ליאת אורליך, מדליקה נרות שבת, תערוכת אישה מוזה Liat Orlich, lighting Shabbat candles, Woman Muse Exhibitions
הגשם ירד בגלים, בא והולך, הולך ובא שוב ושוב, מאפשר לשמש להציץ מדי פעם מבעד לעננים ולחמם לנו את דוד המים כדי לחסוך בחשמל.
The rain fell down in waves, coming and going, going and coming again and again, allowing the sun to peer through the clouds occasionally and warm the water heater to save electricity.
חשבתי על הגלים הללו, על השיאים והשפל, שהם ממש כמו בחיים. ביום חמישי, בדיוק עת עשיתי דרכי לביתי מבילוי מהנה עם הנכדים, נורו טילים על גוש דן. הידיעה על כך הגיעה אלי באקראי למחרת, כשידידה הגרה באזור התקשרה כדי לדבר איתי על כך. בדיעבד, חשבתי על הכיף שחשתי בזמן שבמקום אחר בארץ היתה אימה וסכנת מוות.
I thought about those waves, the peaks and the ebb, which are just like life. On Thursday, just as I was making my way home from spending an enjoyable time with my grandchildren, missiles were fired on Gush (region) Dan. The news came to me by chance the following day, when a friend who lives in the area called to talk to me about it. In retrospect, I thought of the fun I had while in another place in my country was terrified and under a danger of death.
אחר כך הגיעה אלי הידיעה על הטבח בקריסטצ'רץ' שבניו זילנד. הדבר הראשון שעלה על דעתי, היה שעוד מוסלמי החליט לצאת למסע טרור וקיויתי שזה לא היה נגד יהודים. כשהפרטים התבררו, אמנם רווח לי שהפעם לא בני עמי שילמו מחיר שאיזה מופרע החליט לחייבם, אך מצד שני לא הבנתי – ועדיין איני מבינה זאת – איך רצח של חפים מפשע עוזר למופרע הזה. הוא מופרע, אי אפשר להבין אותו.
Then came the news about the massacre in Christchurch, New Zealand. The first thing that came to my mind was that another Muslim decided to embark on a terror attack trek and I hoped it was not against Jews. When the details became clear, I was relieved that this time my people had not paid a price that some disturbed person had decided to charge, but on the other hand I did not understand – and I still can't comprehend – how the murder of innocents helped this insane. He is disturbed, nobody can understand him.
שמנו סרט ובילינו שעתיים של הסחת דעת מן המציאות העגומה. אחר כך, הבטנו מבעד לחלון אל השמיים השחורים, אל הגשם העז הניתך ארצה והיה לנו כבד על הלב. היא התכוונה להגיף את התריס, כשפתאום הבליחה קשת צבעונית, מדהימה, מבין העננים וחייכה אלינו מלוא האופק. היתה תקוה בחיוך הזה, תקוה גדולה לטוב.
We put on a movie and spent two hours of distraction from the gloomy reality. Then, we looked out the window at the black sky, at the heavy rain that fell down to the ground and we felt heavy on our hearts. She was going to close the shutter, when suddenly a colourful, amazing rainbow flashed through the clouds and smiled at us at the whole horizon. There was hope in that smile, a high hope for the better.
במשפט אחד:
לא היה טעם לצאת מהבית. עוד שבת של התכרבלות מענגת. אני בעד שבתות כאלה.
In one sentence:
There was no point in leaving the house. Another Sabbath of delightful snuggling. I'm for such Saturdays.
***
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.