ארכיון תג: divorce

משמורת (סרט) Custody (movie)

משמורת – קדימון

Custody – Trailer

Jusqu'à la garde – Trailer

גירושין הם דבר מכוער. שאלתן את עצמכן למה זוג, שהתחתן מתוך אהבה בדרך כלל ושאיפה משותפת לחיים טובים יחד, הופך להיות לאויב ונוקם זה לזו ולסביבתו?

Divorce is an ugly thing. Did you ask yourself why a couple, who had married out of love and a common aspiration for a good life together, becomes an enemy and avenges to each other and its surroundings?

הסרט הזה בוחן מה קורה בין בני זוג שרבים על זכותו (או לא) של האב להתראות עם בנם בן ה-11. הוא אינו עוסק בסיבות לגירושין, מה שקדם להם וכד', אלא בנקודה ספציפית של מאבקו של האב לשמור על קשר עם בנו ומאבקה של האם למנוע זאת ממנו. אין לנו מושג מה קרה לפני המאבק וגם לא יהיה לנו מושג מה יקרה לאחריו, אלא אם כן יחליט הבמאי לתקן כמה מטעויותיו המשמעותיות (לטעמי) בסרט הזה וייצור סרט המשך.

This movie examines what happens between a couple who fights about the father's right (or not) to see their 11-year-old son. It does not deal with the reasons for their divorce, what precedes it etc., but rather at a specific point of the father's struggle to maintain contact with his son and the mother's struggle to prevent him from doing so. We have no idea what happened before the struggle and we will have no idea what will happen after, unless the director decides to correct some of his significant mistakes (in my opinion) in this film and create a sequel.

הסרט זכה לביקורות אוהדות מקיר לקיר, מה שעורר אצלי ציפיות, אך במהלכו ממש לא נפלתי מהכסא, אם לנקוט בלשון המעטה. גם לא חברותי. זה לא סרט הדור וגם לא סרט השנה. ישנן לסרט איכויות מסוימות, אך יחד עם זאת, יש בו לא מעט מגרעות. ישנן לפחות שתי סצנות מיותרות, שאין לאף אחד מושג לשם מה הן הובאו בסרט, משום שאין הן מוסיפות לו כהוא זה, אלא מעצבנות על שאין להן פתרון. סצנת הפתיחה, בה צועדות השופטת ועוזרתה מלשכתה אל החדר בו נערך הדיון והסצנה בה בתם בת ה-18 בודקת אם נכנסה להריון. יש עוד וחבל. יש אקדח, אך לא נעשה בו שימוש באף מערכה, אם אשתמש במטפורה הידועה.

The movie received favourable reviews from wall to wall, which aroused my expectations, but during watching it I really did not fall from my chair, to put it mildly. Neither did my friends. It's not a great movie nor a movie of the year. It has certain qualities, but at the same time it has quite a few shortcomings. There are at least two unnecessary scenes, for which no one has a clue as to what they were brought to this film, because they don't add to it in the least, but are annoying because they have no solution. The opening scene, in which the judge and her assistant walk from her office to the room where the discussion is held, and the scene in which their 18-year-old daughter checks whether she is pregnant. Too bad there are more. There is a gun, but it is not used in any act, if I may use the known metaphor.

יחד עם זאת, יש לסרט הזה חשיבות רבה על שהוא מעלה את סוגיית הגבר האלים ומראה בצורה ריאלית את החיים בצלו. במלים אחרות: התמודדותה של משפחה עם המציאות הקשה בה היא נתונה בגלל הגבר האלים. המנחה שלנו העלתה נקודה חשובה בהקשר הזה כשאמרה שאנו שומעות כמעט מדי יום על אלימות של גברים כלפי נשים וזה עובר לנו ליד האוזן כי איננו חוות את זה, לשמחתנו. הסרט הזה מציג לפנינו את האלימות הזו בצורה ריאליסטית ממש, אם כי זה אינו סרט דוקומנטרי. השאלה האישית שכל צופה צריכה לשאול את עצמה היא במה תורם הסרט הזה להפחתת האלימות או, עדיף, למיגורה כליל. כמו באפקט הפרפר: משק כנפי הסרט באולמות הקולנוע ועל גבי מסכים אחרים יגרום בסופו של דבר למיגור האלימות בכל רחבי העולם. לדאבון הלב, סרט אינו יכול לעשות זאת, אלא הממשלה בחקיקת חוקים מתאימים נגד האלימים וסוכני אכיפת החוק שיפעלו ולא יעמדו בחיבוק ידיים מנגד בזמן שנשים חוות אלימות.

However, this film has great importance in that it raises the issue of the violent man and realistically shows life in his shadow. In other words: a family's coping with the harsh reality it faces due to the violent man. Our guide raised an important point in this context when she said that we hear almost daily about men's violence towards women and it passes us by the ear because we don't experience it, to our joy. This film presents us with this violence in a realistic way, although this is not a documentary. The personal question each viewer should ask herself is whether this film contributes to the reduction of violence or, preferably, to its total eradication. Like in the butterfly effect: the wings of the film in the cinema halls and on other screens will ultimately eliminate violence all over the world. Unfortunately, a film can't do this, but rather the government has enacted appropriate laws against the violent and law enforcement agents who will act and not stand idly by while women are experiencing violence.

האיכויות בסרט רבות. כצופה, חשבתי שהן מבריקות מאוד, עולות על המגרעות והן שעושות את הסרט. ישנן בו סצנות מעולות שמעניקות את המשמעות לסרט. אני רוצה להעיר, שזה – כמו כל דבר בחיים – ענין של טעם אישי. מבחינתי, הסצנות הללו היו מצוינות, אך היו כאלה מבין שותפותי לצפיה שטענו שהסצנות הללו ארוכות מדי ומשעממות מאוד. בהחלט ענין של טעם אישי. בזמן הצפיה, אי אפשר שלא לחוש אי נוחות ורצון עז שהסצנות הללו תעבורנה כבר והן כל כך ארוכות וכל כך מעצבנות וכל כך מעוררות אי נוחות. יש רצון עז לברוח מן הסצנות הללו. בזאת, נעשתה פה עבודה מדהימה מבחינת התסריט והבימוי (של אותו אחד – קסאבייה לגראן), משום שהצופה טועמת מהטעם המר של המצב אותו הוא רצה התסריטאי והבמאי לתאר. ההבדל בין הצופה למציאות אותה מתארות הסצנות הללו, הוא שהצופה יכולה לקום וללכת, לצאת מאולם הקולנוע ולהשתחרר מהמועקה שהן מעלות בה, ואילו בחיים זה לא מתאפשר. בזמן הצפיה את חשה אי נוחות רבה ואינך יכולה שלא לחשוב על איך היית את פועלת לוא איתרע מזלך והיית נקלעת למצבים כאלה. הרבה מאוד חומר למחשבה בעקבות החויה שהסרט מעניק לך.

The film has numerous qualities. As an observer, I thought they were brilliant, exceed the faults in the film and actually making it. It has great scenes that give meaning to the movie. I want to point out that this is like everything in life – a matter of personal taste. As far as I was concerned, these scenes were excellent, but there were among my friends with whom I shared watching the film, that claimed these scenes were too long and boring. Definitely a matter of personal taste. As you watch, you can't help it, but feeling uncomfortable and anxious that these scenes will pass already and they are so long and so annoying and make you feel so uncomfortable. There is a strong desire to escape from these scenes. With this, an amazing work was done in terms of the screenplay and directing (of the same one – Xavier Lagon), because the viewer gets to taste the bitter taste of the situation that the screenwriter and the director wanted to describe. The difference between the viewer and the reality described by these scenes is that the viewer can get up and leave the movie theatre and be released from the stress they raise in them, but that's not possible in real life. While watching, you feel very uncomfortable and can't help thinking about how you would have acted if you had been in such trouble. A lot of food to think about due to the experience the film takes you through.

הערה חשובה שהמנחה העירה, לגבי הסאונד בסרט, נוגעת לעובדה שאין בו מוזיקה. לולא העירה זאת, אני בספק אם היינו שמות לב, משום שכדבריה, לא תמיד אנו שמות לב למוזיקה במהלך סרט, זו מלוה אותו כדי לעורר בנו את הרגשות שהתסריטאי ו/או הבמאי רצו לעורר. כאן, רצה הבמאי (שהוא גם התסריטאי) שהסרט יהיה ריאליסטי ככל האפשר. לכן, אין בו מוזיקה ורק צלילי החיים מלוה אותו במהלך הסצנות. לדברי הבמאי, בחייהן של קורבנות אלימות משפחתית, גם הצלילים הרגילים הם חלק מן האימה היומיומית, כגון החרדה שמעורר בהן הרעש של מפתח במנעול הדלת.

An important note that our guide commented on the sound in the film concerns the fact that there is no music in it. If she wouldn't mention this, I doubt we would have noticed, because, as she put it, we don't always notice the music during a film, it accompanies it to evoke in us the feelings the scriptwriter and/or the director wanted to evoke. Here, the director (who is also the screenwriter) wanted the film to be as realistic as possible. Therefore, it has no music and only the sound of life accompanies it during the scenes. According to the director, in the lives of victims of domestic violence, the usual sounds are also part of everyday horror, such as the anxiety caused by the noise of a key in the door lock.

לסיכום:

הדעות בינינו באשר לחשיבותו של הסרט ולפרסים שגרף היו חלוקות. אני חושבת שהגזימו בפרסים, אם כי יש לו חשיבות בהעלאת הנושא ובטיפול בו, למרות שזה לא נעשה בצורה הכי מדהימה. כמה מאיתנו חשבו שהסרט חשוב ביותר, אם כי גם הן הסכימו שיש בו בעיות רבות מבחינה אמנותית. לגבי המשחק המצוין של כל השחקנים – על כך לא היו בינינו כל חילוקי דעות. כולנו הללנו פה אחד את משחקו המצוין של הילד (תומה גיוריה), שודאי נכונו לו גדולות ונצורות.

In conclusion:

Our views on the importance of the film and the awards it received were divided. I think they have exaggerated with their awards, although it is important with raising the issue and deal with it, even though it was not done in the most amazing way. Some of us thought the film was very important, although they also agreed that artistically, it had many problems. As for the excellent acting played by all the actors – there was no difference of opinion what so ever between us. We all unanimously praised the child's excellent acting (Thomas Gioria), who is probably going to be a great actor.