ארכיון תג: Classic FM

מוזיקה קלסית Classical Music

Classic FM חוגגים 20 שנות שידור מוזיקה מעולה

Classic FM is celebrating 25 years of excellent music broadcasting

 

קארל ג'נקינס – בנדיקטוס

Karl JenkinsBenedictus

בבית הספר היסודי היו לנו שיעורי מוזיקה. האמת? אינני זוכרת דבר משם, אבל ממש כלום. גם לא את המורה, שלא לדבר על החומר שהועבר. מדי פעם, לעתים די רחוקות, מבליחה לי בזכרון הסצנה היחידה משם: המורה מעמידה את הפטפון על שולחנה, מחברת אותו לחשמל, מניחה עליו תקליט עברי ומבקשת מן התלמידים לרשום חיש-קל את המלים במטרה לשיר אותן לאחר מכן. היא פשוט שכחה את הדף בביתה. כחובבת מוזיקה, שהמלים חשובות לי מאוד, היו לי (ועדיין!) קלסרים גדושים באוסף די מכובד של שירים. כשסיפרתי על כך למורה, היא שלחה אותי מיד הביתה להביא את המלים. מזל שגרתי קרוב לבית הספר.

In elementary school we had music lessons. The truth? I don't remember anything from there, nothing at all. Not even the teacher, let alone the material that was passed. From time to time, quite rarely, the only scene from there flickers in my mind: the teacher places the record player on her desk, connects it to the electricity grid, puts a Hebrew record on it, and asks the students to quickly write down the lyrics in order to sing it afterwards. She forgot the page at home. As a music lover, that the lyrics is very important to me, I had (and still!) binders packed with a decent collection of songs. When I told the teacher about this, she immediately sent me home to fetch the lyrics. Luckily, I lived close to school.

שפר מזל כולנו ולמישהו הבליח האסימון שנים לאחר מכן, ומספר חברות תקליטים החליטו להקל על חיי המורים למוזיקה ולצרף את המלים לאלבומים. הקל גם על חיי, שלא הייתי צריכה יותר להקליט שיר ולהתענות עם העתקת המלים בצורה של השמיעי-עצרי-רשמי מהר (כדי שהן לא תפרחנה מראשך ותצטרכי להשמיע מחדש את אותו הקטע) וחוזר חלילה.

We all got lucky and the token flashed in someone's mind years later, and some record companies decided to make life easier for music teachers to attach the lyrics to albums. It made my life easier, too, since I no longer needed to record a song and suffer with copying the words in the form of play-stop-write down quickly (so that they would not budge from your head and you would have to re-play the same piece), and so on and on, repeating.

הקרובות אלי בגיל, זוכרות מן הסתם את ההשכמה של 6:20 בבוקר, את ההתעמלות הקלה של מיכאל בן חנן בתוכניתו ברדיו, ולאחריה המוזיקה הקלסית שליוותה אותנו במהלך ההכנות לקראת היציאה לבית הספר. השכלה בתחום הקלסי לא רכשתי אז, להפך – מבחינתי, היתה זו מוזיקה מעצבנת, משעממת, לא מעניינת, ודאי לא מרעידת אמות הספין כמו זו שיצאה מהביטלס. אומרים, שמה שאדם שומע בילדותו, זה מה שהוא לוקח איתו לחיים. לא ממש מדויק – תלוי בנסיבות. השעמום מהמוזיקה הקלסית ההיא ששודרה אז ברדיו, היה כל כך נורא, שלקח לי שנים עד שהתאוששתי ממנו.

Those who are close to my age, probably remember the awakening of 6:20 in the morning by Michael Ben Hanan's easy exercise program on the radio, followed by the classical music that accompanied our preparations for going to school. I didn't acquire classical education at the time by listening to it on the radio, on the contrary – as far as I was concerned, it was irritating, boring, uninteresting music, certainly not shaking one's soul as it had been with the music came from The Beatles. They say that what a person hears in his/her childhood is what he/she takes with them to life. Not exactly accurate – depending on the circumstances. The boredom From the classical music that was broadcast on the radio then, was so terrible that it took me years before I recovered from it.

את ההשכלה המוזיקלית הקלסית האמיתית שלי רכשתי רק בגיל 14, בשיעורי המוזיקה של מורי הדגול אריה רופאיזן. היתה זו תקופה הזויה, אך נפלאה. פתאום נפתחו בפני דלתות קסומות ומרתקות שלא ידעתין לפני כן. בתקופה שלימד את באך, שבקסמו נשביתי, התנגן ברדיו השיר שהיה להיט גדול, Concerto Pour Une Voix (קונצ'רטו לקול אחד) בביצועה של Danielle Licari והייתי בטוחה שהמנגינה היא עיבוד מהמוזיקה הקלסית של באך. שנים לאחר מכן, למדתי שהזמרת אכן מבצעת גם מוזיקה קלסית, אך שמחתי לשמוע את קולה הערב במוזיקה לסרט הנפלא "13 יום בצרפת" (של הבמאי הדגול קלוד ללוש).

My real classical musical education was acquired only at the age of 14, in the music lessons of my great teacher Arieh Rufeisen. It was a hallucinatory but wonderful time. Suddenly magical doors opened to me that I didn't know before. During the time he taught Bach, a composer I was captivated by, the song "Concerto Pour Une Voix" (Concerto for One Voice) by Danielle Licari was played on the radio (it was a big hit in Israel), and I was sure that the melody was an adaptation of Bach's classical music. Years later, I learned that the singer does indeed perform classical music, but I was happy to hear her lovely voice in the music for the wonderful film "13 Jours en France" (13 Days in France) (by the great director Claude Lelouch).

י. ס. באךאריה על מיתר סול

J. S. BachAir on a G string

מלבד המוזיקה עצמה, יש בהגשתה את היכולת לקרב או להרחיק את השומעות. מהאזנה לתחנת קול המוזיקה של קול ישראל בעבר, הבנתי שאינני מוצאת שם ענין. הגשה משמימה שממאיסה את ההאזנה, שלא לדבר על בחירת המוזיקה. מישהו פעם תאר זאת במלים פשוטות ומפורשות: "הקונצרטים המשעממים של קול המוזיקה". נכון, לא כל מוזיקה מרטיטה את המאזינות לה, אבל למה לבחור ברצף את כל השעמום בבת אחת, למה לא לפזר? חבל, כי יש במוזיקה הזו פנינים רבות וצריך לתת את מלאכת ההגשה לאדם שבאמת מבין במוזיקה, אוהב אותה וגם יודע להגישה.

In addition to the music itself, the way it is presented has the ability to bring the listeners closer or keep them away. Listening to the Voice of Music of Kol Yisrael in the past, I realized I was not interested. A dull presenting that makes listening impossible, not to mention the choice of music. Someone once described it in simple and explicit words: "The boring concerts of the Voice of Music." True, not all music vibrates the listeners, but why choose all the boredom at once, why not spread? Too bad, because there are many pearls in this music and you have to give the presenting job to someone who really understands music, loves it and also knows how to present it.

כאלה הם המגישים ב-Classic FM, התחנה אליה היה לי התענוג להתוודע לפני כמה שנים, עת הגעתי לראשונה ללונדון. המארחת, חובבת נלהבת של מוזיקה, הציגה בפני את תחנות הרדיו האהובות עליה ונשביתי בקסם של ההגשה, בהסברים הקצרים ובעיקר – במוזיקה שהושמעה, שהיתה מלהיבה ומדהימה. שוב נפתחו בפני דלתות קסומות.

חפירות:

  1. Danielle Licari  – המיטב ביוטיוב
  2. יוהאן סבסטיאן באך ויקיפדיה
  3. Danielle Licari ויקיפדיה באנגלית
  4. קלוד ללוש ויקיפדיה
  5. אתר התחנה המצוינת Classic FM

Diggings:

  1. Danielle Licari – the best on YouTube
  2. Johan Sebastian Bach Wikipedia
  3. Danielle Licari Wikipedia
  4. Claude Lelouch Wikipedia
  5. Classic FM site
  6. The Armed Man – Benedictus Karl Jenkins

 

רדיו

פעם, כפי שאני אוהבת להזכר ולהזכיר, לא היתה טלויזיה, אלא רק רדיו. בהתחלה זה היה כדי להעביר מידע למאזינים ומדי פעם גם לבדר אותם במוזיקה כזו או אחרת. מי זוכרת את התעמלות הבוקר של מיכאל בן חנן שהעירה אותנו ללא רחמים אחרי החדשות של 6 בבוקר ואחריה את הקטעים המוזיקליים הקלסיים שליוו אותנו בהכנות לקראת היציאה לבית הספר?

והיו התסכיתים! איך היינו צמודות, משפחות-משפחות, אל פול טמפל ואחר כך אל משפחת שמחון! קשה לדמיין את זה לחושך המציאות העכשוית, שהתרבות ממש בשפל, אבל המוני בית ישראל נהגו להאזין בשקיקה לדברים הנפלאים ההם. אריאל הירשפלד, במאמרו ימי הרדיו, מספר כי קול ישראל לא שמר את הקלטות התסכיתים. לא להתרגז? הרי הורינו שילמו את האגרה כבר אז!

בחלוף השנים, הפסקתי להאזין לחדשות והקשבתי רק לתחנות ששידרו מוזיקה. חבל שזו היתה מלווה בפרסומות מעצבנות, אבל הרי אין דברים מושלמים בחיים. במהלך השנים היתה חלוקה מעניינת ביני לבין דור היורשים: אני הייתי מאזינה בעיקר לרדיו וקצת לאוסף התקליטים שלי (ואחר כך לקסֵטות ולדיסקים) והם האזינו לקלטות שלהם. אחר כך הם נצמדו לדיסקים ואני מצאתי את עצמי מדלגת על ההאזנה לרדיו במשך שעות רבות ביום ומפעילה את הפטיפון ואת נגן התקליטורים, כי בלי מוזיקה אינני יכולה לעבוד. מסתבר, שבלי שנרגיש, סולקה המוזיקה הטובה מהרדיו (פרט לתכניות אזוטריות מעטות) ונותרנו עם בליל מעצבן.

בראשית (1973) היתה תחנת קול השלום, ששידרה מוזיקה שונה ממה ששמענו ברדיו הישראלי עד להקמתה. מי זוכרת את רצועת "עם שקיעת החמה" (Twilight Time) ששודרה אחרי שאייבי קרא לשלום בין העמים ("עם שקיעת החמה תפסיק תחנת קול השלום את שידוריה למשך 30 שניות, לזכר קורבנות האלימות באזורנו ובעולם כולו")? מי שאין לה עכשו צמרמורת, ודאי לא שמעה זאת ונולדה מן הסתם ה-ר-ב-ה אחרי.

אחריה (1976), קמה רשת ג' והיתה לאורים והתומים למוזיקה חדשה מהעולם. קריָיניות מצוינות כמו שמירה אימבר ואורלי מורג, ששידרו מוזיקה "אחרת" בנימה אישית ופחות מכופתרת, ריתקו אותי לתוכניותיהן ובאמצעותן גיליתי שיש הרבה עושר צלִילִי מעבר לשירי "אנו באנו". היו גם תוכניות של אלבומים שלמים, שתענוג היה להקליט ולשמור לשמיעה חוזרת וחוזרת ונשנית עד כדי שחיקת הטייפ והקסֵטות (קלטות בלשון ילדינו) שלו. קשה להאמין שזה היה, אחרי שהתחנה הפכה למה שהיא כיום.

בגלי צה"ל (ובהמשך בגלגל"צ), שידרה אורלי יניב את המוזיקה הכי-הכי מעניינת, הן בימי השבוע בשעות היום וגם ביום ששי בין חצות לשתיים לפנות בוקר, מיד אחרי התוכנית "עשן בעינייך" של גדי ליבנה. הייתי פורשת לישון מיד אחרי סעודת השבת כדי שאוכל לקום רעננה ולשבת עם האוזניות על מנת שלא אעיר את הישנים בדממת הבית. היתה לה גם תכנית ראיונות מרתקת, "פגישה יומית", שעבורה הייתי מוכנה לוותר על שנת הצהרים. בין היתר, אני זוכרת את הראיון עם המשורר אשר רייך ("אשה בודדה היא קצת אשה והרבה בדידות קשה"). הלואי ואפשר יהיה למצוא אותן ולהעלות לאינטרנט. גם כדי ללמד את הקריינים הנבובים וחסרי הסבלנות של היום מהי תרבות שיחה, מהי הקשבה ואורך רוח לשמוע תשובות מלאות בלי לזרז את הדובר לקצֵר. ממש לא ברור לי למה בכלל מזמינים מרואיינים לאולפן אם אין זמן לשמוע את תשובותיהם. אולי ישנן כאלה הזוכרות את השאלה הארוכה כאורך הגלות ששאל איזה יורם אחד את פרופסור ישעיהו ליבוביץ' וזה האחרון המתין בסבלנות לסימן השאלה וכשזו סוף-סוף הגיעה, לגם הפרופסור הנכבד מכוס התה שלפניו, הרהר בכובד ראש בתשובתו, לגם שוב מן התה ולאחר מספר רגעים ענה במלה אחת… אני חושבת שהיום היו גאים בו עד מאוד על כך.

סימן ההכר לתוכניות של אורלי יניב היה המוזיקה של רביב גזית. שנים אחר כך, כשהילד שלי יהיה בצבא וישמע בזמן ארוחת צהרים את נעימת הפתיחה של תוכניתה הבוקעת מהטרנזיסטור, הוא יספר לי על כך ויגיד שחש את הבית, כי זו "המוזיקה של אמא". אני גאה בהחלט על שעד היום זה מושג מפתח במשפחתנו ואני מקוה שהשפעתי לטובה על טעמם המוזיקלי של ילדַי.

בהשראת הרדיו (ודברים נוספים) כתבתי את ספרי הראשון, סגול, העוסק בסיפור אהבה בין קריינית למאזינה. חלום חיי היה להיות קריינית ברדיו.

אז היה אחרת: הן משום שלא היו תחליפים ראויים והן משום שאנשים עבדו עם כל הלב ונהגו לתת תמורה לאגרה. היום, בגלל שתרבות החפיף וחוסר הסבלנות להקשיב פשה בכל חלקה טובה – התוצאה העגומה היא שרוב הקריינים באים לעבודה ומעטים הם אלה שבאים באמת לעבוד כי הם אוהבים את העבודה שלהם, למרות השכר המביש. צריך לאהוב את זה, משום שלא קל להכין תוכנית שתיגע במאזינים. כשהקריָן עושה את עבודתו נאמנה והוא גם במצב רוח טוב – אפשר לחוש את ההשראה במוזיקה שהוא משדר וזה סוחף את המאזינים.

למדתי, שעם השנים נעלמים כל אלה שהמלצתי עליהם ומקומות שאהבתי – נגוזו ואינם יותר. לכן אני נמנעת מלנקוב בשם הקריין היחיד שאני עדיין מאזינה לו היום ב-88FM, למה להתגרות בגורל? אני עוד מעוניינת לשמוע את המוזיקה שהוא משדר, גם אם זו רצועה בודדת במהלך היום. הנושא של רצועות השידור של השדרנים/ות, גם הוא עגום, לטעמי. בתחנות רדיו המכבדות את עצמן, באים הקריינים לעבוד לפחות לשלוש שעות (אחרי שהם שוקדים על ההכנה זמן דומה ויותר). מגוחך בעיני לבוא לשעת עבודה או לזגזג בין רשתות ולא להתרכז בתוכנית אחת. רדידות כבר אמרתי?

פעם, הייתי פותחת רדיו וזה היה משמש לי השראה לאורך כל היום. היום, אם אני רוצה להתרכז, אני מאזינה בעיקר לתחנות באינטרנט ואם אני רוצה להתעלות ולעוף – אז למוזיקה באייפוד, אליו העברתי את השירים שאני הכי אוהבת מתוך הדיסקים הרבים שצברתי. אני מקוה שזה יחיה לנצח, כי אפל הארורים החליטו לסגור את הגן שלהם ואי אפשר להעביר כלום מהמכשיר למחשב, רק מהאיטונס למכשיר, כך שזה המקום היחיד בו נשמרה המוזיקה עליה טרחתי במשך שעות. המוזיקה הזו באמת יחודית במונחים של היום, כפי שהתבטא לועזי אחד בשפה ברורה ונוקבת:

"Man, there sure was a lot of world class music in the 70's. WTF  happened?"

בקיצור מאוד:

תודה לגדי ליבנה הנפלא (שחבל מאוד שאין לו תוכנית קבועה) על שידור Nightporther אתמול בבוקר. איך אמר: "אמנם לפני 40 שנה, אך יפה-יפה". זאת תמצית המוזיקה בעיני.

ועוד קטע עדין ומדהים בעוצמתו (מתאבן לרשומה שאני מכינה על להקת פוקוס ההולנדית)

נעים באוזן:

  1. נעימת פול טמפל האנגלית (לא ממש עושה צמרמורת, למרות שיש אנגלים שיעידו אחרת)
  2. נעימת פול טמפל בתרגום הישראלי (מעבירה חלחלה עד עצם היום הזה!) לא מצאתי! אך אני עדיין מנסה לדוג
  3. תחנת קול השלום להאזנה באינטרנט
  4. תסכיתים ברדיו אלי אשד באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה