ארכיון תג: Puppy

אחלה Excellent

פאפי Puppy

פאפי Puppy

פעם, כשהוא היה צעיר ונמרץ, הוא היה קופץ לקראתי עוד מרחוק כשהיה מזהה את צעדי. היום, אני נכנסת בשער בנחת, שורקת לו בעוז וגם קוראת את שמו בקול, אך נדיר שזה מגיע. נראה ששמיעתו דעכה. עלי להגיע אליו, לחצר האחורית, שם הוא שרוע ומשתזף בשמש העולה עם בוקר. לעת ערב, כשהוא מתחמם לאור השמש הדועכת בחזית, איני צריכה לקרוא לו, אך הוא כבר אינו ניגש אלי. קשה לו לקום. אמנם שמו פאפי, אך הוא כבר אינו צעיר והזקנה ניכרת עליו.

In the past, when he was young and energetic, he used to jump towards me from far when he could recognize my steps. Today, I go in through the gate pleasantly, mightily whistle to him and also call his name out loud, but he rarely comes. It seems his hearing is gone. I have to go to him, to the backyard, where he lays bathing in the morning sun. In the evening, when he warms to the fading sun in the front, I don’t have to call him, but he doesn’t come to me anymore. It's hard for him to stand up. Though his name is Puppy, he's no longer young, and you can see he's old.

פאפי מתחמם בשמש אחר הצהריים Puppy bathes in the afternoon sun

פאפי מתחמם בשמש אחר הצהריים Puppy bathes in the afternoon sun

הילדים נסעו לנופש ואני מוניתי להשגיח על פאפי למשך מספר ימים, מה שאומר להוציאו לטיול פעמיים ביום, בבוקר ובערב וכמובן לדאוג לו למים ולמזון. אני עושה זאת בשמחה. אמנם איני ששה לליקוקים שלו, אבל אין לי בעיה לתת לו ליטוף מדי פעם (ולרחוץ היטב את הידיים אחרי כן!), כי אני אוהבת אותו.

The children left for their holiday, and I was appointed to look after Puppy for a few days. That means to take him for a walk twice a day, in the morning and in the evening, and of course to care for his water and food. I do it gladly. Indeed, I am not happy to get his licks, but have no problem to pet him once in a while (and wash my hands thoroughly afterwards!), because I love him.

החתולות מביטות בנו בענין כשאני סוגרת עליו את הרצועה. פאפי עומד בסבלנות ומחכה שאשתלט על הסוגר. פעם, זה היה בלתי אפשרי, משום שהוא נהג לזוז בקוצר רוח, ממהר החוצה, לַטיול. היום כבר אין לו כל כך כוח ואיני בטוחה שבא לו בכלל לצאת מן החצר שלו. כלבים מעדיפים לעשות את צרכיהם מחוץ לטריטוריה שלהם ולא בחצר בה הם חיים, ולכן עדיף להוציאו כדי שלא יתפוצץ חס ושלום, גם אם אינו מראה סימני שמחה. למזלנו, יש שדה רחב לא רחוק מהבית, כך שפאפי אינו צריך ללכת הרבה.

The cats gaze at us curiously while I put the leash on him. Puppy stands patiently waiting for me to cope with the lock. In the past, it was impossible, because he used to move impatiently, hurrying out, for his walk. Today he doesn't have much strength, and I'm not sure that he feels like going out. Dogs prefer to do their business outside their territory and not in the place they live; therefore, it's better to take him out so he won't burst, even if he's doesn't seem to be happy. Luckily, there is a wide field no far from the house, so Puppy doesn't have to walk much.

הכלב פאפי בשדה Puppy the dog at the field

פאפי בשדה ליד הבית  Puppy at the field near his owner's house

פעם היה קשה ללכת איתו משום שפאפי היה מתפרץ לעבר כל דבר שבא מולנו. כך התפתחו שרירי ידנו שהחזיקה ברצועה. היו פעמים בהן חששתי פן תתלש זרועי מעִם כתפי בנסיונות לרסנו. היום אין הוא כבר מהווה איום כלשהו לאף אחד, להפך – צריך להגן עליו מפני הכלבים האחרים שחשים בחולשתו ומנסים להתעלל בו.

In the past, it was difficult to walk him, since Puppy used to burst towards everything that came in front of us. This is how the muscles in our hand that held the leash developed. There were times I was afraid that my arm would be torn off from my shoulder trying to restrain him. Today he's no longer a threat to anybody, on the contrary – we have to defend him from other dogs that sense his weakness and try to abuse him.

הפעם הלפני אחרונה בה טיילתי איתו היתה ב-15 באוגוסט 2016, בבוקר (על אחה"צ ההוא יש סיפור אחר, בהזדמנות). שתינו מתהלכות בעצלתיים. אפופת שינה, אני מנסה למשוך את החלומות מהלילה, שהגוף לא יהיה בהלם. בכל זאת, שבע בבוקר אינה שעה שאני רגילה להיות בה ערה וזה אומר שאני מקריבה הרבה למען הנופש של הילדים. אין צורך במחיאות כפיים מעריכות, אני עושה זאת בשמחה. פאפי זז בקושי, עקב בצד אגודל, נושא את גופו בדי עמל. גם לכלב לא קל להגיע לסביבות גיל 100.

The time before last that I walked him was in the morning of August 15, 2016 (about the afternoon of that day I have another story which might be told at some point). Both of us walk ponderously. Shrouded in sleep, I try to drag the dreams from the night, so my body won't be in shock. Well, seven o'clock in the morning is not an hour I use to be awake at, which means that I sacrifice a lot for the children's vacations. Mind you, no need of appreciation applause, I do this gladly. Puppy hardly moves, one step at a time, carrying his body with great effort. It's no easy for dogs too to get to around the age of 100.

הוא עושה את צרכיו בשדה ואני נושמת לרווחה על שלא אצטרך לאסוף בשקית דברים שאינני מעוניינת לגעת בהם גם לא דרך ניילון. עושות את דרכנו בנחת הביתה, אין מה למהר. כדרכו, הוא נעצר לפני כל שיח כדי להריח ביסודיות מה זה מכיל, כבר לא מסמן כמעט. את זה הוא משאיר לצעירים ממנו. מרחוק, מבחין בנו כלב נקניק מדושן ואני יכולה לראות איך זה נערך לקרב. בעלתו עוצרת במרחק בטוח ומושכת אותו בכוח לשוליים כדי למנוע מגע בין הזכרים. כשאנו מגיעות אליהן, הכלב שלה מתחיל לנבוח בקולי קולות כדי שגם חרשים יוכלו לשמוע אותו. אמנם כבר שבע וחצי, אבל אנחנו באוגוסט, אנשים בחופשה ומן הסתם טרם קמו משנתם, למה להעיר? האשה מתכופפת אליו ומעיפה לו מכה עזה על הישבן והלה משתתק מיד ומתישב נזוף על מקומו. האוזניים שלי מצטלצלות ואני נעצרת, מביטה בה בתמהון. מעולם לא הבנתי (אני הרי מאותגרת) איך אפשר להכות את זולתנו, גם אם אלה בעלי חיים.

Puppy is doing his business in the field and I'm relieved that I won't have to collect things I am not interested to touch, even if it's through a plastic. We head home leisurely, no need to hurry. As he usually does, he stops in front of each bush to thoroughly sniff its content. He rarely marks these days. He leaves it to the younger generation. A plump sausage dog spots us from a distance, and I can see how it prepares for a battle. His owner stops at a safe distance and forcibly pulls him to the edge in order to avoid contact between the males. When we reach them, her dog starts barking with the top of his lungs so also the deaf could hear him. Indeed, it's seven and a half already, but it's August, people are on holiday and probably haven't rose yet from their sleep, why wake them up? The woman bends towards him and gives him a mighty slap on his butt. Immediately the sausage became silent, and sat down rebuked. My ears ring and I stop, gazing at her in amazement. I never understood (since I am challenged) how one could beat others, even if they are animals.

היא אוחזת בנקניק בכל כוחה, זרועותיה המקיפות אותו מונעות ממנו לזוז. זה מתפתל כדי להשתחרר, אך כשהיא נועצת בו מבט תקיף, הוא מתרפה מיד. כנראה לא בא לו על מכה נוספת. אני יכולה לראות בעיניו את החישובים שהוא עושה ואת המסקנה אליה הוא מגיע, המביאה בחשבון את המחיר. פאפי עומד בשקט, מבטו זגוגי, כאילו כל הרעש אינו נוגע אליו.

She holds the sausage with all her might, her arms surrounding him to prevent him from moving. It twists in order to escape, but when she gives him a firm gaze he gives up immediately. It seems that it doesn't fancy another smack. I can see in its eyes the calculation it makes, and the conclusion it drew, which took into account the price. Puppy stands still, his gaze glassy, as if the tumult doesn't touch him.

"כלב חמוד", אני מנסה לקשור שיחה. "קצת נבחן, הא?"

"זה בגלל שאלה זכרים", היא עונה לי ברצינות, מצמיתה אליה בתקיפות את הנקניק שהחל להתפתל שוב.

"אה," אני עונה. "אין לי מושג בכלבים. אני בסך הכל מטיילת איתו בזמן שהילדים בחופשה."

"אחלה", היא משיבה קצרות.

אני מבחינה בקוצר הרוח שבעיניה. שיהיה, אני חושבת בלבי ומתחילה ללכת. פאפי משתרך אחרי, אינו טורח להביט לאחור.

"Cute dog", I'm trying to make a conversation. "Likes to bark, ha?"

"It's because they both are males", she answers seriously, firmly gripping the sausage that stared twisting again.

"Ah", I reply. "I know nothing about dogs. I just walk the dog since the kids vent on a holiday."

"Excellent", she responses briefly. I notice the impatience in her eyes. Well, I think to myself and start walking. Puppy drags himself after me, doesn't bother to look back.

מנוחת פאפי הלוחם Puppy the Warrior rests

מנוחת פאפי הלוחם Puppy the Warrior rests

בקצרה:

כפי שכבר ציינתי בעבר, אינני אוהבת בעלי חיים בכללי, בעיקר לא לטפל בהם, אך בצוק העתים, כשעזרתי דרושה, אני בהחלט מתגיסת ועוזרת.

In short:

As I mentioned before, generally, I don't like animals, especially taking care of them, but when there isn't any others, when my help is needed, I certainly do recruit and assist.

סוכות תשע"ז Sukkot 5777

%d7%a1%d7%95%d7%9b%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9b%d7%a0%d7%99%d7%9d2e

חג סוכות שמח  Happy Sukkot

אומרים, שאנו נוטים לקחת את הסובבים אותנו כמובנים מאליהם ורק כשהם נעדרים מחיינו הפיזיים אנו מרגישים בחסרונם. אני זוכרת היטב פולניה אחת שנהגה לומר לי: "חכי-חכי! את עוד תתגעגעי לשמוע את קול צעדי!" אם זו קוראת את השורות הללו, אז הנה בשורה לא נעימה אליה: אני ממש לא מתגעגעת! טוב שאת לא בחיי!

It is believed that we tend to take those who surround us as obvious, and only when they are absent from our physical lives we miss them. I remember very well one Polish individual who used to say to me: "Wait-wait! You will yearn to hear my steps!" If that person happens to read these lines, here is some bad news for her: I really don't miss you! I'm doing very well not having you in my life!

מעולם, ככל הזכור לי, לא זלזלתי בסובבים אותי, הכוונה לאלה שהיו חשובים לי, בעיקר המשפחה. אלה שנקלעו אל חיי ולא היו חשובים לי, הוצאו מהם. אלה שאני אוהבת יודעים זאת היטב. אני בטוחה שפאפי שלנו חש את האהבה שלי ושל סביבתו אליו. זה החג הראשון שלנו בלעדיו, ולמרות שאנו מצווים אך לשמוח ולהיות שמחים (אח, כמה זה קשה לנו עכשו), אנחנו משתדלים ועושים כמיטב יכולתנו. בכל זאת, היו לו לפאפי חיים ארוכים וטובים.

As far as I can remember, I never deprecate those who surrounded me; I mean those who were important to me, especially my family. Those who came into my life and were not important to me, were expelled. Those whom I love know it very well. I'm sure that our Puppy felt my affection for him, as well as the others' in his life. This is our first Holiday without him, and although we are ordered to be happy and joyful (it is very hard to feel joy these days), we try the best we can. After all, Puppy had a long and a good life.

בְּשׁוּרָה קצרה ושמחה:

חג שמח לכולנו!

In one short line:

Happy Holiday to us all!

שלום, פאפי שלנו Goodbye to our Puppy

%d7%a4%d7%90%d7%a4%d7%99-%d7%95%d7%94%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%9c%d7%94

פאפי Puppy 2002-2014

כילדה, מעולם לא אהבתי בעלי חיים, גם לא כלבים. מעולם לא היתה לי שאיפה לגדל חיית מחמד, גם לא כשהתבגרתי. אני זוכרת את אמי מאכילה את הכלב של השכנה בכל מיני שאריות ואפילו נהגה ללטפו בחיבה, אך מעולם לא חשבה לגדל כלב בעצמה. תמיד אמרה שיש לכלבים נשמה, אך אין זה אומר שצריך להכניס את הנשמה הזו הביתה.

As a child, I never liked animals, not even dogs. I never had any ambition to raise any pet, not even when I grew up. I remember my mother feeding the neighbour's dog with leftovers and even used to caress it with affection, but never considered to raise a dog of her own. She always said that dogs have a soul, but it doesn't mean that one should bring this soul home.

לעומת זאת, מיום שעמדו על דעתם (גיל שלוש), רצו ילדי תמיד כלב. ידעתי, שלמרות שאיני אוהבת לגדל בעלי חיים, יבוא יום ואביא להם כלב, משום שהשתדלתי לא לחסוך מהם דבר במסגרת ההגיון והחינוך. חוצמזה, כלב זה דבר חינוכי עבור ילדים, בעיקר משום שהם לומדים להיות אחראים על נשמה הזקוקה לתשומת לבם. חיכיתי עם זה עד שהבכור היה בן 12, גיל שאפשר לסמוך כי ימלא את המוטל עליו ולא יטיל עלי את האחריות למה ששייך לו.

As opposed to me, my kids, from the day they became aware to their surviving (at the age of 3), they wanted a dog. I knew that despite that I didn't like to animals, the day would come and they will have a dog, because I tried not to deprive them of anything reasonable or educational. Besides, a dog is very good for children, educational, mainly because they learn to take responsibility on a soul that needs their attention. I waited until the eldest was 12, an age that can be trusted with fulfilling duties. I could trust him not to throw on me his responsibility to what belongs to him.

פאפי היה הכלב הרביעי במשפחתנו. ראשון הגיע אלינו סנופי, צ'יוואווה פרוותי זעיר בצבע חום, שנהג להכריז על קיומו בפני כל עובר אורח, גם כשזה היה מרוחק. את לאסי, כלבת רועים גרמנית, קנינו מחוות גידול לגזע שלה. שני הללו הלכו מזמן לעולמם. זיפו הגיע אלינו ביום חורפי אחרי שננטש באכזריות לגורלו בעודו גור בן 3-4 שבועות. נס ופלא שהכלבלב שרד. זמן קצר אחריו, הגיע פאפי להיות לו לחבר. ידידה מצאה אותו נטוש ברחוב בבנימינה והזעיקה אותי לקחת אותו אלינו לקציר. היא זו שנתנה לו את שמו, פאפי, משום שהיה גור. גם כשגדל והפך לכלב גדול, השם נשאר ואפילו הלם אותו. פאפי וזיפו היו חברים טובים ושיחקו זה עם זה בכיף.

Puppy was the fourth dog in our family. The first was Snoopy, a brown fur bundle of Chihuahua, which used to announce its existence to every passer-by, even when they were in the distance. Lassie, the German Shepherd, was bought from a breeding farm for her race. Those two are long gone. Zippo came to us on a winter day after he was cruelly abandoned. He was only 3-4 weeks young. It is a miracle and a wonder that the poor puppy survived. Shortly after, Puppy arrived to be his friend. A friend found him abandoned on a street in Binyamina, and called me to take him to Kazir, where we lived then. She gave him his name, Puppy, since he was a puppy. Even if Puppy grew to become a big dog, the name stayed and even suited him. Puppy and Zippo were good friends and played very nicely together.

החיבה לַחַיות היתה הדדית. הילדים אהבו אותן וטיפלו בהן במסירות רבה והן החזירו להם אהבה ללא תנאי, כמו שרק כלבים נאמנים ומסורים יכולים. גם אני נשביתי בקסמיהם וגם לי כאב מאוד כשהגיע זמנם להפרד מאיתנו לעולם טוב יותר.

The affection for the pets was mutual. The kids loved them and took good care of them, and they returned an unconditional love that only devoted loyal dogs can. I was captured by their charm, and hurt when their time came to live us to a better world.

עם הזמן, כשהילדים גדלו ועזבו את הבית, כל אחד לבית משלו, הם לקחו את הכלבים איתם. בהתחלה, הייתי רואה את זיפו די הרבה במעונו החדש. אחר כך היתה תקופה שבני שגידל אותו, חזר לגור בביתי ושוב זכיתי לראות את זיפו על בסיס יומי. פאפי גר רחוק יותר עם בני האחר. לפני מספר שנים, שוב זכיתי להתראות עם פאפי לעתים תכופות יותר כשבעליו ומשפחתו עברו לגור קרוב אלי. בזמן האחרון, אפילו יצא לי לטפל בו כשבעליו יצאו לחופשות. לעונג היה לי.

As time went by, when the kids grew up and left home, each to their own home, they took the dogs with them. In the beginning, I used to see Zippo quite a lot in his new residence. Afterwards, my son who raised him came back to live in my house, so I was lucky to see Zippo on a daily basis. Puppy lived faraway with my other son. A few years ago, I got to see Puppy more often, when his owner and his family came to live near me. Lately, I got to take care of him when his owner went on vacations. It was my pleasure.

כולנו מתבגרים ומזדקנים והולכים לכיוון אחד. כך גם חיות המחמד שלנו. בזמן האחרון הלך פאפי ודעך וידענו שימיו ספורים. לפני מספר חודשים, באו שתי חתולות להתגורר בחצרהּ של משפחת בני והן אמצו אליהן את פאפי. הן שמרו עליו, אכלו מקערתו את מה שהותיר להן, שתו את המים מקערתו האחרת והצטנפו בחיקו בחיבה.

We are growing up and getting old, and heading towards one direction. So are our pets. Lately, Puppy was getting more and more weak, fading away. We knew his days are numbered. A few months ago, two cats came to dwell in my son's family's yard, and they adopted Puppy. They looked after him, ate the leftovers from his bowl, drank his water from the other bowl, and curled up lovingly in his lap.

באתי אחר הצהרים לשחק עם הנכדים. פאפי היה במצב לא טוב. אחת החתולות הביטה בי בעצב חודר לב ויללה בקול רם להסביר לי שפאפי הולך ונשמט מאיתנו. מעולם לפני כן היא לא היתה מוכנה שאף אחד יתקרב אליה, שלא לדבר על ללטפה. הפעם, היא רבצה ליד פאפי ולא זזה משם, גם לא כשהתקרבנו אליהם.

I came this afternoon to play with my grandchildren. Puppy was not well. One of the cats was staring at me with a heartbreaking deep sadness, and meowed out loud, as if to explain that Puppy is ready to leave us, slipping away. Never before was she ready to let anybody near her, let alone petting her. This time, she lay down near Puppy and didn't move, not even when we came near them.

5-4-15

שלום, פאפי  Goodbye Puppy

רקוויאם:

יש המאמינים, שלאלה הנכנסים לחיינו יש תפקיד ללמדנו שיעור. עם בואו של כל כלבלב למדתי שיעור חדש, גם אם לפעמים זה לא היה במודע. השיעור אינו מסתיים עם הסתלקותו של הכלב, אנחנו עדיין לומדים.

שלום, פאפי שלנו, אהבנו אותך, היית נאהב, היית שלנו.

 

Requiem:

People believe that those who enter into our lives have a duty to teach us a lesson. With each dog, I learned a new lesson, even if sometimes unaware. The lesson doesn't end with the departure of the dog, we are still learning.

Goodbye, our Puppy, we loved you, you were loved, you were ours.