ארכיון תג: grandchildren

נקיונות של פסח Passover Cleaning

ילדים אוהבים לחקות במשחקיהם את המבוגרים. לכן, רצוי מאוד לחשוב היטב על מה שאנו עושים כשהם מתבוננים בנו.

Children like to imitate adults in their games. Therefore, it is highly recommended to think carefully about what we do when they watch us.

"אולי יש לך נייד להשאיל לי?" פנתה אלי חברה הבוקר באמצעות הטלפון הקוי שבביתה. אני ידועה באגירת חפצים שיש להם שימוש מתישהו. אמי זצ"ל נהגה לומר: "אם זה לא רוצה לאכול – אז שיהיה. אולי נצטרך אותו מתישהו". אני כמוה.

"ודאי", עניתי, כצפוי.

"תוכלי להביא לי? הנכדים פה ואיני יכולה לצאת", היא מבקשת.

אני נענית בשמחה ואצה לעזרתה.

"תודה!" היא מודה לי כשאני מגיעה עם הנייד המצויד כמובן בסים בו איני משתמשת. זה עולה לי 10 ₪ לחודש, אבל שוה, משום שתמיד ישנה מישהי במצוקה שצריכה נייד לזמן-מה. זה טוב גם לתיירים המבקרים אצלנו. ביאטריס, לדוגמא.

"Maybe you have a mobile phone to lend me?" A friend calls to me this morning via the landline at her home. I am known for storing objects that might be of use at some point. My mother of blessed memory used to say: "If it doesn't want to eat – let it be. Maybe we'll need it at some point." I'm like her.

"Of course," I replied, as expected.

"Can you please bring it to me? My grandchildren are here and I can't go out," she asks.

I gladly accede and rush to her aid.

"Thanks!" She thanks me when I arrive with the mobile, which of course is equipped with a SIM card I don't use. It costs me NIS 10 a month, but it worth it, because there's always someone in distress who needs a mobile for a while. This is also good for tourists who visit us. Béatrice, for example.

איני חוקרת לשם-מה היא זקוקה לנייד שלי וגם לא מה קרה לזה שלה. אין זה מענייני. אם ביקשה – סימן שהיא צריכה. אני מוסרת לה את המטען כדי שתשים להטענה ומתכוננת לעזוב. היא מפצירה בי לשתות איתה קפה וגם מציעה עוגה שבפניה איני מסוגלת לעמוד, אז אני מתישבת בשמחה. עוגותיה ידועות בטעמן המשובח ובחגיגה שהן עושות בפה הטועמת.

I'm not enquiring what she needs my mobile for or what happened to hers. It's none of my business. If she asked – that means she needs it. I hand her the charger so she can load it and am getting ready to leave. She invites me to have coffee with her and also offers a cake that I can't resist, so I happily accept and stay. Her cakes are known for their fine taste and the celebration they make in the mouths that taste them.

תוך שהיא מכינה את התקרובת כדי להגישה לשולחן, היא מספרת לי מה ארע. נכדתה בת הארבע החליטה לערוך נקיון פסח, כפי שמן הסתם ראתה לפני החג בבית אמהּ. לשם כך, אספה הפעוטה כמה צעצועים, כמה כלי מטבח וגם את הטלפון הנייד של סבתהּ שלא שמה לב שזה נעלם. רק כשהנכדה הושיטה לה את הנייד המבריק למשעי, הבינה את שארע. למזלה, הלב שלה חזק ולכן לא חטפה התקף.

As she prepares the refreshments to serve at the table, she tells me what happened. Her four-year-old granddaughter decided to do the Passover cleaning, as she must have seen before the holiday at her mother's house. The toddler collected a few toys, a few kitchen utensils, and her grandmother's cell phone as well. My friend did not notice its absence. Only when the granddaughter handed her the sparkling mobile, she realized what had happened. Luckily, her heart is strong and so she has not had a seizure.

"מה עשית לה, הרגת אותה?" חקרתי, מהרהרת ביני לבין עצמי כיצד הייתי מגיבה לוא נקלעתי למצב כזה.

"לא", ענתה הסבה המתחשבת, "מה הטעם? אם הייתי הורגת אותה, במה זה היה עוזר לי? עדיף היה לי להשאיר אותה בחיים, כי כשהיא תגדל – היא תוכל לשלם לי על זה. רשמתי זאת בפנקסי כדי שלא אשכח."

"What did you do to her, did you kill her?" I inquired, thinking to myself how I would have reacted had I found myself in such a situation.

"No," replied the considered grandmother, "what's the point? Had killed her, how would it have helped me? I'd better leave her alive, because when she grows up – she'll be able to pay me for it. I wrote it down in my notebook so I wouldn't forget."

במשפט אחד:

נכדים זה שמחה וגם ששון.

In one sentence:

Grandchildren are both happiness and joy.

 

Creature Comforts – Complete Series 1

 

שבת של נחת Leisurely Shabbat

מריה קארימה שאני רוצה לחג המולד זה אותך

Mariah CareyAll I Want for Christmas Is You

אין כמו התענוג של לבלות בנחת את השבת עם הנכדים כדי למלא את המצברים לקראת השבוע הממשמש ובא.

Nothing compares to the pleasure of spending a leisurely Shabbat with my grandchildren to fill the batteries for the impending week.

 

אני לא טובה בזה I'm not Good at It

נכד בועט בכדור A grandson kicking a ball

נכד בועט בכדור A grandson kicking a ball

כשהייתי צעירה, נהגתי להתעקש לרדת לשורשי כל דבר שלא הצלחתי להבין. עכשו, כשאני צעירה ובשלה יותר ואחרי שהתנסיתי בדבר או שניים בחיי, אני נוהגת לשים דאודורנט כשאנשים מתבטאים בפני בצורה סתומה. אין לי כוח לשטויות.

When I was young, I used to insist on going down to the roots of everything I could not understand. Now, being younger and more mature, after having experienced a thing or two in my life, I just put deodorant when people express themselves in a vague way. I have no patience for nonsense.

איפה הכדור ? Where is the ball

איפה הכדור ? Where is the ball

אחר הצהרים, יצאתי עם הנכדים לגינה הציבורית שמשמשת גם כגן שעשועים עם המתקנים המשעשעים שהוצבו בה. אני אוהבת לשחק איתם בכדורגל ברוגע. זאת אומרת, הם מתרוצצים עם הכדור במלוא המרץ ואני עומדת בנחת בשער, מחכה שיגיעו להפציץ. מדי פעם אני משתדלת לעצור את הכדור כדי שלא יהיה שקוף מדי שאני מאפשרת להם להבקיע רוב הזמן.

In the afternoon, I went out with my grandchildren to the public garden, which also serves as a playground with its amusing facilities. I like to play football with them calmly. I mean, they're running around energetically with the ball and I'm standing relatedly at the goal, waiting for them to come and bomb. Every once in a while, I try to catch the ball so it won't be too transparent that I let them score most of the time.

נכד מחזיק בכדור A grandson olding a ball

נכד מחזיק בכדור A grandson olding a ball

"לא השתנית", אומר קול מוכר מאחורי. אני מסתובבת לבדוק מי זו ותוך כדי כך חוטפת גול. הנכדים שלי אינם מתחשבים בעובדה שגבי היה מופנה אליהם ולכן לא יכולתי לראותם בועטים את הכדור לעבר השער. לא נורא. העיקר שהם צוהלים ונהנים על שהם מנצחים אותי. "שלך?" היא שואלת ומחוה בראשה לעברם. "חמודים!"

"You haven't changed," says a familiar voice behind me. I turn around to see who it is and get a goal. My grandchildren don't take into account the fact that my back was turned to them so I could not see them kicking the ball towards the gate. Never mind. The main thing is that they are rejoicing and enjoying themselves for beating me. "Yours?" She asks, gesturing toward them. "Cuties!"

אני מחייכת אליה די במבוכה, שותקת. אין לי מה לומר לה. פעם, לפני שנים רבות, היינו שכנות והיא היתה שורצת אצלי על בסיס יומי. הילדים שלנו היו חברים טובים. אחר כך היא עברה דירה ועדיין היינו בקשר, אם כי כבר לא יומי. תמיד תהיתי איך, כשהייתי מתקשרת אליה, היא היתה תמיד עסוקה, אך כשהיא היתה מתקשרת אלי במרווחי זמן הולכים וגדלים, תמיד הייתי מפנה לה זמן, תמיד. עד שהיא הפסיקה להתקשר מסיבותיה היא שלא היו לי ברורות. גם אני הפסקתי, כי כמה את יכולה להתקשר לשוא?

I smile at her rather embarrassed, silent. I have nothing to say to her. Once, many years ago, we were neighbours and she used to hang at my place on a daily basis. Our children were good friends. Then she moved and we were still in touch, though not daily anymore. I always wondered how, when I called her, she was always busy, but when she called me at increasing intervals, I always made time for her, always. Until she stopped calling for her own reasons which were not clear to me. I stopped calling her too, because how much can one call in vain?

הנכד מפזז The grandson is dancing

הנכד מפזז The grandson is dancing

"מה קורה איתך?" היא שואלת בזמן שאני מותחת את שרירי כדי להדוף כדור שמתעופף לי ליד הראש. יש להם בעיטות חזקות לנכדי ואין הם חסים עלי. נרקיסי, בן ה-11, קולט ברגלו את הכדור שהדפתי ושולח בעיטה אדירה אל השער. אני מחליטה לא לסכן את חיי ומניחה לכדור לחורר את הרשת. "שבע!" הוא מכריז בארשת נצחון. לאחרים יש פחות גולים, אבל טרם סיימנו, כך שיש להם עוד סיכוי להדביק אותו.

"What's up with you?" She asks as I stretch my muscles to fend off a ball that flies past my head. They have strong kicks, my grandchildren, and they don't go easy on me. 11-year-old Narkisy catches the ball that I pushed away and sends a huge kick to the goal. I decide not to risk my life and let the ball pierce the net. "Seven!" He announces triumphantly. The others have fewer goals, but we have not finished yet, so they have a chance to catch up.

הנכדה מפזזת The granddaughter dances

הנכדה מפזזת The granddaughter dances

"אני מבינה שאת עסוקה", היא אומרת ממרחק בטוח כשכדור נוסף נורה לעברי וכלנית מכריזה בשמחה גדולה, "יששששש! שש!!!"

"I understand that you are busy," she says from a safe distance when another bullet is fired at me and Calanit announces with great joy, "Yessssss! Six!!!"

 

*******

בדרך הביתה, אחרי שהחזרתי את הנכדים הצוהלים והמרוצים להוריהם, חשבתי שאולי כדאי שאתקשר אליה כדי לבדוק אם ישנה אפשרות לחידוש הקשר בינינו. היו לנו שיחות מרתקות אז, אולי אפשר להחיות אותן. אחרי הכל, יש לנו מלא מכנים משותפים, שטחי ענין רבים ששתינו חולקות. ממש לפני שהרמתי את הטלפון כדי להתקשר, נזכרתי בשיחה האחרונה בינינו, שהיתה ממש קצרצרה.

"למה אינך מתקשרת?" שאלה אז.

"מה למה? בכל פעם שאני מתקשרת אלייך, את עסוקה ואין לך זמן לדבר איתי", עניתי. "כמה, את חושבת, אני יכולה לדפוק את הראש שלי בקיר? למה את לא שומרת על קשר ומתקשרת לעתים תכופות יותר?"

"את יודעת שאני לא טובה בזה", ענתה.

"זהו, שאני ממש לא יודעת. מבחינתי, את פשוט לא רוצה לשמור על קשר, אז עזבי. אין לי כוח לצביעות."

"את מכעיסה אותי!" אמרה. "למה את מדברת אלי ככה?"

ניתקתי ומאז לא שמעתי ממנה. עד היום, עת צצה לי באופן לא צפוי.

On the way home, after returning the joyous and contented grandchildren to their parents, I thought to call her in order to see if we could renew our relationship. We had fascinating conversations back then, maybe they could be revived. After all, we have many common grounds, many areas of interest that we both share. Just before I picked up the phone to call, I remembered our last conversation, which was very short.

"Why don't you call?" She asked then.

"Every time I call you, you're busy and you don't have time to talk to me," I replied. "How much, you think, can I bang my head against the wall? Why don't you keep in touch and call more often?"

"You know I'm not good at it," she replied.

""Well, I don't know really. As far as I'm concerned, you don't want to keep in touch, so leave it. I don't have the strength for hypocrisy."

"You're making me angry!" She said, annoyance in her voice. "Why are you talking to me like that?"

I hung up and I never heard from her since. To this day, when it popped up so unexpectedly.

החלטתי לא להתקשר.

I decided not to call.

שבת בפארק Saturday in the Park

משהו מרתק מושך את תשומת הלב Something fascinating attracts attention

משהו מרתק מושך את תשומת הלב Something fascinating attracts attention

 

איזה כיף זה לבלות עם הנכדים בפארק ביום שבת שמשי ונאה!

It's a great pleasure to spend time with the grandchildren in the park on a such a nice sunny day!

שיקגו – שבת בפארק

ChicagoSaturday in the Park

 

 

 

 

שבת של ים Shabbat by the Sea

שבת של ים Shabbat at the beach

שבת של ים   Shabbat at the beach

ים בשבת תענוג; גם בחורף, אך בעיקר בקיץ. כמה נעים להלך על פני החול החמים ברגליים יחפות. הטף בעקבותי, מפטפט במגוון קולות ענוגים, הנכדה מנצחת עליהם בקולה הנחוש.

Shabbat at the sea is a pleasure; also in winter, but mainly in the summer. So nice to walk barefoot on the warm sand. The grandchildren follow my footsteps, chattering in a variety of pleasant voices, the granddaughter conducting over them with her firm voice.

תענוג. פשוט תענוג!

Such a pleasure!

הנכדים ואני בים The grandchildren and me by the sea

הנכדים ואני בים   My grandchildren and me by the sea

נמלה Ant

משחקים בתחבורה Playing with transportation

משחקים בתחבורה Playing with transportation

נר ששי של חנוכה. הנכדים ואני יושבים על השטיח ומשחקים במוסך, ברכבת ובתחבורה בכלל. כדמי חנוכה, העשרתי להם את אוסף כלי התחבורה; הרי זה תפקידי כסבתא, לא ככה?

6th Hanukkah candle. My Grandchildren and I are sitting on the carpet and play with the garage, the train and transportation in general. As Hanukkah gelt (money), I enriched their vehicle collection; after all, it is my duty as their savta (grandma), right?

הנכדים שקועים במשחק, כמוני, כולנו משמיעים קולות מתאימים כדי להמחיש את נסיעת כלי הרכב השונים. פתאום מפסיק אסיף בן השלוש את טרטוריו, קם על רגליו ובא אלי להראות לי את כף ידו הקטנה והמתוקה. נמלה קטנטנה, אותה דג מבין אניצי השטיח, מטיילת לה בניחותא.

The grandchildren and I are engrossed deep into the game, each of us makes the proper sounds to demonstrate the drive of the different vehicles. Suddenly, 3 yrs. young Assif stops his rattles, stands up and comes to show me his sweet little palm. A tiny ant, which he pulled out from the wisps of the carpet, strolls there leisurely.

כדי להציל את הנמלה הפעוטה ממעיכה, אני אוספת אותה בזהירות אל כף ידי ושמה פעמי אל הדלת כדי לשחררה בחצר. נראה שהנמלה אינה מחבבת את כף ידי והיא מתחילה להשתולל כאחוזת אמוק, מתרוצצת מקצה לקצה כשהיא בסכנת נפילה. אני נאבקת כדי שזו לא תתחמק לי מהיד ותאבד לי, וכשזו מגיעה לאצבעותי ועוד שבריר שניה היא צונחת לי אל תהום הנשיה, אני מניחה את כף ידי השניה תחתיהן וזו נוחתת עליה. איני מספיקה להתאושש מן ההצלה ההרואית והנמלה כבר בקצה השני, כך שעלי למהר ולהניח את ידי השניה כדי שוב לא לאבדה.

In order to save the little ant from getting squashed, I carefully collect it into my palm and head to the door to release it in the courtyard. It seems that the ant doesn't like my palm, so she starts to go wild like if in an amok, running from one edge to the other, while in danger of falling down. I struggle to prevent it from escaping my hand and get lost, so when it reaches my fingers and in a split of a second might drop down, I put my other hand under, and the ant lands safely on it. I barely manage to recover from the heroic rescuing and the ant is already at the other end, so I have to quickly put my other hand, again not to lose it.

The Cars – Drive

מזוית עיני אני מבחינה באסיפי המביט בי בריכוז ומחקה את תנועותי. אין לי יכולת לבדוק משום שאני עסוקה בהשגחה על הנמלה שבידי ומקוה לטובת כולנו שאין לו נמלה נוספת וכי זו שאותה אני מנסה להציל היא בת יחידה. אחיו יוסי בן השנה וחצי רץ לפני אל הדלת ואני מבחינה שגם הוא מכדרר בידיו, כמונו, כולו צהלה. אני מבקשת ממנו לפתוח את הדלת, משום שידי הרי עסוקות, והוא מושיט את ידו ועושה כבקשתי. ילד טוב. הנמלה מאיצה את ריצתה ואני מצליחה לשמור עליה, אם כי בקושי רב. יש גיל שהזריזות היא מאיתנו והלאה. מרוב ריכוז במשימתי, איני מבחינה בחתולה המתחממת על השטיח בכניסה, אלא כשזה כבר מאוחר מדי. יללתה המתלוננת באה אחרי שנתקלתי בה. כדי להציל את עצמי מהתמרחות על הרצפה הקרה, אני מושיטה את ידי לפני ומצליחה לאזן את עצמי בקושי, כל עצמותי חורקות במחאה. אני מקוה בכל לבי שלנמלה שלום.

From the corner of my eye I notice Assifi who intently gazes at me and imitates my movements. I can't check since I'm occupied with supervising the ant in my hand, but hope – for the sake of all of us – that he hasn't another ant, and the one that I'm trying to save is an only child. His brother Yossi (a year and a half young) is running to the door in front of me and I notice that he too does dribble with his hands, like us, laughing loudly. Since my hands are occupied, I ask him to open the door, and he reaches his sweet little hand and does as he was asked. Good boy. The ant accelerates its race, and I manage to guard it, but very barely. There is an age when quickness is only a vague memory. Due to being concentrated in my mission, I didn't notice the basking cat on the doormat, only when it was too late. Its complaining meowing came after I bumped into her. In order to rescue myself from getting spread on the cold floor, I stretched out my hands in front of me, hardly succeeding to balance myself, while all the bones in my body screeching in protest. Wholeheartedly I hope that the ant is safe.

חתולה תמימה מצטנפת לה על סף הדלת An innocent cat curls at the door

חתולה תמימה מצטנפת לה על סף הדלת An innocent cat curls at the door

החתולה אחרי שנתקלתי בה Ze cat after my feet met her

החתולה אחרי שנתקלתי בה Ze cat after my feet met her

The Ants Go Marching One by One

אושר עילאי Bliss

ילדים הם שמחה ונכדים אושר עילאי Children bring hapiness and grand kids are a bliss

נכדים הם אושר עילאי Grand kids are a bliss

כיהודיה וכבת להורים ניצולי שואה נמלטי פולניה, יהיה זה מוגזם לחשוב שאחת כמוני מסוגלת לחוש אושר, שלא לדבר על עילאי. ליחס לי ולשכמותי יכולת לשמוח בלב שלם בלי שבמקביל יעיב משהו על השמחה, זו טעות גדולה ממש. נראה שהזהירות והחשש בנויות עמוק בתוך הדי אן איי שלנו, כתוצאה מדורות על גבי דורות של רדיפות את בני ובנות עמנו, עינויָם והשמדתן. הרי בכל דור ודור עומדים עלינו צוררנו לכלותנו.

As a Jew, and a daughter of holocaust survivors, refugees from Poland, it would be exaggerating to think that somebody like me could sense happiness, not to mention bliss. Relating me and alike the ability to rejoice wholeheartedly without something simultaneously shading the joy, is a really big mistake. It seems to me that caution and concern is deeply built into our DNA, as a result of countless generations of persecution my people, torturing and destroying us. Indeed, in every generation they are trying to destroy us.

אני רואה את עצמי כאשה שמחה בדרך כלל, המברכת כל בוקר את היום הנפלא והפורה העומד בפתח, אך יחד עם זאת, איני נסחפת יותר מדי. מישהי אמרה לי פעם שעלי להניח לעצמי להתפרע יותר, להשתחרר. הצחיקה אותי, משום שבמשך שלושת החודשים איתה מעולם לא ראיתיה צוחקת מכל הלב, גם לא מהבדיחות הכי מצחיקות והמוטו שלה בחיים היה: "כשרע לי – טוב לי וכשטוב לי – רע לי מאוד". מה ששעשע אותי עוד יותר, שמישהו לפניה אמרה לי שאני פרועה וחופשיה לה מדי. נו, שוין, מעולם לא היתה לי יותר מדי סבלנות למטורללות.

I see myself as a happy woman usually, who welcomes each morning the wonderful and fruitful coming day, but at the same time, I'm not being carried away too much. Somebody said to me once that I have to let myself to go wild more, to be more relaxed. She was such a lame joke, since during the three months with her I never saw her laughing with all her heart, not even from the funniest joke, and her motto in life was: "when I feel bad – I'm happy, and when I'm happy – I feel bad". What amused me more, was that somebody before her told me that I was too wild and too a free spirit for her. Well, I never had too much tolerance for nut cases.

נכדים משחקים Grandchildren playing

נכדים משחקים Grandchildren playing

אני חושבת על הפעמים בהם הייתי קרובה לתחושה של אושר, על הרגעים (הספורים!) של סיפוק ומה גרם לי לחוש מאושרת. כשילדַי באו לעולם, היו אלה בהחלט רגעים של סיפוק ואושר, משום שהם היו רצויים ואהובים. שלא יהיה ספק – יחד עם האושר, היתה גם דאגה גדולה, אי אפשר היה להפריד ביניהם.

רגעים נוספים של אושר היו כשהנכדים נולדו. גם פה, כמובן, היתה דאגה גדולה, אך גם תחושת הקלה פתאומית וקצת בלתי מובנת (שלא לדבר על בלתי מוכרת…), שיש להם הורים ואיני אחראית להם כפי שהייתי לילדַי.

I'm thinking about the times I was near to a sense of happiness, about the (few!) moments of satisfaction and what caused me to feel happy. When my children came into the world, there were certainly moments of satisfaction and happiness, since they were wanted and beloved. Not to be doubtful – along with the sense of happiness, there was also a big concern – both came together, inseparable.

More moments of happiness were when my grandchildren were born. Here, also, was a big concern, of course, but similarly a sudden and a bit incomprehensibly sense of relief (not to mention unfamiliar…), that they have parents and I'm not responsible to them as I was to my children.

נראה לי שהפעם היחידה בחיי בה חויתי תחושת אושר בלי דאגה, היתה כשהוצאתי לאור את ספרי הראשון "סגול" (הרומן הלסבי הראשון בעברית) והכתבת שראיינה אותי היתה אוהדת. כמי שמתכתבת עם עצמה כל חייה, לא דאגתי כמה ימכור ואם יאהבו את הספר; מה שהיה לי חשוב שזה יצא לאור והגשמתי חלום.

I think that the only time in my life I experienced a sense of happiness without being worried, was when I published my first novel "Sagol" (Purple, the first lesbian novel in Hebrew), and the reporter who interview me was sympathetic. As a person who correspondent with herself all her life, I wasn’t worried how many copies the book will sell and will the readers like it; what was important to me was that the book was released and I fulfilled a dream.

"Sagol" (Purple) the first lesbian novel in Hebrew

סגול הרומן הלסבי הראשון בעברית Sagol (Purple) the first lesbian novel in Hebrew

במשפט אחד:

פולניה אף פעם לא יכולה להיות ממש מאושרת, ודאי לא לחוש אושר עילאי.

In one sentence:

No Polish-Jew can ever be really happy, let alone to know what bliss is like.