עליו היה עצום. חיכיתי בסבלנות לתורי. הייתי הנוסעת האחרונה בתור.

The bus came. The herd was pouncing at it like that was the only bus and there won't be others. I stood aside, letting them passing me by. I had time. I always have time. 'I'll have my turn to go onto the bus, it won't leave without me', I thought to myself. It wasn't supposed to leave without taking all of us onboard. Having a place to sit, was another story. I wasn't sure I would have a seat, so I prepared myself to stand during the ride. Not a problem. I still can stand. It was a city bus, so it means it had many seats. Still, the crowd pouncing at it was huge. I waited patiently for my turn. I was the last passenger in the queue.

אשה נחמדה לבושה בשמלה בעלת שרוולים ארוכים בחום הזה, עוטה סמרטוט על ראשה, עצרה לפני והחוותה לי לעלות על האוטובוס לפניה. היא היתה צעירה ממני, הרבה יותר צעירה. החוויתי לה בחזרה לעלות על האוטובוס, מצטטת מספר ויקרא פרק 19, פסוק 32: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". היא הביטה בי ואז פרצה בצחוק גדול. חייכתי. "זה בסדר", עודדתי אותה, "עלי-עלי". היא עלתה, עדיין צוחקת.

A nice woman with a long-sleeved dress, wearing a shmate on her head, stopped and gestured me to go on the bus. She was younger than me, a lot younger. I gestured back to her to go on the bus before me, citing from Leviticus 19:32: "Thou shalt rise up before the hoary head and honour the face of the old woman". She looked at me for a moment and then burst into a big laugh. I smiled. "It's ok", I encouraged her, "go-go". She went up, still laughing.

לפתע, הבחנתי במקום ישיבה במרחק כמה שורות. נגעתי בכתפה של האשה הצעירה, מסבה אלי את תשומת לבה. "הנה, יש שם מקום לשבת", אמרתי לה, מצביעה לכיוון המושב הריק, "לכי לפני שמישהו יתפוס את זה."

"לא-לא!" ענתה בתוקף, "שבי את! אני יכולה לעמוד!"

"גם אני יכולה לעמוד", התעקשתי.

"נכון", ענתה, "אבל עכשו תורי לומר לך 'בפני שיבה תקום'. לכי, זה בסדר גמור."

הלכתי.

Suddenly, I spotted a seat a few rows away. I touched the young woman's shoulder, drawing her attention to me. "Here, there's a place to sit," I told her, pointing toward the empty seat, "go before anyone takes it."

"no-no!" She answered firmly, "you go sit! I can stand!"

"I can stand, too," I insisted.

"Right," she replied, "but now it's my turn to say to you 'Thou shalt rise up before the hoary head'. Go, that's fine."

I went.

 

אנשים באוטובוס  People on the bus

אנשים באוטובוס   People on the bus

במשפט אחד:

האוטובוס נסע לדרכו. מצאתי מקום ישיבה.

In one sentence:

The bus drove off. I found a place to sit.

רק חצופים ! Only Rude and Cheeky

רוי אורביסון – רק הבודדים

Roy OrbisonOnly the Lonely

רק חצופים אינם מתחשבים בזולת, רק כאלה החושבים רק על עצמם ובלי שום שמץ של התחשבות בזולת מעיזים לפלוש למרחב המחיה של הזולת.

Only the rude and cheeky are not considerate of others, only those who think only of themselves and without any trace of consideration for others dare to invade another's living space.

איני נוהגת ללעוג למנהגי הזולת, מגוחכים ומטומטמים ככל שיהיו. אני גורסת שכל אדם ודעתו הוא, כל אשה ומנהגיה היא. כל זאת, בתנאי בל יעבור, שהזולת עם מנהגיו המשונים לא יהין לכפות אותם עלי. מעולם לא הבנתי וכנראה כבר לא יקרה שאצליח להבין למה מעז מאן דהוא לכפות את עצמו על הזולת שאינו מעונין בכך.

I don't use to make fun of other people's customs, ridiculous and stupid as they may be. I believe that every person is entitled to have their own mind and habits. All this, on an inescapable condition, that people with their strange customs would not dare to force them on me. I have never understood and probably it will not happen that I would be able to understand why someone is daring to impose himself on others who do not want to.

נתניה, תחנת האוטובוס בשדרות גיבורי ישראל, ליד בנין מס' 12, יום רביעי לפני יומיים, 14:48. עוד מרחוק, לפני שהאוטובוס מתקרב לתחנה, נשמע קול שאון נורא שמתגבר ככל שאנו מתקרבים אליה. האוטובוס עוצר במקביל לתחנה, כי אינו יכול אחרת ואני יורדת ממנו אל גהנום של רעש נורא.

Netanya, bus station on Giborei Israel Boulevard, near Building No. 12, Wednesday two days ago, 14:48. From a distance, before the bus approached the station, there was a terrible noise that was getting louder as we approached. The bus stops parallel to the station, because it can't do otherwise, and I get of it into a hell of terrible noise.

רוי אורביסון וקיי די לאנג – לבכות

Roy Orbison & k.d. langCrying

במקום בו אסור לחנות, בתחנת האוטובוס, חונה טנדר כשהוא חוסם מהאוטובוסים לעצור בתחנה, ולפניו מרקדים שני גברים לקול מוזיקה רועשת ביותר המחרישה את אוזני כל העוברים והשבים. אני ממש לא רוצה לדון בנושא של מה עושים שני המשוגעים הללו במקום לעבוד כדי לפרנס את עצמם ומשפחותיהם. איני מעוניינת לפתוח דיון על אורח חייהם הטפילי וכיוצא באלה. אין לי ענין במה עושה הזולת. מה שכן, יש לי ענין רב בבריאות אוזני ובחדירה למרחב שלי. לא ברור לי איך מרשים להם לכפות את עצמם עלינו במרחב הציבורי.

At the bus stop, where it's not allowed to park, a pickup truck is parked, blocking the buses from stopping at the station, while in front of it two men dance to the sound of such loud music that deafens the ears of all passers-by. I really don't want to discuss the issue of what these two lunatics do instead of working to support themselves and their families. I don't want to discuss their parasitic way of life and so forth. I have no interest in what the other does. What I do have, is a great interest in the health of my ears and penetration into my space. I don't know how they are allowed to impose themselves on us in the public sphere.

במשפט אחד:

זה נפסק בשלב כלשהו, אין לי מושג מתי ואיך או אם המשטרה הוזמנה כדי לקנוס אותם על הרעשה ללא רשיון במרחב הציבורי. מס' הטנדר: 78-454-56

וביערת הרע מקרבך!!!

In one sentence:

It stopped at some point, I have no idea when and how or if the police was called to fine them for unauthorized noisemaking in the public space. Number of pickup truck: 78-454-56

You must purge the evil from among you!!!

אני מכירה אותך I Know You

תחנת האוטובוס ליד קניון עזריאלי לא היתה משופעת בנוסעים. רק אני ועוד שתי נשים המתנו לאוטובוס לחדרה. ישנם ימים כאלה של חסד.

The bus stop near the Azrieli Center was not crowded with passengers. Only me and two other women waited for the bus to her room. There are such days of grace.

מישהי בגילי התקרבה בבהילות לתחנה. "האוטובוס לחדרה עבר כבר?" שאלה את אחת הממתינות.

"לא", ענתה לה זו, "גם אני מחכה לו."

השואלת הודתה לה ופלטה אנחת רווחה. הבנתי ללבה. לוא היתה מחמיצה את האוטובוס, היתה נאלצת לחכות חצי שעה. התדירות של האוטובוסים אינה הכי טובה במדינה שלנו, וזאת בלשון המעטה.

Someone at my age rushed to the bus stop. "Has the bus to Hadera passed already?" She asked one of the people waiting.

"No," she replied, "I'm waiting for it too."

The woman thanked her and let out a sigh of relief. I sympathized with her. If she had missed the bus, she would have had to wait half an hour. The frequency of buses is not the best in our country, to say the least.

הבטתי בה איך היא מתישבת על הספסל, שולחת מבטים סביבה. עינינו נפגשו וראיתי ניצוץ נדלק בתוך עיניה, לא היה לי מושג למה וגם לא מדוע. לא הכרתי אותה.

"את שרון", אמרה לי בקול בוטח, "אני מכירה אותך."

הופתעתי לגמרי. שום זכרון בקשר אליה לא עלה לי במוח. "אני אכן שרון, אך אין לי מושג כלל מי את. מאיפה את מכירה אותי?"

חיוך עלה על פניה. "אני אף פעם לא שוכחת פרצופים וגם לא שמות. את בטוחה שאינך מזהה אותי?"

I watched her siting herself on the bench, looking around. Our eyes met and I saw a spark in her eyes, I had no idea why or what for. I did not know her.

"You are Sharon," she said to me with a confident voice, "I know you."

I was completely surprised. There was no memory regarding to her in my mind. "Indeed, I am Sharon, but I have no idea who you are. Where do you know me from?"

A smile came over her face. "I never forget faces or names. Are you sure you do not recognize me?"

בגילי, להיות בטוחה במשהו, זה קצת מוגזם, אבל ממש לא היה לי מושג מי היא. "אני מתנצלת", התנצלתי, "אך באמת שאיני יודעת מי את. יש גיל בו הזכרון אינו פועל הכי טוב."

"שרתנו יחד בצבא, פה בקריה, איך אינך זוכרת?"

הבטתי בה ממושכות, אך שום דבר לא עלה לי. עברתי במוחי במהירות על פני שלושת אלבומי התמונות שיש לי מהצבא, אותן אני זוכרת היטב משום שממש בשבוע שעבר יצא לי להביט בהן כשסידרתי את חדר העבודה. כלום. שום תמונה שזכרתי לא דמתה לזו שעמדה מולי. "מצטערת, איני זוכרת", עניתי.

I looked at her for a long time, but nothing came up. I went quickly in my mind through the three albums with the photos I have from the army, which I remember very well because just last week I happened to look at them when I tidied up my study. Nothing. No picture I remembered resembled the one in front of me. "Sorry, I do not remember," I replied.

At my age, being sure of something, it was a bit exaggerated, but I really had no idea who she was. "I'm sorry," I apologized, "but I really don't know who you are, there's an age where memory does not serve us."

"We served together in the army, here in the Kirya, how don't you remember?"

"מעניין", אמרה, "איך אינך זוכרת אותי? במלחמה, הייתי צריכה לחזור הביתה ולא היה לי כסף ואת הלווית לי עשר לירות לאוטובוס."

דוקא את עשר הלירות שהלוויתי זכרתי, רק שלא זכרתי את דמותה. זו הטשטשה לי במהלך השנים. "מיכל", אמרתי, "אני זוכרת."

"Strange," she said, "how come you don't remember me? In the war, I had to go home and I had no money, and you lent me ten Lirot for the bus."

That I did remember! I remembered the ten Lirot I had borrowed, except that I could not remember her. Over the years, her image had blurred in my mind. "Michal," I said, "I remember."

במשפט אחד:

מה שלא ברור לי, זה איך היא זיהתה אותי, הרי לא התראינו למעלה מארבעים וחמש שנים. יכול להיות שלא השתניתי מאז? כי היא בהחלט לא דמתה לאיך שנראתה בצבא.

In one sentence:

What I don't know is how she recognized me. After all, we have not seen each other for more than forty-five years. Is it possible that I have not changed since then? Because she certainly did not resemble to how she looked in the army.

אליזבט לופטוס – עד כמה אפשר לסמוך על הזכרון

Elizabeth Loftus – How reliable is your memory?