ארכיון תג: a movie with my grandchildren

סרט עם הנכדים A Movie with my Grandchildren

אני אוהבת לבלות עם הנכדים שלי (ומי לא?). זה כיף, זה מהנה ובעיקר – אני לומדת מהם המון.

I love spending time with my grandchildren (who does not?). It's enjoyable, it's fun and especially – I'm learning a lot from them.

לקחתי אותם אחר הצהריים לסרט שהכיל מקבץ של סרטונים מצוירים ללא נושא מקשר ביניהם. לא היתה עלילה, אלא סתם אסופה של סרטונים. אני אוהבת סרטים מצוירים. אני זוכרת מהילדות שלי בגבעתיים, איך היינו יושבים בקיץ על הדשא בגבעת קוזלובסקי וצופים בסרטים המצוירים שהוקרנו לנו. טום וג'רי היו הלהיטים. אני לא אהבתי אותם משום שלא היתה שם עלילה מעניינת ולא אהבתי שהחתול רודף כל הזמן א העכבר המסכן עליו ריחמתי.

I took them in the afternoon to a movie that contained a collection of cartoons without any linking theme between them. There was no plot, just a collection of cartoons. I love cartoons. I remember from my childhood in Givatayim, how we would sit in the summer on the lawn of Kozlowski Hill watching the cartoons they screened for us. Tom and Jerry were hits. I did not like them because there was no interesting plot there and I did not like the cat chasing all the time the poor mouse I felt sorry for.

טום וגרי

Tom & Jerry

האהבה שלי לסרטים מצוירים התקבעה כשהפנתר הורוד הגיע אלינו. זה כבר לא היה על הדשא, אלא בטלויזיה. מה-זה אהבתי את הסרטונים שלו! היתה בהם עלילה, היה נושא ואמנם היו מרדפים, אך זה לא היה כדי להזיק לצד אחד מסכן. בעיקר – זה היה מה-זה מצחיק! לא סתם שטויות של מישהו שזורק עוגה בפרצוף של מישהו אחר, אלא היה הומור טוב. לפחות לטעמי כנערה אז.

My love for cartoons was fixed when the Pink Panther came to us. It was no longer on the lawn, but on television. I sooooooo liked his cartoons! There was a plot in them, there was a theme and indeed there were chases, but it was not harmful to one poor side. Mainly – that was sooooooo funny! Not just the nonsense of someone throwing a cake in somebody else's face, but good humour. At least in my opinion as a teenager then.

הפנתר הורוד – בחוה

The Pink Panther – On the Ranch

הבטיחו לנו שהסרט שמתאימים לגילים 10-3, שזה בטווח הגילים של נכדַי. ציפיתי שהם יהנו. ציפיתי להנות בעצמי, אני הרי עוד מעט בת 7. מה לעשות שכאשר אין איכות זה מתבטא ברגליים? עשר הדקות הראשונות עברו בשקט. הקהל ישב בצורה מנומסת וניסה לעקוב אחר העלילה; אך כשאין ענין, איך אפשר להשאר לשבת בשקט על הכסא? התחילה תזוזה. האנשים הקטנים לא עשו חשבון לאף אחד והתחילו להעיר הערות נגד מה שראו על המסך. שלי עוד היו שקטים, אך גם אצלם התחילה תזוזה של חוסר ענין במתרחש על המסך.

We were promised movie is suitable for ages 3-10, which is the age range of my grandchildren. I expected them to enjoy it. I expected to enjoy myself; after all, I am almost 7. What can we do that when there is no quality, it expressed in the legs? The first ten minutes passed quietly. The audience sat politely and tried to follow the plot; but when there is no interest, how can they stay quietly on their chair? A movement began. The little people did not take account of anyone and started making comments against what they saw on the screen. Mine was still quiet, but they too began to move due to disinterest in what was happening on the screen.

ערכנו דיון מהיר אם כדאי לנו להמשיך לשבת ולהתענות או שמא עדיף שנצא החוצה לזלול פיצה ונקנח בגלידה טעימה. זו היתה אחת ההחלטות הכי מהירות וקלות שעשינו.

We had a quick discussion about whether we should continue to sit and suffer or whether we should go out and have a pizza and then a nice ice cream as desert. It was one of the quickest and easiest decisions we made.

במשפט אחד:

טעמם של הילדים בימינו מפותח הרבה יותר מאשר זה שהיה לנו בילדותנו. יש לנו הרבה מה ללמוד מהם.

In one sentence:

Today's children's taste is much more developed than what we had in our childhood. We have a lot to learn from them.