שמרי עלי Look After Me

Natia Gvianishvili – The privilege of coming out

מדי פעם אני מקבלת שיחות מקוראות שמשאירות אותי פעורת פה, משתוממת ונדהמת. עדיין, במאה הזו, בשנת 2020, לא ממש התקדמנו.

From time to time I get phone calls from my readers that leave me speechless, amazed and astonished. Still, in this century, in 2020, we have not really made progress.

מישהי קיבלה ליום הולדתה הששה-עשר במתנה מחברה שלה את ספרי "סגול". זה הרומן הלסבי העברי הראשון העוסק בסיפור אהבה בין קריינית ברדיו לבין מאזינה שלה בישראל של שלהי שנות ה-80, לפני פרוץ תחנות השידור האזוריות. החברה התקשרה אלי לפני מספר שבועות כדי לקנות שני עותקים מהספר וביקשה גם הקדשות לשתיהן, מה ששמחתי מאוד לעשות. היתה שיחה נעימה עם הנערה שהבינה מה היא ועם אמהּ שתמכה בה ושמחה לשלם על הספרים. הרי אין שום סיבה שבישראל של שנת 2020 הורים לא יתמכו בצאצאיהם.

Someone received for her sixteenth birthday my book "Sagol" ("Purple") as a gift from her girlfriend. This is the first Hebrew lesbian novel about a love story between a radio announcer and her listener in Israel at the late 1980s, before the outbreak of regional broadcasting stations. The friend called me a few weeks ago to buy two copies of the book and also asked for dedications for both, which I was very happy to do. There was a pleasant conversation with the adolescent who understood what she was, and with her mother who supported her and was happy to pay for the books. After all, there is no reason that in Israel of 2020, parents will not support their offspring.

אתמול, קיבלתי שיחת טלפון מנערת יום ההולדת שהודתה לי על שכתבתי את הספר. היו לה מליון שאלות לשאול ושמחתי לענות לה עליהן כמיטב יכולתי. אחרי שעה שלמה של שיחה, אני יודעת שהשארתי אותה עם עוד מלא שאלות, כאלה שהיא צריכה לענות עליהן בעצמה. אין זה מקומי לענות על תהיותיה במקומה, אלא היא זו שצריכה לפתור אותן. הבנתי שהוריה אינם יודעים על מה שעובר עליה ושזו שקנתה לה את הספר היא יותר מרק חברה שלה.

Yesterday, I got a phone call from the birthday girl who thanked me for writing the book. She had a million questions to ask and I was happy to answer them as best I could. After an entire hour of discussion, I know I left her with many more questions, ones she needs to answer herself. It is not my place to answer her questions instead of her, but she is the one who has to resolve them herself. I realized that her parents don't know what she is going through, and that the one who bought her the book is more than just her friend.

השיחה איתה הזכירה לי שיחה שניהלתי לפני למעלה מעשרים שנה עם אחת הקוראות הראשונות של הספר. גם לה היו מליון שאלות לשאול אותי, כאילו הייתי מומחית בענין של להיות לסבית. ישראל של אז, סוף שנות ה-90, היתה מאוד שמרנית, מה שלא ממש השתנה גם היום. היא היתה נשואה לגבר ואם לילדים וגילתה שהתאהבה בחברה שלה, מה שטרד מאוד את מנוחתה וגרם לה לטלטלה עזה. כמו לכולנו, אלה שגילו מה הן בגילים די מתקדמים אחרי שבנו חיים מסוימים בהתאם למוסכמות החברתיות שממש לא כללו חיים משותפים עם בני זוג מאותו המין. לא ידעתי מה לענות לה. מה שהתאים לי, לא ממש התאים לה. היה פער עצום בצרכים שלנו, שלא לדבר על חמש- עשרה השנים שהבדילו בינינו. הפתרונות שלי לא היו אלה שלה. היא היתה בתחילת חייה המשותפים עם הגבר לו נישאה ועם ילדים קטנים מאוד ואילו אני הייתי כבר בדרכי החוצה מנישואַי. לא יכולתי לתת לה תשובות לדברים שהעסיקו אותה כשאלה שהעסיקו אותי היו אחרים לגמרי.

The conversation with her reminded me of a discussion I had more than twenty years ago with one of the first readers of my book. She, too, had a million questions to ask me, as if I was an expert on being a lesbian. Israel of that time, in the late 1990s, was very conservative, which has not really changed till these days. She was married to a man and had, and found out that she had fallen in love with her girlfriend, which greatly disturbed her peace and caused her a severe shake-up. Like all of us, those who discovered what they were at quite advanced ages after building a certain life according to social conventions that really did not include cohabitation with same-sex spouses. I did not know what to answer her. What suited me, did not really suit her. There was a huge gap in our needs, not to mention the fifteen years that differentiated us. My solutions were not hers. She was at the beginning of her life together with the man she married and with very small children, while I was already on my way out of my marriage. I could not give her answers to the things that occupied her, as those that occupied me were completely different.

במשפט אחד:

מאז אותה שיחה, היו לנו שיחות נוספות. אני זוכרת צמד מלים שהיא נהגה לומר בשיחות הללו: "שמרי עלי!" כאילו היה זה תפקידי לשמור על הקוראות שלי מפני החיים שהן בחרו להן.

In one sentence:

Since that conversation, we have had more discussions. I remember words she used to say in those conversations: "Look after me!" As if it was my job to keep my readers from the life they chose for themselves.

האוכל היה טעים The Food was Delicious

פטריסיה קאאס – אלה שאין להם דבר

Patricia Kaas – Ceux Qui N'ont Rien [lyrics translated to English]

השיר הזה התנגן לי בראש מהרגע בו פקחתי את עיני. זה אחד השירים שאני ממש-ממש אוהבת ויכולה לשמוע אותו מהבוקר עד הערב ואפילו ללא הפסקה.

This song played in my head from the moment I opened my eyes. It's one of the songs I really-really love and can hear from morning till evening and even without a break.

יום מתיש למדי עמד לפני והשיר הזה עשה לי חשק להסתער עליו בכיף. זה שיר שמנפק אדרנלין.

I had expected a rather exhausting day, and this song made me want to charge at it with pleasure. It's a song that equips adrenaline.

בדרך לתל אביב, אחרי כשעה של צעידה אל מנהלת החשבונות כדי למסור לה את הניירות לקראת המע"מ הקרב, היה האוטובוס כמו מקרר נע. כמה נוסעים ביקשו מהנהג להנמיך את הכפור, אך זה טען שאינו יכול לנהוג בחום הזה בלי המיזוג ו"בכלל לא קר פה, בקושי מרגישים את המזגן". עורי המצומרר, הברווזי, העיד את ההפך.

On the way to Tel Aviv, after about an hour of marching to my bookkeeper to hand over the papers for the upcoming VAT, the bus was like a moving refrigerator. Some passengers asked the driver to lower the frost, but he claimed he could not drive this heat without the air conditioning and "it's not cold here at all, you can barely feel the air conditioner." My shivering skin with all the goosebumps indicated the opposite.

מישהי שראיינה אותי לפני 21 שנה, כשהוצאתי לאור את "סגול" הרומן הלסבי העברי הראשון, נזכרה בי פתאום ורצתה לדעת מה עבר עלי מאז כדי לבדוק אפשרות לכתוב עלי שוב. אני זורמת, לכן זרמתי.

Someone who interviewed me 21 years ago when I published my first novel, "Sagol" (Purple) (the first lesbian novel in Hebrew), suddenly remembered me and wanted to know what I had been through since then to look into the possibility of writing about me again. I'm flowing, so I flew.

אחרתי מאוד לפגישתנו. היו פקקים לא צפויים בדרך וגם הייתי צריכה למסור לפני כן משהו בבנין ליד מקום פגישתנו. כשהגעתי, היא די כעסה, למרות שהתנצלתי מראש והזהרתי שאני עלולה לאחר. איני אוהבת שכועסים עלי שלא בצדק ולא ממש היה לי חשק לשתף פעולה. היא לא יכלה להתגבר על העובדה שנאלצה לחכות לי שלושת רבעי השעה והיתה עצבנית. לא היה לי נעים איתה.

I was very late for our meeting. There were unexpected traffic jams on the way, and I also had to hand over something in the building next to our meeting place before. When I arrived, she was quite angry, although I apologized in advance and warned that I was going to be late. I don't like when people are unjustly angry at me, so I wasn't really in the mood to cooperate. She could not resist the fact that she had to wait for me for three quarters of an hour and was nervous. I did not feel comfortable with her.

הצעתי לה לוותר על הראיון וללכת, אם היא ממהרת לאנשהו. 21 שנים היא לא טרחה לכתוב עלי, אז גם עכשו זה לא יקרה. ממש לא נורא, מבחינתי. כשהוצאתי לאור את ספרי הנוספים, הודעתי לה על כך והצעתי לה לכתוב עליהם, אך בכל פעם השיבה המגעילה שכבר כתבה עלי פעם ואין טעם לכתוב עוד. אין טעם לכתוב עוד! האמת, לא נעלבתי ממנה, משום שהכרתי את הפוסטמה והיא לא היתה מהכי חכמות. היה לי רק חבל שהספרים שלי לא זכו ליותר חשיפה והיא בהחלט יכלה לתרום לכך מהעמדה בה החזיקה, לוא היתה נורמלית ולא כל כך טיפשה.

I suggested that she give up the interview and leave, if she was in a hurry. She has not bothered to write about me for 21 years, so it won't happen now to. Not a big deal, as far as I'm concerned. When I published my other books, I informed her about it and suggested that she write about them, but each time the disgusting drek replied that she had written about me once and there was no point in writing any more. There's no point in writing anymore! Actually, I was not offended by her, because I knew that blockhead and she was not the smartest. I was only sorry that my books had not been more exposed, and she could certainly have contributed to this from the position she held, if she were normal and not so stupid.

היא כנראה חיכתה לאות הזה ממני, משום שקפצה מיד על רגליה, אספה את עצמה ועפה מהמקום. היה לי נעים יותר לאכול בגפי, בלי אנרגיות שליליות סביבי. האוכל היה ממש טעים.

She must have been waiting for this signal from me, because she instantly jumped to her feet, gathered herself, and flew away. It was more pleasant to eat alone, without negative energies around me. The food was delicious.

Dulce Pontes – Meu Amor sem Aranjuez

מלה בסלע, ספר בקילו

על ביזוי הסופרות, הסופרים ושאר היוצרות והיוצרים

 ארגמן – רומן פוליטי

התשוקה לספר סיפורים היא כמו התשוקה לצייר, לשיר, להמציא. לא כולנו עשויות מקשה אחת וטוב שכך. יש בינינו היודעות לעשות דברים שאחרים אינם מסוגלים להם. כולנו יוצרות בשעה שאנו עובדים, אך יש הנהנים ממעשה ידיהם ויש שאתרע מזלם, שמכורח הנסיבות והפרנסה נאלצות לעסוק במה שהכי פחות מתאים להן.

כשאת פורשת את נפשך על הנייר או על המסך באמצעות העפרון או המקלדת, אינך חושבת על דבר מלבד על הדברים היוצאים ממך, על הסיפור שאת חשה שעלייך לספר ומנסה לעשות זאת הכי טוב שאת יכולה. כשמאן דהיא פורשת את כשרונה על בד הציור, היא מנתקת עצמה ואינה חושבת על החשבונות שעליה לשלם או על המציאות שמחכה לה מחוץ לסטודיו. אפשר לנסות לפסל את המציאות, אך אני בספק אם זה משנה את החיים האמתיים.

כשאת שבה מן המוזה אל החיים האמתיים, עלייך להתמודד עם המאבק על הפרנסה שלך. כמה מן היוצרים יכולים באמת להתפרנס מפרי יצירתם? אכן, על טעם וריח אין להתווכח. מה שמאן דהוא אוהב, אינו בהכרח אהוד על זולתו, אך יחד עם זאת, גם היוצר צריך לאכול ולהאכיל את משפחתו. מה עליו לעשות?

אפס – רומן פמיניסטי

יצירה אינה ירק בשוּק ועל כן אין עליה להמכר בדומה לו. ירק או כל מאכל אחר לצורך הענין, עונה על צרכים בסיסיים של השרדות פיזית. אם לא נאכל – לא נחיה, אך אם לא נחָשֵף לפרי רוחו של היוצר – לא יקרה לנו שום דבר רע פיזית. רוחנית, זה כבר סיפור אחר. זה גם ענין של טעם.

בילדותי, דיברו על קנאת הסופרים שמרבה חוכמה ועל כך ששכר הסופרים הינו כבוד. למרבה הצער, עם כבוד אפשר אמנם ללכת למכולת (ואפילו להגיע אליה…), אך אי אפשר לשלם איתו. עד כמה שהכבוד מכבד – אין זה מספיק. בחברה שלנו, כשכל דבר נמדד בַּכסף שמאן דהוא עושה – אין כבר ערך לְמה – ובעיקר למי – שאינו מייצר ממון ורצוי רב ככל הניתן.

האזרח המצוי קם בבוקר לעבודה וחוזר אחר הצהריים או בערב אל חיק עצמו או משפחתו, מתישב לבהות בקופסת הטמטום והולך לישון. וחוזר חלילה. הוא אינו מטריח עצמו יותר מדי בדברים רוחניים. כמה קוראים היום? כמה טורחים ללכת למוזאון? כמה באמת מחפשים אחר התעלות רוחנית? הרוב עייף מלרדוף כל הזמן אחר הזנב של עצמו כדי לנסות ולהשאיר את הראש מעל המים. כשהפרנסה באה במסורה – אי אפשר להגיע לרוחניות, לצרוך מה שמעבר לסיפוק אמצעי הקיום. הפכנו לבהמות ואין לנו מותר עליהן. אין בנו יותר שום סגולה כבני אדם.

גם סופר צריך לאכול, גם הוא, כאחד האדם, צריך לספק את צרכי הקיום שלו. הכי קל ליעץ לו להתכבד ולמצוא לעצמו פרנסה מכניסה ולא לבלבל לנו את המוח במה שלא מעניין אותנו, אף שהוא מחשיב מאוד את מה שהוא מוציא מעצמו בדם לבו ליצירות. סופר עמֵל על ספר במשך שנים ובסופו של דבר עליו להיות בר מזל כדי שהוצאה לאור תהיה מוכנה להוציא את יצירתו לאור בלי לחייב אותו בתשלום. וגם כשהספר יוצא לאור, כשהוא מחזיק את הספר בידיו – אין זה אומר שהוא יוכל להתפרנס ממנו. הבעלות על הספר עוברת לידי ההוצאה לאור, במקום להשאר של הסופר, ומדי פעם זורקים לו נדבה, אם בכלל.

כמו כל דבר בחיינו בארץ הזו, אנחנו מחקים את הבלי העולם. פעם, היו מקומות בהם יכולת לקיים ערב ספרותי נעים ולהחליף מלים עם כותבות/ים אחרות/ים. גם ברשת אנחנו לא ממש מחפשים תרבות, אלא ריגושים מידיים, כי כמה זמן פנוי יש לנו כבר? למי יש היום ראש מלבד לדברים הממוקדים בסיפוק מיידי ושטחי? כמו שהטייקונים השתלטו לנו על הכלכלה, השתלט סטימצקי על שוק הספרים ודרס אותו כליל, כשמנהליו קובעים מה ימכר ברשת החנויות שלהם ומה לא. האבסורד הכי נורא והכי מקומם הוא, שהוצאות לאור קטנות אינן יכולות למכור אצלם, למה? לסטימצקי הפתרונים. אין כמעט חנויות ספרים עצמאיות, משום שהשוק הזה שייך לסטימצקי או לצומת ספרים – גם היא רשת עושקת סופרים. הצרכן, שמשלם X ₪ים עבור ספר מסוים, אינו מעלה על דעתו (ואני בספק אם אכפת לו) שהסכום המגיע אל הסופר הוא במקרה הטוב שקל. מי שטרח והגה ויצר – יוצא בסופו של דבר כשידיו על ראשו ונפסד. הפירמידה הפוכה לגמרי. במקום שהסופר ירויח את מירב הסכום מזה הנקוב/הנדרש על ספרו – מרויח המוכר 65% בטענה שלו יש את מירב ההוצאות. האמנם? כך טוען גם המפיץ. והסופר? הוא הרי זוכה בכבוד, לא ככה? השאלה היא, מה שוה הכבוד לעומת הצורך להתפרנס.

סגול – הרומן הלסבי העברי הראשון

בקצרה:

כל אחת מאיתנו זכאית להגשים את עצמה ולהתפרנס מהכשרון שבו נחנה. לוא חיינו תחת ממשלה תרבותית שהערכים הם נר לרגליה, היינו זוכות לתרבות ממשית, לא לספורט כתרבות וכיוצא באלה קשקושים הבלותיים נוספים. הכבוד ליוצרות/י התרבות היה מתבטא בתשלום הולם כדי שיוכלו לקיים את עצמן ואת משפחתן.

אִסְתְרָא בִלְגינָא קיש קיש קָרְיָא:

מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוֹקָא בִּתְרֵין: השתיקה עדיפה על הדיבור. אם מחירה של המִלה הוא סלע (מטבע שהיה נהוג בימי קדם וערכו שוה לשני שקלים או לארבעה דינרים), אזי מחירה של השתיקה יהיה שני סלעים.

חפירות:

1. חוק הסופרים
2. מלחמת האוצר והמו"לים
3. דף חדש: כך השתלטו סטימצקי וצומת ספרים על ירידים בשבוע הספר דפנה לוצקי, גבריאלה דוידוביץ'-ויסברג, אתר דה מרקר