ארכיון תג: corrupt politicians

סערה סביב Storm Around

גן המייסדים Founders' Garden

גן המייסדים   Founders' Garden

מאז הבחירות בישראל, אנחנו עדות לכל מיני משברים וקשקושים. אני לא בעסק.

Since the elections in Israel, we have witnessed all kinds of crises and scandals. I'm not a part of it.

ישבתי על ספסל בגן. קודם לכן קניתי לי מנה צמחונית טעימה מהמסעדה הסינית שבקניון. המנה ענקית ואי אפשר לקנות רק חצי ממנה, כך שארזתי מראש חצי מהמנה כדי לאכול מחר. לא התחשק לי לסעוד את לבי בהמולה שבקומת האוכל והעדפתי לחצות את הכביש ולשבת על ספסל בגן המיסדים. שם שקט ונעים וגם נקי יחסית, שלא כמו בשאר המקומות בחדרה.

I sat on a bench in the garden. I had previously bought me a delicious vegetarian dish from the Chinese restaurant in the mall. The dish is huge and it's not possible to buy only half of it, so I packed up half the portion in order to eat tomorrow. I did not feel like eating my dinner in the din of the dining floor, so I preferred to cross the street and sit on a bench at the Founders' Garden. It is quiet there and relatively clean, unlike other places in Hadera.

הוצאתי מתוך התיק את חצי המנה שהתכוננתי לאכול על הספסל וסידרתי אותה בצורה נוחה לאכילה. אני אוהבת אורז, תפוחי אדמה ואפילו התחלתי לאהוב גם את הנודלס שלהם. על הכל היה שפוך רוטב טעים. לקחתי את הירקות המאודים שהמוכרת שמה לי בנדיבות בצלחת גדולה נפרדת וערבבתי אותם עם האורז. אני אוהבת לאכול כל דבר בנפרד, כך שתכננתי לסיים את האורז ולעבור לנודלס שגם אותו אשביח עם הירקות המאודים.

I took the half portion I had prepared to eat on the bench out of the bag and arranged it comfortably for eating. I love rice, potatoes and I even started to like their noodles. A delicious sauce was poured on them. I took the steamed vegetables the saleswoman generously placed on a large separate plate and mixed them with the rice. I like to eat everything separately, so I planned to finish the rice and move on to the noodles which I would also upgrade with the steamed vegetables.

"בתאבון לך! אולי אפשר לשבת לידך?" קול זר. אני מרימה את עיני ורואה אישה מבוגרת ממני בכמה שנים טובות שנראית נחמדה וסבירה.

"תודה רבה!" אני ממלטת בקושי מפי המלא ומחוה לה לשבת כרצונה.

"זה נראה טעים!" היא אומרת.

"מממ", אני ממלמלת ובולעת את שבפי. "זה טעים מאוד-מאוד. רוצה קצת?" היא מביטה בי בפליאה. "מה?" אני שואלת.

"את מוכנה לתת לי משלך?" הפליאה עדיין ניכרת בארשת פניה וגם בקולה.

"משלי הספציפי הזה – לא, אבל יש לי את החצי השני של המנה הזו. הם מוכרים מנות ענקיות שאיני מסוגלת לאכול בבת אחת ולכן ארזתי את החצי השני. גם פלאפל אני קונה רק חצי מנה משום שאיני מסוגלת לגמור מנה שלמה."

"אוכלת כמו ציפור", היא ממלמלת. אני נזכרת באמי שנהגה לרדוף אחרי עם הבננה ושאר מאכלים כשהיא מקוננת על שאיני אוכלת דבר.

"Bon Appetit to you! May I sit next to you?" A strange voice. I look up and see a woman who is quite older than me, and looks nice and reasonable.

"Thank you!" I barely let out of my full mouth a few words and gesture to her to sit down at will.

"It looks delicious!" She says.

"Mmm," I mumble and swallow the food in my mouth. "It's very-very tasty, want some?" She looks at me in amazement. "What?" I ask.

"You are willing to give me yours?" The wonder is still evident in her expression and in her voice.

"From this specific mine – no, but I have the other half of this dish. They sell huge portions which I can't eat at once, so I packed the other half. I also buy only half a falafel because I can't finish a whole portion."

"Eating like a bird," she mumbles. I remember my mother who used to chase me with the banana and other foods while lamenting that I don't eat a thing.

הושטתי לה את האריזה, היא לקחה ואכלה בתאבון. נחמד לאכול בצותא ולא לבד.

"תודה לך!" אמרה.

"אין בעד מה", עניתי. היא הביטה בי מהצד, לועסת את מנתה לאט. הבטתי בה חזרה. "טעים, אה?"

"מאוד! ממש תודה לך!" לא הבנתי למה היא מודה לי כל כך הרבה. לולא סיפרה לי (אחרי שנדנדתי לה ממושכות), לא הייתי מנחשת. היא ניצולת שואה, בקושי מתקיימת מקצבת הביטוח הלאומי הזעומה שלה. "שלא תחשבי שאני נוהגת להתישב ליד אנשים במטרה שיתנו לי אוכל. עברתי פה כי בבית מחניק. אין לי מזגן ואיני מעזה להדליק את המאוורר, כי עלי להקפיד על חשבון החשמל שלא יהיה לי גבוה. לא קל."

I handed her the package, she took it and ate with appetite. It's nice to eat with someone and not alone.

"Thank you!" She said.

"There's nothing for it," I replied. She looked at me from aside, chewing her food slowly. I looked back at her. "Delicious, ha?"

"Very! Thank you, really!" I did not understand why she thanked me so much. If she had not told me (after I kept nagging her for a long time), I would not have guessed. She is a Holocaust survivor, barely subsist on her meagre social security pension. "Don't think that I usually sit next to people expecting them to give me food. I passed her because it’s suffocating in the house. I don't have an air conditioner and I don't dare turn on the fan, because I have to be careful with the electricity so the bill won't be high. It's not easy."

במשפט אחד:

בזמן שאכלנו בכיף, היא עדכנה אותי בסערה הפוליטית המתחוללת. לא שעניין אותי, למרות שדבריה היו דברי טעם, אך חשתי שהיה לה צורך לדבר, אז הקשבתי לה.

In one sentence:

While we were eating leisurely, she informed me of the political storm the county is going through. Not that I was interested, though her words were sensible, but I felt she needed to talk, so I listened to her.