ארכיון תג: תרבות

גברת, הזדרזי Mam, Hurry up

Mr. Bean – Jumping the Queue at the Sales

זה ענין של תרבות, חינוך, של מסורת. חוצפה ישראלית היא אולי טובה כשמדובר בהיי-טק, במעוף ובעוד כהנה, אך לא כשפונים למבוגרים מאיתנו. אני מעדיפה את הנימוס הבריטי. קר ככל שיהיה, עדיין זה נעים יותר כשמתיחסים אלייך בכבוד, גם אם זה מהפנים לחוץ.

It's a matter of culture, education, of tradition. An Israeli chutzpah might be suitable in high tech, in vision and such, but not when approaching to the elders. I prefer the British politeness. As cold as it may be, still, it feels better when treated with respect, even if it's not genuine.

כתיבת פרוזה עברית

כתיבת פרוזה עברית

כתיבת פרוזה עברית

 

הדור שלי התחנך על המלה הכתובה, על אהבת הקריאה, על תרבות – כשהמלה לא היתה לגנאי ולא צרפו לה נספחים שאינם הולמים, כגון: תרבות הספורט, תרבות האוכל וכיו"ב מרעין בישין שתקצר היריעה מלפרט וגם חבל על הזמן לבזבז על שכמותם.

היינו תולעות (ידוע לי היטב ונהיר כשמש בצהרי יום שרב, שהמלה היא תולעים, אבל בלשון נקבה עוסקות אנו בבלוג הזה) ספרים מובהקות. היתה ספריה ציבורית, לפני שאלו נכנסו לבתי הספר, והיינו מחליפות ספרים בתדירות המקסימלית שהמינוי איפשר. לא היה זה חזון נפרץ לראות תולעות המתהלכות להן ברחובותיה של עיר או בסמטאותיה ועיניהן שקועות בתוך הספר הפתוח לפניהן כשפסע בינן לבין התנגשות בנקרה בדרכן. היום, תקועות עיני הילדים ובני התשחורת בתוך הסמרטפונים שלהם ולא במטרה לקרוא ספרות יפה.

נזכרתי בזה במהלך לימודי בקורס אותו אני משננת בימים נחמדים אלו, כשקראתי את הקטע הבא, שנכתב בידי המרצה הנכבד שלנו, Prof. Greg Downey. תרגמתי מהמקור באנגלית; נא להפנים, לשנן ולהפעיל את התאים האפורים:

לפני מספר שנים, הבחנתי שמה שלמעשה עשיתי היה neuroanthropology, בחינת הקשר בין מוח לתרבות. אין זה רק איך שמוחנו מעוצב בידי תרבותנו, אלא גם העובדה שיש לנו מוח מאפשרת לאנושות שתהיה לה תרבות. לדוגמא: להיוולד אל תוך תרבות הדוברת שפה מסוימת, פירושה שמוחך, גם אוזנייך, מתכווננים להסתגל לשמוע את אותה השפה. כשתגיעי לגיל שנה, לא תוכלי לשמוע צלילים ששפות אחרות יוצרות. לא מדובר רק בשפה. תחביבייך, פעולותייך, הדברים שמלמדים אותך בבית הספר – כל אלה מעצבים את מוחך ואת מערכת העצבים שלך. במובן מסוים, מציידת אותנו תרבותנו לקראת יכולות שונות. ללמוד לקרוא או לכתוב, לעמוד על הראש בלי ליפול, להלחם במערה או אפילו לצוד אוכל בערבות, פירושו לסגל את מערכת העצבים לטובת תרבות מסוימת. כל הפעילויות הללו, כל ההתנהגויות מבוססות התרבות הללו, מסתכמות בהשארת עקבות על מוחנו וגופנו. הן משפיעות על החולָיִים הנדבקים אלינו, סוג הלחצים אותם אנו חווים, אפילו מה קולטים חושינו.

♀♀

עד כאן דבר הפרופסור. התהיה העולה היא, לְמה מכינה אותנו "תרבות" הסמרטפונים, המאלצת אותנו לקצר לכדי מינימום את מה שאנו רוצות לבטא, בבחינת דיקטטורה של ההתבטאות.

אהבה ברמזים – שלישיית גשר הירקון

♀♀

אודה על האמת, למרות האופטימיות הטבועה בי (זה מלידה, לא מהיום), אני רואה בצער רב ובקדרות את תרבותנו ההולכת ומתמעטת, את הביטויים בשפה זרה הנכנסים לשפתנו והורסים אותה, את שאר הרוח המצטמקת בפינתה, גם אם זו אינה פולניה ואת מה שקורה לנו כחֶבְרָה.

לחושך כל זאת, די מפליא שמתקיימת עדיין פעילות תרבותית, שא/נשים הצעירים מבנות דורי עוסקים בה. קבוצות מצוינות ומעניינות נפתחות בפייסבוק ורובן ככולן עוסקות בשפה העברית ובכתיבה עברית יוצרת ופורה. אחת הקבוצות הללו היא כתיבת פרוזה עברית, שמציעה שפע של פעילויות, קריאה ועיון מרתקים בנושא הכתיבה. מחמם את הלב שאתר כזה עלה לרשת כדי לסייע לשגשוג התרבות העברית.

לפי בעליו, אוֹרי שרון, התחיל אצלו הרעיון מהתנסותו האישית בכתיבה, מה שגרם לו לחפש חומרים על תורת הכתיבה. אורי, שהתקשה למצוא חומרים בעברית, גילה לשמחתו שיש רבים כאלה באנגלית והוא התחיל לקרוא על הנושא ולחקור אותו באופן עצמאי. כשהצטבר די ידע, חש אורי צורך לחלוק אותו, ומזה בא הרעיון לאתר ואחר כך גם הביקוש לסדנאות כתיבה אותן הוא מנחה ולשירותי עריכה (אותם אנו מספקות), כן ירבו, אמן!

באתר תוכלנה למצוא שפע של מאמרים ומדריכים מאלפים (אותם היה לי העונג לערוך) על כתיבה, עריכה לשונית, הוצאה לאור ועוד ועוד – שפע שבשפע. יש באתר הרבה מה ללמוד למי שמתעניינת בתחום וגם למי שהשפה העברית יקרה ללִבה. להלן חלק מהנושאים הרבים שבאתר:

המדריך לכתיבת פרוזה:

מדריך מקיף מאוד, המכיל 25 פרקים והמפרט בהרחבה הבטים מעניינים בתורת הכתיבה. במדריך תוכלנה לקבל כלים שימושיים לכתיבה, כגון: תכנון עלילה, אפיון דמויות, העברת נושא ומסר, בניית סצנה ועוד נושאים רבים אחרים, המציידים את הכותבת המתחילה וגם המנוסה בתובנות מעשיות על מלאכת הכתיבה.

המדריך לסגנון כתיבה:

גם המדריך הזה מקיף ביותר ומאיר הבטים מעניינים וחשובים לגבי סגנונות כתיבה. הוא מסביר מהו סגנון, להבדיל מדקדוק: הסגנון איננו עוסק בדיוק הלשוני של השפה, אלא באופן בו משתמשים בשפה כדי להשיג את מטרות הכתיבה וכדי לענג את הקוראת. מי שמעוניינת לשפר את סגנון כתיבתה, תמצא את המדריך הזה לעזר רב בכל סוג של כתיבה: פרוזה, עיון, בלוג וכד'.

סדנאות כתיבה:

באמצעות האתר אפשר להרשם לסדנאות כתיבה מגוונות וביניהן סדנא ללימוד תורת הכתיבה וסדנא לכתיבה גאה. אני בטוחה שמשתיהן תצאנה יצירות מופת ומקוה שזו האחרונה תעשיר את המדף הורוד והסגול לטובת קהילתנו. ממליצה מאוד להרשם!

שרותים ספרותיים:

כל אחד זקוק למישהו שיעריך את כתב היד שלו, בבחינת אין הנחתום מעיד על עיסתו. באתר מציעים שרותי עריכה ספרותית ולשונית, הַכְוונה להוצאה לאור ועוד.

בתמצית:

כיף לראות שעדיין לא נס ליחה של התרבות העברית ויש כאלה שזו קרובה ללבם והם עושים למענה.

קישורים:

אתר כתיבת פרוזה עברית (שימנה לב מי ערכה לשונית את התכנים ושכורנה את שרותיה)

כתיבת פרוזה עברית
ללמוד לכתוב פרוזה עברית

 

 

נשים בדפוס

מכונת כתיבה, כך היה פעם

מכונת כתיבה, כך היה פעם

מישהי פרסמה אתמול מודעה בה הציעה סדנא לכתיבה שיווקית והדגישה במפורש: "הסדנא מיועדת למי שרוצה להתמחות בכתיבה שמוֹכֶרֶת באינטרנט ולא לעורכי לשון/תוכן ו/או לאלה העוסקים במקצועות שאין בהם כסף".

היש צורך להסביר את זה?

חשבתי על כך, שעד שרכשנו מיומנויות חשיבה ולשון, יכולות דיבור והתבטאות, באה הטכנולוגיה והופכת אותנו לרובוטים לא ממש משוכללים. טכנולוגיה היא דבר חיובי ומצוין, אך לא כשהיא מורידה את יכולותינו האינטלקטואליות, עוצרת את התפתחותנו ומפחיתה את תרבותנו.

במקום עושר לשוני, התבטאויות נרחבות ושימוש במלים נרדפות ובפתגמים, עלינו לסבול קיצורים בלתי מוצדקים ושלא במקומם, הברות בודדות ונהמות בלתי ברורות. קריינים מטיסים את המלים מפיהם כאילו היו מטוסי קונקורד, אינם מתחשבים בעובדה שאם יש מאן דהוא המעונין להבין אותם, הרי שאין אוזנו מסוגלת לקלוט את קשקושם. מצד שני, אף אחד אינו ממש סבלני להאזין לזולתו, כך שבעצם אין זה משנה מה אומר פלוני וזורה את דבריו לכל רוח.

לאורך השנים ועם התקדמות הטכנולוגיה, הלכו מקצועות ופסו מן העולם. כנראה שגם העריכה הלשונית היא אחת מהם. אני עדיין זוכרת איך התחלתי לכתוב – בעפרון על דפי נייר. אחר כך התקדמתי למכונת הכתיבה הידנית (מי זוכרת את ריבועי התיקון ואח"כ הטיפקס הנוזלי?), וממש לפני שחשבתי לרכוש מכונת כתיבה חשמלית – הגיע האטארי ומאז רק התקדמתי ובמהירות, יחד עם השכלולים. זמני הביצוע התקצרו משמעותית ואיפשרו לקבל עוד ועוד עבודות, כי היה ביקוש. לכל אדם ו/או מוסד שכיבדו את עצמם היה חשוב להוציא תכנים בלשון נכונה ובלי שגיאות, משום שהיה מי שידע לבקר אותם. כמה מהדור הצעיר יודעים עברית נכונה? אז מה חשוב מה הם כותבים? מי ידע להבחין בשגיאותיהם?

אני גולשת באתרים ברשת והעיניים נחשכות לי ממה שאני רואה. כשאני מעירה לבעליהם בתקוה לפרנסה, התשובה האחידה שאני מקבלת היא שאין להם ענין בלהשקיע בתיקון התכנים, כי "גם ככה האתר מוֹכֵר". זה מה שחשוב – שהאתר מניב ולמה לבזבז כסף על עברית נכונה.

כמה ספרים שיצאו לאחרונה לאור קראתם והבחנתם בבעייתיות שלהם? הדור הצעיר לא ממש קורא, אז מה משנות השגיאות הנוראיות בשפה; והדור שלי – קורא, מתקן בלב ושותק. מי תטרח לכתוב להוצאה כדי להצביע על השגיאות? מי יקשיב שם? אני טרחתי (בשביל הפרנסה, כמובן) והתקשרתי להוצאה מסוימת כדי להציע את שרותי. התשובה שקיבלתי מורכבת (לשון עדינה ל"בעייתית"):

א. יש להם את העורכים שלהם ואין להם צורך בנוספים. העובדה שהעורכים הנוכחיים לא עשו את מלאכתם נאמנה, אינה משנה להם מן הסתם.

ב. יש להם תעריף אחיד, כך שהתשלום מעליב את מי שמיומנת במשלח ידה, אז מה יש פה להתפלא על התרשלותם של אלה שמוכנים לעבוד במחירים העלובים הללו? מי שמשלם בזול, שלא יצפה לקבל מוצר טוב. אני מניחה שאין מצפים.

ג. העבודה נעשתה ונחתמה ואין הם מתכוונים לערוך מחדש ולתקן את השגיאות. הספר נמכר יפה גם ככה, אז למה להתעסק איתו?

מישהו אמר לי פעם, אחרי שהערתי לו על השגיאות הגסות בספרו, שהספר עבר עריכה (ואכן, שֵׁם העורך צוין שָׁם), אם כי הוא מעולם לא קיבל שום הערה לתיקון. אחרי שהראיתי לו שחור על גבי לבן שיש הרבה לתקן, הוא לא ידע מה לענות על העובדה שעבודה רצינית לא נעשתה בספרו. כמו בספרים אחרים ובטקסטים שאנשים מפרסמים בלי להתיחס לעריכה הלשונית.

הבוקר, קראתי כמה עצות מעוד מומחית לכתיבה שיווקית ברשת. אחת מהן היתה: "תכתבו [להעיר שצריך לכתוב "כתבו"?] למכנה הכי נמוך. אל תתחכמו ואל תשתמשו במלים מפוארות ומסובכות. השתמשו בלשון פשוטה ובמשפטים קצרים. ככל שהמסר יהיה פשוט יותר – כך הוא יהיה מכירתי יותר".

ומה עם עברית נכונה? ומה עם עושר לשוני? מה עם תרבות?

מה דעתכן על האתר החדש שלנו שבבניה?

המוזאון לתולדות המחשב האישי בישראל

האומץ להיות מה שאת

crop4

לכולנו סיפור חיים משלנו המיחד אותנו זו מזו ומעניק לנו את האישיות שלנו. אותה חוויית חיים עשויה להצמיח אישיות שונה אצל בני אדם שונים. מה מבדיל אותנו? מה גורם לנו להיות שונים זו מזו?

בתוך כל הכאוס מסביב והבאסה בהשראת ממשלת הרשע הפועלת נגדנו, פעלה לצדנו מישהי מיוחדת, בעלת שיעור קומה ענק, שהעניקה לחלק מהעם מעשייתה המבורכת וחבל שלא לכולנו. אפשר להתווכח על שיטות חינוך ולימוד שונות, אפשר לבחון מתודות שונות, אך כשדבר-מה מצליח – אי אפשר שלא לתמוה מדוע אין הכל מאמצים אותו. למה הכל צריך להיות ענין של תקציב ולמה אין נמצא התקציב המתאים לדברים שהם בנפשנו?

ד"ר אריקה לנדאו ז"ל עשתה דברים שמשרד החינוך היה צריך לעשות. היא הקימה את המכון לקידום נוער ליצירתיות ולמצוינות, בו עסקה הד"ר לא רק באינטליגנציה של הילד/ה, אלא במכלול האישיות, כלומר: היא טיפחה הן את הכשרונות הגלויים והן את הפוטנציאל החבוי כדי להביא לידי ביטוי את הידע הנרכש, לפתח בשלות רגשית ולעודד את תחושת השייכות החברתית. היא ראתה בילדים "שלה" אוצר טבע לאומי והתיחסה אל טיפוחם הרגשי, היצירתי, הסביבתי והאינטלקטואלי כאל המשאבים האנושיים העתידיים של המדינה. אי אפשר שלא לתהות מדוע אין התיחסות כזו מצד משרד החינוך (שלא לדבר על הממשלה כולה!).

ענין של גישה וסדר עדיפויות. העם משלם מסים והתהייה היא לאן אלה הולכים ולאלה מטרות מופנים המסים הללו. איך יתכן שישנם מאין המליונים הדרושים כדי להפלות בין המגדרים ולהפריד ילדות וילדים מכיתה ד' בחנוך הממלכתי-דתי? איזה מוח דתי מעוות המציא את האפליה וההפרדה בין המגדרים? למה שנרשה זאת בחינוך הממלכתי? אין לי בעיה שיהיה זרם נפרד (יש כבר, לא?) לכל מיני גישות ואסכולות, אך שהמימון לא יבוא מאיתנו. למה שלא יממנו חינוך ממלכתי לכל, שיכלול לימודים נרחבים? למה מצמצמים את הנושאים בכל שנה? למה נמצאים התלמידים בבית הספר רק עד השעה 12, למה לא עד ארבע אחר הצהריים? למה שלא ירחיבו להן את לימודי הספרות והלשון העברית והלועזית, יעשירו אותן בתרבות ובפעילות יצירתית (שיעורי ציור, מוזיקה וכד'), ספורט וכל מה שצריך כדי לטפח בנות חוה ובני אדם מצוינות?

למה שהכסף לא יופנה לחינוך הולם? ישנם כבר מבנים של בתי ספר, גם המורים ( בעיקר המורות) נמצאים (אם כי לא כל אלה ראויים להיות במקצוע הזה), הילדים הרי בהכרח צריכים לפקוד את בתי הספר… ה"מצרכים" נמצאים, איזה תבשיל יצא מהם? היכן הטבחית שתדע להוציא מטעמים תחת ידיה המוכשרות?

 Wasted1

ד"ר אריקה לנדאו הוכיחה כי ליצירתיות אין גבול, כי זו מצויה בכל אחת מאיתנו וכדי למוצאה יש לגלותה ולטפחה. נכון, לא כולנו גאוניות/מוכשרות, אך כולנו (ללא קשר להשכלה, מנת משכל וכו') מסוגלות להיות יצירתיות. אני בעד ביטול כל בחינות הבגרות שאינן מביאות תועלת ואינן מטפחות כלום מלבד השינון כמו תוכי ובמקומן שהתלמידים יכינו עבודות נושא מקיפות. אני חושבת ששרי החינוך לדורותיהם לא השתמשו ביצירתיות כדי לפעול ולשרת את העם כיאות. אין גם ראייה מקיפה ומחשבה מקדימה לְמה שאנו רוצות לראות בבוגרות ובוגרי מערכת החינוך. כפי שהענינים נראים כיום, זו משמשת כשמרטף במקום לחנך וללמד. כשאין מטרה ראויה – איך אפשר לצפות לביצוע ערכי?

פעם דיברו על מחשב לכל תלמיד. מה יצא מזה? לפני כמה שנים יצא לאור הטאבלט, שהיה חלום שלי מאז צפיתי בו בסדרה "חלל עמוק 9". במקום להפוך את הכלי הזה להמוני ולחינוכי – זה זוחל. זה כלי מדהים, שבשימוש יעודי – יכול להוות תחליף לכל הערמות המיותרות של ספרי הלימוד. האם עלי לפרט את כל יתרונות הטאבלט לעומת הדפים העבשים העוברים מיד אחת לשניה, מתלמיד זה לאחר או מהדורות חדשות בכל שנה כדי להכביד על כיסם הדל של ההורים המתרוששים וגבם הרך של התלמידים? כמה כסף צריך לעלות טאבלט חינוכי כזה ולמה שהחברות המיצרות לא תתרומנה כאלה לטובת מערכת החינוך? כל מה שצריך זה יצירתיות ומחשבה מחוץ לקופסא. חבל ששרי החינוך לא השכילו לכזאת.

כשעולה רעיון חדש (ובדרך כלל חיובי ולטובת העם), ישר קופצים שרינו ומתנגדים כי "אין כסף". במקום להתנגד, צריך לחשוב קודם כל איזו מין חברה אנו רוצות להשאיר אחרינו ואיזה חינוך אנו שואפות לחנך את צאצאינו. צריך לנתב את עצמנו ומשאבינו לכיוון חיובי, ליצירת חברה חיובית, משכילה ככל האפשר, יצירתית ולטפח את אלה העושים במלאכת הקודש הזו, כי בנפשם של צאצאינו מדובר.

בתמצית: ד"ר אריקה לנדאו ז"ל (15.10.1931-5.8.2013), הלואי וכולנו היו כמוה ומעשינו מבורכים כשלה.

ספורט כתרבות

(לעולם תצעדו לבד, ספורטאינו)

לאחר אולימפיאדת לונדון 2012 ולקראת הִתְחרויות הנכים

אנו חיים בעידן בו ספורט נחשב כתרבות ואוכל גם – תרבות הספורט, תרבות האוכל. לתומי, חשבתי שאוכל זה בשביל להתקיים ואין צורך לעשות מזה ענין או להקדיש לזה תשומת לב מעבר לשגרה, שלא לדבר על תכניות תפלות בטלויזיה. פעם, חינוך היה צמוד לתרבות והיה משרד ממשלתי לנושאים החשובים הללו. מאז, הרסו לנו ממשלות ישראל הן את החינוך והן את התרבות – בעיקר אלה מהצד המצדד בראש אטום, במחשבה מוגבלת ובאופק צר. נותרנו עם חרס בידנו והשבר גדול מאוד.

כבר קוננתי שהרבה עקום בעשייה של ממשלותינו, שבמקום לפעול לטובת הציבור – הגענו למצב של היום ואנה אנו באים. אמנם אינני מצויה בסוד העניינים, אך אי אפשר שלא לתהות מה, לכל הרוחות, השדים והעזאזל הם עושים שם מלבד שום דבר חיובי?

יש לנו שרת ספורט, שלוא היתה ישרה עם עצמה – היתה קמה ומתפטרת לאלתר ובלי לחזור יותר לחיים הפוליטיים, כי מספיק נזקים גרמה לעם ישראל בכהונותיה במשרדים השונים. גם לא מקימה ועדת חקירה מיותרת רק בשביל שיגידו שלא חקרה מה ולמה קרה שספורטאינו באולימפיאדת לונדון לא הצליחו להביא ולוא מדליה אחת. מה יש כאן לחקור? את הכשלון שלה?

יש לנו פתגם חכם מאוד שאומר: "סוף מעשה במחשבה תחילה" ומעצבן שאין מפנימים אותו ומישמים את לקחו. הרי אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים ו/או להתאמן בצורה אקראית ואחר כך לצפות להשיג השגים. די כבר להיות אטומים למציאות ולחשוב שמאחר שיהודים אנו – יקרו לנו נסים והמדליות תיפולנה בחיק ספורטאינו ללא השקעת האמצעים המתאימים לאימונם. מתי יפול האסימון לממונים על הנושא ויבינו שספורט כבר מזמן אינו תחביב ואלה המשתתפים באולימפיאדות מתיחסים אל עיסוקם בצורה מקצועית? מה שאומר, שהגיע הזמן להקצות את המשאבים המתאימים ולטפח את הספורטאיות והספורטאים בצורה הולמת. מי שמוכשרת – אין שמים לה רגליים ו/או שולחים אותה להתאמן על חשבונה הזעום! מה כל כך קשה להבין שמי שמקדיש את כל-כולו לספורט, שמסירים ממנו דאגות פרנסה – מגיע להשגים ייצוגיים? מה לא ברור בעובדה, שמי שראשו אינו נקי להתפנות לאימונים – אין לו מה לחלום להשתוות למקצוענים?

במקום לחלום על נסים ולסמוך על סיעתא דשמיא, אולי כדאי לנסות משהו מעשי יותר, כמו לאמן ילדים מגיל קטן לספורט? במקום שעה-שעתיים שבועיות של ספורט בבית הספר, אולי כדאי לחשוב על שעה יומית? אולי גם כדאי לחשוב על להתחיל מגיל הגן? הרי אין דין ילדים מתרוצצים בחצר בהמולה תוססת (ולרוב ללא מטרה חיובית) כדין תרגילים מסודרים, מכוונים ומותאמים לגילם. ומה רע בלימוד טאי-צ'י החל מהגיל הרך?

אני בהחלט מקוה ומאחלת לספורטאינו להביא כבוד ומדליות למדינה, גם אם זו אינה מעניקה להם את התנאים המתאימים לכך.

בתמצות:

ספורט אינו תרבות, אך הוא בהחלט תורם לבריאות, כמו שאומר הפתגם החכם: "נפש בריאה בגוף בריא".

קישורים:

  1. השיר שרוד סטיוארט הקדיש לקבוצת הכדורגל שלו
  2. אולימפיאדת הנכים, לונדון 2012 ויקיפדיה
  3. אולימפיאדת לונדון 2012 ויקיפדיה
  4. ישראל באולימפיאדת לונדון 2012 ויקיפדיה
  5. שהטובים ינצחו!
  6. תמונות מטקס הפתיחה של אולימפיאדת הנכים, לונדון 2012

תרבות

נא קראו קודם את מכתבו של בועז כהן, "אדוני, שר החינוך הבא".

כמה נכון, כמה צודק, כמה כואב. לצערי, עלי להסכים עם כל מלה.
את המכתב הזה קראתי בזמן שלא הייתי בארץ, אם כי הגבתי, כמובן (אף שבקצרה), כי לדעתי הוא חשוב מאוד. מאז, חלף זמן רב, שבמהלכו התבשל אצלי הצורך הזה לכתוב על התרבות בארץ או בעצם, לדאבוני, על התדרדרות התרבות בארץ. אמנם, על טעם ועל ריח אין להתוכח, אך על תרבות בהחלט יש לדון, כי היא בנפשנו. מאחר וזה מאמר ברשת, הרי שלא אוכל להעלות כאן את הכל, אלא אך על קצה המזלג את מה שבוער לי ובי. אני מקוה שאחרים ימצאו לנכון להעלות את מה שמפריע להם ויחד אולי נצליח לתקן. הריני אופטימית ומקוה שלא לשוא, שיהיה מי שתקום ותזרים את התקציבים המתאימים ותביא לנו ישועה, כי אי אפשר להמשיך בצורה כזו אם אנו רוצים לשמור על צביוננו כבני תרבות.

חז"ל אמרו: "הולך ופוחת הדור" ובטוחתני שאינני צריכה להסביר את האמרה הזו. בצעירותי, עת חלמתי על עולם טוב יותר, יחד עם ילדי הפרחים של שנות ה-70, חשבתי שכל דור דוקא מוסיף ולא גורע. התבדיתי. כנראה, שכשאנחנו מגיעות לגיל מסוים, אנחנו נוכחות לדעת שחז"לינו צדקו וכי חוכמה עתיקה מחכימה גם אותנו אם נטרח לשננה.
אז, הייתי בטוחה שהדור שלי ימשיך את החינוך והבניה ויהיה לנו טוב וכיף לחיות במקום שהוא הבית היחיד בעולם כולו לעם היהודי, מפלט מרדיפות וכפיה. אך מה נהיה לנו? כפיה דתית. לפני מספר שנים, היתה לי שיחה מחכימה עם דתית שאני מעריכה מאוד, שאמרה: "עם כל הכבוד, זו גם הארץ שלי, שלא לדבר שזו מדינה יהודית ולא יתכן שבארץ שלי לא אוכל להכנס עם ילדי למסעדה בלי לבדוק קודם אם יש בה אוכל כשר." צודקת. מבחינתה, כמובן. מבחינתי, אני תוהה מה נורא כל כך בבדיקה מקדימה. אני מאמינה שבאיזשהו מקום נאמר שהשם נתן לנו חושים כדי לבדוק את דרכינו ואופיוצותינו. נו, לפחות היא הסכימה איתי בנושא הנישואין, שממש לא חשוב אם אלה יהיו אזרחיים ויחולו גם על יהודים, כי הרי אף אחד לא מתחתן "על עיוור", בודאי שלא אצלם, ואין חשש שמאן דהוא יקח לו לאשה מאן דהיא ללא בדיקה מחמירה בציציותיה, שלא לדבר באלה של מי שהוריה הָרוּהָ בנישואין "לא כשרים למהדרין".

לכל אלה הקוראים לנו לצאת מן הגטו של השטייטל ולהפסיק לשמור על יחודיותנו, אענה שמאוד קל ליעץ לנו להיות אזרחי העולם ולדגול בקוסמופוליטיות. השאלה היא היכן נוגע החלום במציאות, כי אין תועלת בחלום התלוש ממנה. קודם כל, תמיד יראו אותנו הגויים כיהודים ולא נוכל להתנער מזאת. שנית, כדי להיות אוניברסלי, צריך קודם כל להכיר בשורשייך שלך ולהיות בטוחה שהם נטועים היטב בְּקרקע בית הגידול שלך. מחיקת הזהות הלאומית, השורשית, מוחקת את מהותך ומותירה אותך ריקה מכל תוכן. שום ערכים קוסמופוליטיים לא ימלאו את שחסר למאן דהוא בתוך-תוכו, ביסודו, בעמקי נשמתו. אני מתיחסת כאן ללימוד מקורותינו, לא לקיום המצוות שבדת, שזה ענין שונה לגמרי. אני מתכוונת לחינוך רחב ככל האפשר – הן של ארון הספרים היהודי והן זה של שאר אומות העולם.
נדמה שהמגמה הרווחת במשרדי החינוך לדורותיהם, היא ללמד את ילדינו מה שפחות ובית הספר הפך להיות שמרטף ותו לא, לא מוצלח במיוחד. כמו כן, אין זה סוד שמזמן הרימו ההורים ידיים וחדלו להשקיע בחינוך ילדיהם. טוב, לא כולם, ברור, עדיין ישנם מתי מספר שמתאמצים ומוציאים מקרבם את מיטב הנוער. השאלה היא, עד כמה הם מצליחים לנוכח המציאות העגומה שמסביב והחברה האדישה לנושאים הללו. אני זוכרת איך בסרטים ישנים ובסדרות עתיקות בטלויזיה (20-25 שנים, זה ישן ועתיק, נכון?) שהגיעו אלינו מאנגליה של פעם, היו הגיבורות/ים מצטטות משירת משוררי ארצם, כמו גם המליצו על קטעים מסוימים בספרים שקראו. אינני זוכרת ולוא שיחה אחת, אינטליגנטית/אינטלקטואלית ככל שהיתה, במהלך חיי עד כה (אולי זה ישתנה, מי יודעת?) עם מאן דהוא שידע לצטט משירי משוררינו או התלהב מקטע בספר שקרא. למותר לציין שלא נרשמה התלהבות כלשהי ממה שאני ציטטתי… אף שישנם עדיין מי שקוראים, אני תוהה אם זה משתקף בשיחות הסלון. למי יש זמן להתעמק בכאלה?

אינני מסכימה עם האמרה ש"הטלויזיה משחיתה", כפי שאינני מסכימה עם הטחת האשמות ב"מדינה". לא הטלויזיה ולא המדינה מסוגלות לפעולה כלשהי, אלא האנשים העומדים מאחוריהם. אני מאשימה את מי שמפעילים את הטלויזיה וקובעים את תכניה. אני מאשימה את ראשי הממשלות ושריהן לדורותיהם, שמה שעניין אותם – ועדיין – זה לחזק את הדבק לכסא כהונתם ולא מילוי האחריות להנחלת ערכי התרבות הלאה ולדאוג לחינוך נאות של הדורות הבאים. נכון, התקציב מוגבל ואילו הצרכים מרובים, אך תמיד אפשר למצוא פתרון. זה ענין פשוט של סדר עדיפויות.

היה לנו אדם חכם בשם ישעיהו ליבוביץ, שאני עפר לרגליו, שטען שהכיבוש משחית ואף אחד מקובעי המדיניות לא שעה לו, כי מי רוצה לשעות לדברי חכמים ממנו כשכל מעייניו נתונים לאפסותו ולדאגה להכללת שמו בעיתון? אם יש לנו טענות כלפי האלימות בחברה שלנו, הרי שהכתובת היא בשטחים שלא מיהרנו להפטר מהם בהמלצת החכם מיד לאחר כיבושם במלחמת ששת הימים. 20 שנים לאחר הנצחון המפואר שלנו על הערבים, חזר חיל אחד (אחיה הצעיר של חברה שלי, שהיתה כבר נשואה ואם לילד) הביתה, לחופשת סוף השבוע. אתרע הגורל ונתגלע ביניהם ויכוח שגרתי, ביתי. כנראה שהמלים אזלו לו, כי הקלגס פשוט הרים את מגפו הצבאי והלם בראשה ובכך שם קץ לחילוקי הדעות. הוא אפילו לא הביע חרטה לאחר המעשה, כי זה מה שספג ברחוב ובצבא – הגבר והכוח שולטים וקובעים את התנהלות חיינו, ה"להכניס להם", "לשבור ידיים ורגליים", לא התרבות. איך מתמודדים עם זה?

חינוך, רק חינוך. ממש להתחיל מבראשית. אין לנו ברירה אחרת, אם אנחנו רוצים להשאיר אחרינו חברה מתוקנת. לקחת את שארית הפליטה של העילית בחברה, לתקצב את המשתייכים אליה בנדיבות הנחוצה ולהפקיד בידיהם את תיקון מה שעיוותו האווילים המשרישים שהחריבו את התרבות. מעת לעת מנסה שר חינוך זה או אחר לעשות רפורמה, לפעמים זה גם מתוך כוונות טובות, כפי שניסתה פרופסור יולי תמיר, ולא רק מתוך הרצון להכות גלים ולהראות לנו שהוא קיים, אך דא עקא שאף פעם זה לא מצליח. למה? כי אף פעם לא עושים מה שבאמת צריך – אם מתוך בורות ו/או עצלנות לעבוד באמת ואם משום שהפוליטיקאים האחרים שמים טריזים בגלגלי הנסיונות הנואלים לשינוי לטובה. להטליא, לכבות שריפות כבר לא עוזר. יש לעשות בדק בית יסודי בכל המערכות בחיינו, אך החינוך צריך להיות בראש, החל מהגנון. ללמד כמה שיותר תכנים, לעניין את התלמיד בחומר, כי הסקרנות טבועה בנו מלידתנו, אך צורת הלמידה שאינה מתאימה להרחבת הדעת, הורגת לנו אותה. במקום ללעוס את החומר, לשנן דברים כתוכיים ללא הרוח שמאחוריהם, יש להרחיב את ההשכלה, להעשיר את התכנים הנלמדים, ללמד מתוך תחושת שליחות.

כסא לנוף שיצרו ילדי ביה"ס בקציר

האשה הראשונה שלי, שהיתה מורה מצוינת ויוצאת דופן (ולכן היא כבר לא במערכת שלנו, אלא תורמת משאר רוחה בנכר), נהגה לומר שכנראה הורים אינם אוהבים את ילדיהם, משום שהם מפקירים אותם בידיהם של אלה שאינם ראויים. בין שאר הדברים שאני מציעה במסגרת הרפורמה היסודית במערכת החינוך, זה להוציא ממנה את הלא ראויים. לא מעטים המה שם, כפי שכולנו יודעים. לא יתכן שנפקיר את ילדינו לחסדי אלה שבקושי נדחקו ללמוד בסמינר עם 500 נקודות בפסיכומטרי (שגם זה לא המדד הכי נכון ויש לשנותו מיסודו, אך כרגע עדיין משמש כמדד) והסיבה שבחרו במקצוע ההוראה היתה בשל שיקולים נפסדים ובראשם החופשות. אם נצמד לסדרי העדיפות הנכונים, נקבע כי על מי שרוצה להכנס למערכת החינוך, לעבור מבחן ידע ואינטליגנציה מיוחד וכן הכשרה מתאימה, לא רק לצלוח את התואר. לא יתכן שמורה לתנ"ך, שסיים סמינר, לא יֵדַע קרוא וכתוב בכתב רש"י, שלא לדבר על שיש לחזור וללמד את זה, יחד עם ארמית. זה, לא על חשבון לימוד לע"ז ובגיל צעיר. אינני מסוגלת להבין למה ילד לומד עד השעה 12 במקום עד 4-5 אחרי הצהרים. כי זה עולה כסף? מה יש לילד לעשות מלבד ללמוד מה שיותר ולשחק עם חבריו? להתרוצץ ברחובות ללא השגחה וללמוד אלימות מהי או לחילופין להתקע מול המחשב ללא תכלית?

אני בטוחה, שאם וכאשר יהיה שכר המורה העבריה גבוה מזה של חברי הכנסת (ויש לשער ולקוות שאז יעמדו בתור לבחירה אנשים עם שאר רוח הרוצים להשפיע לטובה ולא לעשות לכיסם הפרטי גרידא), שאת שכרם יש לקצץ מיידית וללא דיחוי בלפחות חצי; אם שכר המרצות באוניברסיטאות יהיה גבוה מזה של השרים, שגם את שכרם יש לקצץ מיידית וללא דיחוי בלפחות חצי (כנ"ל), הרי שיחד עם סף הכניסה הגבוה, יגיעו למערכת אנשים ראויים שיְלַמדו וִיַחנכו כיאות. אנשים, שלשונם אינה עילגת, היודעים את שפתם היטב (וכמובן גם שפות נוספות) וישמשו דוגמא לצורת דיבור, הן רהוטה והן מנומסת. אנשים, שיחזירו את העושר בשפה שלנו למקומה הנכון ולעולם לא יאנסו להשתמש אך ורק בלשון זכר רק משום שהחברה שלנו הפכה להיות זכרית ואלימה. הפסקתי לספור כמה פעמים תיקנתי (ולצערי, אצטרך להמשיך בכך עד למיגור שלם) נשים שמדברות איתי וחוזרות ואומרות: "אתה חושב ש…" "אתה לוקח בחשבון ש…" "אתה צריך לדעת ש…" "געוואלט!" אני חוזרת וזועקת מרה באוזניהן, "את מדברת אלי, אני אשה, את לא רואה? את צריכה לדעת שאני לא חושב, אני חושבת!!!" אגב, לידיעת עורכי החדשות העילגים: כשמדובר בנשים, גם אם הן מחבלות, עדיין הן לא "יֵאספו" ו/או "ישוחררו", אלא תאספנה, תשוחררנה, תלכנה לעזאזל ולא "ילכו", באש הגהנום תשרפנה – ולא "ישרפו" – אין לי בעיה עם האיחול שהמחבלים, הזכרים, עד האחרון שבהם, ישרפו, אמן! לידיעת הקריינים, הקוראים את התחזית, גם אם עורך החדשות העילג כתב אחרת: הטמפרטורות לא "ירדו", גם לא "יעלו"! הן תרדנה, תעלנה. התוּכִּים אתם? אין לכם ידע בשפה? כמו כן, רק עילג לשון, שאינו יודע את שפת אמו (למה שלא יטרח ללמוד, החמור?) יכול לאחל "בהצלחה" במקום הצלחה. האם אנו מאחלים "בתאבון" לסועדים או שמא תאבון לכל דִכפין? זוכרים את הראיונות בצבא, איך רשם המפקד בתחתית הטופס? "איחלתי לחייל הצלחה בהמשך דרכו" ולא "איחלתי בהצלחה". אולי דברים קטנים, אך אלה אבני הבנין של השפה, שאם יאבדו, אנה אנו באים? יחד עם זאת, אינני שוללת עגה, כי גם לה יש מקום בבניית ובהעשרת השפה, להבדיל מהעיוות, בשימוש הקלוקל בה.

להזכיר גם איך בעיתונות הכתובה, זו שאמורה לשמר את השפה, נכתבת שפת הקודש בשגיאות מצמררות, שלא לדבר על הפיסוק השגוי? הפסקתי לקרוא את הדפים המיותרים הללו! לא יתכן שאחרי סימן קריאה או שאלה יבוא פיסוק נוסף, גם אם הם בתוך סוגריים. קחנה משפט כמו, "אמא!" קראתי בקול רם. אחרי המלה "אמא!" אין פסיק! אין!!! אין גם נקודה! כמו כן, רק בורות זורעת יודים ו-ווים מיותרים על כל צעד ושעל, רק בורות! אמא כותבים ללא י' אחרי הא' הראשונה. יש לנו ניקוד כדי להבהיר בעת הצורך ואין צורך כלל להשתמש באותיות מיותרות. עברית אינה אנגלית וחבל על הנסיון הנואל לחקותה. כמה פעמים אפשר להסביר שצמד המלים "זה מרגיש" אינן עברית, גם לא סלנג? "זה" אינו מסוגל להרגיש, זה בכלל דומם, אין לזה תחושות ולכן יש לומר: "ההרגשה היא". זה מה שקורה שאין לימוד ראוי בגן ובבית הספר והרחוב והאינטרנט מחליפים את המורה שאמור להיות נאור ורחב- אופקים.

משלט בודד בפרדס חנה

זוכרות את "מרד הנפילים" של איין ראנד? ראוי לתגמל את אנשי הרוח והיוצרות בנדיבות. אם אנו רוצים לשמור על צביוננו כבני תרבות, עלינו לטפח את אלה מבינינו המקדישים את חייהם ליצירה ולשאר הרוח. א/נשים יוצרות מיוחדות הינן ויש לאפשר להן את המרחב המתאים, כולל הכלכלי, כדי ליצור ולהתפתח. אי אפשר ואף אסור למדוד יצירה בכלים כלכליים, אך בהחלט אפשר לעודד אותה. ראוי שאנשים יוצרים, המתאימים לכך (לא כולם מסוגלים ללמד), יגיעו למערכת החינוך וינחילו משאר רוחם. זה רק יעשיר את הדור המתחנך.
וירג'יניה וולף המליצה על "חדר משלך" כדי לאפשר לנשים ליצור. אני ממליצה על מתן מרחבי יצירה ליוצרות/ים, על מתן פטור מתשלומי ארנונה למקומותיהם, כולל מגוריהם וסדנאותיהם. ביקור בארצות נכר תרבותיות, מראה לנו יצירות אמנות מכל עבר, אם אלה פסלים, אנדרטאות, ארכיטקטורה, תאטראות פעילים ועוד ועוד. האם אין לנו מרחבים מתאימים להקמת יצירות אמנות בהן? קונצרט בפארק, למה רק פעם בשנה? למה לא אחת לחודש ולמצוא פתרון לימים גשומים? אחד החלומות שלי הוא לשדר ברדיו בתחנה שתביא הכל מכל, שלא תאופיין בסוגה מגבילה, אלא תאפשר טעם אישי של המגישות. לא נראה לי שיקרה משהו נורא אם ישדרו יצירות קלסיות בד בבד עם רוק כבד ויצירות של להקת סהרה הנפלאה שלנו באותה תוכנית. חשוב לתת ביטוי רחב ככל האפשר ליצירה מכל הסוגים. גם לא יקרה אסון אם ישבצו קריאת שירה או קטעים קצרים מספרים בין המוזיקה. מה רע היה קורה לנו לוא היו משבצים כבר היום ברשת ב', כאתנחתא תרבותית בין הדיווחים הפוליטיים ההכרחיים, גם שירה, קטעים קצרים מספרים, כתבות על תרבות ממשית ולא רק על מופעי בידור? דבר הסופרת/משוררת חשוב אין ספור מונים מדברי ההבל וההתלהמות, חסרי תרבות הדיבור של הפוליטיקאי.

מאין יבוא המימון? ישנן מספר אפשרויות, אך אסתפק בהמלצה על שתיים מהן: האחת, מהגדרת סדר העדיפויות מחדש. מהעברת התקציבים המוקצבים היום לפרזיטים (נכון שאין צורך לפרט?), צמצום משרדי הממשלה ונספחיהם למינימום שיאפשר תפקוד תקין לטובת מערכת החינוך. השניה, אולי להבין שחבל על הזמן ולסגור את משרד החינוך והתרבות ונספחיו ולאפשר חינוך פרטי חינם, תוך פיקוח ממלכתי על התכנים. אני מקוה שישנם די אנשים פרטיים טובי לב, שעתידנו חשוב להם, המחפשים מוצא לעודפי כספיהם והרוצים לעשות לטובת החברה ולא רק לכיסם הפרטי. הגמול של המשקיעים? כל כך פשוט: כל בוגר בית ספר/תואר וכו', יחזיר בעבודה. אין יותר תשלום שכר לימוד והתלמיד מקבל את כל ההעשרה שאנו רוצות להעשירו. בתמורה, יחזיר הלה בעבודה – החל בחופשים מלימודים, דרך התנדבות ללמד את הצעירים יותר וכלה – בסיום תואר – בעבודה לטובת החברה. כך נצמיח חברה יצרנית, שבניה יהיו עשירים הן ברוח והן בכיס. ואידך זיל גמור.
נא השגיחו כשאתם מועדים לשמחה.

הגרסא המקוצרת:
תרבות. חינוך. סדר עדיפויות. יפה שעה אחת קודם. זה בקוים מאוד כלליים, אך תמורת סכום סמלי גבוה ביותר אשמח לכתוב תוכנית מפורטת.
אגב, כל מה שנכתב בלשון אחד המינים, הכוונה גם לזולתו/ה.

תודה לאביב רוס על זאת