לאן 'תוֹלֶכֶת, ארצי-מולדתי?

אנה מועדות פנייך, מכורתי?

מה אנחנו עושים בשביל העתיד? מה אנו עושים למעננו ולמען צאצאינו לדורותיהם?
היה לנו קיץ אחד קסום. קיץ שהפיח בנו תקוה. חשבנו שאפשר לשנות, להחלץ מהמחנק ולהתחיל לחיות. לא חס וחלילה לחגוג – רק לחיות. בצורה סבירה. מה בס"ה רוצה הבן/ת-אדם מהחיים?
יש לנו בתודעה את הישראלי הדופק על השולחן, כי אחרת דברים לא זזים עבורו. כנראה שפמפמו לנו את זה יותר מדי, אך המציאות היא שזה ממש לא חזון נפרץ. בקיץ 2011 ראינו שהישראלי המפגין עשוי ממשהו אחר, סולד מאלימות – מה שאי אפשר לומר על המשטרה הישראלית.
בקיץ 2011 היינו תמימים ונחושים. הבטנו זה בזו וזו בזה (וכל הצרופים האפשריים הנוספים), בטוחים שיש לנו כוח לשנות את ההווה שלנו ואת העתיד. יצאנו אל הרחובות, צועדים בנימוס, מניפים שלטים, קוראים במקהלה מנהמת לבנו. מה בס"ה רצינו?
בשלהי הקיץ ישבנו בסלון/במרפסת/בפטיו, מלוים את ההפגנות האחרונות, נימים דקים של שקט עולים מתוך הסערה שהלכה ושככה. היינו בטוחים שעכשו תלבש ממשלתנו עוז, שריה יפשילו שרווליהם ומלאכת התיקון תחל. עם כל חוסר האמון שלנו בשרצים היושבים בכנסת, המתעלקים על הצלחת הציבורית וגונבים מאיתנו את כבשת הרש – היתה בנו תקוה כי הפעם יהיה אחרת, כי הפעם הם לא יוכלו להתעלם מן הקול שלנו, מן הציבור אותו הם אמורים לשרת.
לפני שנים, רואיין מיליונר אחד. לתמיהת המראיין על שבארונו מספר סביר של בגדים, ענה המַלְיָאן: "מה אני צריך יותר מזה? הרי אינני יכול ללבוש יותר מזוג מכנסיים אחד וחולצה אחת, אם אינני רוצה להֵראות מוזר, נכון?" אמנם שמו לא רוטשילד, אך הוא בהחלט יהודי… כמה מן הטייקונים שלנו נוהגים כך?
לא להתעשר ביקשנו, לא לדרוס אָוִינו, לא לחמוס חפצנו. רק לחיות בשלוה, בבטחון כלכלי, לדעת שיש לנו עתיד, שהפנסיה שלנו מובטחת, שלא ניפול חלילה על כתפי הזולת, שלא נצטרך לעשות שבתנו חול.

כמה המלצות:

א. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת (קהלת א' 4)

מחלה באה לא עלינו, מחלה הולכת מעימנו (אמן, כן יהי רצון!) ואנו צריכים להיות ברי מזל לחלות במחלה הכלולה בסל הבריאות, אחרת מצבנו חמור – תרתי   משמע – הן בריאותית והן כלכלית. למה צריך להיות עשיר כדי להיות מסוגל לממן תרופות? לשם מה אנו משלמים מסים? ממש לא ברור לי למה אי אפשר לממן כל תרופה אותה צריך החולה. המחיר? האם יש מחיר לחיי אדם?

ב. אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי (תהלים ע"א 9)

איך יתכן שאנו חוסכים לפנסיה שלנו ובסופו של דבר אנו עומדים בפני שוקת שבורה וקופתנו אינה מתמלאת למען נוכל לחיות בכבוד? הרי אין זו גזרה משמיים שהכספים יִגָזְלוּ לכיסו של גביר זה או אחר, שמעט הפרוטות שאנו נאנסים להפריש מזעת אפנו משמשים לו כאבני משחק. צריך לבנות מכשיר פיננסי שישמור על הכסף שלנו, שזה ייוחד לייעודו – לאפשר לנו רמת חיים סבירה והוגנת לעת שלא נוכל לעבוד יותר למען מחייתנו.
גם הכספים שאנו מפרישים בכפייה לביטוח הלאומי צריכים לקנות לנו שקט כלכלי ורמת חיים הוגנת לאחר פרישתנו מהעבודה.

ג. לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשֹוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ, כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל (יהושע א' 8)

נכון שכל דבר עולה כסף, נכון שלכל דבר יש מחיר, אבל איך זה שאין ערכים וסדר העדיפויות של הממשלה הנוכחית (וגם של חלק מקודמותיה) מעוות כל כך? איך זה שאין לימוד חינם לַכָּל – אבל לכל באמת!? מה כל כך קשה ליחד תקציבים משמעותיים למה שבאמת ראוי?
מה זה לימוד ומי קובע מה צריך ללמוד? אף שכולנו נולדים בצלם ה', מסתבר שזה די גמיש אם נשפוט לפי התוצאות – שאיננו עשויים בתבנית אחת. אז כמו שהצֶלֶם מגוּוָן – כך גם אנו. מכאן אנו למדים שיש להנחיל לכל בן ובת אדם וחוה את שמתאים להם ולא לדחוס את כולנו לאותו סד. ישנם מבחנים אוביקטיביים המסוגלים לאבחן את כישוריו של התלמיד/ה ויחד עם נטיות לבם למצוא את שביל הזהב למסלול הראוי לה/ו.
השטחיות היא אם כל חטאת. במקום להעמיק – עוברים התלמידים בשטחיות את שנות לימודיהם – העיקר שיקבלו תעודה. מצד אחד, יש את בחינות הבגרות, שאינן משקפות דבר מלבד כושר השינון של ברי המזל שנכונו בִּיכולת הקיבולת של שטויות שבהן לא ישתמשו בחיים האמיתיים; מצד שני, היה (ואני חוששת שהתופעה המזעזעת לא נעלמה מחיינו) מנהל בבית ספרם של ילדי, שכאשר תמהתי על שאין להם שיעורי-בית, הוא טען שכך הוא חושב לנכון והבטיח לפטר את המורה שיעז להשית עליהם כאלו; מצד שלישי, היה את פרופסור אמנון רובינשטיין, שעשה צחוק מתפקידו כשר החינוך וערך הגרלות לבחינות הבגרות; מצד רביעי, היתה הפרופסורית יולי תמיר, שניסתה לשנות כמיטב יכולתה, אך לא היתה מספיק פוליטיקאית, לא מספיק מלוכלכת ומלכלכת בכדי להזיז דברים. כמה חבל שאין לנו אנשים טובים וראויים בממשלה ובכנסת, שאלה בורחים משם כמו מאש.
אפשר ללמוד הכל. המוח האנושי לא ממש מוגבל בגיל צעיר. אין צורך להיות דתי כדי לדעת את מורשת עמך. לא יכול להיות שתלמיד עברי אינו יודע לקרוא בכתב רש"י ואינו לומד ארמית, כדי שיהיה מסוגל לעיין במקורותיו במקור. מה צריך ללמד, מה צריך להיות הבסיס, מה על צריך כל תלמיד לדעת כדי להיות מוכן לחיים? את זה צריכים לקבוע אנשים שמבינים בנושא, אנשים שהוכיחו יושר ונקיון כפיים, שסדר היום שלהם אינו מורכב מליחוך פנכה של גביר כלשהו המממן אותם, קרי: א/נשים מן האקדמיה ולא שרים או חברי כנסת.

ד. סוף מעשה במחשבה תחילה (י. אלקבץ, לכה דודי)

התכנון הנכון הוא המפתח ואני בטוחה שאין אני מגלה את אמריקה לאף אחד, שמי אינו קולומבוס, גם לא אמריגו. כדי לתכנן תקציב, יש להקדים מחשבה מעמיקה על מה שחשוב לנו לממן. ולפני הכל – מה צריכה הממשלה לממן עבור העם. חשבתי לתומי, שתפקידה של הממשלה הוא לשרת את העם, להעניק לו את שמגיע מכוח תשלומי המסים. סברתי שתפקידם של הממשלה ושל חברי הכנסת הוא לעבוד למען העם ולא להפך. אינני חושבת שאנו צריכים לשלם מסים בזעת אפנו רק כדי לרפד את כסאותיהם של כמה נבחרים. המסים צריכים לחזור אלינו ויפה שעה אחת קודם. אם במילא אנו משלמים מכיסנו עבור הצרכים הבסיסיים שלנו, כאזרחים, למה שנשלם גם מסים?

ה. כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא (קהלת א' 7)

(אמנם זה נאמר על החכמה, אך אפשר לפרש ולהכיל על דברים נוספים בחיינו).
ידוע שהתקציב הוא כמו אוקינוס שלעולם אינו מתמלא, אך ניהול נכון שלו, הַכְוונה נכונה לצרכים ראויים בהחלט יכולה לעזור לעם. יש כסף ולא מעט, השאלה לאן מיעדים אותו. יכול להיות עוד כסף לוא היו הרשויות המתאימות מתנהלות בצורה יעילה.

חומר למחשבה:

אֱנוֹש כֶּחָצִיר יָמָיו, כְּצִיץ הַשָׂדֶה כֵּן יָצִיץ.
כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ, וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ
(תהלים קג, טו-טז)

עקביא בן מהללאל אומר:
הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה.
דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון.
מאין באת, מטפה סרוחה.
ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה.
ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא
(מסכת אבות, ג, א)

הגרסא החטופה:

קצרים המה חיינו, צריכה להיות להם משמעות. אין מעבירין מעלינו את רוע הגזרה של הממשלה הרעה הזו? בשביל מה אנו משלמים מסים אם לא בשביל לקבל את השרות המגיע לנו? מה (או שמא את מי) אנו מממנים, בעצם?

חפירות מעמיקות:

1. והגית: מסכת אבות ג'
2. רפי פרסקי מיליון דולר
3. Where Do You Go To (My Lovely)? ויקיפדיה
4. סיפור דמיוני מעורר מחשבה – אורן פרנק בדה-מרקר
5. איפה הכסף? גיא רולניק בדה-מרקר
6. חומה ומגדל צדק רועי צ'יקי ארד בהארץ
7. טיוח לאומי בלוג חשוב!
8. הפכנו לחברה שונאת – שיר אלוני בדה-מרקר

מרד הנפילים Atlas Shrugged

הקיץ נשף רוחות קדים, מְאכֵּל, נוגס כל דבר בדרכו, ממאן לאפשר לסתו להגיע. הלחות התישה את הכל – את העלים הכמֵשים, את הכבישים העמוסים לעייפה, את בני האדם המותקפים מכל צדדיהם. החיים לא היטיבו עם אף אחד, גם לא עם אף אחת.

The summer blew out sirocco winds, eating, biting everything in its way, refusing to allow Autumn to arrive. The dampness exhausted everything – the wilting leaves, the overburdened roads, the people under attack from all sides. Life was not good for no one.

היאוש אחז בכולנו. מין מבוי סתום חסם אותנו, מדכא עד עפר. באח הגדול ערכו מיונים לעונה הקרובה, מנסים לקבץ את עלובי הנפש שיעלו את מפלס המדרוג. המצב קשה מנשוא ויש מצב שאלה יעשו את המכה של החיים שלהם באמצעות התוכנית.

Despair gripped all of us. A kind of dead end blocked us, depressing to the ground. In the Big Brother they conducted sorting out for the coming season, trying to gather the wretched people to raise the level of the scale. The situation is unbearable and there is a situation in which they will strike it rich, ones in their lives by this program.

כן, גם אני מכורה. מה לעשות? היש משהו אחר? בקושי יש לי זמן לנשום, שלא לדבר על דברים אחרים. אני שפחה חרופה של הבוס שלי. האופק שלי… אני שמחה שהמלה הזו, אופק, עלתה על דעתי, אך המציאות המרה היא שאין לי כזה. אני לא יכולה לראות מעבר להווה. אין לי את המותרות לזה. קמה בבוקר לאחר שנת לילה חטופה לבד במיטה, שמה עלי כמה בגדים נקיים… טוב, זה לא כמו שזה נשמע, כי אני מקפידה על איכות וקונה את התגיות הנחשבות, אבל בשוּק. אין סיכוי שאי פעם אגיע לחנות רגילה כדי לקנות בה. קודם כל, משום שאין לי זמן לזה ושנית, מי יכולה להרשות לעצמה לקנות בחנות רגילה? קניון? נו, איפה אני ואיפה לנסוע אל מחוץ לעיר?

אני גרה בדירת חדרון ברחוב זרובבל. בעלת הבית שלי היא אשה בגיל שמעבר לסבתי. כלומר, מזמן עברה את גיל הפטירה (והסליחה עם מי שזה נשמע לה לא טוב). רגשותי כלפיה חצויים. מצד אחד, אני מתפללת בכל בוקר לשלומה, שתמשיך לנשום, כי אחרת מצבי יהיה רע ומר – בימים אלה ממש בלתי אפשרי למצוא מקום סביר, שלא לדבר על להרשות לעצמך לשלם על זה; אך מצד שני, אלוהים עדי (זה שאינני מאמינה בקיומו) שהמצב נורא ממש, כמעט בלתי אפשרי לחיות ככה. זו בטוח תגיע לגהנום ולוא רק בגלל מה שהיא עושה לי, על שהיא מוצצת את דמי בכל מאודה. כל פיפס שיוצא מן הדירה שלי והיא מיד דופקת לי מלמעלה עם המקל של המטאטא כדי להשתיק. אני בטוחה ששנתי הטרופה בלילות נגרמת בגלל זה. בסיוטים שלי אני מדמיינת אותה רוכבת על המטאטא שלה, בקושי מאזנת את משקלה ומאחלת לה ליפול מהכי גבוה שאפשר. אם היא תרסק את עצמותיה, יוטב לי? קניתי אוזניות אלחוטיות. ככה אני לא שומעת אותה מרחרחת לי מאחורי הדלת ומקשיבה לרחשים אצלי.

חצי מהמשכורת הולכת לי על שכר הדירה. כואב הלב. אמא שלי אומרת שאם הייתי לוקחת משכנתא בסכום הזה, הייתי לפחות בדרך להיות בעלת דירה משלי. היא צודקת, אך לא מציאותית. אין לי אפשרות להתחייב על משכנתא כשמקום העבודה שלי לא בטוח. הרי מחר יכולים לזרוק אותי ולא חשוב עד כמה אני טובה ומסורה. מאיפה יהיה לי להחזיר? גם לאמא אין, אחרי שעזרה לי ככל יכולתה עם התשלומים לתואר. אני לא יכולה לבקש ממנה יותר. גם היא לא במצב מזהיר. הגירושין הפילו אותה כלכלית ולקח לה שנים להתאושש מהם ולהגיע למצב סביר. לפחות יש לה את הדירה שאבי נאלץ למסור לה ובצדק. אותו לא ראיתי מזמן. הוא אף פעם לא מצא לנכון לסייע לי, גם לא כשביקשתי. אני כבר לא נוטרת לו טינה. עברתי הלאה, אם כי זה ודאי השאיר משקע מר.

מלפני כחודש, יש לי חברה חדשה. בקושי יש לנו זמן להיות יחד, שלא לדבר על סקס. אנחנו נפגשות אצלה בחדר, בדירה אותה היא חולקת עם עוד שני בחורים. אצלי אי אפשר מחמת עינא בישא של בעלת הבית. בכל פעם שאני פוגשת בה בכניסה או בחדר המדרגות, היא חוזרת ומדגישה בפני שאסור לי להביא שום חבר. אני יודעת שהיא בולשת אחרי, משום שאני יכולה להריח את הבושם שלה כשאני חוזרת. את הדברים האישיים שלי אני נועלת מפניה בכספת.

ימי ששי הם הזמן היחיד אותו אנו יכולות לפַנות כדי לבנות את ה… אני עדיין לא יודעת איך לקרוא לזה – ידידוּת? חברוּת? אני לא חושבת על זה במונחים של זוגיות. אני לא בטוחה שאני בנויה לזה עכשו. או אי פעם. קצת קשה לי לדמיין את עצמי עם מישהי אחת ויחידה כדי לחיות איתה עד קץ כל הימים ורצוי באושר ובעושר. זה מלחיץ אותי. אנחנו לא מדברות על זה. למי יש כוח כשאנו נאלצות לחיות כאן ועכשו? אין לנו אפשרות לתכנן מעבר לכך. לוקחות את מה שיש כרגע.

מוצאי שבת. אני בתהליך של להפרד ממנה (מאוד בקושי). אין לי ברירה, אלא ללכת. יש לי כמה דברים להכין לקראת השבוע החדש שמתחיל. עוד נשיקה ועוד אחת ועוד… כנגד רצוני, אני מתיקה את עצמי ממנה ופונה אל הדלת. הבנים צופים בחדשות. כעולות באוב, נשמעות המלים מבעד מְסך החמדה. אביבה מביטה בי ואחר במרקע וקופאת בהקשבה מלאה. מישהי בשם דפני ליף תקעה אוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב, בלב המאפליה. מאחר והעלו לה שוב את שכר הדירה, לא היתה לה ברירה אחרת, אלא לעבור לגור ברחוב. ארבעתנו מביטים אלה באלה וללא אומר יוצאים מיד להביע הזדהות.

לא תארנו לעצמנו, חשבנו שנהיה היחידים, אך מכל עבר מגיחים א/נשים, נושאים איתם ציוד. מה שבדרך כלל הינו מתחם להולַכַת חיות מחמד, לישיבה שלוה על הספסלים בלב רחש תנועת כלי הרכב, הפך להמולה של עשייה. עוד ועוד נפרשו האוהלים והחבר'ה עומדים לידם ומתחילים להתוודע זה עם זו. אני חובקת את גזרתה המשגעת ויחד מפלסות את דרכנו למצוא מכרות.

חודשיים אחרי, רוח חדשה מנשבת בינינו. אביבה ואני עברנו לגור יחד במשכננו החדש – איגלו עשוי ברזנט. את החפצים החשובים אכסנו אצל ההורים והסתפקנו במועט. כשאנו חוזרות מהעבודה, אין בעלת בית שבולשת, אם כי גם אין ממש פרטיות. אנחנו מפצות על זה בשינה זו בזרועות זו. היא ממלאת לי את הלב.

ההפגנות, הצעדות וכל הפעילות למען הטבת מעמדנו, קרבו אותנו זו לזו. כיף.

בחוץ מתגודדת הרוח, מתקוטטת עם העצים, עם קומץ עוברים ושבים ועם עצמה, מטאטאת את העלים מן המדרכות, מקבצת אותם בפינות ללא מוצא. אביבה ואני כבר לא יחד. העיריה והרשויות רדפו אותנו עד חורמה, משסים בנו את כלבים, עד שאחרון האוהלים פונה. לרובנו לא היה לאן לחזור, מלבד אל ההורים. מקופלי זנב, הזדחלנו על ארבע כדי לנסות לחזור אל המאורות אותן נטשנו בתמימותנו, אך אלו היו תפוסות כבר בידי אחרים, אותם אלה שהשכילו לנצל לטובתם את שעת הכושר ולהשתחל אל מה שהיה שלנו. מי שלא פינה את כוכו בִּזמן ששהה באוהל – היה בר מזל. היה לו לאן לחזור.

אני עוברת בשדרה שהיתה לי פעם בית ולא יודעת את נפשי. החלום של עולם חדש וטוב לכל, של חלוקת ההון בצורה צודקת – נגוז. חשבנו שהזזנו משהו אחרי שהוקמה ועדה מיוחדת למען בחינת מצב העם, אך למרות הימים היפים מרוממי הרוח, שנטעו בלבנו תקוה, נפלנו שוב אל תחתית אותו הבור בו היינו לפני כן. במקום לשנס מותניים ולפעול ולעשות כדי להרים אותנו, כדי לאפשר לנו עתיד סביר, בחר ראש הממשלה ערל הלב, זה ששום דבר לא מעניין אותו כלל מלבד להשרד בכסאו, למסמס את הכל. מה שלא ברור לי, זה איך זה קרה. אנחנו הרי לא התכוונו לזה! הרי היינו נחושים כל כך, יצרנו משהו שיכול היה לשנות, היתה תחושה שאפשר להחלץ מהבוץ בו היינו שקועים. במקום זה, יש לנו מדרג מדהים בשיאו של האח הגדול. אוי אורוול, הלואי והיית מתבדה!

 

בתמצית:

בספרה המאלף "מרד הנפילים" (Atlas Shrugged), מעלה איין ראנד על נס את רוח האדם לשבחה. בעלי העסקים, עמוד השדרה של המשק, אלה המניעים את גלגלי הכלכלה, מרדו במטרה ליצור עולם צודק יותר. הקטע הזה נכתב בהשראתה. ואם בהשראה עסקינן, ממליצה לקרוא רשומה מעניינת של ד"ר תרצה הכטר על "גניבה", "השאלה" או "השראה ספרותית"?

חומר למחשבה:

1. סדרת כתבות מאלפת ביותר על מודלים כלכליים
2. המודל הישראלי כך הורסות ממשלות מטומטמות את המדינה
3. אי-צדק חברתי בישראל סיכום מאלף של הקישורים הקודמים
4. ראיון עם דפני ליף
5. ג'ון לנון Working Class Hero (עם המלים)