ארכיון תג: Holocaust

יום השואה ה'תשע"ט Holocaust Remembrance Day 5779

הסטורי של אווה חלק ראשון

Eva Story part 1

האובך ששרר לאורך כל היום, הגביר את תחושת העצב בהתיחדות עם זכר הנספים. הדוק הצהוב שכיסה את השמש כאילו אמר לה: "את לא תזרחי היום, זה לא יום של אור".

The haze that reigned throughout the day, increased the sense of sadness in honouring the memory of the six million murdered. The yellow veil that covered the sun seemed to say to it: "You will not shine today, it is not a day of light".

איך מסבירין לילדים רכים של בית רבן את יום השואה? כיצד מכינין אותם לקראת היום הזה? איך מטמיעין בהם את זכר מה שקרה? לא קל לעשות זאת, אך צריך, כי אחרת איך נעביר את המורשת שלנו מדור לדור?

How do you explain the Holocaust Day to young children? How to prepare them for this day? How do you implemented in them the memory of what had happened? It is not easy to do this, but it is necessary, because otherwise how will we pass on our legacy from generation to generation?

עשר בבוקר. הצפירה נשמעת ברמה. החיים בישראל נעצרים והכל עומדים דום לכבד את הנספים. נכדַי, אסיף בן ה-5 וחצי ואחיו יוסי בן ה-4, עומדים בשקט על מקומם, ידיהם לצדי גופם, ראשם מורכן. הם תרגלו זאת בגן ויודעים שזה יום עצוב. הגננות סיפרו להם שבארץ רחוקה, גרמניה, היה איש רשע בשם היטלר שרצה להרוג את כל היהודים, כמו המן בפרס (מגילת אסתר, חג פורים), פרעה מלך מצריים (חג הפסח) ואנטיוכוס היווני (חג החנוכה). המלחמה נגמרה והיטלר מת, כמו שאר הצוררים אותנו.

Ten in the morning. The siren sounds aloud. Life in Israel stops and everyone stands at attention to honour the victims. My grandkids, Five-year-old Assif and his 4-year-old brother, Yossi, are standing still, hands at their sides, heads bent. They practiced it in their kindergarten and know it's a sad day. Their teachers told them that in a faraway country, Germany, there was a wicked man named Hitler who wanted to kill all the Jews, such as Haman in Persia (Book of Esther, the Feast of Purim), the Egyptian king Pharaoh (Passover) and Antiochus the Greek (Hanukkah). The war was over and Hitler died, like the rest of our enemies.

הילדים יודעים שאחרי המלחמה עלו היהודים לארץ ישראל והקימו פה מדינה לתפארת, המדינה שלנו, בה יש מי ששומר ומגן עלינו באויר, בים וביבשה – הלא הם חיילינו ושוטרינו האמיצים. כשאנחנו בבית, בגן, בים או כשאנו מטיילים – הם תמיד שומרים עלינו. למרות שהאויבים שלנו רצו להרוג אותנו – הצלחנו להתגבר עליהם ויש לנו ארץ נהדרת, יפה וחזקה. עם ישראל חי!

The children know that after the war the Jews immigrated to the Land of Israel and established a magnificent country here, our country, where there are those who guard and protect us in the air, sea and land – these are our brave soldiers and policemen. When we are at home, in the kindergarten, at the sea, or when we stroll, they always guard us. Even though our enemies wanted to kill us – we managed to overcome them and we have a great country, beautiful and strong. Long live Israel!

המלים: גטו, מחנה ריכוז, רצח, השמדה ודומיהן – אין מזכירים ואין מספרים עליהן! אלו מלים שקשה לילדים בגילים האלה לעכל. הם יספיקו ללמוד אותם בבית הספר בבוא הזמן. הוקמה פינת זכרון בגן: יש נר עצוב, דגל ישראל, פרחים והמלה "יזכור". המטרה: להנחיל לדורות הבאים את היום הזה – יום השואה או יום הזכרון, משום שזה יום שעלינו לזכור ולא לשכוח לעולם.

The words: ghetto, concentration camp, murder, extermination and the like – these are not mentioned or told about! These words are difficult for children of these ages to digest. They will learn them at school in due time. A memorial corner was established in the kindergarten: there is a sad candle, the Israeli flag, flowers and the word "Yizkor". The goal: to instil this day in the coming generations – Holocaust Day or Memorial Day – because it is a day we must remember and never forget.

הילדים לומדים להתגאות במדינה שלהם, לא לשנוא אף אחד, אלא פשוט לזכור את מה שהיה, משום שזה חלק מהמורשת של עמנו הנצחי. אף שאנחנו ממש מודאגות ממה שקורה בעולם בימינו, אין אנו חושפות אותם כרגע לאנטישמיות שמרימה ראש שוב; אם זה בארצות הברית (תומכי הגאוה הלבנה), בבריטניה (אם ג'רמי קורבין יהיה ראש ממשלה – היהודים שם אבודים) ובשאר אירופה. אנו מקוות מאוד שכאשר הם יגדלו – זו כבר תוכחד והם לא יצטרכו לשמוע יותר על שנאה כלפי היהודים. אני אופטימית.

The children learn to be proud of their country, not to hate anyone, but simply remember what happened, because it is part of the heritage of our eternal people. Although we are really concerned about what is happening in the world today, we are not exposing them to anti-Semitism, which raises its head again; if it is in the United States (supporters of White Pride), in Britain (if Jeremy Corbyn will be prime minister – the Jews are kaput there) and in the rest of Europe. We very much hope that when they grow up, anti-Semitism will be extinct and they will not have to hear any more about hatred towards Jews. I'm optimistic.

במשפט אחד:

ואחרי כל מה שעברנו, חוינו, עונינו, נרצחנו בכל מיני מיתות לאורך ההיסטוריה הקשה של עמנו ושרדנו – מעיזה בהמה ששימשה כשרת התרבות לכנות בני אדם אחרים "סרטן". ואידך זיל וגמור!

In one sentence:

And after all that we went through, experienced, tortured, been murdered in all sorts of deaths throughout the difficult history of our people, and survived – the beast who served as the culture minister dared to call other people "cancer." Go figure!

ערב יום השואה ה'תשע"ח The eve of Holocaust Remembrance Day 5778

סיילםהעיירה בוערת

Salem – Haayara Boeret (It is Burning)

בהגדה כתוב: בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ח).

The Haggadah says: In every generation a person must see himself as if he had left Egypt, as it says: "You shall tell your son on that day, "It is because of what the Lord did for me when I came out of Egypt" (Exodus 13:8).

בחיים, צריך להמשיך לזכור ולעולם לא לשכוח את מה שהנאצים הארורים עשו לעמנו בשואה; זאת, גם אחרי שאחרון הניצולים ישמט מאיתנו לעד.

In life, one has to continue to remember and never forget what the damned Nazis did to our people during the Holocaust; that, even after the last survivor would forever omitted from us.

חפירות:

חייב אדם לראות עצמואוניברסיטת ת"א

עס ברענט (שריפה) – מיתרי הלב – מוזיקה מתקופת השואה – אתר יד ושם

לזכור? לשכוח? Remember? Forget?

The Brothers FourTry to Remember

הם הולכים ומתמעטים, נשמטים מאיתנו כמעט מדי יום. עוד מעט לא יהיה עם מי לתקשר כדי לחלץ עדות חשובה מיד ראשונה של מה היה שם, שלא לדבר על איך היו החיים שלהם בילדותם, בנערותם, בהתבגרותם. מה נעשה, אם בכלל, כדי לתעד את קיומם? עוד מעט ואף אחד שחוה את התופת על בשרו לא יהיה עוד עימנו.

They are decreasing, they are slipping away almost every day. Soon, there won't be anyone to interact with in order to rescue important first hand evidence about what happened there, not to mention evidence about how as their life in the childhood, adolescence, adulthood. What is being done, if at all, in order to document their existence? In a short while, nobody who experienced hell on their own flesh won't be with us anymore.

Eleni VitaliAsma Asmaton

המספרים הסטטיסטיים שיש למשרדי הממשלה מגוונים ומוזרים. באחת התוכניות שמעתי שמספר ניצולי השואה החיים בקרבנו הוא 256,000 ובאחרת – נקבו במספר המשוער של 180,000 נפש (הניסוח היה: "כ-180,000"). מה זה, איך יכול להיות שאף אחד אינו יודע במדויק?

The statistics the ministries of the government are diverse and weird. I heard on one of the programs that the number of holocaust survivors who are living among us is 256,000, and on another – they said it's approximately 180,000 (the phrase was: "about 180,000"). I wonder how come nobody knows the exact number, I really do!

Josh GrobanTry to Remember

בהתחלה, אחרי השחרור ובמשך שנים רבות אחרי כן, הם לא היו מסוגלים לדבר על מה שעברו. המוח אינו מסוגל לעכל מאורעות כאלו והיה גם הצורך הטבעי לבנות חיים חדשים. ילדיהם, הדור השני לשואה, חוו על בשרם את התוצאות, גם אם זה לא היה בצורה גלויה או מודעת. פשוט ינקת, יחד עם חלב אמך, את הנוראות שזו חוותה. זה נכנס לנו ל-DNA ונשאר טבוע עמוק בנו.

At the beginning, after they got released and for many years later, they couldn't speak about what they went through. The mind can't digest this kind of events, and they had the natural need to build a new life. Their children. The second generation of the holocaust, experienced the consequences first-hand, even if it wasn't visibly or consciously. With our mother's milk, while being breast fed, we just received the horrible experience she went through. It got into our DNA and stayed imprinted in us.

Maria Farantouri – Asma Asmaton


כעם, עלינו לשמר את זכרונותיהם, את מורשתם, את החוליות החסרות שהושמדו. אנחנו חייבים זאת לעצמנו ובעיקר להם.

As a nation, we must preserve their memories, their legacy, the missing links that were destroyed. We owe it to ourselves, and mainly to them.

היו אלה ימים אחרים Those Days were Different

דודו פישרהעיירה בוערת

Dudu FisherEs Brent

לאמי זצ"ל לא היה מספר על הזרוע. השואה לא הותירה בה צלקות חיצוניות, אך היא סבלה רבות מסיוטים שלא הרפו ממנה עד סוף ימיה.

My late mother of blessed memory didn't have a number on her arm. The holocaust didn't left external scars on her, but she suffered a lot from nightmares that didn't let go of her until the end of her days.

שואה, גבורה, השרדות Holocaust, heroism, survival

שמיים מעוננים מעל ערבו של יום קשה Cloudy sky over the evening of a hard day 23.4.2017

שמיים מעוננים מעל ערבו של יום קשה    Cloudy sky over the evening of a hard day 23.4.2017

השמיים בהחלט חשו את גודל היום הזה והתכסו בעננים. היה אפילו קריר. שנה אחרי שנה איננו שוכחים, אסור לנו, כי הרי בכל דור ודור קמים עלינו להשמידנו ועלינו להיות מוכנים להגן על עצמנו.

The sky certainly sensed the importance of this day and covered themselves with clouds. It was even chilly. A year after year we do not forget, we are forbidden to do so, since each generation we have enemies who wish to destroy us, and we must be ready to defend ourselves.

שמיים מעוננים 23.4.17טe

הלקח של רצח העם שלי לא נלמד וישנם פושעים אשר מנסים להכחיש את אשר עשו לנו הנאצים הארורים, ימח שמם. איזה עולם!

The lesson of my people's genocide hasn't been learned, and there are criminals who are trying to deny what the cursed Nazis did to us, may they be damned forever. What a world!

שמיים מעוננים 23.4.17הe

אוי, פאריז ! Oy Paris

vive la france

שבת בבוקר, יום קשה: אבא מזיל דמעות הרבה, אמא בוכה המון דמעות, המון דמעות; ולי יאמרו המון שטויות.

Shabbat morning, a tough day: father sheds lots of tears, mum is crying tears a lot, a lot of tears; and I will be told plenty of nonsense.

סגרתי הכל אתמול אחרי היומן והלכתי לישון. התעוררתי למציאות הכמעט יומיומית של המדינה שלי, אך בבירה של ארץ אחרת. המחשבה הראשונה שלי היתה דאגה לפצועים ששרדו ולבני משפחות החללים. מפה, מהמקום המוכר לנו כל כך במשך דורות, לדאבוננו, אני מבקשת לשלוח להם את תנחומי.

I closed everything yesterday, after watching the weekend report, and went to sleep. I woke up to the almost daily reality of my country, but in a capital of another state. My first thought was about the injured who survived the attack and concern for the family members of the murdered. From here, the unfortunate so familiar place we are going through over generations, I would like to send them my condolences.

בשעת צער והזדהות זו, אולי לא תקין להשוות, אך אין מתבקש מזה. העולם סרב להתיחס לטרור אצלנו לפני שנים רבות וקיבל את פיגועי ה-11 בספטמבר בניו יורק. למרות אימת הטרור שם, למרות שנראה היה שמנהיגי העולם יתאחדו ויפעלו בנחישות נגד הטרור, המשיך העולם להתנהל כמקודם. אל קעידא לא הושמד, אלא להפך – ארגוני טרור נוספים קמו והם מאיימים על שלום העולם.

In this hour of grief and empathy, perhaps it's not politically correct to compare, but one can't escape of doing it. Many years ago, the world refused to take actions against terrorism aimed towards us, Israelis, and got September Eleven Attacks in New York. Despite of the terror and fear there, despite of it seemed that the leaders of the world to unite and take firm steps against terror, the world continued to behave as before. Al-Qaeda was not destroyed, on the contrary – more terror organizations were established, and they are threatened the world's peace.

Sapho – Avec le temps

השתלטות הבוקו חראם על שטחים נרחבים באפריקה, התקפת הטרור בצרפת בתחילת השנה על מערכת השבועון שרלי הבדו ועל ההיפר הכשר היהודי, השתלטות האיסלם על אירופה ועוד ועוד – תקצר היריעה מלפרט פה את הכל – לא שינתה דבר. העולם ממשיך בשלו, העולם שותק. העולם עדיין מסרב להבין שטרור במקום מסוים ונגד מישהו מסוים אינו מסתיים באותו מישהו, אלא מתרחב הלאה.

Boko Haram gaining control over wide lands in Africa, the terror attack in France at the beginning of the year at the satirical weekly magazine Charlie Hebdo and the Hypercacher kosher superette, Islam overtaking Europe and more (there is much more, but I can't mention everything) – didn't change a thing. The world continues as usual, the world is silent. The world still refuses to understand that terror in a certain place and against a certain someone doesn't end with that certain someone, but spreads further on.

רק אתמול חוינו התקפת טרור נוספת של מוסלמים ארורים על אזרחים יהודים תמימים שנסעו לעשות את השבת. אף אחד בעולם לא טרח לגנות את זה. נו, אלה רק יהודים. גל טרור שוטף את ישראל כבר למעלה מחודש והעולם שותק. אף אחד אינו מגנה את הטרור נגדנו, כי זה נגד יהודים. אבל מה שהיה חשוב עד מאוד לאיחוד האירופי וכל כך בער לו – זה לסמן מוצרים שיוצרו בהתנחלויות. זה מתחיל עם סימון מוצרים ונגמר בעליהום עלינו כיהודים. אנחנו יודעים שמה שהתחיל בשריפת ספרים, הסתיים בשואה, ברצח העם היהודי. והעולם כמנהגו נוהג, העולם שותק.

אולי הפעם תהיה זו קריאת השכמה לעולם להבין שטרור הוא טרור הוא טרור ויש להכחידו בעודנו באיבו, כי זה אורב לפתחי הכל.

Only yesterday we experienced another terror attack in Israel by cursed Muslims against innocent Jewish citizens who drove to do the Shabbat. Nobody in the world bothered to condemn this. Nu, it's only Jews. A terror wave floods Israel for more than a month, and the world is silent. Nobody condemns the terror against us, because it's against Jews. But what was so much important to the European Union, and so urgent to deal with – is marking products made in the Israeli settlements beyond the Green Line. It starts with marking products and ends with attacking us as Jews. We all know that what started with burning books, ended with the Shoah (The Holocaust), the genocide against the Jewish people. And the world behaves as usual, the world is silent.

Perhaps this time will be a wakeup call for the world to understand that terror is terror is terror, and it must be destroyed when it's young, since it lies in waits on everybody's threshold and nobody can escape from its ambush.

Lara Fabian – Je suis Malade

מצעד החיים March of the Living

שואה1

היא תכננה וכמעט אפילו קנתה את כרטיסי הטיסה לשם, כולל סידורי שהיה. היא ידעה את דעתי הברורה והמוצקה על הנושא, אך חשבה שתוכל לשכנעני לחוות את העבר בצורה מציאותית. מבחינתי, המציאות היא הארץ שלי, הקיום שלי בה, ילדַי ונכדַי, שהם נצחונם של הורי ז"ל על החרפה הנאצית. איני שואפת כלל וכלל לפרנס את בני העם שעשו יד אחת עִם צורְרֵי עַמי להשמיד את אבותי. דמם עדיין טרי מדי, עדיין זועק ומהדהד מן האדמה הארורה ההיא.

She planned and almost even bought the plane tickets, including accommodation arrangement. She knew my clear and firm opinion about the issue, but thought that she could persuade me to experience the past in real time. As far as I'm concerned, reality is my country, my existence in it, my children and grandchildren, who are my parents' victory over the Nazi disgrace. I have no aspiration to support any members of the people who collaborated with my people's enemy in purpose of destroying my ancestors. Their blood is still too fresh, still cries out echoing from that bloody soil.   

תהיתי באוזניה הכיצד לא מצאה עצמה עושה זאת בכל השנים הרבות בהן חיתה בצרפת, בה נולדה וגדלה. לא היתה לה תשובה, אך היא הבטיחה לי להרהר בדבר ולחזור אלי. איני עוצרת את נשימתי. אני רואה עצמי כאלופת החפרניות, אך מבטיחה לכן שביאטריס עולה עלי בהרבה. הבה נעצור כאן ולא נתיחס לתרתי המשמע…

I expressed my wonder to her, how come she never found herself doing it all those many years living in France, where she was born and raised. She didn't have an answer at that moment, but promised to look into the matter and get back to me. I'm not holding my breath. I see myself as the diggers' champion, but I promise you that Béatrice does top me many times over. Let's stop right here and let's not relate to the double meaning…

הצפירות צופרות ברמה. אנו עומדות בחצר בית הספר המקומי, דומעות עם הרעש החודר ללב ההומה. דומיניק, אמהּ של ביאטריס, עומדת דומם, מורכנת ראש. אני יכולה לתאר לעצמי מה עובר לה בראש, איך זכרונות מרים מימי ילדותה בטריפולי של מלחמת העולם השניה, בוערים בלבה. השואה לא פסחה על החלק המזרחי של בני עמנו, למרבה הפליאה של יוצאי פולין היושבין לבד בחושך. ההסטוריה מצביאה על שהם אינם לבד בזה, על אף חתרנותו הבלתי נלאית והבזויה של האפסיהו להפריד בין חלקי העם.

The sirens are screaming out loud. We stand in the local schoolyard, tearing along with the noise penetrating into the flooded heart. Dominick, Béatrice's mother, is standing in silence, her head down. I can imagine what is going in her head, how these bitter memories of her childhood days in World War II Tripoli, burning in her heart. To the great surprise of the Polish Jews who sit alone in ze dark, the holocaust didn't skip the eastern part of our people. History shoes that they are not alone in this, despite the despicable indefatigable acts of the zeroyau Bibi to sabotage and depart our people.

את התקוה אני שרה בקול שבור. כרגיל, איני מסוגלת להוציא את המלים מפי ללא ליווי הדמעות הזולגות. ביאטריס ודומיניק שרות בעוז במבטא הצרפתי הרך, יחד עם שאר הנקהלים לכבד את זכר הנספים. תם הטקס, הקהל מתחיל להתפזר. לבנו כבד, ואנחנו צועדות לאט הביתה, נתונות אשה בתוך שרעפיה. אחר הצהריים יתחיל מצעד החיים על האדמה הארורה ההיא ואני שמחה על שעמדתי על שלי בסרובי לדרוך עליה.

I sing the Hatikvah in a broken voice. As usual, I am unable to utter the words without tears accompany them. Béatrice and Dominick sing with all their might in that soft French accent, along with the other gathered to honour the memory of the murdered. The ceremony is done. The crowd starts to scatter. Our heart is heavy, and we slowly march home, each in her own thoughts. The March of the Living will start this afternoon on that bloody soil, and I am happy I held my ground by refusing to lay my foot on it.

זאָג ניט קײן מאָל אַז דו גײסט דעם לעצטן װעג – אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה

פאַרטיזאַנער הימן – המנון הפרטיזנים

מלים: הירש גליק

מנגינה: דימיטרי פוקראס

תרגום לעברית: אברהם שלונסקי

Chava Alberstein – Zog nit kein mol