ארכיון תג: תקשורת בין אנשים

ימין ושמאל רק חול וחול

הפעלה פעילה: נא צפו קודם כל בוידאו שבקישור הבא

http://www.youtube.com/watch?v=_4dksiRW-Yg&feature=player_embedded

נתקלתי בזאת אצל אחד מחברי האמיתיים בפייסבוק ומצאתי לנכון לשתף גם בעמוד שלי שם, משום שדבריה בנושא בו דיברה הגברת מצאו חן בעיני ונראו לי שפויים, הגיוניים וחכמים. חבר אמיתי נוסף ראה את הוידאו אצלי ומצא לנכון אף הוא להעלותו בעמודו. כך עובדים הדברים בפייסבוק – החברים מקשרים זה לזה וזה עם זה והכל מתיידעים לקורה סביבם ומדי פעם מוצאים לנכון להגיב.

עד כאן נחמד ונאה ועולם הרשת החברתית כמנהגו נוהג, אך דא עקא וישנם אנשים אכולי שנאה עצמית וחסרי ברגים במוחם הדל, ואשר כל קיומם עלי אדמות תלוי בעונג אותו הם מפיקים מן התגובות של שאט-נפש בה מתקבלים דבריהם וברפש אותו הם פולטים מהג'ורה שלהם, מהמקום בו נמצא הפֶּה אצל אנשים מן הישוב. במהלך חילופי הדברים, הגעתי שוב ושוב לבחון את הפתגם "מענה רך ישיב חימה" (משלי פרק טו, פסוק א) ומצאתי, לדאבוני הרב, שבניגוד למה שחונכתי עליו, אכן משיב מענה רך חימה. אני סומכת עליכם שתבינו, כי אתן הרי מבינות.

לצערי, תרבות התקשורת הבינאישית התדרדרה גם בעולם; ולא, אין זה משמח אותי שגם לא ישראלים מתגלים כבריוני-שיחה. אינני דוגלת בקיצוניות ואני מאמינה שלמען שלום-בית, מומלץ לא להתחפר בעמדות ועדיף לנקוט בפשרה, כזו שכל הצדדים יוכלו לחיות בשפי לפיה; אך שוב הסתבר לי, שאם אני רוצה להעביר מסר למאן דהוא וגם מעוניינת שזה יובן על ידו – הרי שבלית ברירה עלי לנטוש את תורת אמי, לרדת לרמתו ולדבר בשפתו הגסה והמגעילה, אפילו שאין זו חוכמה גדולה או כבוד לנקוט בלשון זרה לי עת עולה בכך הצורך, כשהתנאים בשטח מכתיבים זאת. יחד עם זאת, מבחינתי, הסיפוק מכך שהמסר הובן, אינו שקול כלל להחלפת דעות מנומסת ומכובדת, אותה אני מעדיפה, כמובן.

נעזוב ברשימה זו את העובדה שמי שהתחרע ושָצַף ביוב היה (כמה מפתיע, הא?) מהצד הפחות מוצלח של האנושות, זה שחייו מוכתבים בידי אותו אבר מיותר. אני רוצה להתרכז פה במשהו פורה הרבה יותר, בשאלה אם כאשר דעות מסוימות של אדם אינן מוצאות חן בעינינו, האם עלינו להתנער מדבריו בצורה גורפת, גם כאשר משמיע הלה דעות העולות בקנה אחד עם אלה שלנו. מה דעתכן?

מצאתי לנכון לשתף את הוידאו הזה, משום שהדברים אותם השמיעה הגברת נכונים וחשובים וכדאי מאוד ללמוד מהם. האמת, לא ציפיתי לתגובות מתלהמות (אני מתעקשת עדיין להיות תמימה) כגון: "מה את מתפלאה על ההסברה אם בחרתם ושלחתם בריון להיות שר חוץ?" ודאי שאני מתפלאה והרבה מאוד, כי אני לא בחרתי מזה שנים משום שלא היה לי את מי לבחור. זו בחירה שלי, היות ואינני מוכנה לבחור את "הפחות מושחת" או את "הרע במיעוטו", כפי שמציעים לי כמה חסרי הגיון. אני רוצה לבחור את מי שמייצג אותי ואת דעותי, כי זו המשמעות האמיתית של מילוי חובתי האזרחית ולא ללכת לקלפי כדי לשים במעטפה פתק חסר משמעות עבורי. כמו כן, לא אני מיניתי את שרי הממשלה, להם אני מתנגדת בנמרצות בגלל התנהלותם הכושלת, שלא לדבר על מושחתותם. כמה מהר נוהגים חסרי הבורג לשפוט את זולתם על סמך מלים ספורות אותן שירבטו ובלי ללמוד עליהם קודם לכן.

תגובה נמהרת אחרת (וסליחה על שאני מצטטת דברי בלע) האשימה אותי בימניות ובשליטה על עם אחר. נו… גם אם ימות המשיח יגיעו, ימנית לא אהיה, לפחות לא במובן המסורתי של המונח. אמנם אני דוגלת במסורת, אך לא זו הדתית והפרדת הדת מהמדינה היא נר לרגלי; אני גאה ביהדותי, אך לא בזו המבוטאת והמבוזה בידי הדתיים הקיצוניים של היום. גם שמאלנית לא אהפוך, כי לעולם לא אתמוך במי שרוצים לרצוח את עמי ולהשמידו. בנוגע לשליטה על עם אחר, גם אני מתנגדת לה ובהחלט בנחרצות, אך יחד עם זאת, לעולם לא אעלה בדעתי לצאת ולסקול את החיילים בני עמי השומרים עלי, רק משום שהדמוקרטיה מאפשרת לי להביע מחאה. אני יודעת שנעשים מדי פעם דברים שלא יעשו בידי קלגסים ואני מתנגדת לכך בכל תוקף. אינני מצדיקה כלל את מעשיהם וסבורה שיש להעניש את הסוטים מן הדרך האנושית עליה חונכנו, הן כיהודים והן כישראלים. אך הם אינם הכתובת, את המחאה להמצאותם במקום בו הם מוצבים יש להפגין מול אלה ששלחו אותם. אין מתעללים בשליח! מה עוד שזה בשר מבשרינו וילד מילדינו.

יחד עם זאת, אין טעם להתווכח עם עובדות. עובדה היא, שמאז הוקמה גדר ההפרדה, אין פיגועים בישראל או שקל יותר לסקלם. פתאום שקט! ומה רע בכך? מותר לנו לחיות בשלוה, לא? דא עקא, שאיך שהדברים נעשו, כל תכנון והקמת החומה – היו עקומים ומקוממים. גם אם מדובר בפלשתינים, הרי שהם עדיין בבחינת בני אדם וככאלה – אנו מצווים (מהתורה!!!) להתיחס אליהם בכבוד הראוי ולא לגזול מהם את אשר להם, גם לא את אדמתם! לא כולם אויבינו! לדרוס אותם, לגזול מהם את זכויותיהם ושאר פעולות רעות ומבישות, זו אינה דרך היהדות. אמנם, "בא להרגך – השכם להרגו" (ברכות נח א, סב ב; יומא פה ב), אך אם אינו בא להרגך, למה זה תתעלל בו?

מעיון בויקי על העיתונאית הנמרצת הזו, מלאני פיליפס, עולה כי בין שאר דעותיה הרדיקליות, מתנגדת הלה באופן גורף להומוסקסואליות. להלן ציטוט מויקיפדיה:

She opposes civil partnerships for homosexuals, calling them "toxic," and arguing that "the traditional family […] has been relentlessly attacked by an alliance of feminists, gay rights activists, divorce lawyers and cultural Marxists who grasped that this was the surest way to destroy Western society."[29] She argued that giving IVF fertility treatment to lesbians would "help destroy our understanding of human identity," and said the opposition to it represents "a fight back to save our civilisation."

על הפסקא הזו תבוא רשימה נפרדת, כמובן. לענין הרשימה הנוכחית, מה שחשוב זו התהייה, אם – בגלל שדעותיה בנושאים מסוימים שונות משלי ואינני מכבדת אותן כלל (מה לעשות, אין לי סבלנות או אהדה למי שפועל נגדי ואינו מאפשר לזולתו לחיות כראות עיניו) – אני אמורה לדחות גם את אלה הנושקות לשלי (תרתי משמע)? לא נראה לי. האם לכן?

הגרסא המקוצרת:

"דִּבְרֵי חֲכָמִים, בְּנַחַת נִשְׁמָעִים־מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל, בַּכְּסִילִים" (קהלת ט',י"ז)

להתראיין אצל כתב גרמני Interview by a German Reporter

 

תומאס מראיין אותי בזמן שאני מציגה בפניו את הנוף המהמם הנשקף מקציר  Thomas interviews me while I show him the stunning view from Katzir

 

'אַת הנושא', הוא ענה לי כששאלתי בדוא"ל על מה נדבר והוסיף חיוכון. חייכתי חזרה. נושא נחמד, אמרתי לעצמי, ואני אפילו די בקיאה בו.

'You are the issue', he responded to my email asking what the issue of the interview will be about, and added a smiley. I smiled back. A nice issue, I said to myself, with which I'm quite familiar.

אנשים זרים נפגשים. כל מה שהם יודעים זה על זו, מקורו באינטרנט. מזל שיש גוגל ואתרים מהם ניתן לשאוב מידע, גם אם במשורה. אביב, שיצר את הקשר בינינו (תודה, חמודי, מקומך בצוואתי שמור בהחלט), סיפר לי שדיבר עם כתב גרמני המגיע לישראל ועושה גם כתבה לבי.בי.סי. במקביל. כנראה דיבר אביב בשבחי, היות והכתב הביע ענין בפועלי, כיוצרת ישראלית של ספרות לסבית ופמיניסטית ובעלת הוצאה לאור יחודית בישראל, ויצר איתי קשר.

Strangers meet. The knowledge they have about each other sprouts from the internet. Luckily, we have Google and other sites from where we can draw information, even if it's not a lot. Aviv, who made the contact between us (thank you, sweetie, your share in my will is certainly secured), told me that he talked to a German reporter who will be visiting Israel and is making a documentary for the BBC in parallel. It seems that Aviv has spoken highly of me, since the reporter showed interest in my activities as an Israeli author of lesbian and feminist literature and as a unique publishing house owner in Israel, and contacted me.

בימים אלה אינני יכולה להציג את חדר העבודה שלי וגם לא את המשרד של קציר מלים, משום שאלה עוברים שיפוצים מסיביים. הצעתי להפגש בחוף הים בקיסריה, היות וזה מקום שאני אוהבת, אליו אני נוהגת לסור לעתים קרובות כשאני חשה צורך לנשום אויר מלוח מעורב בשכשוך גלים ולראות כחול שאינו של שמים, אותו יש לי בקציר למכביר.

Currently, I can't display my study or the office of Kzir Milim, as major renovations are taking place. Therefore, I suggest we meet at the beach in Caesarea, as it's one of my favourite places, where I often go when I feel a need to breathe salty air mixed with the whooshing of the waves and see something blue that isn't the sky, that I have plenty of in Kazir.

כתב גרמני. מהדימוי שיש לי על בני עמו, אני בטוחה שהוא בהחלט יגיע ובזמן, לא כמו שארע לי עם כמה לסביות מטורללות שהבריזו ולא טרחו לידע אותי על כך. גרמנים אינם מבריזים, אני אומרת לעצמי, אין לי מה לדאוג, הם יגיעו על בטוח.

A German reporter. From the image I have of his people, I'm sure he will certainly arrive and will be on time, not like my experience with those crazy nut lesbians who stood me up and didn't even bother to let me know that they were not coming. Germans do not stand you up, I'm telling myself, I have nothing to worry about, they will certainly arrive.

הכתב, Thomas Franke, כתב לי שיגיע עם הקולגה שלו, ד"ר Gesine Dornblueth. מהאתר שלהם – טקסט וצלילים – אני למדה קצת רקע עליהם, מה שנותן בידי קצה חוט כדי לקשור שיחה (לא שיש לי קושי בִּתְחום הדברנות, אך תמיד מומלץ להכין שיעורי בית מראש).

The reporter, Thomas Franke, wrote that he is coming with his colleague, Dr. Gesine Dornblueth. From their site I learn a little background about them, which gives me a lead for conversation. Not that I have any difficulties in the area of talking, but it's always recommended to do your homework in advance.

פעם ראשונה שלהם בישראל. מעניין מה חשים גרמנים שיתכן כי אבותיהם פשעו נוראות בבני עמי ורצחו ששה מליונים מאיתנו, בבואם אל הארץ אליה הצליחו מתי מספר מהקרבנות למלט את נפשם, כדי לראיין מישהי מהדור השני. מעניין מה אחוש אני. כמה מהמטען אותו אנו נושאים עלינו מן הסתם, יצוף בראיון? עם כל הפעילות הלא מועטה שלי בברלין (ייעוץ לשוני לתוכנית הרדיו "קול ברלין" של אביב רוס, ייצוג סופרים מול מו"לים גרמניים ועוד), טרם פגשתי גרמנים פנים אל פנים, גם לא בביקורי החטוף שם לפני מספר שנים. בעטיה של הטכנולוגיה המבורכת, אפשר להפגש ולעשות היום עסקים באמצעות הסקייפ ודומיו, מה שחוסך לכולנו זמן, טיסות, נסיעות ועוד דברים לא ירוקים אחרים.

It's their first time in Israel. It would be intriguing to know what is the feeling of Germans whose ancestors might have committed horrible crimes against my people and murdered six million of us, when they come to interview somebody from the second generation in this place where a few of the victims managed to escape to save their souls. Interesting what I will feel. How much of the burden we probably carry will come out during the interview? With all my, not so little, activities in Berlin (linguistic advice for Aviv Russ's radio programme "Kol Berlin", representing authors to German publishers and more), I haven't yet met Germans face to face, not even during my brief visit there a few years ago. Due to the blessed technology of Skype and such, we can meet and do business, which saves us time, flights, travelling and other non-green activities.

"הנושא" (אני) מזהה אותם בהגיעם וקופצת לקבל את פניהם. בני אדם מציגים את עצמם ולוחצים ידיים. בהחלט בלבביות. חיוכים חמים, מקרבים. אני מתחילה להמטיר עליהם שאלות על מקצועם המסקרן, תוהה לדעת לגבי הנסיבות שהביאום הלום. אביב סיפר לי שיש נהירה של ישראלים צעירים לברלין ואפשר לשמוע עברית בכל פינה, תופעה שלפני חמש שנים, עת הגיע אל העיר, לא היתה. עוד כותרות ישראליות בעולם, אני חושבת לעצמי ומקוה לטוב, שהפעם הן תהיינה חיוביות. תומאס מעדכן שזה אכן נושא חם בימינו אלה ולכן מצא לנכון להכין על כך כתבה.

"The issue" (me) recognizes them on their arrival and jump to welcome them. Humans present themselves and shake hands. Definitely warmly. Warm smiles, bringing them together. I'm starting to shower them with questions about their inquisitive profession, wondering about the circumstances which brought them here. Aviv told me that there is a flow of young Israelis to Berlin and the Hebrew language is heard everywhere, a phenomenon that didn't exist five years ago, when he first came to live in that city. More headlines in the world about Israel, I think to myself and hope for the best, wishing this time they will be positive. Thomas informs me that it is indeed a hot issue these days, therefore he decided to make a programme about it.

אני תורמת את התובנה שלי, שדבר כזה התאפשר משום שישראלים רבים הוציאו דרכון אירופאי, מה שמאפשר להם לנוע בחופשיות ובעיקר – לעבוד, שורש כל הגירה לשם התישבות. אדם הרי נוהר בעיקר בעקבות סיכוי לעבודה.

I contribute my insight, that this became possible due to the European passports many Israelis were able to get, which allows them to freely move and most important – to work, the root cause of all immigration and relocation. One goes with the flow following any opportunity of a chance to work.

אפשרות נוספת שאני חושבת עליה (ואולי יש מקום לחקור בדבר), היא שבניגוד לאחיו הגדולים, מעדיף הישראלי המשתחרר עכשו מהצבא חיים נוחים וקלים יותר, של בילוי בקרב הציביליזציה, מאשר להִזָרֵק בטיז-אל-נבּי ברחבי הגלובוס. אני מביעה באוזני אורחַי את תמיהתי כיצד ממיר אדם ארץ שטופת שמש בקרה מקפיאה. אולי משום שברלין מצטיירת כחופש, מקום בו אפשר לך לבטא את עצמך ללא הלחץ השבטי-משפחתי, שלא כמו לונדון האפורה, הגשומה, העגומה, אף שברלין אינה חסרה משקעים אף היא. מכל אתר באירופה, בחרו הישראלים הצעירים את ברלין כמקום מושבם. למה? האם האור שם בהיר יותר? הבה נקוה שבתום הכתבה של השניים, נגיע גם להבנה של הנושא הזה.

Another possibility I can think about (and perhaps there's a place to examine the issue), is that as opposed to his older brothers, the current young Israeli, who has served his service in the army, prefers more comfort and an easier life of hanging out among the civilized, rather than being thrown into a G-d forsaken place upon the globe. I express into my guests' ears my wonder at how one exchanges a sunny country with a frozen landscape. Perhaps it's because Berlin portrays freedom, a place where one can express themselves without the tribal-family pressure, unlike grey, rainy, gloomy London, even if Berlin has its fair share of precipitation. Of all the places in Europe, the Israelis chose Berlin as their new habitat. Why? Is the light there brighter? Let's hope that when the two reporters finish their programme, we will be able to comprehend this issue too.

כמובן שאי אפשר להמנע מנושא השואה. זה מבעבע קצרות מתחת לפני השטח, עד שהוא יוצא אל האור וניצב לפנינו על השולחן. בגלוי. איך אפשר שלא? אני מספרת להם על התוכנית שעשינו ב"קול ברלין" ובה נגענו בנושא של שינוי היחס של הדורות בישראל כלפי גרמנים. אין כאן טעות – לא כתבתי סתם כך "גרמנים" ולא "הגרמנים" בהא הידיעה, כי "הגרמנים" זה נושא נפרד לגמרי, שהרי אלה הם הנאצים ימח שמם. להם אף אחד לא יסלח, כך אני מקוה.

Of course, it's impossible to avoid the issue of the holocaust. It bubbles briefly underneath, until it comes light and stands upright on the table in front of us. Openly. How can it be different? I'm telling them about the radio programme we did on "Kol Berlin", where we addressed the issue of the change of attitude of the generations in Israel towards Germans. There's no mistake here – I deliberately wrote "Germans" and not "The Germans" with a "The", since "The Germans" is totally a different issue, as these are the Nazis, may their memory be blotted out upon the earth. I hope that nobody will ever forgive them.

אני כובשת את רגשותי ומשתדלת לשמור על השיחה שתהיה מתורבתת, הרי אין השניים הללו אשמים בפשעי עמם, גם אם יד אבותיהם היתה במעל. חוצמזה, טרם הגענו לנושא שלשמו התכנסנו. "הנושא" יושבת איתם לשולחן וסועדת איתם את ארוחת הבוקר הטעימה, ממתינה להזדמנות להעביר נושא ולהגיע לעצם הענין.

I suppress my feelings and try to keep the conversation civilized, as these two are not to be blamed for the crimes of their people, even if their ancestors may have committed such a despicable crime. Besides, we didn't get to address the issue we got together for. The "issue" is sitting at the table with them and having this delicious breakfast, waiting for the opportunity to change the subject and get to the matter.

עד מהרה מנתב תומאס את השיחה לאפיקהּ המקורי. אני מספרת על עצמי (כמה חביב עלי הנושא…), על מה שהוביל אותי לכתיבת והוצאת "סגול" (הרומן הלסבי העברי הראשון), על הקמת "קציר מלים", על הוצאת ספרים נוספים – הן שלי והן של אחרים, על החיים כיוצרת במקום אידאלי כמו קציר…

Very soon Thomas directs the conversation to its original root. I'm talking about myself (such a lovely issue…), about the circumstances which led me to write and publish Sagol ("Purple", the first lesbian novel in Hebrew), about establishing Kzir Milim, about publishing other books – both mine and others, about my life as an Israeli author in such an ideal place as Kazir

בטרם נמשיך בדרכנו, אני ממחישה להם פרק בזכרון הקולקטיבי של דור שני לשואה. אמנם הקילוגרמים העודפים הנתלים עלי אינם מעידים בי, אך אני אוכלת במשורה (מנות קטנות לאורך כל היום) או כפי שאמי ז"ל נהגה להכריז ברמה כי אני "אוכלת כמו ציפור", ברודפה אחרי עם הבננה והתפוח להאביסני, לפעמים עם שניהם יחד. אני תמיד קונה שני חצאי פלאפל במקום מנה אחת, כי אינני מסוגלת לגמור את כולה, אלא בחלקים. אני מתנצלת בפני האורחים על שאינני מסוגלת להניח למלצר לפַנות לאשפה את מחצית הטוסט שנותרה בצלחתי, משום שחונכתי שאין זורקים אוכל ומבקשת מהלה להביא לי נייר עטיפה כדי לקחת איתי לאחר-כך. הכתב והקולגה שלו מחליפים ביניהם מבטים ומהרהרים בקול שהם מכירים את התופעה ומזכירים קרובי משפחה מבוגרים הנוהגים כך אף הם, משום שחוו רעב ומחסור. נו, נהדר, אני בחברה טובה.

Before we are off on our voyage, I unfold for them a chapter in the collective memory of a second generation of the holocaust. Indeed, the extra kilograms which are hanging from me don't indicate this, but I do eat quite a little (small portions throughout the whole day) or, as my mother used to loudly declare that I "eat like a bird", while chasing me to stuff me with a banana or an apple, sometimes with both. I always buy two halves of falafel instead of one whole, since I can't finish eating it, but in stages. I apologize to my guests for not being able to let the waiter take away the half of the toast left on my plate and throw it to the bin, since I was brought up not to throw away any food, and I asked him to bring me a doggy bag so I could take it with me for later. The reporter and his colleague exchange glances and both think out loud that they are familiar with this phenomenon and mention adult relatives who act the same way, due to their life experience and lack of sustenance. Well, fantastic, I'm in a good company.

אנו עולים אל ההר "שלי". אני מקוה שיתרשמו מן האוירה המיוחדת של המקום, מן הקולות הבוקעים ברקע: הטרקטור המטרטר ליד המועצה המקומית, מפלס את האדמה לבניית עוד בתים; המואזין הנושא קולו ברמה ברחבי ואדי ערה; המטוסים החולפים מעלינו ביעף בקול שריקה צורמת, מחרישת אוזניים כמעט…

We are climbing up to "my" mountain. I hope they will be impressed by the special atmosphere in the place, by the sounds in the background: the tractor which rattles near the local council building, levelling and clearing the soil for more housing; the muezzin who raises his voice over Vadi Ara; the airplanes swiftly passing above us with a grating whistle, almost deafening…

לבקשתם, אני קוראת באוזניהם את השיר המופיע על הכריכה האחורית של "סגול" ואת הסיפור הקצר האחרון שכתבתי, על העצים שנשרפים זקופים.

To their request, I read the poem appearing on the back cover of "Sagol", and sealing with my latest short story about the trees that are burned standing upright.

הם מקשיבים, מקליטים, מצלמים.

מה מן החוויות הללו יחלחל אל הכתבה, אם בכלל?

They listen, recording, taking pictures.

Which of these experiences will seep into their programme, if at all?

עדכון יגיע.

י"ט בחשון התשע"א 27.10.10

Update to come at some point.

27.10.10

הגרסא המקוצרת:

ראיון עם כתב גרמני. דיבורים על השואה, על עצמנו, תקשורת בין בני אדם.

The Short Version:

An interview with a German reporter. Talking about the holocaust, about us, communication between human beings.

קישורים:

1. אתר טקסט וצלילים

2. קישור למידע על שידור הראיון מטעמי זכויות יוצרים, עדיין אי אפשר להעלות ברשת את הראיון עצמו. המעוניינות להאזין, מוזמנות לכתוב אלי ואשלח בדוא"ל

Links:

Texte und Toene The site of the reporters

Kazir Wikipedia