ארכיון תג: filthy city

זבל לפני החג Junk Before the Holiday

הרבי משקיף בדאגה The Revve watches with concern

הרבי משקיף בדאגה   The Rebbe watches with concern

לקראת ראש השנה הבא עלינו לטובה, מוציאים הכל את הזבל הפרטי שלהם לרשות הרבים. אני תוהה למה אגרו את הזבל הזה מלכתחילה.

For the coming New Year that comes upon us for good, all are taking out their private junk out to the public space. I wonder why they stored this junk in the first place.

אנחנו חיים בזבל, טובעים בו ונשאיר אחרינו כמויות ענקיסטיות שלו. אנשים אוגרים. זה לא משהו שנולדים איתו, זו תכונה נרכשת. גם אם תלכו לגור באיזה אוהל זרוקים במדבר באמצע שום מקום, חזקה עליכם שתמצאו דברים לאגור מהסביבה שלכם. וכשהדברים שאגרתם ימאסו עליכם – מן הסתם תשליכו אותם. לאן? לא רחוק מכם. ואז, יתגבה לו הר זבל נוסף. חוץ מקברים, נשאיר אחרינו הררי זבל.

We live in junk, drowning in it and we'll leave huge amounts of it behind us. People hoard. It's not something you are born with, it's an acquired trait. Even if you'll go to live in a tent in the middle of nowhere, you'll surely find things to store from your area. And when you'll get tired of the things you hoarded – you'll probably throw them away. Where? Not far from you. Then another mountain of junk will rise up. Except for graves, we'll leave mountains of rubbish behind us.

"שמי גרטה, אני בת 16, באתי משוודיה ואני רוצה שתבהלו": הילדים שישנו את העולם

"My name is Greta, I am 16 and come from Sweden and I want you to panic": the children who will change the world

אני עוברת בימים האחרונים ברחובות העיר המטונפת בה אני גרה ורואה דברים מדהימים שאנשים זורקים לרחוב, כאלה שאפשר לחדשם ולמצוא להם שוב שימוש. אבל מי רוצה לטרוח אם אפשר לזרוק ולקנות חדש? לצרוך ולצרוך ושוב לצרוך. ומה עם הדורות הבאים?

In recent days I have been walking the streets of the filthy city where I live unfortunately, and see amazing things that people throw to the street, such that can be renewed and used again. But who wants to bother if you can throw away and buy a new one? Consume and consume and consume again. And what about future generations?

הררי זבל Mountains of rubbish

הררי זבל   Mountains of rubbish

במשפט אחד:

אני כל כך מקוה שמנהיגי העולם יתעשתו ויתגייסו לעשות את הנדרש כדי שיהיה לנו ולדורות הבאים עתיד טוב יותר.

In one sentence:

I am so hopeful that world leaders will come together and recruit to do what is necessary for us and the generations to come to have a better future.

פעילת האקלים גרטה תונברג נוזפת במנהיגי העולם

Climate activist Greta Thunberg rebukes world leaders

איני יכולה לעצור בעד דמעותי, מה איתכם?

I can't stop my tears, how about you?

מה עם השקית ? What's with the bag

פחים מטונפים ברחוב שלי Dirty garbage bins in my street

פחים מטונפים ברחוב שלי   Dirty garbage bins in my street

ירדתי הבוקר עם שקית האשפה כדי להשליכה לפח. בכל פעם שאני מגיעה לזה, איני יכולה שלא להתפלא שוב ושוב על הטינופת.

I went down this morning with the garbage bag to throw in the trash. Every time I get there, I can't help but marvel again and again about the filth.

החלטתי לצלם את הפחים המטונפים כדי להעלותם לבלוג. הנחתי את שקית האשפה בצד ולפני ששלפתי את הסלולר מכיסי כדי לצלם, העפתי מבט מסביב כדי להתמקם במטרה למצוא זוית צילום מתאימה. לפני שאני מצלמת, כהכנה לצילום, אני בוחנת קודם את השטח. במרחק-מה, במעלה הרחוב, הבחנתי במכונית מאטה את נסיעתה. הייתי בטוחה שהנוהג/ת בה מחפש/ת מקום חניה. החזרתי את מבטי לעבר האוביקט שהתעתדתי לצלם, צעדתי מספר צעדים קדימה, כמה אחורה, בוחנת אותו מכמה זויות.

I decided to photograph the filthy trash bins in order to post them on this blog. I put the garbage bag aside and before pulling the cellular out of my pocket to take the photos, I glanced around to settle in with the purpose to find a suitable shot angle. Before I take pictures, as preparation for the photography, I examine the area first. At a short distance up the street, I noticed a car slowing down. I was sure the driver was looking for a parking space. I looked back at the object I was about to photograph, took a few steps forward, a few steps back, examining it from several angles.

הייתי בגבי אל הכביש, כשהמכונית, שחשבתי שנהגה מחפשת חניה, עצרה לידי. הסתובבתי וחייכתי אל הנהגת במחשבה שהלה מבקשת הנחיות למצוא איזושהי כתובת. בזמן הארוע, לא חשבתי על שזה מוזר שבימינו המודרניים של אפליקציית הניווט ווייז, מישהי תטרח לשאול לכתובת. רק עכשו, בזמן כתיבת הרשומה, זה עלה על דעתי. אני כנראה תקועה עדיין בתקופה שלי, כשניווטנו על סמך הנחיות מעוברי אורח.

I was with my back to the road, when the car, which I thought was looking for a parking space, stopped next to me. I turned and smiled at the driver with the thought that she was asking directions for some address. At the time of the event, I did not think it was strange that in our modern days of the GPS navigation software Waze, someone would bother to ask the address. Only now, at the time of writing this post, it occurred to me. I must have been stuck in my time, when we used to navigate based on instructions from passers-by.

פחים מטונפים ברחוב שלי, מבט מקרוב Dirty garbage bins in my street, a closer look

פחים מטונפים ברחוב שלי, מבט מקרוב   Dirty garbage bins in my street, a closer look

"מה עם השקית?" חוקרת אותי הנהגת בנזיפה. "למה היא פה? למה לא שמת אותה בפח?" אני, כמובן, בהלם, בשוק, בתדהמה. לא ציפיתי לזה, ציפיתי לשאלות דרך. המלים נעדרות מפי. "את לא מתכוונת לשים את השקית בפח?" היא ממשיכה לנזוף. אני מרימה את שתי ידי במחוה של 'חכי רגע, כי אני צריכה להתאושש מן ההתנפלות שלך עלי' (נראה אתכן מדמיינות את זה), אך היא ממשיכה: "נו?!" היא מרימה את קולה, "שימי כבר את השקית בפח!"

"What's with the bag?" The driver interrogates me with reprimand. "Why is it here? Why didn't you put it in the bin?" I am, of course, in trauma, in shock, in a state of astonishment. I didn't expect it, I expected questions about the way she has to drive. The words are absent from my mouth. "Aren't you going to put the bag in the bin?" She continues to scold. I raise both of my hands in a 'wait a minute, because I have to recover from your attack on me' (let's see you imagine that), but she continues: "Well?!" She raises her voice, "put the bag in the bin already!"

למרבה פליאתי אני מוצאת את קולי. אני נמתחת בדום, מצדיעה לה ועונה: "כן, המפקדת, כמובן. אחרי שאצלם את הטינופת פה. אינך רואה שאני מצלמת?"

היא הביטה בי במבט מוזר, אפילו לא חייכה ועפה לה משם. אין לי מושג מה חשבה וגם לא אכפת לי.

To my great surprize, I find my voice. I stretch myself standing at attention, saluting her and replying: "Yes, Mam, of course. After I take photos of the filth here. Don't you see that I'm taking photos?"

She looked at me strangely, not even smiling and flew away from there. I have no idea what she thought and I don't care.

במשפט אחד:

מעולם לא הבנתי את אלה הנוטלים לעצמם את החרות להעיר לאחרים בלי לבדוק קודם לכן אם יש לכך הצדקה.

In one sentence:

I have never understood those who take the liberty of commenting on others without first checking if there is justification for this.