ארכיון תג: parking lot

לא לקפוץ על המיטה ! Do not Jump on the Bed

בחניה של איקאה היה פקוק לגמרי ואי אפשר היה למצוא ריבוע פנוי. ככה זה כשמאחרות כשיש סייל.

IKEA's parking lot was completely jammed and it was impossible to find an empty square for my friend's car. That's how it is when you're late when there is a sale.

תופס 4 חניות occupying 4 parking spaces

תופס 4 חניות Occupying 4 parking spaces

מישהו חצוף עשה דין לעצמו (ללא ספק שמוק!) ותפס ארבע חניות בלי להתחשב בשאר הנהגים שהסתובבו והסתובבו הלוך וחזור כדי למצוא מנוחה למכוניותיהם. השומר בכניסה הביט בצילום שהראיתי לו ואמר בארשת פנים חביבה ובקול מנומס ואדיש שאין זה מסמכותו לעשות דבר, משום שהחניה שייכת לעיריית נתניה ואם הנושא חשוב לי, אני יכולה להתקשר למשטרה ולבקש מהם לשלוח שוטר שירשום לחצוף דו"ח. אמדתי את הזמן שיקח לי לעשות זאת, ההמתנה, הטרטור ובסופו של דבר אף אחד לא יטרח לבוא והחלטתי שזה לא ממש בוער בעצמותי. שחררתי.

Someone insolent made a law unto himself (definitely a shmuck!) and occupied four parking spaces regardless of the other drivers that turned and turned back and forth to find rest for their cars. The guard at the entrance looked at the photo I showed him and said with a friendly expression and in a polite and indifferent voice that he did not have the authority to do anything, because the parking lot belongs to the Netanya municipality and if the matter is important to me, I can call the police and ask them to send a police officer who would give that cheeky driver a ticket. I estimated the time it would take me to do so, the wait, the hassle, and in the end, no one would bother to come, so I decided that it was not really burning in my bones. I let it go.

Little Miss Jocelyn – Jiffy the Traffic Warden refuses to give man a ticket

אחרי כמה סיבובים שלא הניבו לנו את החניה המיוחלת, הידידה איתה באתי ואני הבחנו במישהי המתקרבת אלינו מכיוון החנות כשהיא נושאת בידיה העמוסות שקיות לרוב. הבנו שהיא סיימה את קניותיה ומן הסתם מועדות פניה לעבר מכוניתה. הידידה עצרה את רכבה והורתה לי לצאת ולחוש בעקבות הלה ולהתקשר כשאגיע למקום בו זו חנתה. מיהרתי לציית, כמובן.

After a few rounds that did not bring us the longed-for parking space, the friend I had come with and me spotted somebody coming from the shop towards us, carrying in her laden hands lots of bags. We realized that she had finished shopping and was probably heading for her car. The friend stopped her car and instructed me to get out and hurry to follow that woman and call when I got to where she was parked. I was quick to obey, of course.

בעודי חשה אחריה כמיטב יכולתי עם הרגל הפגועה, הביטה זו לאחוריה, אולי שמעה את נשיפותי או את נקישות רגלי על האספלט. חייכתי אל תוך עיניה התמהות והסברתי שאני עוקבת אחריה משום שלא מצאנו פיסת חניה והנחנו שהיא ודאי הולכת אל מכוניתה. ארשת פניה התחלפה לחיוך מזמין והיא האטה את צעדיה כדי לאפשר לי ללכת לצדה בנחת. הצעתי להקל מעט על מטענה והיא העבירה לי בהכרת תודה כמה שקיות.

As I followed her the best I could with my injured leg, she looked behind her, perhaps she could hear my heavy breathing or the tapping of my feet on the asphalt. I smiled into her puzzled eyes and explained that I was following her because we could not find a space to park and assumed she must be heading to her car. Her expression changed into an inviting smile and she slowed down to let me walk beside her. I offered to ease her load a little and she gratefully passed me some bags.

המכונית שלה חנתה רחוק מאוד מהכניסה לחנות, אך זה היה עדיף על המשך הסתובבות לשוא. עת הניחה את השקיות בתא המטען, התקשרתי לידידתי והנחיתי אותה להיכן להגיע, מה שארך לה דקות ספורות. בעודי עומדת ומנופפת לידידתי המתקרבת, נשמע קול צפירה תוקפני ממכונית שנעמדה בצד המכונית של ידידתי בעודה מנסה לחסום בפניה את הגישה לעברי, השומרת על פיסת החניה כעל חייה. מזל שלא נכנסה בה ו/או דרסה אותי. רק זה היה חסר פה!

Her car was parked very far from the entrance to the store, but it was better than going around in vain. While she was putting her bags in the trunk, I called my friend and instructed her where to go, which took her a few minutes. As I stood and waved to my approaching friend, there was an aggressive honking sound from a car that stood beside my friend's car as she tried to block access to me, who was guarding the parking lot with my life. Luckily, she did not get in and/or ran me over. Only that was missing here!

מישהי יצאה מן המכונית, התקרבה לעברי בצעד מאיים ונעמדה לצדי, מחוה לנהגת הצופרת להגיע אלינו. "סליחה", אני פונה אליה, "אבל אני שומרת את החניה הזו למכונית הלבנה, הייתי פה לפנייך."

"מה, את לא עם המכונית הזו שיוצאת?" היא שואלת בתמיהה.

"איך?" עכשו תורי לתמוה. "לא ראית אותי עומדת פה כשהגעת? כי אני ראיתי אותך מגיעה."

"חשבתי שאתן יחד", היא אומרת באכזבה.

"לא, באתי איתה כדי לשמור את החניה למכונית הלבנה. מצטערת." באמת הצטערתי. קיויתי שהן תמצאנה חניה בקרוב ולא תצטרכנה לכתת את גלגלי מכוניתן יותר מדי.

Somebody got out of the car, approached me threateningly and stood beside me, gesturing to the honking driver to reach us. "Sorry," I turn to her, "but I keep this parking lot for the white car, I was here before you."

"What, aren't you with that car pulling out?" She asks, puzzled.

"How come?" Now it's my turn to wonder. "Didn't you see me standing here when you arrived? Because I saw you coming."

"I thought you were together," she says, disappointed.

"No, I came with her to keep the parking lot for the white car, sorry." I was really sorry. I hoped they would find parking soon and would not have to wear their wheels too much.

עת התקרבנו לפתח החנות, פגשתי אותן שוב. "תראי איזה מזל היה לנו!" דיווחה בשמחה. "מצאנו חניה ממש קרוב! לא מזל?"

השתתפתי בשמחתה, כמובן. החיוך קצת נמחק לי אחרי מספר צעדים כשקלטתי את מבטה המרחם העוקב אחר צליעתי. היא לא הציעה להתחלף בחניות.

As we approached the shop entrance, I met them again. "Look how lucky we were!" She reported joyfully. "We found a space really close, not luck?"

I was happy for them, of course. My smile was erased a little bit after I pacing a few steps as I caught her pitying gaze following my limp. She did not suggest switching places.

***

אחרי שוטטות ממושכת למדי, כשהגענו אל מחלקת חדרי השינה, ביקשה ממני רגלי בנימוס לאפשר לה לנוח, אחרת היא עלולה לקרוס וזה הרי לא מומלץ. זו הפעם הראשונה שיצאתי מן הבית לאחר התאונה בה עיקמתיה שלא באשמתי. הידידה ואני, התישבנו על אחת המיטות שבתצוגה והחלפנו חוויות מן ההפגנה המדהימה של אתמול בה לקחנו חלק. בין לבין, צחקנו על כמה אנשים שנשכבו על המיטות בנסיון לבדוק אם אלה תתאמנה להם. תהינו זו באזני זו איך אפשר לדעת דבר כזה מכמה שניות של ניסוי.

After quite a long loitering, when we reached the bedroom department, my leg politely asked me to let it rest, otherwise it might collapse and that was not recommended. It was the first time I had left the house after the accident when I twisted it not by my fault. The friend I came to the store with and I, sat on one of the beds on the display and compare notes about yesterday's amazing demonstration we attended. In between, we laughed at some people lying on the beds trying to see if they are suitable. We wondered how one can know such a thing from a few seconds of experimentation.

שלוש ילדות, בגילים שבין שש לעשר, עלו על המיטה מולנו והחלו לקפץ עליה בחדוה. אמן, שהיתה עסוקה בשיחת טלפון חשובה מן הסתם, המכשיר צמוד אל אוזנה הכרויה אל מה שנאמר לה בצד השני של הקו, הביטה בהן בהסח הדעת בעיניים מזוגגות. אני משערת שאף שמראה בנותיה המקפצות בצהלה אולי נקלט בעיניה, זה לא חדר למוחה העסוק בדברים שברומו של עולם.

Three girls between the ages of six and ten, climbed on the bed in front of us and began to jump on it cheerfully. Their mother, busy with an important telephone conversation, the instrument pressed to her ear, listening to what was said to her on the other end of the line, gazed at them distractedly with glazed eyes. I suppose that even though the sight of her daughters jumping with glee may have caught in her eyes, it has not penetrated her mind which was preoccupied with matters of the utmost importance.

"הי, מה זה?!" נזפה בהן בכעס אחת מעובדות החנות שעברה במקום. "רדו מיד! איזה מין חינוך זה? איך הן קופצות ככה, כאילו שזה שלהן!"

הילדות, הבעת עלבון עמוק על פניהן, חדלו באחת מן השעשוע וירדו מן המיטה, תופסות את שמלתה של אמן ומתחבאות מאחוריה מזעם השלטונות. האם המשיכה בשיחתה החשובה והחלה ללכת הלאה, ממשיכה בסיור כאילו דבר לא קרה. אני יכולה רק לשער שהיא בכלל לא ראתה את שארע.

"Hey, what's that?!" One of the shopkeepers who passed by scolded them angrily. "Get off immediately! What kind of education is it? How they jump like this, as if it's theirs!"

The girls, an expression of deep affront on their faces, stopped their amusement and got off the bed, grabbing their mother's dress and hiding behind her from the wrath of the authorities. The mother continued her important conversation and began to walk on, continuing their tour as if nothing had happened. I can only assume she did not see what happened at all.

איקאה סייל 23.7.18 IKEA sale

איקאה סייל 23.7.18 IKEA sale