ארכיון תג: תשליך

תשליך ה'תש"פ Tashlich 5780

נכון או שגוי ? Right or wrong

נכון או שגוי ?? Right or wrong

הלכנו לתשליך. יש בינינו כמה חברות שמאמינות בדבר הזה. אני באתי כדי לצלם. רציתי לצלם.

We went to the Tashlich. There are amongst us several friends who believe in this. I came to take photos. I wanted to take photos.

אתמול היינו אצל לילי, חוגגות איתה את השנה החדשה. ג'ני, הפיליפינית שלה, קיבלה ממנה חופשה קצרה אותה התעתדה לבלות יחד עם כמה מחברותיה, אך זה לא יצא אל הפועל. אצלנו זה רגיל, אנחנו רגילות לכך שאין תחבורה ציבורית בשבתות, בחגי ישראל ובערביהן, אך ג'ני לא לקחה את זה בחשבון כי לא ידעה על כך. חדשה בארץ, בקושי כמה שבועות. חברותיה לא עדכנו אותה.

Yesterday we were at Lily's, celebrating the New Year with her. Jenny, her Filipino, was given a short leave and was going to spend some time with some of her friends, but that didn't work out. With us this is normal, we are used to the fact that there is no public transportation on Saturdays, Jewish holidays and their evenings, but Jenny did not take that into account because she did not know about it. New in the country, barely a few weeks. Her friends did not update her.

ללילי אין רכב. הרכב שלה הוא הקלנועית אותה רכשה כדי שג'ני תסיע אותה ממקום למקום. לפעמים גם אנחנו עוזרות לה בזה. ג'ני לא יכולה היתה לקחת את הקלנועית, כך שהצענו לה להשאר ולחגוג איתנו בסעודת החג. היא הסכימה. כדי שהיא לא תהיה הצעירה היחידה (אנחנו בנות 60 ומעלה), הצענו לה להזמין לסעודה את החברות שלה, בתקוה שמי מהן תצליח לארגן להן הסעה. הן באו כולן. התכנון הראשוני היה שרחל ואני נארח ללילי לחברה כדי שזו לא תשאר בחג בגפה בשל החופשה של ג'ני, ובסופו של דבר היינו 14 נשים – 3 ישראליות בגיל מתקדם ו-11 עובדות מתפוצות שונות ברחבי העולם: פיליפיניות, הודיות, סיניות, תאילנדיות ומסרי לנקה. היה שמח!

Lily has no vehicle. Her vehicle is the mobility scooter she bought so Jenny could drive her from place to place. Sometimes we also help her with that. Jenny couldn't take the mobility scooter, so we suggested she stay and celebrate with us at the holiday feast. She agreed. In order not to be the only young woman (we are 60+), we suggested that she invite her friends to this dinner, hoping that one of them could arrange a transportation for them. They all came. The initial planning was that Rachel and I would keep company for Lily so she wouldn't stay in the holiday on her own due to Jenny's short leave, and we ended up being 14 women – 3 advanced-age Israelis and 11 workers from different places around the world: Filipino, Indian, Chinese, Thai and Sri Lankan. It was joyful!

האוכל הספיק לכולן, משום שרחל ואני בישלנו לכמה ימים כדי שללילי יהיה אוכל חם וג'ני לא תצטרך לבשל, רק לחמם. היום בישלנו שוב כמות גדולה ואם לא תהיה פתאום חגיגה גדולה נוספת, הרי שללילי וגם לג'ני יהיה מספיק אוכל עד לסוף השבוע.

The food was enough for everyone, because Rachel and I cooked for a few days so Lily would have hot food and Jenny wouldn't have to cook, just warm it up. Today we have cooked again a large amount and unless there is another big celebration, Lily and Jenny will have enough food till the end of the week.

היה ממש כיף לבלות יחד. חלק מהן היו די ותיקות, מספר שנים בארץ, כך שהן הכירו כמה ממאכלי ומנהגי החג. הן היו די סקרניות להכיר עוד, כך ששמחנו לספר ולענות להן על שאלותיהן. הן סיפרו על המנהגים אצלן בראש השנה שלהן, כמו זה הסיני, שגם הפיליפיניות חוגגות אותו; סונגקראן, ראש השנה התאילנדי והסינהאלס/אלוט אוורודה הסרי לנקי, שבודהיסטיות והינדיות חוגגות אותו, אך לא אלה שנכחו אתמול איתנו, כי הן נוצריות. היה מעניין ללמוד דברים חדשים.

It was really fun to spend time together. Some of them were in Israel for some years now, so they knew some of the holiday's food and customs. They were curious to know more, so we were happy to tell them and answer their questions. They told us about their New Year's customs, such as the Chinese, which the Pilipino also celebrate, Songkran, the Thai New Year and the Sri Lankan Sinhalese/Aluth Avurudda, which Buddhists and Hindus celebrate, but not those who attended with us yesterday, because they are Christian. It was interesting to learn new things.

התשליך סקרן אותן מאוד. אף אחד מהן, למרות שהיו כמה ותיקות בארץ, לא ראתה דבר כזה בחייה. הראיתי להן כמה תמונות שצילמתי לפני כמה שנים, של דתיים נוהרים לים והן היו די מופתעות. הן הביעו את רצונן להשתתף בטקס היום, בעיקר כדי לצלם ולהצטלם. בזמן שעדכנתי אותן לגבי מועד המפגש המתוכנן בגן המיסדים, שם יש מקוה מים וגם עם דגים, לא היתה במוחי המחשבה שלמעשה זה חג דתי ויש סכנה גדולה שניתקל בהתנהגות עוינת מצד הדתיים לא רק להיות מצולמים, אלא לראות נשים שמצלמות, שמתקתקות את המצלמות שלהן בחג הקדוש. מה לעשות, לא חשבתי על זה, אני חילונית וצילום אינו בגדר מלאכה עבורי.

They were very curiously about the Tashlich. None of them, though there were some who spent a few years in the country, never saw such a thing in their life. I showed them some photos I took a few years ago of religious flocking to the sea and they were quite surprised. They expressed their desire to attend the ceremony today, mainly to take photos and selfies. While I updated them about the time for the planned meeting at Gan Hameyasdim (The Founders' Garden), where there is a pool of water and also with fish, there was no thought in my mind that it was actually a religious holiday and there was a big danger of encountering with the hostile behaviour of the religious not only being photographed, but seeing women photographing, that click their cameras on the Holyday. What to do, I didn't think about it, I'm secular and photography is in terms of work for me.

דתיים נוהרים לים Religious flocking to the sea

דתיים נוהרים לים   Religious flocking to the sea

במשפט אחד:

כצפוי, היו מלא דתיים. לא צילמנו. חיינו יקרים לנו.

In one sentence:

As expected, there were a lot of religious. We didn't take photos. Our lives are precious to us.

להשליך, להשליך ולהשליך Cast, Toss and Throw

קילי הלפרין – תשליך

לקראת אחר הצהרים, נהרתי יחד עם המוני בית ישראל אל מקור מים קרוב, הוא בית הכנסת השכונתי, בו נמצא בור מים שנחפר במיוחד למטרת קיום מנהג "תשליך".

Towards the afternoon, I flocked along with the masses of Israelis, to a near water source, which is the neighbourhood synagogue, where a cistern was excavated for the customary Tashlich.

הרי איני דתית, אך אוהבת לקיים כמה מנהגים כדי לשמור על המסורת. בכל זאת, אני עדיין יהודיה. ניערתי את חטאי, השלכתי את עוונותי, יידיתי ממני והלאה את עבֵרותי בתקוה לשנה טובה ושופעת מכל טוב, אך טוב.

Since I'm not religious, I still like to practise a few habits in order of keeping the tradition. After all, I'm still Jewish. I shook my sins, I threw away my iniquities, I tossed away my offences with hope for a good year, abundant of all good, only good.  

לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתֵבוּ וְתֵחָתֵמוּ!

May you be written and sealed for a good year!

Kaley Halperin – River

ב' דראש השנה ה'תשע"ד

תשליך

איזה שבוע קצר, הא? בקושי זזנו והופ – ארבעה ימי חופש. המהדרין, לוקחין גם את צום גדליהו והנה לכן מנוחה מורחבת. אם לָצום – אז שיהיה במנוחה… אני מכירה כאלה הצריכים להתאושש מחופשת הקיץ הלא קלה עם ילדיהם. למעשה, כל נושא חופשת הקיץ מוזר. אולי מישהו שם, למעלה, במגדל השן של הממשלה המנותקת מהעם, יקח לתשומת לבו וישנס מותניו לתקן את הטעון תיקון?

אסתר שמיר אמצע ספטמבר

השנה מתחילה באמצע ספטמבר, במקום להתחיל בתאריך הנכון, העברי. זו מדינה יהודית, לא ככה? אז למה לא לנהוג לפי התאריך העברי, שהוא הכי נכון לנו? הרי בין כה וכה אנחנו חוגגים את חגי ישראל, למה בתאריכים לועזיים? ואני כבר לא מדברת על השטות המפגרת של השר שמנסה להרוס את מעט היהדות שעוד יש לנו ולהנהיג חופש ביום ראשון, כמנהג הגויים. זה לא יביא לנו שום ברכה, כבוד השר! השמירה על המסורת עשויה לעשות זאת.

שני ימים לראש השנה, שלא לדבר על ערב החג המעסיק אותנו בבישולים, צלצולים לברך, תֵאוּמים אחרונים ושאר עניינים דחופים וחשובים, בטרם תרד עלינו השכינה ותברך את חגנו ואת חיינו, אמן!

בין כל ההתרוצצויות, התשליך והביקורים אצל אלה שאין אנו מצליחות לבקרן במהלך השנה, עלו על סדר היום והשיח החגיגי מספר נושאים שהעסיקונו. אתן יודעות – ממשלת הרשעים, הגזרות וכיוצא באלה מרעין בישין, שחבל שאלה מעסיקות אותנו בחג והלואי והיו לנו נושאים משמחים יותר לענות בהם. נושא אחד חזר ועלה, כמו בכל שנה. נושא שאנו דנות בו לעומק, אם כי ברגע שצום גדליהו מבצבץ – אנו שוכחות אותו וחוזרות אליו רק בראש השנה הבא. זאת, למרות שזה נושא שמעסיק אותנו במהלך כל השנה. מעניין, לא?

לאף אחד מאיתנו, גם לא למורות שבינינו, אין מושג למה צריכה שנת הלימודים להתחיל בספטמבר או הטמטום החדש – בסוף אוגוסט. לא לכאן ולא לשם. בכל פעם אני שבה ומעלה את הנימוק הבלתי משכנע, להרחיב את החופש הגדול לספטמבר, כדי שנתחיל את שנת הלימודים ב-א' בחשון. מה רע? הנימוק שלי הוא שאז אין את העינוי המתמשך הזה של ללמוד יום-יומיים ולנפוש יום-יומיים-שלושה וטרם הזכרתי את חופשת סוכות. נכון שישנן שנים בהן גולשים החגים לאוקטובר, אבל זה כל הסיפור – המישמָש הטפשי הזה של לוח שנה לועזי ועברי. הנימוק הנגדי שמסביר מדוע אין זה טוב, הוא שכאשר חודש תשרי יהיה כולו טוב וחופשה – איך ילמד הטף על הימים הנוראים והחגים הללו? אם כבר נלמד משהו בעבר, הרי שבמקרה הזה כבר לא והמסורת תתפוגג כאילו ולא היתה. אכן, דילמה קשה מנשוא. כנראה שחגי תשרי ימשיכו לזגזג לנו את החופשות וימי העבודה, קרי: החיים.

נינה:

אני אוהבת את החגים, את המשפחה המתכנסת, את הביקורים, ההמולה והשמחה. בשביל התשליך לא היינו צריכים להרחיק לכת אתמול, משום שהים למרגלות ביתנו. היתרון בלהיות עתירת הון הוא בכך שאת יכולה לבחור היכן לגור, שלא לדבר על לבנות בית שמתאים לטעמיך ולמידותייך. אחד החלומות שהיו לי בילדותי ושרציתי להגשים בכל מאודי, היה בית על שפת הים. הצלחתי פחות או יותר. אמנם לא ממש על שפת הים והגלים אינם מלחכים את גדר הבית (לא הכי רצוי…), אבל על גבעה המשקיפה עליו ובמרחק של שתי דקות גלישה ממנה ברגל בשביל הכורכר.

היה נחמד לראות את הנכדים המפזזים בחדוה ומשליכים פתיתים לתוך המים. נחת. בכוונה לבשתי בגד עם כיסים כדי שאוכל להפוך אותם ולהשליך ממני והלאה את כל מה שאינו רצוי ושנדבק אלי במהלך השנה, טפו-טפו-טפו! מצפה שבשנה הבאה עלינו לטובה אצליח להרחיב את עסקי ושהעובדים שלי יפסיקו עם הקינות שלהם שאין הם גומרים את החודש. סתם טפילים מעצבנים שאינם יודעים איך להתנהל עם כסף.

ג'ינה:

אחד היתרונות של דת ליברלית, שזו מתאימה עצמה לחיים ולא להפך, שאינה כופה על אף אחד/ת הר כגיגית, אלא מגלה אנושיות והסתגלות. איך היינו עורכות את טקס התשליך אתמול, לולא אִפשרה לנו הליברליות להגיע במכונית אל פלג המים הקרוב? אמנם, אפשר תמיד להתחכם ולעקוף ולעשות "כאילו" וכן הלאה, בבחינת "הבה ונתחכמה להלכות", אבל בשביל מה? לא יותר טוב ונורמלי, שלא לומר קל והגיוני, בחיים המודרניים, לקיים את מה שאפשר בלי כל השטויות המגבילות של האורתודוקסיה שכבר אינן במקומן ואבד עליה הכלח?

התאספנו על שפת הים. המוני בית ישראל היו שרועים על החול, נהנים מהשמש הסתוית ואנחנו חיפשנו פיסת חוף פחות צפופה. כמו בכל שנה, עוררנו תשומת לב ואנשים הצטרפו אלינו לטקס. נחמד שמפרגנים לנו. טוב, אין לצפות שחרדים יצוצו פה, אלה מתאספים במקומות שלהם, כך שאף אחד לא צעק עלינו, לא השליך עלינו דברים מגעילים ולא קילל, כמו שעושים לנשים שלנו בכותל. ואהבת לרעך כמוך, כבר הזכרתי? אלה, אין אהבה בלבם למי שאינו מאנשיהם. למרות זאת, אין טינה בלבי ויחד עם זוגתי הרבא אני מתפללת בכל פעם שהנושא הזה עולה, שאלוהים יסלח להם על חטאיהם. אולי תבוא הבינה (וגם החמלה לזולת לא תזיק להם!) לשכון בלבם בשנה הבאה עלינו לטובה והם יתחילו לקיים את מה שהנחיל לנו הלל?

מינה:

אני אוהבת את המסורת. כבר שנים שאני משתדלת לקיימה, ברוח ליברלית, כמובן. יש לי רתיעה מכל מה שמריח מנוקשות וששונא את מי שאינו הוא או כמוהו, כך שאינני נוהגת ללכת לבית הכנסת כדי להתפלל שם. כשאני חשה בצורך, אני עושה זאת בין כתלי ביתי. לוא היה בקרבתי בית כנסת ליברלי, אני מניחה שהייתי שמחה לבקר בו. לפחות בחגים. מי יודעת, אולי הייתי אפילו מוצאת שם חברה… נראה לי שליברלים אינם דוחים לסביות או בכלל מישהי, אלא מקבלים כל אחת כפי שהיא.

אף אחת מהחברות שלי לא היתה מוכנה לבוא איתי לתשליך אתמול. הלכתי בגפי. לא נעים כל-כך, אבל אם הייתי נמנעת מלעשות דברים בחיי בגלל שלא נעים – לא הייתי יוצאת מפתח ביתי. למדתי לחיות לבד ולמצות את מה שאני יכולה ממה שהחיים מביאים לי.

השלחתי את כל עוונותי למים, בשאיפה שהכל יתפוגג במצולות. הרגשתי הקלה רבה אופפת אותי. אולי, אמן, אולי, תתחיל לי שנה של מזל? הלואי!!!

נאדיה:

זו השנה החמישית שלי פה. מאז החלטתי לעבור לכאן ולהניח מאחור את הבית בו חייתי במשך כחמישים שנה, אני מרגישה הקלה. תמיד חששתי שיום אחד ימצאו את גופתי המרקיבה ולא הייתי רוצה שזה יקרה. אמנם היה לי סידור עם החברות שאנחנו מתקשרות זו אל זו מדי יום כדי לודא שאנו נושמות עדיין, אך הן הלכו והתמעטו ונשארנו שלוש. אחת כבר לא היתה צלולה יותר, זו כבר לא זכרה את עצמה ואי אפשר היה להסתמך על זכרונה שידרבן אותה לטלפן לדרוש בשלומנו. השניה הסכימה איתי שעדיף לעבור לבית אבות מאשר להמשיך ולגור בגפנו. בגילנו, כבר לא הזדמן לנו להתידד עם אנשים חדשים ברחוב או בגינה הציבורית כדי לחדש את מלאי כח האשה בחברותא, כך שההחלטה שלנו היתה במקום, כך אני חושבת.

חיפשנו בית אבות עם זיקה למסורת, כי שתינו באות מבית מסורתי. לקח לנו מספר חודשים למצוא את המקום הזה. לי היה חשוב שזה יהיה במרחק הליכה מהים. כל חיי גרתי לידו והתרגלתי לנשום את האויר המלוח. חבל שעם השנים זה נהיה יותר ריח של ביוב. כדי לנשום שוב את הצלילות של אויר הים, הייתי צריכה לעבור לעיר אחרת, אבל היה שוה. טוב לי פה.

אתמול לקחו אותנו לתשליך. זה מה שאני אוהבת במקום הזה – את ארגון חגיגת החגים ואת הדאגה שכולנו נשתתף וניקח בהם חלק. חבל שהיא לא באה לכאן איתי והעדיפה בית אבות אחר. אני מניחה שבגילנו קשה להחליף מקום ואם מתעורר הצורך – אנו משתדלות לעשות את זה הכי חלק שאפשר. לי דוקא היה כיף להחליף מקום. לא שאני מצפה להחליף מזל. אינני רואה את עצמי מתאהבת פתאום עכשו. אני לא מאמינה שלעת בלותי תהיה לי עדנה.

המים היו שקטים, רכים, נעימים. הורדתי את הכפכפים כדי לחוש את החמימות של החול הלח. אני אוהבת שהגלים מלטפים לי את כפות הרגליים. השמש היתה עמומה ובקושי אפשר היה לראות את חיוכה באופק. אני בטוחה שהיא שמחה שבאנו לאחל גם לה שנה טובה.

 עוד תשליך

ותשליך

ותשליכי חטאייך לכל הרוחות

יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ; וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם, כָּל-חַטֹּאותָם (מיכה ז', י"ט)

אין ים בקציר, גם לא מקור מים אחר, מלבד הגשם שבשמיים, שלדאבוננו יורד עלינו במפלים שוצפים, אף שברחבי הארץ, מחוץ לקציר, זה בא בקושי, במשורה. עד לפני מספר חודשים היתה לנו ועדה ממונה שבראשה עמד עסקן דתי (וברוך שפטרנו מעונשו של הלה!), כך שאפשר להבין שיש מקוה בקציר. מקוה בישוב חילוני… איך מחליפין בה את המים ואיך מחזיקין אותה בצורה כשרה – נבצר מבינתי, אך זה לא ענייני. אם יסגרוה (עם או בלי ע"ה ית') – תהיה לנו הקלה וברכה והמבנה יוכל לשמש לתכלית הרבה יותר יעילה מאשר טבילה מיותרת.

ביאטריס אוהבת לשמור מסורת, כמוני ולקיים מדי פעם מנהגים יפים כדי לזכור את יהדותנו. מה עושות שאין בקציר היכן להשליך את עוונותינו כדי להפטר מהן? ב"ה, אנחנו בואדי עארה וגם לא יום כיפור, כך שאפשר להכנס לאוטו ולנסוע לחוף גבעת אולגה כדי למלא אחר המצוה אחר הצהרים. תכננו לאכול צהרים עם המשפחה ולאחריה לנהור לים על טפינו כדי שיהיה שמייח.

בדרך אל שימור שורשינו, אוחזת ביאטריס בהגה בכיף ובבטחה. אני לא אוהבת לנהוג (בלשון המעטה) ושמחה לשבת לצדה ולהיות ממונה על החלק הבידורי. אני מדליקה את הרדיו על התחנה שמתימרת להשמיע את המוזיקה הכי טובה. אחרי שני שירים, מביטה בי ביאטריס בתוכחה ומבקשת ממני להחליף את הזוועה המשודרת למשהו טוב מזה. חכי, אני אומרת לה, בואי נשמע עוד שיר ונחליט, הרי הם משדרים מגה מרתון במשך יומיים רצופים של 500 השירים הגדולים של שנת תשע"ג, אלה שהושמעו הכי בתחנה במהלך השנה והם צריכים להיות טובים. בסיוע הנוף המדהים, אני מסיחה את דעתה ומגניבה שני שירים נוספים בתקוה שהשממה המושמעת תתחלף כבר. בכל זאת, הם הרי מתימרים להיות תחנה איכותית ואני אשה אופטימית מטבעי ותמיד מצפה שיהיה טוב. אך אללי, לא איכות ולא דומה לה. אינני יכולה שלא לחשוב על המאזינים המסכנים שהיו צריכים לסבול את הקקפוניה הזו במהלך השנה. סוגרת ושמה את המוזיקה שלנו מהנגן – זה תמיד עובד בשבילנו.

מאוחר יותר, בבית, כשאני מכינה את הרשומה הזו, אני מבינה למה סלדנו. בזמן שהדלקתי את הרדיו – שידרו שדרנים שמראש אינני מקשיבה להם. טעמם אינו ערב לי. למה דוקא מהשעה שבה התחלנו את הטקס ועד שהגענו (כבר לא העזתי להדליק את הרדיו על התחנה ההיא) דוקא שידרו אלה שאני סומכת על טעמם המוזיקלי? כאלה החיים – לא תמיד את מקבלת את שאת רוצה/צריכה. העיקר הבריאות.

♀♀

נרקיסי וכלנית מחזיקים את שקית פתיתי פריכיות האורז שביאטריס פוררה בשבילם (היא הכינה מראש קודם לכן) וממתינים בסבלנות שאקרא את הברכה. ההורים מלמדים אותם לומר אמן והטף מפזר את החטאים לכל רוח בשם כל המשפחה. אלה שיש להם כיסים בבגדים, הופכין אותם הפוך היטב ומנערין ככל הניתן כדי להשליך מאיתנו והלאה את כל מה שנדבק במהלך השנה, בתקוה לפתוח חדשה בלי לחטוא כלל.

*

הלואי ושרי הממשלה וחברי הכנסת היו עושים כזאת ומתנערים מרשעותם ומהגזרות שגזרו על עמך התמים, הנאבק לשרוד כנגד כל הסיכויים.

תשליך בחוף אולגה