ארכיון תג: Paris

לחזור, להתגעגע Back, Missing

ליידי גאגא – בכל פעם שאנו אומרות שלום

Lady GagaEvery Time We Say Goodbye

מעולם לא אהבתי מקום, אין לי מושג למה. אהבתי להיות במקומות מסוימים, בעיקר בשל מי שהייתי איתן, אך לא אהבתי את המקום עצמו, בשל עצמו.

I've never liked a place, I have no idea why. I liked being in some places, mainly because of who I was with, but I didn't like the place itself, for itself.

במשך שנים רבות, היתה פאריז בשבילי חלום, מקום רומנטי לבקר בו. ברור שזה בגלל שטיפת המוח שכולנו עברנו שציינה את העיר הזו כרומנטית. לא שאלתי את עצמי איך יכולה עיר להיות רומנטית, קיבלתי והלכתי שולל אחרי מה שהאכילו אותי. כמו כולנו עם הפרסומות המניעות אותנו לצרוך דברים שאין לנו צורך בהם.

For many years, Paris was a dream for me, a romantic place to visit. Obviously, it's because of the brainwashing we all went through that marked this city as romantic. I didn't wonder how a city could be romantic, I just accepted and deceived after what I was fed. Like all of us with the commercials that motivate us to consume things we don't need.

Mystery of Stonehenge – Wisdom Land

עד שביאטריס נכנסה אל חיי לא חלמתי לבקר בעיר הזו בגפי, זה לא היה על הפרק. אינך מבקרת בעיר רומנטית לבד, לא ככה? גם לא היה לי חשוב לסמן אותה כמה שעשיתי. סטונהנג' היתה לי חשובה (עשיתי!), אי הפסחא חשוב לי מאוד (טרם עשיתי, אך בתקוה שזה יתגשם) וזהו כרגע. אלו שני המקומות שהיתה (סטונהנג') ויש לי (אי הפסחא) משיכה בלתי מוסברת אליהם. משיכה לבקר בהם, לא אהבה כלשהי אליהם. אני אוהבת את ביאטריס.

Until Béatrice came into my life, I did not dream of visiting this city on my own, it was not an option at all. You don't visit a romantic city alone, do you? I also didn't care to mark it as something I did. Stonehenge was important to me (I did!), Easter Island is very important to me (I haven't yet, but hopefully it will come true) and that's it for now. These are the two places that I had (Stonehenge) and have (Easter Island) an unexplained attraction to them. An attraction to visit them, not love for them. I love Béatrice.

הסודות הכמוסים של אי הפסחא

Hidden Secrets of Easter Island

אני אוהבת את ביאטריס, לא את פאריז. אני טסה אליה כשלוח הזמנים של שתינו מאפשר לנו לבלות זמן זו עם זו והיא אינה יכולה לבוא ארצה. אנחנו בונות על הפרישה שלה, אז היא תגיע לכאן כדי להשתקע. בינתיים, אנחנו חיות מפגישה לפגישה, מסקייפ לסקייפ, מתגעגעות.

I love Béatrice, not Paris. I fly to her as the schedule of both of us allows us to spend time with each other and she can't come to Israel. We're counting on her retirement, so she'll come here to settle down. In the meantime, we live from meeting to meeting, from Skype to Skype, missing each other.

במשפט אחד:

החיים שלי כרגע עשויים מגעגועים.

In one sentence:

My life right now is made of longing.

שוב שלום Goodbye Again

Jean-François MichaëlAdieu Jolie Candy

שוב שלום עד הפעם הבאה, עד הפגישה הבאה. אנחנו חיות מפגישה לפגישה.

Goodbye again until next time, until the next meeting. We live from meeting to meeting.

אנחנו אורזות. שתינו יעילות, כך שאין לנו כבודה רבה. כולה חופשה של כמה ימים, לא היה לנו צורך לסחוב איתנו לכאן את כל הבית. שעה לפני היציאה לכיוון שדה התעופה, אנחנו ארוזות ומוכנות. יש לנו מספיק זמן להתרווח בנחת ולשתות כוס קפה אחרונה עם שארית עוגת הגבינה שגיסתה של ביאטריס הביאה לנו כשהגענו לכאן.

We are packing. We are both efficient, so we don't have much luggage. Only a few days' vacation, we didn't have to carry the whole house with us to here. An hour before leaving for the airport, we are all packed and ready. We have plenty of time to relax and have a last cup of coffee with the rest of the cheesecake Béatrice's sister in law brought us when we arrived here.

"אתגעגע אלייך", היא אומרת לי ברכות, מעבירה יד חמימה על לחיי.

אני מלטפת את ידה, מנסה לשמר אותה בתוכי לימים שהיא לא תהיה לידי. "לא קל", אני עונה לה. "אני כבר מתחילה לחוש את געגועי אלייך." ישנם רגעים שמכווצים את הלב הכמה. רגעים של פרידה.

"I'll miss you," she says softly, caressing my cheeks with her warm hand.

I stroke her hand, trying to keep her inside me for the days when she won't be with me. "Not easy," I answer her. "I'm already feeling my longing for you." There are moments that crush the craving heart. Moments of parting.

קיי די לאנג – כמיהה תמידית

k.d. langConstant Craving

במשפט אחד:

להתראות, ביאטריס היפה שלי, עד לפגישתנו הבאה.

In one sentence:

Adie, ma jolie Béatrice, jusqu'à notre prochaine réunion.

Goodbye, my beautiful Béatrice, until our next meeting.

היא רצתה להתכרבל She Wanted to Snuggle

סלט ירקות עם זיתים וקולרבי Vegetable salad with olives and kohlrabi

סלט ירקות עם זיתים וקולרבי  Vegetable salad with olives and kohlrabi

היה קר לפקוח עיניים לעוד בוקר אפור וגשום. בדרכי למקלחת, אני מדליקה את תנור החימום החשמלי בחדר העבודה. זה אמור להתחמם תוך מספר דקות.

It was cold to open my eyes for another rainy grey morning. On my way to the shower, I turn on the electric heater in the study. It should warm up in a few minutes.

אצלנו, זה יום עבודה רגיל; אצלה, היא בחופשה בפאריז. אני מכינה לעצמי את ארוחת הבוקר הרגילה שלי ומתעתדת לסעוד אותה במטבח. היא שולחת לי הודעה: "סקייפ?"

"אם תרצי לסעוד איתי", אני משיבה, "אני כבר מסיימת להכין את הסלט. נפגש בעוד כעשר דקות?"

"בהחלט!" היא מסמסת חזרה. "הכנת גם לי, כן?"

For us, it's a normal working day; with her, she is on vacation in Paris. I make my usual breakfast and plan to dine in the kitchen. She sends me a message: "Skype?"

"If you want to dine with me," I reply, "I'm already finishing the salad. Shall we meet in about ten minutes?"

"Definitely!" She texts back. "You made for me too, yes?"

ירקות לסלט Vegetables for salad

ירקות להכנת סלט  Vegetables for preparing ze salad

אמהּ מנופפת בידה מאחוריה ומברכת אותי לשלום. "למה לא רואים אותך?" היא שואלת בנימוס. מה אני יכולה לענות לה, שהבת שלה נדדה למחוזות רחוקים אליהם אין לי כוונה להגיע? אני מחייכת אליה ושואלת לשלומה. "Tout va bien, merci", היא משיבה ועוזבת אותנו לנפשנו.

Her mother waves with her hand behind her and congratulates me. "Why don't we see you?" She asks politely. What can I say to her, that her daughter has wandered to distant places to which I have no intention to reach? I smile at her and ask how she is. "Tout va bien, merci", she replies and leaves us alone.

"Bon appétit!", היא אומרת למראה צלחת הסלט שאני מראה לה. "Ça a l'air bien."

"מֵרְסִי", אני עונה, "Il y a aussi pour toi."

עכשו תורהּ להודות לי. חבל שאי אפשר באמת להעביר אליה את חלקה באוכל. היכן סקוטי כשצריכות אותו?

"Bon appétit!" She says at the sight of the salad plate I'm showing her. "Ça a l'air bien."

"Marci," I reply, "Il y a aussi pour toi."

Now it is her turn to thank me. Too bad you can't really transfer her share of the food. Where is Scotty when you need him?

"אולי תבואי?" היא שואלת.

לא ממש בא לי לצאת מן הבית בקור הזה ולטוס לקור עז יותר. הקור המקומי בכל זאת עדיף לי. אני מתנצלת שיש לי עבודה שעלי לסיים עוד היום. אצלנו, יום עבודה; אצלן, מתכוננות לקבל את פני השנה החדשה שלהן.

"אז אולי מחר? לא היית רוצה להתכרבל איתי?" קולה רך, מתפנק.

אם הייתי רוצה? לא יודעת. זה יותר מדי מאמץ בשביל התכרבלות. "נראה איך אקום מחר", אני עונה ושתינו יודעות שזה לא יקרה.

"Maybe you'll come?" She asks.

I don't really feel like leaving the house in this cold and fly to a colder weather. I prefer my local cold. I apologize for having some work to finish today. For us, it's a working day; with them, they are preparing to welcome their New Year.

"So maybe tomorrow? Wouldn't you like to snuggle with me?" Her voice is soft, indulgent.

If I wanted to? I don't know. It's too much effort for a snuggle. "We'll see how I get up tomorrow," I reply, and both of us know it won't happen.

במשפט אחד:

קר בפאריז, קר מאוד.

In one sentence:

It's cold in Paris, very cold.

אגנס אובל – דלק לאש

Agnes ObelFuel to Fire

סופשבוע בפאריז Weekend in Paris

אישתאר – בפאריז

Ishtar – À Paris

פאריז של היום אינה פאריז של פעם, לפני פיגועי נובמבר 2015 בפאריז. הפחד שורר בכל.

Today's Paris is not a Paris of yesteryear, just before the November 2015 attacks in Paris. Fear prevails everything.

אנחנו נמנעות מלצאת לרחובות, על לשבת בבית קפה אין מה לדבר, קניות אנחנו עושות באינטרנט. שתינו עדיין מעוניינות לחיות כמה שיותר.

We avoid going out into the streets, sitting in a café is out of the question, we do our shopping online. We both still want to live as much as possible.

ריף כהן – בפאריז [מלים]

Riff Cohen – À Paris [lyrics]

 

צילה דגןחבק אותי [מלים]

צילה דגן – חבק אותי (גרסת 2002)

מועדים לשמחה Moadim LeSimcha

Dave Koz & Phil PerryTender is the Night

היה מעין זמזום טורדני באויר אליו לא שתנו לבנו תחילה. רק כשפָּנִינו ימינה, לרחוב הבא, ובקושי הספקנו לפסוע מספר פסיעות, היכה בנו הרעש בכל עוז.

There was a kind of humming buzz in the air to which we didn't pay much attention at first. It was only when we turned right, to the next street, and we could hardly take a few steps, that the noise hit us with all of its might.

אנשים רצו לעברנו כאחוזי אמוק, פניהם מעוותות בבעתה. לא היה לנו סיכוי לעמוד בפני הזרם הזה. נסוגונו אל תוך אחת החנויות ועד מהרה הוצף המקום בנמלטים שלא היטיבו לרוץ והעדיפו למצוא מחסה מיידי. נדחקנו לירכתיים וחשבתי לעצמי באימה שאנחנו פה כמו מטרות נייחות וכדאי למצוא מוצא החוצה בהקדם. בספרים תמיד מספרים על יציאות אחוריות. קיויתי שיש פה כזו כדי שנוכל למלט את נפשנו.

People ran in amok toward us, their faces distorted in terror. We had no chance of resisting this stream. We retreated into one of the shops and soon the place was flooded with fugitives who could not run well and preferred to find immediate shelter. We have been pushed into the back, and I thought to myself in horror that we were here like stationary targets and that we should find a way out soon. Books always tell us about rear exits. I hoped there was such here so we could save our lives.

מבט קצר בפניה של ביאטריס בישר לי שגם היא חשבה על כך. שתינו נענו יחד אחורה כדי לחפש מוצא. הספרים לא הטעו. ביאטריס הניחה ידה על ידית הדלת, והחלה להניעה לאט מטה. פאריז עיר עתיקה וכזו גם החנות. הידית לא אבתה לזוז. פניה של ביאטריס היו עיסה של אימה. הלב שלי צנח לתחתונים.

A short look at Béatrice's face informed me that she had thought about it too. We both moved back together in order to find a way out. The books were not wrong. Béatrice put her hand on the doorknob and began to move it slowly down. Paris is an old city and so is the shop. The handle did not want to move. Béatrice's face was a mass of terror. My heart sank to my underwear.

***

"הֵי", שמעתי קול מבעד לערפל מרוחק. "הֵי, התעוררי!" העיניים שלי מסרבות להפתח. "הללללווווווו!!!" קול נשי נואש מלוה אותי אל תהום הנשיה.

"Hey," I heard a voice through a distant mist. "Hey, wake up!" My eyes refuse to open. "Hallllllooooo!!!" A desperate female voice escorts me to the abyss of oblivion.

***

פניה המודאגות סמוכות לשלי. הראש לי מתפוצץ. "תודה לאל!" אני שומעת אותה קוראת.

"מ-מה???" אני מצליחה ללחוש בקושי רב.

"נפלת מהמיטה", היא מסבירה, ארשת פניה מתוחה. "קיבלת מכה בראש."

אני ממששת את המגבת הרטובה המונחת על מצחי. נראה כי מעדתי לשמחה מתוך שינה.

Her worried face is close to mine. My head is exploding. "Thank God!" I can hear her reading.

"W-what?" I manage to whisper with great difficulty.

"You fell out of bed," she explains, the expression on her face tense. "You bashed your head."

I touch the wet towel on my forehead. I seemed to stumble joyfully in my sleep.

Tony BennettTender is the Night

פאריז פסח ה'תשע"ח Paris Pesach 5778

מלקולם מקלארן וקתרין דנבפאריז פאריז

Malcolm McLaren & Catherine DeneuveParis Paris

פסח בפאריז. מזג האויר קר, רק 0c16 ואני מרגישה לא משהו עם זה. כרגיל, מעדיפה את החמימות בארץ.

Passover in Paris. The weather is cold, only 160c and I'm not good with it. As usual, I prefer the warmth in Israel.

פעם היתה העיר הזו מופת ליצירת אמנות מעניינת מכל הסוגים. בבחרותי, חלמתי להגיע אליה ולהנות ממה שיש לה להציע. היו זמנים שחשבתי לעבור לגור למשך שנה בפאריז – הן כדי לחרוש את העיר והן כדי ללמוד את השפה המקסימה שתמיד היתה לי חולשה אליה. מאוד משך אותי לתור מקומות כמו הגדה השמאלית, מונמארטר, מוֹנְפַּרְנָאס ועוד, שתוארו בספרים הצרפתיים המתורגמים שקראתי בעברית. שמות כמו כנסיית סן ז'רמן דה פרה, מוזאון הלובר, מגדל אייפל (אבל בלי שום רצון לטפס עליו) הלהיבו את דמיוני. נשים שפעלו בעיר, כמו סימון דה בובואר, סימון סניורה, רומי שניידר ועוד מלא נשים מרשימות שהיו לי למודל ולמופת.

Once upon a time this city was a model of interesting art of all kinds. In my youth, I dreamed to come here and enjoy what it has to offer. There were times when I thought I would move to Paris for a year – both to explore the city and learn the charming language I always had a weakness for. I was very attracted to places such as the La Rive Gauche, Montmartre, Montparnasse, etc., described in the French translated books I read in Hebrew. Names like Abbaye de Saint-Germain-des-Prés, Musée du Louvre, Tour Eiffel (but with no desire to climb it) excited my imagination. Women who lived in the city, such as Simone de Beauvoir, Simone Signoret, Romy Schneider and other impressive women who were my role models and exemplary.

 מלקולם מקלארן – ג'אז זה פאריז

Malcom McLaren – Jazz Is Paris

מזה מספר שנים שהעיר הזו התקפלה, מכונסת בתוך עצמה מפחד הטרור. מה שהתחיל כרצח יהודים בידי מוסלמים ארורים ולא קיבל מענה מתאים, הפך לרצח שאר האזרחים הלא מוסלמים. עיר הלומת טרור. לא הייתי בוחרת לבלות בה את הפסח אלמלא ההזדמנות לפגוש את ביאטריס פנים אל פנים.

For several years now, this city has been retreated, withdrawn into itself because of terror. What began as the murder of Jews by bloody Muslims and did not receive a proper response, became the murder of other non-Muslim citizens. A city stricken with terror. I would not have chosen to spend the Passover here were it not the opportunity to meet Beatrice face-to-face.

מלקולם מקלארן – פאריז (סידי 1)

Malcolm McLaren – Paris (CD 1)

מקומות בהם נהגה ביאטריס לבלות נסגרו, בתי הקפה אינם הומים כמו בעבר, העיר איבדה את הקסם שלה. אין הרבה חשק להסתובב ברחובות, ודאי לא בלבוש מסורתי. החשש מפני השכנים המוסלמים מזכיר לי את מה שקרה ליהודים בזמן הנאצים. ביאטריס מתארת בכאב איך כילדה שיחקו כל הילדים בשכונה ביחד בלי שעיינו זה את זו, אלא להפך – עובדת היותם הוריהם מהגרים קֵרבה ביניהם. אני יכולה לדמיין איך פעם היה אחרת ועד כמה זה השתנה בצורה קיצונית לרעה.

Places where Béatrice used to hang out were closed, the cafés are not as crowded as before, the city had lost its charm. There is not much desire to walk around the streets, certainly not in traditional garb. The fear of the Muslim neighbours reminds me of what happened to the Jews during the Nazis time. Béatrice describes painfully how as a child, all the children in the neighbourhood played together without looking in hostile at each other, but on the contrary – the fact that their parents were immigrants brought them close to each other. I can imagine how different it was once and how drastically changed.

מלקולם מקלארן – פאריז (סידי 2)

Malcolm McLaren – Paris (CD 2)

אני שמחה שאני רק תיירת פה ואיני צריכה לחיות במקום הזה. הטרור בישראל יותר נוח, נראה לי. ישראל היא ביתי, ארצי, מולדתי.

I'm glad that I'm just a tourist here and I don't have to live in this place. To me, terrorism in Israel seems more convenient. Israel is me home, my country, my homeland.

Links:

Sarah Halimi, Wikipedia

Mireille Knoll, Mida site

 

פאריז 13 מעלות Paris 13c

דנה ברגר – חמימות חולפת [מלים]

Dana Berger – Momentary Warmth

 

לא תכננתי להגיע לפה; ודאי לא בזמן הזה של סכנה ברורה ומיידית לטרור משתולל, שלא לדבר על מזג האויר הקרררררררררר. אבל גם אם אינך מתכננת, החיים מזמנים לך חויות על פי דרכם.

I didn't intend to come here; certainly no at this time of clear and immediate hazard of raging terror, let alone the collllldddddddd weather. However, even if you don't plan, life summon you experiences according to its own ways.

אתמול, סמוך לשעת הצהרים, צלצל הטלפון ממספר לא מוכר. "שלום", עניתי בנימוס.

"שרון?" קולה המוכר מחורר לי את הלב מחדש ואני מתקשה להוציא הגה מפי. "שרון?" היא שונה.

אני מתעשתת. "כן?" קולי יבש, חלול.

"אני מגיעה הערב לפאריז וחשבתי שאולי תרצי להפגש." ככה. ישירות. כאילו אין ים של זמן מפריד ביננו. "יש לך אפשרות לבוא?"

יש לי אפשרות, בהחלט; לי אין צורך בהכנות ממושכות כדי לטוס לחו"ל, המטען שלי קל, אבל למה שארצה להפגש איתה?

Yesterday, near noon, my cellular rings from an unfamiliar number. "Hello", I answered politely.

"Sharon?" Her familiar voice pierces my heart again and I find it difficult to utter a word. "Sharon?" She repeats.

I pull myself together. "Yes?" My voice is dry, hollow.

"I'm coming to Paris tonight and I thought maybe you might be willing to get together." Just like that. Directly. As if there isn't an ocean of time that separates between us. "Is there a possibility for you to come?"

I do have, definitely; I don't need long preparations for going abroad, I travel light, but why would I want to meet with her?

בתחנת הרכבת של חדרה חם מאוד, כך אני שומעת מהממתינים סביבי. לי נעים, אני אוהבת את החמימות העוטפת אותי. אני מקוה שזו אינה החמימות היחידה שאחוה ביומיים הבאים.

It's very hot at the Hadera train station; that's what I hear from the people waiting around me. I find the weather pleasant, as I like the warmth caressing me. I hope that this isn't the only warmth I'll experience in the next couple of days.

אוי, פאריז ! Oy Paris

vive la france

שבת בבוקר, יום קשה: אבא מזיל דמעות הרבה, אמא בוכה המון דמעות, המון דמעות; ולי יאמרו המון שטויות.

Shabbat morning, a tough day: father sheds lots of tears, mum is crying tears a lot, a lot of tears; and I will be told plenty of nonsense.

סגרתי הכל אתמול אחרי היומן והלכתי לישון. התעוררתי למציאות הכמעט יומיומית של המדינה שלי, אך בבירה של ארץ אחרת. המחשבה הראשונה שלי היתה דאגה לפצועים ששרדו ולבני משפחות החללים. מפה, מהמקום המוכר לנו כל כך במשך דורות, לדאבוננו, אני מבקשת לשלוח להם את תנחומי.

I closed everything yesterday, after watching the weekend report, and went to sleep. I woke up to the almost daily reality of my country, but in a capital of another state. My first thought was about the injured who survived the attack and concern for the family members of the murdered. From here, the unfortunate so familiar place we are going through over generations, I would like to send them my condolences.

בשעת צער והזדהות זו, אולי לא תקין להשוות, אך אין מתבקש מזה. העולם סרב להתיחס לטרור אצלנו לפני שנים רבות וקיבל את פיגועי ה-11 בספטמבר בניו יורק. למרות אימת הטרור שם, למרות שנראה היה שמנהיגי העולם יתאחדו ויפעלו בנחישות נגד הטרור, המשיך העולם להתנהל כמקודם. אל קעידא לא הושמד, אלא להפך – ארגוני טרור נוספים קמו והם מאיימים על שלום העולם.

In this hour of grief and empathy, perhaps it's not politically correct to compare, but one can't escape of doing it. Many years ago, the world refused to take actions against terrorism aimed towards us, Israelis, and got September Eleven Attacks in New York. Despite of the terror and fear there, despite of it seemed that the leaders of the world to unite and take firm steps against terror, the world continued to behave as before. Al-Qaeda was not destroyed, on the contrary – more terror organizations were established, and they are threatened the world's peace.

Sapho – Avec le temps

השתלטות הבוקו חראם על שטחים נרחבים באפריקה, התקפת הטרור בצרפת בתחילת השנה על מערכת השבועון שרלי הבדו ועל ההיפר הכשר היהודי, השתלטות האיסלם על אירופה ועוד ועוד – תקצר היריעה מלפרט פה את הכל – לא שינתה דבר. העולם ממשיך בשלו, העולם שותק. העולם עדיין מסרב להבין שטרור במקום מסוים ונגד מישהו מסוים אינו מסתיים באותו מישהו, אלא מתרחב הלאה.

Boko Haram gaining control over wide lands in Africa, the terror attack in France at the beginning of the year at the satirical weekly magazine Charlie Hebdo and the Hypercacher kosher superette, Islam overtaking Europe and more (there is much more, but I can't mention everything) – didn't change a thing. The world continues as usual, the world is silent. The world still refuses to understand that terror in a certain place and against a certain someone doesn't end with that certain someone, but spreads further on.

רק אתמול חוינו התקפת טרור נוספת של מוסלמים ארורים על אזרחים יהודים תמימים שנסעו לעשות את השבת. אף אחד בעולם לא טרח לגנות את זה. נו, אלה רק יהודים. גל טרור שוטף את ישראל כבר למעלה מחודש והעולם שותק. אף אחד אינו מגנה את הטרור נגדנו, כי זה נגד יהודים. אבל מה שהיה חשוב עד מאוד לאיחוד האירופי וכל כך בער לו – זה לסמן מוצרים שיוצרו בהתנחלויות. זה מתחיל עם סימון מוצרים ונגמר בעליהום עלינו כיהודים. אנחנו יודעים שמה שהתחיל בשריפת ספרים, הסתיים בשואה, ברצח העם היהודי. והעולם כמנהגו נוהג, העולם שותק.

אולי הפעם תהיה זו קריאת השכמה לעולם להבין שטרור הוא טרור הוא טרור ויש להכחידו בעודנו באיבו, כי זה אורב לפתחי הכל.

Only yesterday we experienced another terror attack in Israel by cursed Muslims against innocent Jewish citizens who drove to do the Shabbat. Nobody in the world bothered to condemn this. Nu, it's only Jews. A terror wave floods Israel for more than a month, and the world is silent. Nobody condemns the terror against us, because it's against Jews. But what was so much important to the European Union, and so urgent to deal with – is marking products made in the Israeli settlements beyond the Green Line. It starts with marking products and ends with attacking us as Jews. We all know that what started with burning books, ended with the Shoah (The Holocaust), the genocide against the Jewish people. And the world behaves as usual, the world is silent.

Perhaps this time will be a wakeup call for the world to understand that terror is terror is terror, and it must be destroyed when it's young, since it lies in waits on everybody's threshold and nobody can escape from its ambush.

Lara Fabian – Je suis Malade

חופש הביטוי Freedom of Expression

כמי שלא ממש מוצלחת בשטח הציור (וזאת ממש בלשון המעטה מצומצמת ביותר), לא ממש התחברתי לקריקטורות וגם לא לקומיקס. מעולם לא התקרבתי לקומיקס ולא פתחתי אף חוברת כזו, אם כי יצא לי לעיין מדי פעם בקריקטורות, כשאלו הזדמנו לי בעתון. זוכרות את "הציור השבועי לילד" של ג'קי במוסף יום ששי של ידיעות אחרונות? והיתה גם פרידל שטרן המוכשרת שאת הקריקטורות שלה אהבתי מאוד, למרות שלא יצא לי לראות אותן הרבה.

As one who is not good with drawing (this is a very big understatement), I haven't been able to appreciate caricatures or comics. I never held any comic book in my hand, but had the chance to see some caricatures in the paper, like talented Friedel Stern.

על "שרלי הבדו" שמעתי רק ב-2011, כשמערכת העיתון נשרפה בשל קריקטורה נגד מוחמד. מאן דהוא מטורף (או שמא כמה מטורפים) החליט להשתיק את חופש הביטוי. נראה כי כוחה של הקריקטורה להעמיד ראי מול המטורפים העבירה אותם על דעתם עד כדי לפעול באלימות, בשאיפה להכחיד כל מחשבה חופשית משטויות דתיות ואת חופש הביטוי. העובדה, ששום דת לא נמלטה מהטיפול של השבועון במטורפיה, לא הזיזה למציתים הארורים.

About "Charlie Hebdo" I first heard in 2011, after the newspaper's office were set on fire because of a caricature against Muhamad. A crazy drek (or perhaps more) decided to silence freedom of expression. It seems that the power of a caricature to put a mirror in front of these lunatics drove them crazy and they acted violently in purpose of eradicating any thought free of religious nonsense as well as destroying freedom of expression. The fact that no religious had escaped from the weekly paper dealing with their mad believers, didn't make any difference to that damned arsonists. 

ביאטריס שומרת בקפידה את גליונות השבועון מאז יצא לאור, כך שיש ברשותה אוסף נכבד למדי. עיינתי בכמה ודי התעייפתי מלהבין חלק די גדול מהם ולא רק בגלל ידיעותי המוגבלות בשפה. לא הטעם שלי, מה לעשות. כל אחת ומגבלותיה היא.

Béatrice keeps meticulously the issues of this weekly paper since it first published, so she has quite a distinguish collection. I read a few, but got tired of understanding many of them, and not just due to my limited knowledge of the language. Not my cup of tea, what can I do. Everyone has their limitations.

אף אדם נורמלי אינו קם בבוקר וחושב לרצוח את זולתו רק כי הלה שם לו ראי מול הפרצוף ולעג לפנטיותו. המוסלמים הללו אינם נורמליים. נראה כי למעלה מיכולת המאמינים הפנאטיים של האיסלם להכיל דעה שונה משלהם, שלא לדבר על אמונה אחרת. אצל עם נורמלי, גם תערוכה שנויה במחלוקת עם שחיטה ממש לא כשרה של פרות קדושות שבקדושות, לא תגרור מעשים שלא יעשו. אדם נורמלי יכול לא להסכים עם זולתו, להתנגד – אפילו נמרצות – למעשי זולתו, אך לא יעלה על דעתו לנקוט בפעולה אלימה. דברי חכמים בנחת נשמעים־מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל, בַּכְּסִילִים (קהלת ט', י"ז). יש מי שיאמרו שגם התבטאות חריפה וקשה כמו בקריקטורות מסוימות או בעבודות אמנות (אטבח אל יהוד) שנויות במחלוקת, הינן נקיטה באלימות נגד הזולת הרואה בהן פגיעה בו. אין גבול לטענות, אך המבחן הנכון הוא אם יש בהן הסתה נגד המושא המתואר בהן או שמא מדובר בהצבת ראי מולו והבעת דעת היוצר על כך.

No normal person gets up in the morning with intention to kill somebody just because they put a mirror in front their faces and mocked their fanatics. These Muslims aren't normal. It seems that it's too much for the ability of the fanatic Islam believers to take a different opinion than theirs, not to mention another belief. At a normal nation, even a controversial exhibition with an un-kosher slaughter of the most holy cows, won't cause deeds that should not be done. A normal person may disagree to his fellowman, to oppose – even intensively – to one's deeds, but no normal person would imagine implementing violent actions. A wise man speaking quietly is more worth heeding than the shouts of a ruler commanding fools (Ecclesiastes 9, 17). There are people who would say that a sharp hard expression like in certain caricatures or controversial work of art (Itbach el Yahud), are actions of violence against those who find them offending. There's no limit to these claims, but the right test is if they cause inciting against the object they describe or is it about putting a mirror in front of them and the creators expressing their opinion.

חופש הביטוי בסכנה. ההתקפה הרצחנית הזו צריכה להיות קריאת ההשכמה של צרפת, אחרי שעצמה את עיניה נוכח הפעולות האנטישמיות והפקירה את תושביה היהודיים. לא רק ביאטריס מתקוממת נגד השקרים והעלמת האמת מן הציבור. יהודים צרפתיים רבים עשו את דרכם החוצה מן המדינה האנטישמית הזו שתושביה שונאים זרים בצורה אובססיבית. לזכור ולא לשכוח שהצרפתים, לא פחות מן הפולנים הארורים, שיתפו פעולה עם הנאצים בחדוה רבה.

Freedom of expression is in danger. This murderess attack should be a wakening call for France, after its leaders closed their eyes to deny anti-Semite terror, and abandoned the Jewish citizens. Not only Béatrice objects these lies and hiding of the truth from the public. Many Jews made their way out of this anti-Semitic country whose citizens obsessively hate foreigners. We must not forget that the French, not less than the damned Polish people, joyfully cooperated with the cursed Nazis.

בתמצית:

מי שמתכחש למציאות ואינו פועל למגר את הסכנה ברגע שהיא צצה, סופו שהוא פוגש במפלצת שאת נזקיה אי אפשר לאמוד.

In summary:

Those who deny reality and don't act upon destroying danger the minute it emerges, end up with a monster which its damages no one can estimate.