ארכיון תג: photography

זכוכית Glass

 

מבעד לחלון Through the window

מבעד לחלון   Through the window

מה רואה הילדה מבעד לחלון?

What does the child see through the window?

 

צילומים בתערוכה Photos at an Exhibition

הזמנה לתערוכה Invitation to the exhibition

הזמנה לתערוכה   Invitation to the exhibition

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד אהבתי לכתוב ולצלם. אלה שני הנושאים שתמיד העסיקו אותי וכשגדלתי – גם התמקצעתי בהם.

Since I can remember, I've always liked writing and taking photos. These are the two subjects that have always occupied me and when I grew up – I also specialized in them.

בשטח הכתיבה, הוצאתי עד כה לאור ארבעה ספרים – שלושה רומנים וספר שירה אחד (ישנם עוד כמה בתהליכי כתיבה שונים), טקסטים שלי עיטרו תערוכה מעניינת בדבלין ואני כותבת בבלוג הזה. אני גם עורכת טקסטים לשונית ותכנית, כולל באתרי אינטרנט. בשטח הצילום, אני מצלמת בלי סוף. עד כה, קצרתי תשואות למכביר מאלה שראו את צילומי ומכרתי תמונה אחת לספר חשוב.

In the field of writing, I have published four books – three novels and one poetry book (there are several other in writing processes), my texts have been decorated an interesting exhibition in Dublin and I am writing this blog. I also edit texts, including on websites. In the field of photography, I take photos endlessly. So far, I got applauses from those who saw my photographs, and sold one photo to be used in an important book.

מוסורגסקיתמונות בתערוכה

MoussorgskiTableaux d'une exposition

 

לפני מספר שבועות פורסמה קריאה ליוצרות ויוצרים להציע מיצירותיהם בתחום האמנות הפלסטית לקראת תערוכה שתתקיים בחודש מארס לכבוד יום האישה ושמה: "אישה מוזה". שמחתי ללמוד שצילום נחשב לאמנות פלסטית ושלחתי כמה תמונות לבחירת האוצרת. ארבע מהן התקבלו להיות מוצגות בתערוכה.

A few weeks ago, a call was made for creators and artists to offer their works in the field of plastic arts for an exhibition entitled "Woman Muse" that will be displayed in March to celebrate Women's Day. I was happy to learn that photography is considered plastic art, so I sent a few of my photos to the curator. Four of them were accepted to be displayed in the exhibition.

אמרסון, לייק ופאלמר – תמונות בתערוכה

Emerson, Lake & PalmerPictures at an Exhibition (Mussorgsky)

Emerson, Lake & Palmer (ELP) Live in Royal Theatre Drury Lane London, UK 6/20/1971

 

כל כך שמחתי לקבל את הדוא"ל המאשר את קבלת הצילומים לתערוכה! התחושה המענגת של סיפוק עצום היתה נפלאה!!! דבר אחד זה שהסביבה האוהדת שלך אוהבת את מה שאת עושה ותומכת בזה מכל הלב, ודבר אחר זה כשמישהי מקצועית בוחרת להציג עבודות שלך בפומבי. זה אומר שהעבודה שלך מוערכת מבחינה מקצועית ולא רק התפעלותית.

I was so happy to receive the confirmation email. The pleasurable sensation of huge satisfaction was wonderful. It's one thing when your sympathetic environment loves what you do and supports it wholeheartedly, and another thing is when a professional chooses to show your work in public. It says that your work is valued professionally.

במשפט אחד:

אתן מוזמנות, הכניסה חופשית.

In one sentence:

You are invited, it's free.

 

רשימת האמנים המשתתפים List of participating artists

רשימת האמנים המשתתפים List of participating artists

פריים Frame

מנסה להתמקד Trying to focus

מנסה להתמקד Trying to focus

בדיוק כשלחצתי על הלחצן במצלמה, היא נכנסה לי לתוך הפריים. אני שונאת כשעושים לי את זה. היא לא היתה צריכה להכנס לי לפריים, אבל היא נכנסה.

Just when I pressed the button on the camera, she got into the frame. I hate when people are doing it to me. She shouldn't have to get into the frame, but she did.

זוג ועגלת תינוק, פארק כפר סבא. היוצר: ניצן יואל אבידור A couple and a pram, Kfar Saba Park. Creator: Nitzan Yoel Avidor

זוג ועגלת תינוק, פארק כפר סבא. היוצר: ניצן יואל אבידור A couple and a pram, Kfar Saba Park. Creator: Nitzan Yoel Avidor

התינוק שלה ישן לו בעגלה בשלוה. הוא לא הפריע לאף אחד ואף אחד לא הפריע לו. ביקשתי את רשותה והיא הסכימה שאצלם אותו בשנתו. החזקתי את המצלמה, מאזנת אותה בכף ידי, ממקדת את התמונה. היא שוב נכנסה לי לפריים בדיוק כשלחצתי על לחצן כדי לצלם את הפספוס הנם. זה לא היה בקטע של פוטומובינג, אלא באקראי. היא היתה צריכה לנוע בחדר, אז היא נעה.

Her baby slept peacefully in his carriage. He didn't bother anyone and no one bothered him. I asked for her permission to photograph him in his sleep, and she agreed. I held the camera, balancing it in my palm, focusing the picture. She got into my frame again just when I pressed the button in order to take the photo of the sleeping little one. It was not a photomoving thing, but coincidentally. She had to move around the room, so she moved.

בשורה אחת:

יצאו תמונות די מעניינות איתה ואיתו.

In one line:

The photos came out quite interesting with her and him.

 

בוחנת את התוצאות Examining the results

בוחנת את התוצאות Examining the results

את שוב מצלמת You're Shooting Again

סופר ירח בחדרה 3.12.17 Supermoon in Hadera

ירח-על בחדרה 3.12.17 Supermoon in Hadera

הירח זרח עלינו במלואו. אף ענן לא היה שם להסתיר.

The moon shone on us with all its splendour. No cloud was there to cover it.

 

ירח-על זורח על חדרה 3.12.17 Supermoon shines on Hadera

ירח-על זורח על חדרה 3.12.17 Supermoon shines on Hadera

 

אני מתרכזת בצילום המראה המרהיב, מוקסמת מן התופעה הזו של ירח-על שנראה גדול פי 17 מהרגיל. איני שמה לב לא לעוברות ולא לשבות.

I concentrate on photographing the magnificent sight, fascinated by this phenomenon called supermoon that looks 17 times bigger than usual. I don't pay attention to any of the passersby.

ירח-על בחדרה 3.12.17 Supermoon in Hadera

ירח-על בחדרה 3.12.17 Supermoon in Hadera

 

"את שוב מצלמת", מגיע אלי קולה הגבוה מאחור.

אני שונאת כשמפריעות לי. זה מוציא אותי מהריכוז. מה בער לה? למה לא יכלה לחכות עד שאסיים? אני מתעלמת ומנסה להמשיך לצלם. הירח לא יחכה לי עוד הרבה.

"You're shooting again", her high voice reaches me from behind.

I hate when I'm interrupted. It takes me out of focus. What's the rush? Why couldn't she wait until I was done? I ignore her and try to continue shooting. The moon won't wait for me much longer.

ירח-על בחדרה 3.12.17 Supermoon in Hadera

ירח-על בחדרה 3.12.17 Supermoon in Hadera

היא לא היתה שם כשסיימתי.

 She wasn't there when I finished.

חמימות Warmth

 

#developingyoureye

מרפסת מול מרפסת זו עיר עם מרפסות משנות החמישים Balcony facing balcony, it's a city with balconies from the 1950's

ערב קיץ חמים. היום הלוהט מאחורינו ואנחנו מקבלות בברכה את הבריזה הנעימה הנושבת מן המערב. אנו יושבות על המרפסת בדירתנו שבקומה השניה וצופות בשכנים מסביב, היושבים אף הם על מרפסותיהם וצופים בשכניהם.

A warm summer evening. The hot day is behind us, and we welcome the pleasant breeze blowing from west. We are sitting on the balcony in our apartment which is on the second and last floor in the building. We watch the neighbours around us, who also are sitting on their balconies and watching their neighbours.

#developingyoureye

מבט אל השכנים מבעד לתריסים   View at the neighbours through the shutters

איננו מכירות אישית את רובם, אלא ממבטים הדדיים מן המרפסות או בפגישה מקרית בחצר וברחוב. אנו מכירות רק את אלה שבכניסה שלנו, שלוש משפחות נוספות מלבדנו. יחסי השכנות בימינו שונים מאוד מאלה שבשנות החמישים, התקופה בה נבנו הבניינים שברחובנו. פעם זה היה אחרת. "מרפסת מול מרפסת" לא היה רק ביטוי, אלא גם אורח חיים. הכל הכירו היטב זה את זה וזו את זו וידעו מה קורה בבתי השכנים.

We don't know most of them, only from mutual gazes from the balconies or by an unintended meeting in the yard or in the street. We know only those who live in our entrance, three families apart from us. The neighbourliness in our days is different to how it was in the fifties, the time the buildings in our street were built. It was different in those days. "Balcony facing balcony" wasn't just an expression, but a way of life. Everybody knew each other pretty well and knew what's going on at the neighbours' homes.

#developingyoureye

שקיעה בקיסריה Sunset in Caesarea

ממרפסתנו אין רואים לאופק ולכן אי אפשר לחזות בשקיעה. משום שאין מקום טוב יותר לחזות בפרישת השמש מאשר הים, אנחנו שמות פעמינו אל החוף האהוב עלינו, הוא חוף הים של קיסריה. כה מקסים לחזות בעתיקות שצבעיהן משתנים עם השמש השוקעת; עבר והווה בגווני שקיעה.

We can't see the horizon from our balcony; therefore, we can't watch the sunset from here. Since there is not a better place than the sea to watch the sun retiring, we take our paces to our favoured beach of Caesarea. So magnificent it is to watch the antiques, how their colours change with the sinking sun; past and present in sunset shades.

יוני רכטר וחברים – ערב עירוני (מתוך המופע "העיקר זה הרומנטיקה")

Yoni Rechter & friends – Urban Evening (from the show " The Main Thing is the Romance ")

בקצרה:

אני אוהבת ערבים חמימים, אפילו בעיר. אני אוהבת לראות איך התכלת העזה הופכת לגווני שקיעה עזים ואלה מתעדנים לצבעי פסטל עדינים המלווים את השמש הטובלת במים ופורשת למיטתה שבים.

In short:

I love warm evenings, even in the city. I like to see how the intense blue turns into deep sunset shades, and how they soften into delicate pastel shades which escort the sun dipping in the water and retires to her marine bed.

הגרובטרון – "ערב עירוני" (מתוך פסטיבל הפסנתר 2010)

The Gruvatron – Urban Evening (from the piano festival 2010)

גרסא יפה נוספת לשיר היפה הזה: אניה בוקשטיין ושי זלמן – ערב עירוני

Another beautiful version for this great song: Anya Buckstein & Shay Zalman

 

ארכיטקטורה Architecture

#developingyoureye

אולם ספורט תיכון חדרה Sports Hall, Hadera high school, Israel

אני אוהבת בניינים, גם גורדי שחקים, אם כי סביר להניח שבאלה אין סיכוי שאמָצֵא. הפעם היחידה בה חֵרָפתי את נפשי לבקר מישהי שגרה בקומה הששית, הספיקה לי בהחלט בגלל הסחרחורת הנוראה שחטפתי ושהבהירה לי כי אם חפצת חיים אנוכי – עדיף שאשאר בגובה הקרקע, מקסימום קומה שניה.

I like buildings, skyscrapers too, although it's unlikely that I'd be found in those. The only time I dared to risk my life by visiting somebody who lived on the sixth floor, was more than enough for me, due to the awful dizziness I got and made it clear that if I wish to live long – I'd better stay on ground level, or maximum on the second floor.

#developingyoureye

אולם ספורט תיכון חדרה (ש/ל)   Sports Hall (B & W), Hadera high school, Israel

פעם היו בונים בניינים ייחודיים, אחר כך התחילו לבנות כלאחר-יד, העיקר לאכלס כמה שיותר ולהרויח במקסימום. גם בתים פרטיים נבנים בימינו ללא כוונות מיוחדות, העיקר לבנות ולא משנה שאין הבית משרת את דייריו ואין הוא הולם את אורח חייהם וטעמם.

In the past, buildings were unique, later on they were built offhandedly, mainly to inhabit tenants as much as possible and maximize the profit of their contractors. Private houses are also being built these days without too much inspiration; just for the sake of building, and it doesn't matter that the house doesn't serve its occupants and it doesn't suit their lifestyle or their taste.

#developingyoureye

אולם רנה שני, בית למופעי תרבות וספריה, חדרה Rina Shani Hall for culture performences and a library, Hadera, Israel

אני אוהבת בניינים הבנויים בקוים נקיים ורכים, כאלה שאינם תזזיתיים או חדים, אלא משרים נועם על העין המביטה. אני מקוה שהם גם נוחים לדייריהם, כי המטרה העיקרית של בנין היא להתאים למטרתו – אם זה בית למגורים או אכסניה למטרה אחרת, כמו בית ספר, בית תפילה, משרד וכיוצא באלה.

I love buildings that are built with clean and soft lines, such that are not restless or sharp, but induces pleasantness on the looking eyes. I hope that they are also comfortable for their dwellers, because the main cause of a building is to suit its purpose – weather it’s a dwelling house or a lodgings for another purpose such as a school, house of worship, an office etc.

#developingyoureye

אולם רנה שני (ש/ל), בית למופעי תרבות וספריה, חדרה  Rina Shani Hall (B & W) for culture performances and a library, Hadera, Israel

לעומת חוסר הדמיון והחידוש בבניינים למגורים, אפשר לראות מדי פעם (אם כי במשורה) בנייני ציבור מעניינים בצורתם, נעימים לעין ולמבלים בהם.

As opposed to the lack of imagination and innovation in residential buildings, it is possible to see occasionally (however frugally) interesting shaped public-buildings, pleasant for the eye and to the people who visit them. 

במשפט אחד:

הלואי והיו בניינים מעניינים רבים יותר.

In one sentence:

I wish there were more interesting buildings.

אוצר Treasure

#developingyoureye

תליון מגן דוד מעוצב Designed Magen David pendant

אין אוצר גדול יותר מאשר ילדייך ונכדייך. כשאת עושה חשבון נפש ומסכמת את השגייך בחייך, המסקנה היחידה שאת מגיעה אליה לגבי ההשג הכי גדול שלך היא צאצאייך וצאצאיהם. לא ממון, לא חפצים, אלא בשר מבשרך.

There's no greater treasure than one's children and grandchildren. When one does self-examination and sums his/her life achievements, the only conclusion one can draw about their biggest achievement is one's offspring. Not money, not objects, but one's own flesh and blood.

 

#developingyoureye תליון מגן דוד מעוצב Designed Magen David pendant

תליון מגן דוד מעוצב Designed Magen David pendant

יחד עם זאת, ישנם כמה חפצים שאת אוספת במהלך חייך, אליהם את נקשרת ואפשר לומר שאת אפילו אוהבת. אם זה תליון יפהפה, טבעת מיוחדת או עט פארקר מעוצב בשיא היופי והפשטות. אומרים שהיופי בעיני המתבונן ואין להתווכח על טעם ועל ריח, כך שלכל אחת מאיתנו טעמה האישי והגדרתה היא למה זה אוצר מבחינתה.

Nonetheless, there are some things one collects during one's life, to which one gets attached, and even grows to love; weather it is a beautiful pendant, a special ring, or a Parker pen beautifully designed with its simplicity. There's a saying that the beauty is in the eye of the beholder, and there's no point to argue about one's taste; therefore, each of us have our personal taste, and our personal definition to what is a treasure from our point view.

#developingyoureye טבעת מעוצבת Designed ring

טבעת מעוצבת (בידי האמן המוכשר סמי זלכה) Designed ring (by the talented Israeli artist Sami Zilca)

תמיד היה לי כבוד רב לידיה המוכשרות של האמנית המעצבת והמבצעת. כמה כשרון צריך כדי להגות, לעצב ולממש רעיון לשכיית חמדה – אם זה חפץ קטן, גדול או בנין מדהים ביופיו, כמו אלה של פראנק לויד רייט שהאהוב עלי הוא הבית על האשד. מדהים הכשרון האנושי!

I had always a lot of respect to the talented artist who designs and implements with her qualified hands. How much talent one needs to plan, design and formulate an idea into a precious object – weather it is a small thing, big, or a breath taking building, like those of Frank Lloyd Wright, which my favoured is Fallingwater. Human's talent is amazing!

#developingyoureye עט פארקר Parker pen

עט פארקר Parker pen

גדול Big

#developingyoureye

עגורן וירח A crane and a moon

ב-1986 יצא לאור ספרו של דייויד לויט הלשון האבודה של העגורנים. לי לא היה מושג כלשהו אז מה זו הומוסקסואליות; גם לא על לסביות, למרות סרטה של מיכל בת-אדם בו צפיתי ב-1980. הבמאית הסבירה בראיונות איתה כי נושא הסרט אינו קשור בכלל בלסביות, אלא בחברות עמוקה בין נשים. אין מה להתווכח עם היוצרת, אף שהסרט הפך להיות אייקון לסבי בארץ.

In 1986 the The Lost Language of Cranes, a novel by David Leavitt was released. I didn't have any idea what so ever then what is homosexuality; also, not about lesbianism, despite of Michal Bat-Adam's movie which I watched in 1980. In her interviews, the director explained that the movie doesn't deal with lesbianism at all, but the issue is about deep friendship between women. No point in arguing with the creator, but the movie became a lesbian icon in Israel.

#developingyoureye זוג דקלים ירח ועגורן A couple of palm tree, a moon and a crane

זוג דקלים ירח ועגורן   A couple of palm tree, a moon and a crane

כתת-עלילה, מתאר דייויד לויט בספר מקרה רפואי פסיכולוגי שהדמות הראשית קרא במאמר על ילד, שהוריו הזניחוהו כתינוק ומחקה עגורנים. משום שגר בקרבת אתר בניה, היו העגורנים בעבודתם הנוף היחיד שראה מחלון חדרו ואלה היוו לו מודל לחיקוי. הילד-עגורן נע כמו עגורן, הפיק קולות כמותם ולמרות שהפסיכולוגים הראו לו תמונות שונות וצעצועים אחרים, הוא הגיב רק לתמונות של עגורנים ושיחק רק בצעצועי עגורנים. מבקרים ראו בתאור הזה מטפורה לתת הלשון שהומוסקסואלים נאלצו לפתח כדי שאנשים מבחוץ לא יבינו את הנאמר ולא יזהו מי הם באמת.

In the book, as a subplot, the author describes a psychological case history in an article read by the main character about a boy who was neglected as a baby, and emulates cranes, since this was the only thing he would see out of his window from his cot, as his parents weren't about. The crane-child moved like a crane, made their noises, and although the doctors showed him many pictures and toys, he only responded to the pictures of cranes, and played only with the toy cranes. Critics saw this as a metaphor to the sub-language gay people had to develop so people from the outside won't understand what has been said and won't recognize who they really are.

#developingyoureye

עגורנים ורמזורים בחדרה Cranes & traffic lights in Hadera

האמת, למרות שהספר כתוב מצוין והעלילה לא רעה בכלל, אני זוכרת ממנו לאורך השנים רק את הקטע עם הילד-עגורן, אולי משום שחיי הומוסקסואלים מעניינים אותי פחות מאשר חייהן של לסביות. מאז הקריאה בספר, התחלתי לראות עגורנים בעין אחרת ומצאתי שהם מרתקים אותי. אולי הייתי עגורנית בגלגול קודם, מי יודעת…

To be honest, although the book is well written and the plot is not too bad, I remember from it during the years only the part with the crane-child, perhaps because life of homosexuals interest me less than the life of lesbians. Since reading this book, I started to see cranes through different eyes, and I found that they fascinate me. Perhaps I was a crane in past life, who knows…

#developingyoureye

עמוד חשמל; לא עגורן, אך גם זה גדול Electric pole; not a crane, but also big

לבד Solitude

ציפור דואה בדד A bird glides sulitue

ציפור דואה בדד A bird glides solitude

אני מתהלכת בעיר ההומה, מתעלמת מהקהל הנחפז. עוברי אורח באים מולי, אחרים עוקפים אותי מאחור. אני הולכת לאט, עיתותי בידי, מביטה סביב בכיף. תמיד ישנם דברים נחמדים שאני יכולה לצלם.

I am walking through the hectic city, ignoring the hasty crowd. Pedestrians rushing towards me, others passing me from behind. I walk slowly; I have time, gazing around pleasantly. There are always nice objects I can take pictures of.

אנשים ברחוב אינם מעניינים אותי, אותם אינני מצלמת. ישנם צלמים המתמקדים בזרים – בפרצופיהם, בקמטיהם, בהבעותים; כל אלה אינם מדברים אלי. אני רואה נופים, צמחיה, בעלי חיים, בעלי כנף – את היופי שבטבע סביבנו.

People on the street don't draw my attention, I don't take their photos. There are photographers who focus on strangers – at their faces, their wrinkles, their expressions; all of these don't attract me. I see views, flora, animals, fauna – the beauty of nature around us.

חתול רחוב מחפש מזון A street cat searching for food

חתול רחוב מחפש מזון A street cat searching for food

נהגנו לצאת מדי פעם לעיר כדי לנשום אויר אחר. אמנם זה לא היה (ועדיין) צלול במיוחד, לא נעים כמו במקום הכפרי בו גרנו, אך לבלות בכל שבוע קצת באויר הדחוס של העיר, לא היה יותר מדי נורא, אם בבתי קפה או במסעדות. מבחינתי, הייתי שמחה לשתות את הקפה או לסעוד את לבי רק איתה, בלי חברת אחרים, אבל לה היה צורך לשבור את השגרה לעתים. כל עוד היה זה רק אחת לשבוע, לא הפריע לי. לפעמים נחמד לשבת בקרב אנשים נוספים, גם אם אלה זרים גמורים.

We used to go out from time to time to the city in order to breathe a different air. Indeed, it wasn’t (and still isn't) very much clear, not pleasant like in the rural place we lived, but spending time each week a little in the stifling air of the city wasn’t too awful, weather in coffee shops or restaurants. As far as I was concerned, I was happy to have coffee or meals just with her, without the company of others, but she had the need to break the routine occasionally. As long as it was only once a week, it didn't bother me. Sometimes it can be nice to sit among other people, even if they are complete strangers.

ציפור תרה אחר מזון A bird is looking for food

ציפור תרה אחר מזון A bird is looking for food

אחרי שהיא עזבה, הייתי מחפשת את דמותה בכל פינה בבית. מעבר לגעגועים הגדולים אליה, ליחד שלנו, למה שהיינו זו לזו, קשה היה פתאום להיות לבד. החלל שהותירה אחריה לא התמלא. מעולם לא הבנתי איך אפשר לישון באלכסון. בהתחלה, המשכתי לישון בצד שלי. עם הזמן, זזתי קצת לכיוון האמצע. אני עדיין מוצאת את עצמי מתעוררת בלי להבין איך זה שהיא אינה לצדי.

After she left, I was looking for her, searching every corner in the house. Beyond the huge yearnings for her, missing our togetherness, what we were to each other, it was hard to suddenly be left alone. The hole she left behind didn't fill up. I never understood how people sleep diagonally. In the beginning, I kept sleeping at my side. As time went on, I moved a bit towards the middle of the bed. I still find myself waking up failing to comprehend how come she's not at my side.

טיסת סולו Solo

טיסת סולו  Solo flight

שנים לאחר לכתה, אני עדיין נוהגת להכין שני ספלי קפה בבוקר. זה היה המנהג שלנו – לשתות יחד את הקפה, בנחת, אחרי ארוחת הבוקר המלאה עליה מעולם לא ויתרנו.בערב, אני זוכרת למזוג את המשקה רק לספל אחד.

Years after she had gone, I am still used to make two cups of coffee in the morning. This was our custom – to drink our coffee together, unhurriedly, after our full breakfast we never skipped.

In the evening, I remember to pour the coffee only into one cup.

M83 – Solitude

אושר עילאי Bliss

ילדים הם שמחה ונכדים אושר עילאי Children bring hapiness and grand kids are a bliss

נכדים הם אושר עילאי Grand kids are a bliss

כיהודיה וכבת להורים ניצולי שואה נמלטי פולניה, יהיה זה מוגזם לחשוב שאחת כמוני מסוגלת לחוש אושר, שלא לדבר על עילאי. ליחס לי ולשכמותי יכולת לשמוח בלב שלם בלי שבמקביל יעיב משהו על השמחה, זו טעות גדולה ממש. נראה שהזהירות והחשש בנויות עמוק בתוך הדי אן איי שלנו, כתוצאה מדורות על גבי דורות של רדיפות את בני ובנות עמנו, עינויָם והשמדתן. הרי בכל דור ודור עומדים עלינו צוררנו לכלותנו.

As a Jew, and a daughter of holocaust survivors, refugees from Poland, it would be exaggerating to think that somebody like me could sense happiness, not to mention bliss. Relating me and alike the ability to rejoice wholeheartedly without something simultaneously shading the joy, is a really big mistake. It seems to me that caution and concern is deeply built into our DNA, as a result of countless generations of persecution my people, torturing and destroying us. Indeed, in every generation they are trying to destroy us.

אני רואה את עצמי כאשה שמחה בדרך כלל, המברכת כל בוקר את היום הנפלא והפורה העומד בפתח, אך יחד עם זאת, איני נסחפת יותר מדי. מישהי אמרה לי פעם שעלי להניח לעצמי להתפרע יותר, להשתחרר. הצחיקה אותי, משום שבמשך שלושת החודשים איתה מעולם לא ראיתיה צוחקת מכל הלב, גם לא מהבדיחות הכי מצחיקות והמוטו שלה בחיים היה: "כשרע לי – טוב לי וכשטוב לי – רע לי מאוד". מה ששעשע אותי עוד יותר, שמישהו לפניה אמרה לי שאני פרועה וחופשיה לה מדי. נו, שוין, מעולם לא היתה לי יותר מדי סבלנות למטורללות.

I see myself as a happy woman usually, who welcomes each morning the wonderful and fruitful coming day, but at the same time, I'm not being carried away too much. Somebody said to me once that I have to let myself to go wild more, to be more relaxed. She was such a lame joke, since during the three months with her I never saw her laughing with all her heart, not even from the funniest joke, and her motto in life was: "when I feel bad – I'm happy, and when I'm happy – I feel bad". What amused me more, was that somebody before her told me that I was too wild and too a free spirit for her. Well, I never had too much tolerance for nut cases.

נכדים משחקים Grandchildren playing

נכדים משחקים Grandchildren playing

אני חושבת על הפעמים בהם הייתי קרובה לתחושה של אושר, על הרגעים (הספורים!) של סיפוק ומה גרם לי לחוש מאושרת. כשילדַי באו לעולם, היו אלה בהחלט רגעים של סיפוק ואושר, משום שהם היו רצויים ואהובים. שלא יהיה ספק – יחד עם האושר, היתה גם דאגה גדולה, אי אפשר היה להפריד ביניהם.

רגעים נוספים של אושר היו כשהנכדים נולדו. גם פה, כמובן, היתה דאגה גדולה, אך גם תחושת הקלה פתאומית וקצת בלתי מובנת (שלא לדבר על בלתי מוכרת…), שיש להם הורים ואיני אחראית להם כפי שהייתי לילדַי.

I'm thinking about the times I was near to a sense of happiness, about the (few!) moments of satisfaction and what caused me to feel happy. When my children came into the world, there were certainly moments of satisfaction and happiness, since they were wanted and beloved. Not to be doubtful – along with the sense of happiness, there was also a big concern – both came together, inseparable.

More moments of happiness were when my grandchildren were born. Here, also, was a big concern, of course, but similarly a sudden and a bit incomprehensibly sense of relief (not to mention unfamiliar…), that they have parents and I'm not responsible to them as I was to my children.

נראה לי שהפעם היחידה בחיי בה חויתי תחושת אושר בלי דאגה, היתה כשהוצאתי לאור את ספרי הראשון "סגול" (הרומן הלסבי הראשון בעברית) והכתבת שראיינה אותי היתה אוהדת. כמי שמתכתבת עם עצמה כל חייה, לא דאגתי כמה ימכור ואם יאהבו את הספר; מה שהיה לי חשוב שזה יצא לאור והגשמתי חלום.

I think that the only time in my life I experienced a sense of happiness without being worried, was when I published my first novel "Sagol" (Purple, the first lesbian novel in Hebrew), and the reporter who interview me was sympathetic. As a person who correspondent with herself all her life, I wasn’t worried how many copies the book will sell and will the readers like it; what was important to me was that the book was released and I fulfilled a dream.

"Sagol" (Purple) the first lesbian novel in Hebrew

סגול הרומן הלסבי הראשון בעברית Sagol (Purple) the first lesbian novel in Hebrew

במשפט אחד:

פולניה אף פעם לא יכולה להיות ממש מאושרת, ודאי לא לחוש אושר עילאי.

In one sentence:

No Polish-Jew can ever be really happy, let alone to know what bliss is like.