ארכיון תג: curator Chava Gadish

תערוכת סימני הסתו נפתחה הערב  Autumn Signs Exhibition Opened Tonight

תערוכת סימני הסתו נפתחה הערב בחגיגיות. אני אוהבת את ההתכנסות הזו עם האמניות, האמנים והמוזמנות/ים.

The Autumn Sign Exhibition opened this evening with festivity. I love this gathering with the artists and the invited guests.

תמונה קבוצתית של האמניות Group photo of the artists

תמונה קבוצתית של האמניות/ים המשתתפות/ים   Group photo of the participating artists

נחמד מאוד שראש העיריה הגיע וכיבד אותנו בנוכחותו יחד עם סגנו והמשנה, מה שמעיד על החשיבות שמיחסים קודקודי העיר לאמנות. כבר מבורך. אני מיחלת שהתערוכות תימשכנה זמן רב יותר ותמשוכנה יותר קהל.

It is very nice that the mayor came with his deputies, honouring us with their presence, indicating the importance of the city's vertices to art. Already blessed. I wish the exhibitions would last more time and draw more audience.

הפעם, יצרתי קומיקס (לא נראה לי שהמושג 'עֲלִילוֹן' יתפוס בעברית). בילדותי, זה לא היה להיט בארץ. מה שפרח בארצות העולם, לא ממש תפס אצלנו. אין לי מושג למה. אני יכולה לשער שמשום שהקומיקס התחיל בתור משהו קומי, שנועד להצחיק, זה לא יכול היה להשתלב באוירת הנכאים ששררה במדינה הצעירה שאך זה קמה. גם האודים שניצלו מהשואה שלא יכלו לשמוח, לא מצאו בקומיקס משהו אליו היו יכולים להתחבר. יחד עם זאת, מעניין לציין שהקריקטורות דוקא הצליחו פה.

This time, I created comics. As a child, it was not a hit in Israel. What blossomed in the other countries didn't really catch here. I have no idea why. I can guess that because comics started as something funny, that meant to make the readers laugh, it could not fit into the atmosphere of sadness that prevailed in the young state that had just arisen. Also, the Holocaust survivors who could not rejoice, did not find in comics something they could connect with. However, it is interesting to note that caricatures have succeeded here.

כשהגיע הקול הקורא עם ההנחיות להצעת עבודות לתערוכה, חשבתי לצלם אנשים בסתו חייהם, כי זה הרי נושא התערוכה. לא היה לי רעיון מוגדר, רק משהו כללי. חשבתי ללכת לאחד ממרכזי היום לקשיש שיש לנו בחדרה ולצלם את הנוכחים בפעילויותיהם. היקום כיוון אותי למקום שונה והרבה יותר משמעותי, לדעתי.

When the public appeal came with the guidelines for suggesting works for the exhibition, I thought of photographing people in the autumn of their lives, because that was the theme of the exhibition. I had no definite idea, just something general. I thought about going to one of the Day Centres for Seniors we have in Hadera to photograph the people in their activities. The universe directed me to a different and much more significant place, in my opinion.

יום אחד הצטרכתי לבקר בסניף הבנק שלי כדי להזמין פנקסי שיקים ונתקלתי בקבצן שישב על הסף וקיבץ נדבות. בלי לחשוב הרבה, ידעתי שיש לי את הנושא שלי עבור התערוכה. ביקשתי את רשותו לצלמו ונדברנו שאבוא שוב עם המצלמה ונראה מה יצא מהצילומים. לטעמי, אלה יצאו מצוינים. הייתי מרוצה מאוד מהתוצאות.

One day I had to visit my bank branch to order check books, and I came across a beggar sitting on the verge, begging. Without thinking much, I knew I had my theme for the exhibition. I asked for his permission to take his photos and we agreed that I would come with my camera again and we would see what would come out of the photographing. In my opinion, these turned out excellent. I was very pleased with the results.

לקראת ובזמן הצילום לא חשבתי על קומיקס. חשבתי יותר בכיוון של פוטומונטז' שבזמן האחרון מצאתי את עצמי יוצרת יותר ויותר. אני רואה בזה סוג של התפתחות שלי כאמנית: לא "רק" צילום תמונות, אלא עיבודן ליצירות מורכבות יותר. כשבחנתי את התמונות, עלו לי הטקסטים בראש כמעט באופן מיידי ונוצרה היצירה. שמחתי כשזו מצאה חן בעיני האוצרת והיא אישרה לי להציגה בתערוכה.

Ahead of and at the time of photography, I was not thinking of comics. I thought more in the direction of photomontage that lately I have found myself creating more and more. I see this as a kind of my development as an artist: not "just" taking photos, but processing them into more complex works. When I looked at the photos, the texts came to my mind almost immediately and the work was created. I was delighted when the curator liked it, and she accepted it for the exhibition.

פעם הייתי צבע, קומיקס ,I used to be a painter comics

פעם הייתי צבע, קומיקס   I used to be a painter, comics

במשפט אחד:

היה ערב מהנה מאוד-מאוד.

In one sentence:

It was a very much enjoyable evening.

תערוכה חדשה לפנינו   A New Exhibition Ahead of Us

תערוכה חדשה מתרקמת A new exhibition is being formed

תערוכה חדשה מתרקמת   A new exhibition is being formed

בכל פעם שתערוכה חדשה מתרקמת, זה עושה לי כיף בלב. אני מתרגשת.

Each time a new exhibition is being formed, it feels my heart with joy. I'm excited.

הקירות הריקים מתמלאים אט-אט ביצירות של האמניות והאמנים. האוצרת יוצרת תערוכה חדשה. מרתק!

The empty walls are slowly filling up with the works of the artists. The curator creates a new exhibition. It's fascinating!

האוצרת בוחנת את היצירות   The curator examines the works

האוצרת בוחנת את היצירות   The curator examines the works

מעולם לא היה לי חוש לעיצוב. זה לא נמנה על כשרונותי, מה לעשות? אני רק יכולה לראות יצירה מוגמרת ואז להביע את דעתי בהתאם לטעמי, כמובן. אין זה אומר שדעתי היא הקובעת או היחידה הנכונה. יצירות הן ענין של טעם, לפעמים נרכש.

I never had a sense for design. It's not one of my talents, what can I do? I can only see a finished piece and then express my opinion according to my taste, of course. This does not mean that my opinion determines or is the only right one. Works of art are a matter of taste, sometimes acquired.

הקומיקס שלי עם שאר התמונות My comics among the other pictures

הקומיקס שלי עם שאר התמונות   My comics among the other pictures

אני עומדת משתאה נוכח היכולת של האוצרת ליצור תערוכה משלל היצירות הדי שונות זו מזו. צריך לזה כשרון. לאצור זה יצירה בפני עצמה, כמו לקחת צלילים ולאגוד אותם לכדי יצירה אחת. מדהים!

I am amazed at the curator's ability to create an exhibition from the variety of works which are quite different from one another. It needs talent. Curating is an art in itself, like taking sounds and bind them into one musical work. Incredible!

היצירות נתלות The works are being hung

היצירות נתלות   The works are being hung

במשפט אחד:

תערוכה נוספת הולכת ומתרקמת לנגד עינינו.

In one sentence:

Another exhibition is being formed before our eyes.

תערוכת סימני הסתו   Autumn Signs Exhibition

Invitation to the Autumn Sign Exhibition

הזמנה לתערוכת סימני הסתו   Invitation to the Autumn Signs Exhibition

יוזמה ברוכה בעיר חדרה, לאסוף את האמניות/ם בגיל הסתוי ולהציג מעבודותינו.

A blessed initiative in the city of Hadera, to gather the artists at their autumn age and present our works.

מתוך הקול הקורא

הקונספט:

המעבר מהקיץ היבש אל הסתו, מסמלת את השינויים וההתחדשות לקראת השנה החדשה. תאורת הסתו הרכה, השמש הנעימה, וצבעי הזהב בשדה יוצרים מצע אידיאלי להתחדשות בכל המובנים. המושג סתיו מציג תקופת מעבר גם בחיי האדם. אפשר לראות את המעבר מהעבודה אל הגמלאות כתקופת הסתו. האדם היה פעיל עד עכשו, טרוד ועסוק כל הזמן, מבלה שעות רבות בעבודה, דואג לפרנסת המשפחה ולגידול הילדים. פתאום הוא מתפנה מעבודתו ויש לו זמן.

לרגע, קצת עצוב, קודר, מה יעשה עכשו? אבל די מהר הוא מוצא ענין חדש במשפחה המורחבת ובנכדים. הוא פוגש אנשים ועיסוקים חדשים, התנדבויות, חוגים והחיים מתחילים להתעורר ולקבל משמעות חדשה יחד עם אריכות ימים.

הנה אנחנו מתחילים מעגל חיים חדש, מחזור נוסף.

From the public appeal

The Concept:

The transition from the dry summer to the fall, signifies the changes and renewals towards the new year. The soft autumn lighting, the pleasant sun, and the golden colours in the fields create an ideal substrate for renewal in every way.

The term autumn represents a transitional period in human life as well

You can see the transition from work to retirement as the fall period. People have been active until now, busy and hectic all the time, spends many hours at work, taking care of supporting the family and raising the children. Suddenly vacating of their job and having time.

They are a bit sad, gloomy for a moment, what will they do now? But soon they find new interest in the extended family and grandchildren. They meet new people and occupations, volunteering, circles, and life starts to come to life and gain new meaning along with longevity.

Here we start a new life cycle, another cycle.

הזמנת תערוכת סימני סתו, שמות האמניות Invitination for Autumn Signs Exhibition, the names of the artists

הזמנת תערוכת סימני סתו, שמות האמניות   Invitination for Autumn Signs Exhibition, the names of the artists

אנו רוצים לזהות בתוך הקהילה המקומית אמנים גמלאים שיצרו יצירה שמסמלת את הסתו בטבע וגם את הסתו בחיי האדם. יצירה של  התחדשות בחיים בכל המובנים, של מחזוריות ושל התחלות חדשות.

כל תחומי היצירה אפשריים: קרמיקה, פסיפס, ויטראז', קולאז', מסיכות, אוריגאמי, פימו, ניפוח זכוכית, עבודות מתכת, עץ או נייר, לבוש, קליעה, אריגה, רקמה, סריגה ושירה.

We wish to identify within the local community retired artists who created a work that symbolizes autumn in nature and also autumn in human life. Creating a renewal of life in all respects, of cycles and new beginnings.

All creative areas are possible: ceramic, mosaic, stained glass, collage, masks, origami, fimo, glass blowing, metalwork, wood or paper, clothing, braiding, weaving, embroidery, knitting and singing.

התמונות מחכות לתלייתן The pictures are waiting to be hung

התמונות מחכות לתלייתן   The pictures are waiting to be hung

במשפט אחד:

זו יוזמה מבורכת מאוד. אני הכנתי קומיקס.

In one sentence:

This is a very blessed initiative. I made a comics.

תערוכת קיץ הכי ישראלי הסתימה The Most Israeli Summer Exhibition Ended

קירות ריקים ואני Enpty walls and me

קירות ריקים ואני   Enpty walls and me

עוד תערוכה הסתימה. שוב קירות ריקים, חשופים.

Another exhibition ended. Again empty, bare walls.

האוצרת עוברת ותולשת את הפתקאות עם שמות היוצרות והיצירות. אני מקדימה אותה בטרם תשליך לפח האשפה ותולשת את שלי למשמרת. אני מדביקה אותן מאחורי התמונות כדי לציין שאלה היו בתערוכה. הפועלים שולפים את המסמרים מהקירות, מבריגים החוצה את הברגים. אחר כך הם מכסים בגבס את החורים שנותרו כשהם משתמשים במכשירים דקים, מעין אִזמלים שטוחים, לא בכלים שהפועלים הערבים שהיו לי היו נהגו להשתמש.

The curator goes through the notes with the names of the creators and creations and tears them off. I precede her and tear of mine before she would throw them in the trash. I'm keeping mine. I paste them behind my pictures to indicate that they were on the exhibition. The workers pull the nails from the walls, unscrew the screws. Then they cover the remaining holes with plaster using thin, flat chisels, not the tools used by the Arab workers I used to have.

מפליא אותי איך בכל פעם מחדש הם שבים וחוזרים על אותן פעולות של הוצאת המסמרים והברגים וכיסוי החורים בגבס, במקום להשאיר את הדברים כפי שהם עד לתערוכה הבאה, אז אפשר יהיה להחליט אם לחורר חורים חדשים, אם לאו. לא חבל על הזמן שמושקע בזה ועל הכסף?

It amazes me how each time they repeat over and again the same operations of removing the nails and screws and covering the holes with plaster, rather than leaving things as they are until the next exhibition, then the curator will decide whether to punch new holes, or not. Isn't it a waste of time and money spent on this?

בעוד הפועלים משקיעים את זעת אפם בעמל המיותר הזה והאוצרת פוקחת עליהם עין, ישבנו כמה אמניות יחד איתה וניהלנו שיח גלריה מרתק. בכל פעם שתערוכה מסתימת, אני אוהבת להשאר עד הסוף ולהשתתף בשיחות המרתקות הללו. אותי הן מעשירות, מאלפות ומלמדות. תמיד אהבתי ללמוד דברים חדשים וזו הזדמנות להחכים על עולם חדש שלא הכרתי עד חודש מארס השתא, עת השתתפתי בתערוכה הראשונה שלי, "אישה מוזה".

While the workers were investing their sweat in this unnecessary labour and the curator was keeping an eye on them, a few of us, artists, sat down and had a fascinating gallery talk. Whenever an exhibition ends, I like to stay to the end and participate in these fascinating conversations. To me, they enrich, teach me and I acquire new knowledge. I have always loved learning new things and this is an opportunity to gain insights about a new world that I did not know until March this year, when I participated in my first exhibition, "Woman Muse".

הפועלים סיימו את מלאכתם והלכו. נשארנו עוד קצת. היה קשה להפרד מן המקום הזה בו תלויות היו יצירותינו בשלושת השבועות האחרונים. הקירות ניבטו אלינו ריקים, אולי אפילו עצובים. אלה קירות, הזכרתי לעצמי, אי אפשר לדעת מה הללו מרגישים, אם בכלל. אלה קירות שנבנו בידי אנשים, לא דברים שחיים. אמרתי פעם לביאטריס שהקירות הריקים הללו, אחרי שמורידים מהם את התמונות, נראים עצובים ולדעתי יש להם בכל זאת נשמה, משום שהאנשים שבנו אותם השקיעו בהם מעצמם. אני זוכרת את המבט העמוק שנעצה בי, במעין הערצה כשאמרה: "נו, מה אפשר לצפות מסופרת מלבד דמיון?"

The workers finished their work and left. We stayed a little longer. It was difficult to separate from this place where our creations hung for the last three weeks. The walls looked at us empty, perhaps even sad. These are walls, I reminded myself, you can't tell what they feel, if any. These are walls built by people, not living things. I once told Béatrice that these empty walls, after taking down the pictures, look sad and I think they still have a soul, because the people who built them invested themselves in them. I remember the deep gaze she was staring at me, with a kind of adoration when she said: "Well, what can you expect from a writer besides imagination?"

במשפט אחד:

מישהי בגלריה אמרה שמבחינתה, מביעים הקירות הריקים פוטנציאל. יש משהו בדבריה.

In one sentence:

Someone in the gallery said that as far as she was concerned, the empty walls were showing potential. There is something in her words.

אה, את לסבית Ah, You Are A Lesbian

אמנית לסבית ??? A lesbian artist

אמנית לסבית ???? A lesbian artist

אני ליד תמונה שלי התלויה בתערוכת "חוף הים שלנו"המוצגת בעיריית חדרה Me next to my picture hanging at "Our Seaside Exhibition" displayed at Hadera municipality

 

השמיים לא נפלו, למרות שמספר אנשים התנשפו בתדהמה די רבה. חלק גם בשמחה לאיד. חלק בלעג. היו שם כמה תגובות לא נעימות כלל.

The sky did not fall, though some people gasped in astonishment. Partly gloating. Part of mockery. There were some very unpleasant reactions.

כשאני מגיעה למקום חדש ועלי להציג את עצמי, לעולם איני אומרת, "שמי שרון ואני לסבית", למרות שלפעמים זה מאוד מתבקש ולוא רק כדי לנַעֵר את הנוכחים. אני מעדיפה לראות קודם כל מי לטובת מי, מי נגד מי, מי אדיש לנושא ומי עלול להזיק לי. תחקיר מוקדם לא מזיק אף פעם. זו ישראל, מדינה מפגרת ברמות, עם דעות קדומות ושנאה עיוורת לזולת שאינו דומה לך. תמיד מומלץ להזהר.

When I come to a new place and have to introduce myself, I never say, "My name is Sharon and I am a lesbian," although sometimes it is very required, if only just to agitate those present. I prefer to see first who is for whom, who is against whom, who is indifferent to the subject and who might harm me. An early research never hurts. This is Israel, a very backward country, with prejudice and blind hatred for others who are not like you. It's always recommended to be cautious.

אני משתדלת כמיטב יכולתי לא להתחבר לקבוצות של מתנדבים וגם לא מתנדבות. המלה 'התנדבות' עושה לי חררה ברמות. נסיוני עם ארגונים התנדבותיים לא היה מוצלח אף פעם, וזאת בלשון המעטה. מה שאני חויתי היה לא טוב: זלזול בזמן של הזולת, זלזול בעמידה ביעדים, זלזול בהבטחות שניתנו והתנהלות לא נכונה באופן כללי. לא מתאים לי. זה מצד אחד. מצד שני, מרתיח אותי שבמקום שהממשלה תשים את הכסף הנחוץ, זה הולך למקומות מפוקפקים במקום להיטיב עם העם שזקוק לזה. דברים כמו בטחון תזונתי, דיור נאות במחיר סביר, חינוך חינם עד לסיום תואר ראשון, תרופות לכל מחלה ולא הקשקוש הנורא הזה של "סל הבריאות", שאדם צריך להיות בר מזל לחלות במחלה שהתרופה לה נמצאת בסל. את כל אלה ועוד – צריכה הממשלה לספק ולא שהתושבים יזדקקו לנדבות חס וחלילה, כפי שקורה לנו תחת שלטון השרלטן ושריו המושחתים.

I try my best not to connect with groups of volunteers. The word 'volunteering' gives me rashes all over me – head to toe. My experience with voluntary organizations has never been successful, to say the least. What I was experiencing was not good: contempt for others' time, disrespect for meeting goals, disrespect for promises made, and misconduct in general. Not for me. It's on the one hand. On the other hand, it infuriates me that instead of the government putting the necessary money, it goes to dubious places instead of benefiting the people who need it. Things like food security, decent housing at a reasonable price, free education until the end of a bachelor's degree, medicines for every illness, and not the terrible nonsense of the "Health Basket" that a person should be lucky to get the disease that is in the basket. All these and more – the government should provide, and not that the residents will have to need charity, God forbid, as it happens under the rein of the charlatan and his corrupt ministers.

יחד עם זאת, יוצא לפעמים שמאן דהיא מבקשת ממני לבוא לאסיפות כדי לחזק אותה. אין לי שום כוונה להצטרף כחברה מן המנין, אך להשמיע את קולי אני בהחלט יכולה, אם צריך. פעמים רבות אכן יש צורך ונוכחותי מוכיחה לי שלא בזבזתי את זמני לשוא.

At the same time, it sometimes comes out that somebody asks me to come to meetings in order to support her. I have no intention of joining as a full-fledged member, but I can certainly present my voice, if necessary. Many times there is indeed a need and my presence proves me that I have not wasted my time in vain.

היה כנס בנושא נשים באמנות והתבקשנו להעלות הצעות לסדר היום, הן של דברים שמציקים לנו והן רעיונות חדשים. דיברו שם על הצורך בנראות של נשים בכלל ושל נשים ממגזרים של מיעוטים בפרט. נשים אתיופיות, ערביות וכיו"ב. היה רעיון להקצות מקום לגלריה שתציג מיצירותיהן של הנשים הללו בכל שטחי האמנות, כולל זו הכתובה. אני, שידי מושכת בעט ובמצלמה והמשיכה שלי לספרות, שירה וצילום עזה היא, העליתי את תהייתי אם יהיה גם זרקור על יצירות לסביות – הן של נשים לסביות והן של נשים היוצרות בנושא הלסבי.

There was a conference on women in art, and we were asked to make suggestions for the agenda, both of things that are bothering us and new ideas. They talked about the need of women's visibility in general and women from minority sectors visibility in particular. Ethiopian women, Arab women, etc. There was an idea to allocate space for a gallery that would display works by these women in all areas of art, including the written one. I, who write and take photos, and my attraction to literature, poetry and photography is very strong, had raised the question of whether there would be a spotlight on lesbian works – both lesbian women and women who create lesbian themes.

"אה, את לסבית", הגיבה המנחה, מחייכת במבוכה.

"אה, אני ממש לא!" הגבתי בתקיפות.

"חשבתי שמשום שהעלית את הנושא…" החלה והפסיקה בלי להרחיב.

"אינך צריכה להיות לסבית כדי להעלות את המודעות שקיים חלק כזה באוכלוסיה וגם לו מגיעה נראות!" הטפתי מוסר. חשתי את חוסר הנוחות שלה, אך לא התכוונתי להניח לה. בשבילי, נראות לסבית חשובה מאוד ואני חשה מחויבת להעצים את קיומנו.

"Ah, you are a lesbian," the moderator responded, smiling in embarrassment.

"Ah, I really am not!" I responded firmly.

"I thought that because you raised the subject…" She began and stopped without elaborating.

"You don't have to be a lesbian in order to raise awareness that there is such a part of the population that also deserves visibility!" I was preaching. I felt her discomfort, but I was not going to make it easy for her. For me, lesbian visibility is very important and I feel bound to empower our existence.

"נשקול את זה", היא מתעשתת ויוצאת מהענין, מפנה את מבטה לחלק אחר בקהל. אני מכירה את זה. זה לא ישקל, זה לא ילקח בחשבון, זה לא יקבל נראות. אצטרך להשתתף גם באסיפה הבאה כדי לנדנד ולגרום לזה לקרות. אין לי כוונה לוותר. אני מתחילה לחשוב על חברות שלי שאצטרך לגייס לטובת הענין כדי שלא אעמוד לבדי במערכה. הן בהחלט יכולות להטות שכם.

"We'll consider it," she pulled himself together and gets out of this, turning to look at another part of the audience. I know that. It will not weigh, it will not be taken into account, it will not get visibility. I will have to attend the next meeting too in order to nag and make it happen. I have no intention of giving up. I am beginning to think of my friends that I will have to recruit for the sake of the cause so that I will not stand alone in the battle. They can certainly assist here.

*

באסיפה הבאה יש לנו מנחה אחרת. כנראה שהן בתורנות כדי לגוון. עולה במוחי הרעיון שאולי פעם יגיע גם תורי להנחות ועצם המחשבה גורמת לי לצמרמורת עונג. אוכל לנתב את הדיון לאפיק שלי! חיוך מתפשט על פני ואני אפילו אופטימית.

At the next meeting we have another moderator. They must take turns in order of diversify. It occurs to me that maybe once my turn to moderate might come too, and the very thought causes me shivers of pleasure. I can channel the discussion to my ideas! A smile spreads across my face and I'm even optimistic.

אני מציגה שוב את הרעיון שלי לנראות לסבית. אני יכולה לשמוע את הרחש בקהל. חלק גדול אינו שבע-רצון. אני חשה את גלי העוינות נגדי, אך אני ממשיכה לעמוד כדי לשמוע את תשובת המנחה. זו, הבעת מבוכה על פניה, מחכה שישתרר שקט תוך שהיא מנסה להתעשת. אני מניחה שהנושא לא עלה על דעתה כלל עד כה.

"די כבר עם הקשקושים הלסביים שלך!" צועקת מישהי מאחור. "אנחנו לא סוטות כמוך ולא רוצות לשמוע את השטויות האלה!"

Again, I present my idea of ​​lesbian visibility. I can hear the rustle in the crowd. A large part of it is dissatisfied. I feel the waves of hostility against me, but I continue to stand to hear the moderator's reply. An expression of embarrassment on her face, she waits for silence while trying to pull herself together. I assume that the issue has never occurred to her at all.

"Enough of your lesbian rubbish!" Someone yells from behind. "We are not as deviant as you and don't want to hear that nonsense!"

אני סבה לאחור כדי לראות מי החצופה. היא עומדת, כך שאני יכולה לראותה. הסמרטוט העוטף את ראשה אינו משאיר מקום לספק לאיזה מגזר בזוי היא שייכת. "למה את חושבת שאלה שטויות לסביות?" אני שואלת במפגיע. "למה את מרשה לעצמך להתבטא כך בפומבי?"

"אנחנו לא צריכות לסבול בגלל שאת לסבית!" היא ממשיכה לצרוח ולהפריש את מררתה.

I turned around to see who was impudent. She stands, so I can see her. The shmate (rag) wrapping her head leaves no room for doubt as to which despicable sector she belongs to. "Why do you think this is lesbian nonsense?" I ask insistently. "Why do you allow yourself to speak this way in public?"

"We don't have to suffer because you're a lesbian!" She continues to scream and excite her bitterness.

"מתי החלטת שאני לסבית?" אני מעלה ארשת תמהון על פני. "אני מודיעה לך שאני לא!" וממשיכה במנטרה שלי: "לא כל מי שתומכת במיעוט נרדף בהכרח שייכת אליו. לא כולנו צרי מוח כמו אלה שבמגזר הנלעג אליו את שייכת!" אני רואה אותה מנסה להשיב לי, אך איני מאפשרת לה. "אם כבר, את ממש נראית לסבית, אז את לבטח כזו!"

הלה מאדימה ונראית כמי שעומדת להתפוצץ לרסיסים. הכעס ממש לא הולם אותה. בטרם היא מספיקה להתפזר לחלקים, מתעשתת המנחה וקוראת לנו לסדר.

"When did you decide I was a lesbian?" I put an expression of wonder on my face. "I'm telling you I'm not!" And continue with my mantra: "Not everyone who supports a persecuted minority necessarily belongs to it. We are not all narrow-minded like those in the ridicules sector you belong to!" I see her trying to answer me, but I don't allow her. "If you wanna know, you really look lesbian, so you must be such!"

The latter is reddening and looks like about to explode into pieces. Anger really does not suit her. Before she is able to disperse to parts, the moderator gathers herself up and calls us to order.

אמנות לסבית ??? Lesbian art

אמנות לסבית ??? Lesbian art

במשפט אחד:

אין לי כוח לפוסטמות הללו, אבל למרות זאת נלחמת בהן עד חורמה.

In one sentence:

I have no strength for these blockheads, but nevertheless I fight them to their bitter end.

תערוכת קיץ הכי ישראלי The Most Israeli Summer Exhibition

הזמנה לתערוכת קיץ הכי ישראלי Invitation to the Nost Israeli Summer exhibition

הזמנה לתערוכת קיץ הכי ישראלי   Invitation to the Nost Israeli Summer exhibition

מה זה קיץ ישראלי? מה מאפיין את הקיץ הישראלי? את זה החליטה האוצרת חוה גדיש לבחון ועל זה נסבה התערוכה הנוכחית בה אני משתתפת: "קיץ הכי ישראלי".

What is an Israeli summer? What characterizes the Israeli summer? Curator Chava Gadish decided to examine the matter and this is what the current exhibition, in which I am participating, is about: "The most Israeli summer".

זו התערוכה הרביעית בה אני משתתפת. נחמד להפגש עם אמנים נוספים, כולם מוכשרים ומדהימים ביצירות שהם מציגים בתערוכה. האוצרת, בכשרונה כי רב, ידעה לאסוף את היצירות ולמקמן בצורה מעוררת ענין והתפעלות. לא פשוט להיות אוצרת. יש צורך להיות מוכשרת בכמה אספקטים: אם זה בראיית התמונה הכוללת, ליצור את החזון של התערוכה, לדעת למקם את היצירות בצורה שתמשוך את העין, לתת תחושה נעימה של תרבות ועוד ועוד. לא כל אחת יכולה להיות אוצרת.

This is my fourth exhibition. It is nice to meet with other artists, all of whom are talented and amazing in their works displayed in the exhibition. The curator, with her great talent, knew how to collect the works and place them in a form that evokes interest and admiration. It is not easy to be a curator. There is a need to be talented in a number of aspects: to have the ability of seeing the overall picture, to create the vision of the exhibition, to know how to place the works in a way that will attract the eye, to give a pleasant feeling of culture and more. Not everyone can be curator.

נאומים בערב פתיחת התערוכה "קיץ הכי ישראלי" Speeches at the opening of "The Most Israeli Summer" exhibition

נאומים בערב פתיחת התערוכה "קיץ הכי ישראלי"  Speeches at the opening of "The Most Israeli Summer" exhibition

פעמיים נפגשתי בבורות לגבי מקצוע האוצרות. אני חדשה בתחום הצגת עבודותי בתערוכות, אז זה רק הפעמיים הללו שחויתי. אני מניחה שזה קורה כל הזמן בכל מיני מקומות. אנשים אינם מבינים או אולי אינם רוצים להבין או לחשוב על זה שאוצרות זה מקצוע המצריך כשרון ונסיון. פעמיים פגשתי באנשים שהחליטו לחסוך ולא להביא אוצר/ת בתשלום, אלא לתלות תערוכה בעצמם. כך זה גם נראה. התוצאה לא היתה טובה, בלשון המעטה.

Twice I met ignorance about the curatorship profession. I'm new in the field of exhibiting my works at exhibitions, so it's only these two times that I've experienced. I guess it happens all the time in all kinds of places. People do not understand or perhaps do not want to understand or think that curatorship is a profession that requires talent and experience. Twice I met people who decided to save and not pay for a curator, but hang an exhibition themselves. That's how it looked. The result was not good, to say the least.

במשפט אחד:

היה כיף להשתתף בפתיחת התערוכה, כן תרבינה! אפשר לקנות את היצירות שלנו על ידי יצירת קשר איתי.

In one sentence:

It was fun to participate in the opening of the exhibition, may there be more and more! You can buy our creations by contacting me.

אנרגיות טובות Good Vibes

ביץ' בויסויברציות טובות

The Beach BoysGood Vibrations

היה לי יום טוב. מה זה טוב – מצוין. כל מה שעשיתי – הצליח לי והיה מדויק. אולי הייתי צריכה לשלוח לוטו?

I had a good day. Good is an understatement – my day was excellent. Everything I did – was successful and accurate. Maybe I should have sent a lotto?

זה התחיל עם הבאת התמונות לתערוכת "קיץ הכי ישראלי", בה אני לוקחת חלק ושתפתח ביום חמישי הקרוב. התמונות יצאו מהממות על הקנבס והייתי מרוצה מאוד, בעיקר מהפוטומונטז' של פירות הקיץ העסיסיים. הצבעים יצאו חדים וחיים. עבדתי מאוד קשה על התמונה הזו כשהאוצרת, חוה גדיש, מכוונת אותי ומייעצת את עצותיה האמנותיות שלימדו אותי הרבה מאוד. אני הרי חדשה בתחום הזה של הצגת תמונותי בתערוכה וכל הכבוד לאוצרת על הסבלנות וההכוונה.

It started with bringing the photos to the "Most Israeli Summer" exhibition, in which I take part, and will open this Thursday. The photos came out stunning on the canvas and I was very pleased, especially with the photomontage of the juicy summer fruits. The colours came out sharp and alive. I worked very hard on this photo with the curator, Chava Gadish, directing me and gives her artistic advice that taught me a great deal. After all, I am new in this area of ​​exhibiting my photos at an exhibition, and chapeau to the curator for her patience and direction.

עודי עומדת ומסירה את רצועות הניילונים מן התמונות, מניחה את השאריות על הרצפה, יוצאת מישהי מן המעלית ונוזפת בי על שאני עומדת בדרכה. האינסטינקט הראשון שלי היה לתת לה בעיטה במקום רגיש כדי שתרגיש ואולי זה יוציא אותה מן הגישה השלילית בה נקטה, אך התאפקתי. בכל זאת, היא מבוגרת ממני במאתיים שנה ואיני דוגלת באלימות כמכת פתיחה. רק אם מישהו מתחיל – אני משיבה. עמדתי להתנצל ולהזיז את רצועות הניילונים, כשזו המשיכה בגישתה השלילית: "איזו מין חוצפה זו שאת עושה את זה פה, אני יכולה להתחלק!"

שוב האינסטינקט הקדמון מנסה את מזלו, אך אני מרסנת את עצמי ועונה: "אולי את עלולה להחליק, אך לא נראה לי שאת יכולה להתחלק." אפילו שלחתי לה חיוך, אולי זה יפייס אותה.

"אל תלמדי אותי עברית!" היא קוראת לעברי, מרימה את ראשה בתנועה שאני ממש שונאת וממשיכה ללכת, "את לא מורה ללשון!"

As I was standing and removing the plastic strips from the pictures, putting the scraps on the floor, someone came out of the elevator and reproached me for standing in her way. My first instinct was to give her a kick in a sensitive spot so that she might feel it, and maybe it might get her out of her negative attitude, but I held back. After all, she was two hundred years older than me and I don't advocate violence as an opening strike. Only if someone starts – I fight back. I was about to apologize and move the plastic strips, as she went on with her negative attitude: "Such a chutzpah that you're doing it here, I can slide!"

Again, the primal instinct tries its luck, but I restrain myself and answer: "Maybe you may trip, but I don't think you can slide." I even sent her a smile, maybe it would appease her.

"Do not teach me Hebrew!" She yells at me, raising her head in a gesture that I really hate and goes on, "you're not a language teacher!"

אוי, איך שהרגל שלי כמעט ויצאה לי מכלל שליטה והיתה קרובה כל כך להשלח לאחוריה בבעיטה אדירה! מה זו יודעת עלי? הרי כלום! אז איך היא מעיזה להוציא עלי את החרא שלה? איחלתי לה רק "טוב". אמרתי בקול רם מאוד למי שעמדה על ידי שנראה לי שעוד היום נשמע שקרה לזו משהו רע, כי מי שפוגע בי – חוטף. אני מקוה שהדברים הגיעו לאוזניה וכשיקרה לה מה שיקרה – שהיא תבין מאיפה זה הגיע לה. כולי תקוה שזה ישנה לה את הגישה השלילית לחיים.

Oy, how my leg almost got out of control and was so close to be sent at her buttocks with a tremendous kick! What does she know about me? Nothing! So how dare she get her shit out on me? I wished her only "good". I said very loudly to the person who stood by me, that it seemed to me that by today we'll hear that something bad happened to her, because whoever offences me – gets punished. I hope she heard it and when it will happen to her what she deserves – she would understand where it came from. I hope that this will change her negative attitude to life.

 

שמתי אותה מאחורי והמשכתי במשימות שהיו לי להיום. הייתי צריכה להדפיס משהו שבדרך כלל לוקח שעתיים, משום שהמדפסת "אוהבת" להתקע בשלבים שונים במהלך עבודתה והמחשב עושה לי דוקא ובאיזשהו שלב, בעיקר כשהמדפסת עובדת ברצף – הוא מודיע פתאום שהוא אינו מזהה אותה. הפעם הלך הכל חלק, שום תקיעויות, שום בעיות וסיימתי בתוך פחות משעה. הייתי מרוצה מאוד. את השעה שהרווחתי, ניצלתי מאוחר יותר ופינקתי את עצמי בקפה ועוגה בבית הקפה.

I put her in the bin and continued with my tasks for today. I had to print something that usually takes two hours, because the printer "likes" to get stuck at various stages during its work, and the computer does spite me, and at some point, especially when the printer works consecutively – it suddenly announces that it does not recognize it. This time everything went smoothly, nothing got stuck, there were no problems, and I finished in less than an hour. I was very pleased. Later on, I used the hour I had gained to treat myself to a coffee and cake in a café.

הכנות לקראת התערוכה Preparations for the exhibition

הכנות לקראת התערוכה   Preparations for the exhibition

כשהולך, אז הולך. אחר הצהריים, הייתי צריכה למסור ניירות למנהלת החשבונות שלי. אחת לחודשיים, אני מטיילת לי בנחת ברגל מביתי למשרדה, מוסרת את הניירות, מוסרת לה את אהבתי וחוזרת הביתה. לפעמים, אני בודקת במתחם החנויות אילו מציאות ישנן ומדי פעם גם מוצאת.

When he goes, then it goes. In the afternoon, I had to hand over some papers to my accountant. Every two months, I walk leisurely from my home to her office, hand over the papers, give her my love and return home. Sometimes, I check in the stores compound if there are any sells, and occasionally I do find.

הגעתי למקום ועליתי בנחת ברגל את המדרגות למעלה, לקומה השניה בה נמצא משרדה. האורות כבר היו כבויים והיא עמדה על סף הדלת בכוונה לנעול את המשרד. למראה הבעת הפליאה שעל פני, היא הסבירה: "עלי ללכת, אני כבר מאחרת לקחת את הבת שלי מהגן."

"אבל בקושי חמש!" אני מתפלאת. "את לא עובדת עד שבע-שמונה?"

"בדרך כלל כן", היא מסכימה איתי, "אך היום אין לי מי שינעל אחרי, אז אני סוגרת עכשו. באת ממש בזמן."

אכן, בזמן, אמרתי לעצמי. אין יותר מדויק מזה. לוא אחרתי בחמש דקות – הייתי מפספסת אותה והייתי נאלצת לעשות את הדרך שוב למחרת. מזל מדהים!

I reached the place and walked up the stairs to the second floor where her office was. The lights were already off and she was standing on the doorstep with the intention of locking the office. To the sight of the expression of wonder on my face, she explained: "I have to go, I'm already late to take my daughter from kindergarten."

"But it's barely five!" I'm surprised. "Don't you work until seven-eight?"

"Usually yes," she agrees with me, "but today I have no one to lock after me, so I close now. You came on time."

Indeed, in time, I said to myself. How accurate is that. Had I been five minutes late, I would have missed her and had to walk this way again the next day. An amazing luck!

מסרתי לה את הניירות, מסרתי לה גם את אהבתי והלכתי לבדוק אילו מציאות יש בחנות הבגדים שמתחת למשרדה. מצאתי שתי שמלות ומכנסיים קצרים, הכל מבד קליל המתאים מאוד לקיץ, בתשעה ₪ כל פריט. במקור, עלה כל פריט שלושים ₪. הרווחתי!

I handed her the papers, gave her my love, and went to see what sells were in the clothes store under her office. I found two dresses and shorts, all of light fabric that is very suitable for the summer, for nine NIS each item. Originally, each item cost 30 NIS. I won!

במשפט אחד:

נראה לי שהיקום אוהב אותי ועוטף אותי באנרגיות טובות. תודה ליקום על חסדיו, שימשיך כך וגם שיביא לי את ה-22 מיליון פאונדים להם אני מיחלת כבר שנים.

In one sentence:

It seems to me that the universe loves me and wraps me with good energies. Thanks to the universe for its kindness. I wish it will continue this way and also bring me the 22 million pounds I have been applying for years.

תמונות תלויות בתערוכה נוספת Photos are Hanging in Another Exhibition

תערוכת חוף הים שלנו בעיריית חדרה Our Beachfront Exhibition at the Hadera Municipality

הצילומים שלי ב"תערוכת חוף הים שלנו" בעיריית חדרה   My photos at "Our Beachfront Exhibition" at the Hadera Municipality

מתערוכה לתערוכה, אני מציגה שוב בעוד תערוכה.

From an exhibition to an exhibition, I'm again in another exhibition.

התמונות שלי בתערוכת חוף הים שלנו בעיריית חדרה My photos at the Our Beachfront Exhibition at the Hadera Municipality

התמונות שלי ב"תערוכת חוף הים שלנו" בעיריית חדרה   My photos at the "Our Beachfront Exhibition" at the Hadera Municipality

 

שעות הביקור בתערוכה:

ימים א', ב', ד', ה' 14:00-08:00

יום ג' 19:00-16:00

 

Visiting hours at the exhibition:

Sunday, Monday, Wednesday, Thursday, 08:00-14:00

Tuesday 16:00-19:00

 

 

תערוכת חוף הים שלנו Our Seaside Exhibition

חוף אולגה, מבט מהסלע אל כפר הים Olga Beach, view from the rock to the Sea Village

חוף אולגה, מבט מהסלע אל כפר הים   Olga Beach, view from the rock to the Sea Village

תערוכה נוספת בה אני משתתפת מתגבשת. אנחנו בשלב הזמנת העבודות בשביל התצוגה.

Another exhibition in which I participate crystallizes. We are in the process of ordering the works for the display.

זו התערוכה השלישית שלי והיא תהיה מוצגת בְּבנין עיריית חדרה למשך חצי שנה. התחושה נעימה מאוד שעבודה שיצרתי נבחרה להיות מוצגת במשך זמן כזה. אני מרגישה מוחמאת ואסירת תודה ליקום על מתנותיו, כן ירבו!

This is my third exhibition and it will be presented at the Hadera Municipality building for six months. It is a very pleasant feeling that a work I have created was selected to be displayed for such a time. I feel complimented and grateful to the universe for its gifts, may they multiply!

הזמנה לתערוכת חוף הים שלנו Invitation to Our Beachfront Exhibition

הזמנה לתערוכת חוף הים שלנו   Invitation to Our Beachfront Exhibition

בתערוכה מוצגות עבודות הקשורות לחוף הים של חדרה, שהוא אחד החופים היפים בארץ. מצפה לנו תצוגה נעימה מאוד לעיניים של חופים יפהפיים.

The exhibition presents works related to the beach of Hadera, which is one of the most beautiful beaches in Israel. It is expected a very pleasant display to the eyes of beautiful beaches.

חוף אולגה, גלים זורמים אל החוף Olga Beach, waves flowing to the shore

חוף אולגה, גלים זורמים אל החוף   Olga Beach, waves flowing to the shore

אני מצלמת I'm Taking Photos

אני מצלמת את עצמי I'm taking a photo of myself

אני מצלמת את עצמי   I'm taking a photo of myself

בסביבה שלי, אני זו שמצלמת; לכן, לעתים נדירות יוצא שמצלמים אותי. לפחות יש סלפי.

In my surrounding, I'm the one who takes the photos; therefore, rarely do I get photographed. At least there is selfie.

 

אני בחלון

אני בחלון-מראה, אחד המוצגים בתערוכת אמנות ירוקה    Me in a mirror-window, one of the exhibits in the Green Art exhibition