ארכיון תג: Les plus belles années d'une vie

השנים היפות ביותר בחיים   The best Years of a Life

שנות חיינו היפות

Les Plus Belles Annees D'une Vie

1968, אני בת 14. למרות אזהרות המורה האהובה עלי שהסרט אינו בשבילי, אני הולכת לצפות בו. נשביתי בקסמו. עד עצם היום הזה.

1968, I'm 14. Despite my favourite teacher's warnings that the movie isn't for me, I went and watched it. I was captured under its spell. To this day.

מלבד העלילה הרומנטית, שבתה את לבי המוזיקה הנפלאה של פרנסיס לה בגילום הקול המדהים, הנפלא, המיוחד של ניקול קרואזי. הזמרת הזו ליותה אותי מאז בפסקולי הסרטים להם תרמה את קולה, עד עצם היום הזה. לטעמי, היא אחת מהזמרות הגדולות של כל הדורות.

Aside from the romantic plot, my heart was captivated by Francis Lai's wonderful music embodied by the amazing, wonderful, special voice of Nicole Croisille. Since then, this singer has been escorting me with the soundtracks to which she contributed her voice, to this very day. In my opinion, she is one of the greatest singers of all generations.

Les plus belles années d'une vie – Fin de Projection (Rang I, Cannes 2019)

ב-1986 יצא סרט המשך בשם: 'גבר ואישה: 20 שנים אחרי'. לא אהבתי. לא אגזים אם אומר שאת 'גבר ואישה' ראיתי כ-50 פעמים. נהגתי לצפות בסרט הזה בכל פעם שהקרינו אותו בטלויזיה. אני זוכרת ממנו קטעים רבים מאוד. לעומת זאת, גם אחרי שצפיתי הערב בקטעים מסרט ההמשך, לא נזכרתי בשום סצנה ממנו, גם לא לאחר קריאת התקציר שלו.

In 1986, a sequel came out called: 'Man and Woman: 20 Years Later'. I didn't like it. No exaggeration if I say that I have seen 'A Man and A Woman' about 50 times. I used to watch this movie every time it was on TV. I remember many scenes from it. In contrast, even after watching tonight some videos of the sequel, I didn't recall any scene from it, not even after reading its synopsis.

אני אוהבת סרטים איטיים, אני אוהבת סרטים שמספרים סיפור לאט, באריכות, לא קופצניים ולא תזזיתיים רק לשם הקופצנות והתזזיתיות. לדור הצעיר אין הרבה סבלנות, לי יש. שמחתי מאוד לצפות אמש בסרט החדש של קלוד ללוש שנקרא בעברית 'שנות חיינו היפות'. כבר קוננתי על כך שמשנים את שמות הסרטים במקום לתרגם אותם כפי שהם. אין לי כוח לחזור על זה. הסרט עצמו מעולה ביותר. נהניתי מאוד.

I like slow movies, I like movies that tell a story slowly, at length, not bouncy and frantic just for the sake of bounciness and franticness. The younger generation doesn't have much patience, I have. I was very happy to watch last night's new Claude Lelouch's movie, 'The Best Years of A Life'. The film is extremely excellent. I enjoyed it very much.

לדברי קלוד ללוש, היוצר, צולם הסרט במשך 10 ימים, אך לקח לו 52 שנים להכין אותו. אחרי צפיה בסרט מבינים למה לקח לו לצלם את הסרט בזמן הזה, משום שרוב הסרט עשוי מקטעים של הסרט המקורי, הראשון, 'גבר ואישה'. זה לא שאנו צופים בסרט חדש לגמרי, אלא בקטעים נבחרים מן הסרט הראשון בתוספת סצנות מההווה של הדמויות בגיל הזקנה. אני חושבת שהתוצאה מצוינת. לא חויתי אף רגע משעמם בסרט, אלא להפך – ישבתי דרוכה ומתענגת בה בעת. יחד עם זאת, ישנה סצנה אחת שהייתי שמחה לוא היתה מתקצרת – הסצנה בה מתאר הגיבור את הנהיגה המטורפת שלו ברחבי פאריז, כולל מעבר ברמזורים אדומים, כדי לפגוש את אהובתו. ארוך מדי ומעצבן מדי ללב של אנשים בגילי החוששים כל רגע פן תהיה איזושהי תאונה לא עלינו.

According to Claude Lelouch, the filmmaker, the movie was filmed in 10 days, but it took him 52 years to make it. After watching the movie, you understand why it took him to shoot the movie during this time, because most of it was made from scenes of the original movie, the first one, 'A Man and A Woman'. It is not that we are watching a new movie, but selected scenes from the first one plus scenes from the present of the characters at their old age. I think the result is excellent. I didn't experience any dull moment in the movie, but on the contrary – I sat tensed and relished at the same time. however, there is one scene I would have been happy to have shortened – the scene in which the protagonist describes his crazy driving throughout Paris, including passing red traffic lights, to meet his beloved. Too long and too annoying for the heart of people my age who fear every moment that there will be an accident Goddess forbid.

מכל מבול הסרטים השוטפים אותנו על חייהם וחוויותיהם של אנשים צעירים או מקסימום בגיל העמידה, מרענן לצפות בסרט המתאר חיים של אנשים בגילי. סצנת הפתיחה, בה יושבים אנשים בבית אבות ומתרגלים את הזכרון, היא מופת ומרתקת מאוד. מעניין אילו תרגילים מתרגלים צרפתים, אילו נושאים מעניינים אותם, מה הזכרון הקולקטיבי שלהם. אני בספק לגבי כמה אנשים בגילי זוכרים תאריכים מדויקים של כהונות הנשיאים וראשי הממשלה שלנו. אני בקושי זוכרת את הסדר, משום שמעולם לא עניין אותי לשנן. גראנד פרי, רולאן גארוס, מתי יוצרו גרבי נילון, מתי גרבי משי… מי משננת דברים כאלה? מישהי שאלה למה חשוב לדעת תאריכים כאלה. האמת, הסכמתי איתה. מבחינתי, זה ממש לא חשוב, אבל כן למען תרגול הזכרון. כך מספרים לנו מחקרים מהימנים. מומלץ לשנן כמה שיותר דברים כדי ליצור קשרים חדשים במוח. יצירת הקשרים החדשים מסייעת לנו לשמור על המוח. כמו תרגילי כושר. המוח הוא מעין שריר.

Of all the flood of movies we have about the lives and experiences of young or maximum middle-aged people, it is refreshing to watch a movie depicting the lives of people my age. The opening scene, where people sit in a nursing home and practice their memory, is exemplary and fascinating. I wonder what exercises French people practice, what topics interest them, what is their collective memory. I doubt how many people my age remember the exact dates of our presidential and prime ministers in office. I can hardly remember the order, because I have never been interested in memorizing this kind of stuff. Grand Prix, Roland Garros, when nylon stockings was made, when silk stockings… Who memorizes such things? Someone asked why it is important to know such dates. Actually, I agreed with her. For me, that's really not important, but it is for memory practice. This is what reliable studies tell us. It is recommended to memorize as many things as possible to make new connections in our brain. Creating new connections helps us to maintain our minds. Like fitness exercises. The brain is a kind of muscle.

Les Plus Belle Annees D'une Vie – Conférence de presse (Cannes 2019)

ישנן כמה סצנות מבריקות שיצר קלוד ללוש, שאיני יכולה לתארן כדי לא לגלות ולקלקל לכן את הצפיה בסרט. תצטרכנה לצפות בעצמכן ולהנות מהן. זה מראֶה שגם בגיל מתקדם ובשל עדיין קיימת יצירתיות ורעננות. זקנתו של היוצר ושל השחקנים אינה מביישת אותם כלל וכלל, אלא להפך – מענג לגלות יצירה של אנשים בגיל הזה, את הבשלות, את הכשרון שלא נס לחו, איך נראית זקנה, את הדברים כהווייתם. מבריק! מבריק גם איך שהיוצר לקח את הדמויות המקוריות, כולל הילדים, ואיחד אותם ליצירה המצוינת הזו.

There are some brilliant scenes created by Claude Lelouch that I can't describe in order not to reveal and therefore spoil the movie viewing. You will have to watch and enjoy yourself. It shows that even at an advanced and ripe age there is still creativity and brilliance. The age of the creator and the actors does not shame them at all, but the opposite – it is delightful to discover the work of people of this age, the maturity, the talent that remained vital, what old age looks like, things as they are. brilliant! It is also brilliant how the creator took the original characters, including the children, and united them into this excellent work.

גם בסרט הזה מלוה השירה הנפלאה של ניקול קרואזי הגדולה את הסצנות החדשות וכמובן את הישנות, הזכורות היטב. שירה מצמררת, עמוקה, מעוררת חושים. הבחירה בה מוצלחת מאוד. יצאתי עם חיוך על השפתיים והרבה מאוד חומר למחשבה ולעיכול. סרט מצוין!

In this film, too, the great Nicole Croisille's marvellous singing accompanies the new scenes and of course the old, well-remembered scenes. Chilling, deep, sensuous vocals. The choice to have her is very successful. I came out with a smile on my lips and a lot of food for thought and pondering. Excellent movie!

Calogero, Nicole CroisilleLes plus belles années d'une vie

במשפט אחד:

ממליצה בכל פה, סרט מצוין!

In one sentence:

Highly recommend, great movie!