ארכיון תג: memory

למיטב זכרוני As far as I recall

סקיד רואו – אני זוכרת אותך

Skid RowI Remember You

 

ישנו גיל, בו המיטב שאנו יכולות להפיק מהזכרון שלנו אינו רב כל-כך, וזאת בלשון המעטה.

There is an age, when the best we can derive from our memory is not so great, to say the least.

 

Nicki Gillis with Frank IfieldI remember you

תחושה של זכרון A Sense of Remembering

Barbra Streisand – Memory

אם חושבות על זה, מי אנחנו ללא הזכרונות שלנו? מה נשאר מאיתנו ללא מה שאנו זוכרות? ומצד שני, האם אנחנו רק סיכום הזכרונות שלנו?

If we think about it, who are we without our memories? What is left from us without what we remember? And on the other hand, are we only the sum of our memories?

ונזכור את כולם We Remember Them All

לזכרם For their memory

נרות לזכר הנופלים Candles for the memory of the fallen

בית הקברות הומה ממבקרים. כמדי שנה, גם אני פוקדת את המקום בתאריך הזה.

The cemetery is crowded with visitors. Like each year, I visit this place on this day.

בין זכרון לזכרון From Memory to Memory

להקת חיל האויר – היה לי חבר היה לי אח

בין זכרון הנספים בשואה על מזבח לאומיותם, לזכרון חיילנו שחרפו נפשם על מזבח המולדת, אנו עוברים ימים לא קלים. מתום חגיגות המימונה ועד התחלת החגיגות לעצמאותנו, אנו נעים בזהירות בין גלי העצב, היגון והכאב.

From the commemorating day for the Jews that were murdered in the holocaust due to their nationality, to the commemorating day for our soldiers who lost their lives for our homeland, we go through difficult days. From the end of the Mimouna celebrations to the beginning of celebrating our independence day, we move cautiously between the waves of sadness, grief and pain.

israel-flag

הערב, בדיוק בשעה 20, נתכנס כולנו לשתי דקות דומיה כדי לכבד את זכרם הקדוש של חיילינו שנפלו על הגנתנו. שתי דקות של קונצנזוס ואחדוּת, בהן אין מחלוקות פוליטיות והכל עומדים דום ודומם. אין פלוגתא באשר לכבוד המגיע להם.

This evening, exactly at eight pm, all of us will get together in two minutes of silence in order to commemorate the holy memory of our soldiers who died while defending us. Two minutes of consensus and unity, where there isn't political disputes, and everybody stands in attention and in silence. There's no quarrel about the honour they deserve.

העמידה דום למשמע הצפירה כה טבועה בנו מגיל כה צעיר, עד כי אנחנו עושים זאת לא רק בפומבי, אלא גם בין כותלי בתינו, גם בהיותנו בגפנו, עת אף אחד אינו רואה אותנו. אנחנו מכבדים את זכרם. ימי הזכרון – הן זה של השואה והן של חללי צה"ל ופעולות האיבה – מאחדים אותנו כעם, כי במותם הם אפשרו לנו להקים את מדינתנו ולחיות לבטח, כי הם אלה המגֵנים עלינו.

The standing in attention to the siren is so engraved in us since childhood, until we do it not only in public, but also in our homes, between our private walls also when we are alone, where nobody can see us. We respect their memory. These two commemorating days – both the holocaust and the IDF fallen soldiers (and those who were murdered by hostile actions) – unite us as a nation, since by their death they allowed us to establish our homeland and live safely, as they are the ones who defend us.

חוה אלברשטיין – החיטה צומחת שוב


הערה כואבת:

יש אנשים עם לב של אבן. חבל שחברי כנסת מסוימים ובזויים לא השכילו לשים מחסום לפיהם כשצריך היה ובחרו לבזות את עצמם בצורה כל כך מבישה. וראש הממשלה, האפס החלול הזה, שמזכיר ומתהדר בכל הזדמנות, ובעיקר כשלא צריך, שהוא אח שכול, דוקא שם מחסום לפיו, הוא לא פצה פה ולא צפצף כדי להעיף את הבזויים משם ומחיינו בכלל. אלה אינם מיצגים את החברה הישראלית, בשום פנים ואופן לא!

 A Painful Comment:

There are people with a heart made of stone. It's a shame that certain Knesset members dreks, worthy of contempt, didn't shut their sewage mouth and chose to shame themselves in such a despicable way. And the prime minister, that hollow zero, who constantly reminds that he is a bereaved brother, especially when it's not called for, didn't emit a sound in order to throw these dreks away from there and out of our lives completely. They don't represent the Israeli society, no way!

קישורים כואבים:

מופע אימים של חברי כנסת שהתעמתו עם הורים שכולים

לאה גולדין לרה"מ: "הפכת אותנו לאויב העם", 19.4.17

האפס, העומד בראש הממשלה, אינו מגן על ההורים השכולים

לתקן את הזמן Repairing the Time

יש לה רעיון נוסף. זו מלאת רעיונות כרימון. אמנם אינה היחידה, אך היא עולה על כולן. היא עובדת די קשה לטובת היקום.

She has another idea. She's chuck full of ideas. Indeed, she isn't the only one, but exceeds all. She works hard to make the universe better.

הפעם, היא מבקשת ממני לתקן את הזמן. טרם הספיקותי לפרק את הזמן כפי שביקשה קודם, אני עדיין עובדת על זה. לא דבר פשוט לפרק דברים כשאת רגילה לתקן, לסדר, לשפר, לרפא. לתקן יהיה לי הרבה יותר קל.

This time, she asks me to repair the time. I didn't have the chance to disassemble the time as she asked me before; I'm still working on it. It's not simple to disassemble things when you used to repair, fix, improve, heal. Repairing would be much easier for me. 

 

 

שבת שובה ה'תשע"ז Shabbat Shuvah 5777

933

עברו 13 שנה. מי זוכרת?

13 years have passed. Who remembers?

תנו לשמש לעלות כבר ! Let the Sun Rise Already

הרהורים בשולי העצרת אמש לזכר יצחק רבין

Reflections following last night's rally in memory of Yitzhak Rabin

נראה לי שנרדמתי. לא שאני יכולה להתנחם בכך שלא הייתי היחידה. כל הדור שלי נרדם. נרדמנו על משמרת השלום, על משמרת החינוך, על כל הערכים החשובים, המאפשרים לנו להקרא בני אדם.

I think I fell asleep. Not that I can take comfort in not being the only one. My whole generation has fallen asleep. We fell asleep on the peace vigil, on the education vigil, on all the important values ​​that allow us to be called humans.

מכל הנואמים הטרחניים בעצרת אמש, אך שניים דיברו לענין, לטעמי והותירו חותמם עלי ועל סביבתי (סביבתי, משמע: האנשים שיש לי עימם שיג ושיח). השאר – נבצר מבינתי המועטה למה הגיעו/הוזמנו. על החתרן שאינו נלאה עד עצם היום הזה, ממש חבל להכביר זמן. אי אפשר לתאר במלים את הבוז שאני חשה למראהו בכל פעם מחדש. כשמישהו במעמדו אינו מבין שלא הוא במרכז, אלא תפקידו לשרת את העם, מה עוד אפשר לומר? כשביום הזכרון לחללי צה"ל לא החתרן הוא זה שמגיש את הזר למי שאמור להניחו על המצבה, אלא מי ששָכַל מגיש לו – בבחינת לא מספיק "תרם" הלה, אלא צריך גם לסובב לו את הסכין במחוה של חוסר כבוד – מה לחשוב? שהתהפכו היוצרות?

Of all the annoying speakers at last night's rally, only two spoke for the matter, to my liking, and left their mark on me and on my surroundings (environmental, meaning: the people I have exchange of words with). The rest – I couldn't understand why they came or were invited. For the weariless subversive to this day, it is a pity to spend time. It is impossible to describe in words the contempt I feel for him each time anew when I see him. When someone in his status does not understand that he is not the centre, but his job is to serve the people, what else can be said? When on Memorial Day to the IDF, it is not the subversive who submits the wreath to those who are supposed to place it on the tombstone, but who bereaved submits it to him – as if the bereaved didn't "contribute" enough, but also the knife should be turned in a disrespectful gesture – what to think? That the tables have turned?

אכן נרדמתי. מתי זה קרה? כשהזחוח נבחר, בבחינת "הִסַתְתָ, רצחת וגם ירשת". כשהרשע קיבל פְּרָס – פשוט הלכתי לישון. מחד-גיסא, יהיו שיאמרו – אקט מובהק של שפנה. מאידך, יהיו שיבינו שזה מעשה של השלמה עם מציאות שאין בכוחי לשנות. ויש גם את הגיסה השלישית, זו שאמוּנה על היאוש. וכן, לונדון דוקא כן מחכה לי

I did fall asleep indeed. When did this happen? When the smug was chosen, in terms of "you incited, murdered and you inherited". When the wicked got a prize – I just went to bed. On the one hand, there will be some who will say – a definite act of a chicken. On the other hand, there will be those who will understand that this is an act of reconciliation with a reality I no power to change. And then there is the third version, the one that is experienced with despair. And yes, London is definitely waiting for me

מוזר לי (נרדמתי, כבר הזכרתי?) שביום הזכרון לאיש שלזכרו התכנסנו, מדברים על פוליטיקה במקום להעלות קוים לדמותו. ציפיתי שידברו עליו, על מעשיו, על דרכו… במקום זה קיבלנו גיבובי מלים נבובות ולעוסות שאין קשר בינם לבין נושא העצרת. אמי ז"ל נהגה לומר: "עוילעם גוילעם".

It is strange to me (I fell asleep, did I mention?) that on the memorial day for the man to whose memory we gathered, people talk about politics instead of talking about the deceased. I was expecting talking about him, his actions, his way… Instead, we received hollow chewed babbles that had no connection with the subject of the rally. My late mother used to say: "Oilem Goilem" (in Yiddish: stupid world).

אז מה היה לנו מאז הרצח? היו לנו לוחמים שניסו לשנות. היכן הם אלה שביטאו בקול רם את שחשנו (גם אלה שישנו) וקראו במאוס למושחתים להניח לנו וללכת הביתה בתקוה שיפנו את מקומם לאנשים ישרי דרך? זה לא קרה. המושחתים התחלפו והתחלפו שוב ושוב ודרדרו לנו את המדינה.

So what did we have since the murder? We had fighters trying to make a change. Where are those who loudly voiced our feelings (including those who slept) and called with revulsion the corrupted to leave us alone and go home with hope they will give way to honest people? It did not happen. The corrupted have been changed over and over and over again, and have degraded our country.

משהו רע קרה לתכנים החשובים והעקרוניים המעניקים לנו צביון כעם הגון ושוחר צדק. מעוות מה שקרה לסדר העדיפויות בחיינו כפרטים וכאזרחי המדינה. יאיר גרבוז ביטא, לדעתי, מה שהדור שלי חושב בסתר לבו. נכשלנו! חד וחלק: אנחנו נכשלנו. בלשון ישירה, העמיד גרבוז מראה לפני עינינו המסרבות להפקח והראה לנו את המציאות כפי שהיא – העגומה כל כך. אנו, דור שבאמת חינך ונתן והעניק מכל הנשמה לצאצאינו, עומדים כיום בפני שוקת שבורה ומאמצינו – אף שהשתדלנו כל כך – היו לשוא. ההסבר היחיד שיש לי (אך מה זה עוזר לנו?), הוא שכנראה חינוך פתוח מזמין סגירות, דוגמתיות ושאר מרעין-בישין שלא היטיבו עם יוצאי חלצינו. הללו, הושפעו (ממש לא מבינה איך!) לדאבוני מכאלה הבטוחים שהם היחידים היודעים את האמת לאמיתה ואינם מניחים לאחרים באמונתם. רק מי שצדיק בעיניהם רשאי לחיות באמונתו והשאר – גורנישט. מעניין יהיה לחיות עוד כמה שנים כדי לראות איזו השפעה היתה לדברים האמיתיים שהביע גרבוז מנהמת לבו – האם חדרו אל לב אלה שנקראו על ידו אל הדגל?

Something bad has happened to the important and fundamental content that gives us character as a decent and honest people. Distort what happened to the priorities in our lives as individuals and citizens of the state. Yair Garbuz expressed, in my opinion, what my generation secretly thinks. We failed! clear-cut: we failed. Bluntly, Garbuz put a mirror in front of our eyes that refuse to open, and showed us the reality as it is – so bleak. We, a generation that has truly educating and giving and endowing with all our souls to our descendants, are currently facing a broken trough and our efforts – though we have endeavoured so much – have been in vain. The only explanation I have (but what does it help us with?) is that an open education probably invites circumscribe, dogma and other dire straits that did not do well to our offspring. Regretfully, they were affected (I really don't understand how!) from those who are sure they are the only ones who know the absolute truth and don't let others with their faith. Only those who are righteous in their eyes are allowed to live in their faith and the rest – Gurnisht. It would be interesting to live a few more years to see what effect will the real things expressed by Garbuz had from his heart have – had they penetrate the heart of those called by him to the flag?

הנאום השני שהותיר חותם, היה של הנכד, יונתן בן ארצי, שהביא את הזוית האישית של המשפחה וכן את דעת הדור שלו כנוער הנרות. האם כאן הונח היסוד למפלגה חדשה של אנשים ישרים והגונים שישיבו על כנם את ערכי העבר ובתום לב ודרך יעשו לעם ולא לביתם?

ימים יגידו.

The second speech left a mark was that of the grandson, Jonathan Ben Artzi, who brought the personal angle of the family as well as his generation's opinion as a youth candle. Is the foundation laid here for a new party of honest and decent people who will restore the values ​​of the past and in good faith will work for the people, look after the nation and not for their own interest?

Time will tell.

הגרסא המקוצרת:

בזויים, לכו כבר מאיתנו, הניחו לנו ותנו לשמש לעלות! אתם חונקים לנו את הבוקר, את החיים.

The short version:

Despised, go away already, leave us alone and let the sun rise! You are strangling our morning, our life.

 

תוספת:

מעניין, שביום הזכרון לראש הממשלה שנרצח, אין מדברים כמעט על האיש עצמו ובקושי מציירים קוים לדמותו, אלא בעיקר מכבירים מלים על הערכים שפסו מחיינו לאחר הרצח. אחד הביטויים לכך הוא השידור הישיר היחיד של רשות השידור, כי הרשתות האחרות עסוקות בהבלים של תוכן נמוך. ביטוי מזלזל נוסף הוא הקטיעה השרירותית של השידור הישיר של הטקס. אלוקים אדירים, מה קורה להם, שם למעלה? אנה אנו באים בלי שיר לשלום?

Addition:

Interestingly, on the memorial day for the murdered prime minister, there is little talk of the man himself and hardly draw lines to his character, but mostly convey words about the values ​​cease to exist in our lives after the murder. One of the expressions of this is the Broadcasting Authority's only live broadcast, because the other networks are busy with low-content vanities. Another derogatory expression is the arbitrary interruption of the live broadcast of the ceremony. Great Goddess, what's happening with them, up there? What are we without Shir LaShalom (song for peace)?

כך אנו נראים.

כ"ג בחשון התשע"א  31.10.10

This is how we look like.

31.10.10

מירי אלונישיר לשלום

Miri AloniShir LaShalom

קריאה מומלצת:

  1. על התרבות
  2. ד"ר תרצה הכטר על מה מייצג יצחק רבין
  3. ד"ר תרצה הכטר על דור פוחת והולך: דיון מעניין על ה"אג'נדה" של הדור שלי