ארכיון תג: תשע"ד

שולחן החג The Holiday Table

Sharon & neighbours

שנה חלפה, שנה עברה, אני כפי ארימה בתחינה לשנה טובה יותר מזו הקשה שחלפה. אולי זה אצלנו ב-DNA (ראיתן יהודים שאינם מקטרין?), אך אין שנה שבה אנו מתבוננות לאחור ורואות כי טוב ומקוות לשנה חדשה דומה. בכל שנות חיי, מכל הא/נשים שפגשתי, חויתי רק שניים. מלבדן, לא נתקלתי במישהו/י שאמר/ה בכיף שהיתה לו/ה שנה טובה. זה אומר משהו, לא? אגב, אצל שניהן לא מדובר בשנה רוחנית מוצלחת, אלא בכזו שהיתה רווחית מבחינה כספית. אם אין קמח, אין תורה.

A year went by, a year passed, I will lift my palms with a plea for a better year than the hard one that passed. Maybe it's I our DNA (have you seen any non-griping Jews?), but there is no year in which we look back and see that it was good and hope for another similar year. In all my years, of all the people I've met, I've only experienced two. Except for them, I didn't come across anyone who said they had a good year. It means something, doesn't it? Incidentally, for both of them, this was not about a successful spiritual year, but one that was financially profitable. If there is no flour, there is no Torah.

שנה טובה (אנימציה חמודה מאוד)



שולחן החג עמוס מכל טוב הארץ. אכן, ארץ זבת חלב ודבש היא ארצנו. הפיליפינית הזמינה מהסופרמרקט את המצרכים והטבחית (גם היא מאותה תפוצה) בישלה וטיגנה ואפתה את המאכלים המסורתיים. לפי הטעם, אפשר לחשוב שזו נולדה יהודיה. אמנם זה לא כמו בבית אמא, כי את זו בלתי אפשרי לשחזר, אבל גם זה טעים מאוד.

אני אוהבת לחגוג את החגים עם המשפחה. בראש השנה כולם באים אלי. זו כבר מסורת ואין לשנותה. לפחות לא כל עוד אני חיה. איזה כיף זה להיות יחד! השנה נוספו כמה נכדים חדשים במשפחה ונחמד שהם סופגים את המסורת יחד עם חלב אמם. מקוה לזכות לראות גם נינים, אמן כן יהי רצון!

הנרות דולקים בחגיגיות, שלהבותיהם מרעידות עם צלילי קולות המסובין. הים רוחש אי שם למטה, אך אין זה נשמע פה עם המוזיקה שאנחנו עושים בקולותינו. לפחות עכשו שקט לנו, אחרי שבמהלך השבוע שחלף היה לי סיפור מעצבן עם האספסוף הקולני שהפגין מדי יום, מבוקר עד ערב, בשער הבית. חלק הגזים מאוד וישן על המדרכה בתוך שקי שינה כדי לא לטרוח ללכת ולחזור. חצופים! מזל שלא הקימו לי פה אוהלים מול הבית! מה אני אשמה שעוד מפעל נסגר ודוקא בערב החג? אפשר לחשוב שאני אחראית פה לעם. אני אחראית רק על עצמי ועל הכסף שאני עושה בזעת אפי. לא קטפתי שום גרוש משום עץ! הכל עשיתי במו ידי, כי מי פרגן לי כל השנים? ואני מעולם לא עשיתי שום תספורת לאף אחד! תמיד החזרתי כל גרוש שהתחייבתי עליו ובזמן.

הסיפור שלי ידוע: נולדתי למשפחה קשת יום. בבית לא היה שום דבר, בקושי היה אוכל, כך שגם אני וגם אחי לא ליקקנו דבש. לימודים? מי הגיע לזה? המשכילים מבינינו בקושי סיימו בית ספר יסודי, שמונה שנות לימוד וישר הלכו לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. מעניין שדוקא אלה, עשו הכי הרבה כסף. אני היחידה מאחיותי שלא נישאה בשביל כסף, אלא הצלחתי לעשות את הוני לפני החתונה. לא הזיק שלמזלי גם לו היה את ההון שלו. איך אומרים: כסף הולך לכסף. היה לנו הרבה מזל ועשינו חיל.

אני מביטה סביבי מלאת נחת ושמחה. היתה לנו שנה טובה ומוצלחת. מאחלת לעצמנו שזו הבאה עלינו לטובה, תשפיע עלינו עוד יותר ממתנותיה. אמן!


The holiday table is packed with all the country's finest. Indeed, our country is a land of milk and honey. The Filipino ordered from the supermarket the groceries, and the cook (also from the same distribution) cooked and fried and baked the traditional foods. According to the taste, one might think she was born Jewish. While it's not like mom's, as it's impossible to restore the taste of her cooking, these are also very delicious.

I love celebrating holidays with the family. On Rosh Hashanah (Jewish New Year), everyone comes to me. It became a tradition and it can't be changed. At least not as long as I live. How fun it is to be together! This year, a few new grandchildren were added to the family and it is nice that they are absorbing the tradition along with their mother's milk. I hope to see great grandchildren too, Amen, may it happen!

The candles are lighting festivity, their flames tremble with the sounds of the participants. The sea sizzles somewhere down, but it isn't heard here with the music we make with our voices. At least now it's quiet for us, after the past week, when I had an annoying incident with the loud mob demonstrating daily, morning to evening, at the gate of the house. Some of them overdid it very much and slept on the sidewalk in sleeping bags so as not to bother going and coming back. cheeky! Lucky they didn't set up tents here in front of the house! What am I to blame for another factory shut down on the eve of the holiday? You'd think I'm responsible for the nation here. I'm only responsible for myself and the money I make by the sweat of my brow. I didn't pick any penny from any tree! I did it all with my own hands, because who took care of me all these years? And I've never done any haircut for anyone! I always returned every penny of debt I was obligated to, and on time.

My story is well known: I was born into the downtrodden family. There was nothing in the house, barely food, so neither I nor my brother licked honey. Education? Who got it? The most educated of us barely finished elementary school, eight years of schooling, and went straight to work to help support the family. Interestingly, these are the ones that made the most money. I am the only one of my sisters who did not marry for money, but managed to make my fortune before my wedding. It didn't hurt that he had his fortune too. How is the saying: money goes to money. We were very lucky and were very successful.

I look around me full of delight and joy. We had a good and successful year. Wishing us the next coming year for the better, will bestow upon us even more from its gifts. Amen!

שנה טובה מניר וגלי (אנימציה מצחיקה)



בית הכנסת מלא מפה לפה. הרבא נושאת דרשה מקסימה ביותר וכל האוזניים כרויות אליה כדי לא לאבד אף מלה מדבריה מלאי החוכמה. דממה בכל, אפילו הילדים שותקים ואינם פוצים פה. כולנו אוהבות את הרבא שלנו. אני, כמובן, כרוכה אחריה הכי מכולן, כי היא שלי…

אנחנו פה כבר מספר שנים, אחרי שהיא קיבלה את השליחות הזו עליה. לא היינו צריכות להתלבט הרבה כדי לעקור מהארץ ולעבור לכאן. היא למדה כדי להגיע לזה ואילו אני עצמאית בִּתחום ממנו יכולה להתפרנס בכל מקום בעולם. טוב, אולי לא בג'ונגלים של האמזונס, שם יש צורך בכישורים מסוג אחר…

יש ענין רב בלהיות בת זוג של רבא. מלבד העיסוק שלי לפרנסתי, אני הרי ממלאת את ייעודי השני כעזר שלה ומשתדלת כמיטב יכולתי לשמור על הקהילה, כמעט כמו זוגתי שתחיה. זו אמנם עבודה רבה ובלי שעות מוגדרות, אך היא בהחלט מאתגרת ומאוד-מאוד מרתקת. מה עוד צריך בחיים? אהבה יש, ענין יש, עבודה יש – שרק ימשיך לנו ככה.

בשעות הבוקר ארגנתי מספר חבר'ה כדי לקשט את אולם הכינוסים הצדדי, בו סידרנו את שולחנות החג עליהם הנחנו מפות צחורות והעמסנו בכל טוב. היתה לנו שנה מוצלחת בקהילה והתרומות זרמו, כך שיכולנו לארגן ארוחה חגיגית דשנה ולא לבייש את הדִכפין שאף פעם אינם חסרין.

שנה טובה ומתוקה, מזמרת מקהלת הילדות והילדים. שתהיה כזו, אמן!


The synagogue is completely full. The Rabba carries a most adorable sermon and all ears are devoted to her, so as not to lose a word of her words of wisdom. Silence in all, even the children are silent and don't let any utter out of their mouth. We all love our Rabba. I, of course, follow her the most, because she is mine…

We have been here for a number of years now, after she took this mission upon her. We didn't have to worry much to leave Israel and move here. She has studied in order to achieve this, while I am self-employed in a field where I can make a living anywhere in the world. Well, maybe not in the Amazon jungles, where other kind of skills are needed…

There is great interest in being a Rabba's spouse. Apart from my occupation for making my own living, I fulfil my other purpose as her aide and try my best to keep an eye on the congregation, almost like my blessed spouse. This is a lot of work and without defined hours, but it is definitely challenging and very much fascinating. What else does one need in life? There is love, there is interest, there is work – may it continue for us this way.

In the morning, I organized a number of guys to decorate the side conference hall, where we arranged the holiday tables on which we placed white tablecloths and loaded on them with all the good food. We had a successful year in the community and donations flowed in, so we could organize a rich festive meal and not shame the never-ending needy paupers.

Happy New Year, chanting the children's chorus. May it be so, Amen!

שנה טובה – חבורת חג לטף



לפני איזה חודש שלחה לי מישהי מאתר ההכרויות בו אני רשומה, הודעה עם מספר הטלפון שלה. אני אשה מנומסת וגם יהודיה כשרה, אז שאלתי בהודעה חוזרת לשעות הנוחות לה שאתקשר. מה אני יודעת מה סדר היום של מאן דהיא? אני שונאת להתקשר ולגלות שזו בדיוק עסוקה וּבְאמצע משהו או עובדת במקום בו אולי לא יודעים שהיא לסבית ואינה מסוגלת לדבר כרגע. תשובה לא קיבלתי. אז לא. עד לפנות ערב, כשבדקתי את התבה שלי באתר, נראתה ההודעה ששלחתי אליה כבלתי נצפית. לא ברור לי: למה טרחה, אם אינה פותחת את ההודעות המגיעות אליה? עוד לסביה מטורללת בחיי? אוף!

כבר שנים שאין לי אף אחת, מאז הלכה אריקה לעולמה והשאירה אותי כואבת ודוויה. ולבד. היו לי פה ושם נסיונות משמימים עם נשים, אך אחרי שטעמת את הטעם של האחת והיחידה, של הנפש התאומה שלך, של אהבה עם כל הלב ללא כחל וסרק, של השלמות בהתגלמותה – איך אפשר למצוא שוב את מה שהלב שלך יכמה אליו? לא אם אתרע מזלך.

חברות מנדנדות לי השכם והערב שאני צריכה להפסיק עם זה ולסגור את הפרק ההוא כדי שאוכל להכניס אל חיי אהבה חדשה. הייתי רוצה, אבל זה לא קורה. הן גם אומרות לי שאסור לי להשוות עם מה שהיה לי. כאילו שאני משוה. אני ממש לא! אבל מה אני יכולה לעשות שכל שיחה שמתחילה עם מאן דהיא פוטנציאלית (ועם תקוה שהפעם זה יקרה!!!), סופה מפח נפש על הרדידות, על השטויות שהן מקשקשות לי באוזן, על הריקנות שהן משאירות בי? לא שאני כזו מתפלספת ו/או משכילה מאוד (בקושי סיימתי 10 שנות לימוד), אבל אין כבר נושאי שיחה אחרים מלבד הנקיון לקראת החג, המחירים המאמירים בשווקים ובחנויות והנכדים? הלוווווו! מה עם איזה ספר טוב שקראת (מי עוד קוראת?), מה עם איזה סרט טוב בו צפית (למי יש זמן?), מה עם קצת פלפל בחיים?

היה לי נפלא עם אהובתי, היו לנו כמה שנים טובות יחד ואז קרה האסון. הלב השבור שלי אמנם לא יתאחה לעולם, אך גם עם לב מרוסק אפשר לאהוב. אני ממש לא מחפשת אותה בכל אשה חדשה שאני פוגשת, כי אני הרי יודעת שאריקה שלי היתה רק אחת ואין בִּלתה. אינני תרה אחר אחותה התאומה, הרי אף אחת לא תוכל למלא את מקומה. אני מחפשת מישהי שתהיה נפלאה כשלעצמה, עם תכונות שתתאמנה לי, מישהי שתמלא אותי בענין ותמתיק את לילותי.

מקוה שהשנה החדשה הבאה עלינו לטובה תביא לי בכנפיה את האחת ולא אצטרך יותר לשבת אל שולחן החג בגפי או להסתפח אל זה של מי מחברותי טובות הלב.


About a month ago, someone from the dating site I'm registered at, sent me a message with her phone number. I am a polite woman and also a kosher Jewish woman, so I asked in return for her convenient hours of me calling her. What do I know about the someone's agenda? I hate to call and find out that she is busy and in the middle of something or working somewhere that may not know that she is a lesbian and is unable to speak at the moment. I didn't get an answer. So no. Until dusk, when I checked my box on the site, the message I sent to her seemed unread. It's unclear to me: why did she bother, if she doesn't open the messages sent to her? Another crazy lesbian in my life? Ugh!

For years I have never had anyone, since Erika passed away, leaving me sore and doleful. And alone. Here and there I have had dreary attempts with women, but after tasting the taste of the one and only, of your soul mate, of all-hearted and ideal love, of perfection in its incarnation – how can you find what your heart desires again? Not if you are unlucky.

Friends are nagging me over and over that I need to stop with this and close that chapter so I could bring in a new love to my life. I would like to, but it doesn't happen. They also tell me that I must not compare with what I had. As if I'm comparing. I'm not! But what can I do when every conversation that begins with a potential candidate (and with the hope that it will happen this time!!!), ends with bitter disappointment for the shallowness, for the nonsense they rattle in my ear, for the emptiness they leave in me? Not that I'm such a philosopher and/or very educated (I barely finished 10 years of schooling), but are there no other topics of talks besides the clean-up for the holiday, increasing prices in markets and stores and grandchildren? HELLOW! What about a good book you read (who else reads?), what about a good movie you watched (who has time?), what about some spice in life?

I had a wonderful time with my loved one, we had a good couple of years together and then the disaster happened. My broken heart will never heal, but also with a crushed heart you can love. I really don't look for her with every new woman I meet, because I know my Erika was just one and there is no other like her. I'm not looking for her twin sister, as no one can take her place. I am looking for someone who will be wonderful in her own right, with traits that will fulfil me, someone who will fill me with interest and sweeten my nights.

I hope that the next new year which comes upon us for the better, will bring me in its wings the one, and no longer I'll have to sit at the holiday table by myself or annex to one of my kind friends.

שולה חן – שנים-עשר ירחים



אני שוכבת פה לבד בחושך. אפשר לחשוב שאני פולניה, טפו! אמנם יש עוד שתי נשים בחדר, אך הן יצאו אל משפחותיהן לחג. יש אנשים שיש להם מזל וזכו למשפחה אוהבת ודואגת המזמינה אותן להסב איתן לשולחן החג. לי אין כלום. כל מי שהכרתי, הלך לעולמו. לא היה לי מזל להקים משפחה. מה אני אשמה שלא נחנתי ביופי חיצוני ואף אחד לא חיזר אחרי? גם לא הבן של הסנדלר, שאמו היתה מנקה בבתי האשכנזים ולא היה שידוך מי-יודעת-מה, אבל הלב שלי כאב אליו משום-מה. מה יכולתי לעשות שהוא לא טרח להעיף בי מבט שני, אחרי שבקושי רפרף עלי עם הראשון?

אֲחֵר לא היה. הלב שלי קפא ולא אהב יותר. היו לי חברות, תמיד היה לי עם מי לבלות, אך לא יותר מזה. את כל חיי העברתי בלהיות לבד בלילות. כשהייתי צעירה, זה היה מציק לי ומדיר שינה מעיני, אך עם הזמן התרגלתי. האדם הרי הוא סתגלן ומתרגל לכל דבר שהחיים מביאים לו, גם אם זה לא מוצא חן בעיניו.

בערב, בסעודת החג, ישבתי עם עוד כמה שגורלם המר להם כשלי ובלית ברירה נשארו לעשות פה את החג, במקום שממנו אין מוצא, אלא לעולם שכולו טוב. בזמן שברכנו וטבלנו התפוח בדבש, חשבתי בלבי על מה אני כבר יכולה לאחל לעצמי. החיים שלי כמעט ועברו, למה כבר אני יכולה לשאוף? בגילי, מי עוד יכולה לחשוב על אהבה?


I'm lying here alone in the dark. You might think I'm Pole, tfu! Although there are two other women in the room, but they went out to their families for the holiday. Some people are lucky and have a loving and caring family that invites them to sit at the holiday table with them. I have nothing. Everyone I knew passed away. I was unlucky to never start a family. What is my fault that I didn't endow with external beauty and nobody courted me? Not even the shoemaker's son, whose mother was a cleaner in the Ashkenazi houses and wasn't much of a match, but my heart ached for him for some reason. What could I do that he didn't bother to take a second look at me, after barely glancing at me the first one?

There was no other. My heart froze and no longer loved. I've had female friends, I've always had whom to spend time with, but nothing more. I spent my entire life being alone at night. When I was young, it was bothering me and I lost sleep because of it, but over time I got used to it. We are adaptable and accustomed to everything that life brings, even if we don't like it.

In the evening, at the feast, I sat with a few others whose fate is misery like mine and had no choice but to spend the holiday here, from where there is no way out but to the world that is all good. As we blessed and dipped the apple in honey, I thought about what I could wish for already. My life is almost over, what can I aspire for already? At my age, who can still think about love?

שנה טובה – החבובות


במשפט אחד:

שנה טובה ומתוקה לכולנו.

In one sentence:

Happy sweet new year to all of us.