ארכיון תג: relationship

שתיקה כבדה Heavy Silence

Tatiana Oliveira Simonian – Learning How to Embrace Silence

זה התחיל בכך שקיוויתי. ציפיתי. נכספתי. השתוקקתי אליה. לא ידעתי מה היא חושבת. האם גם היא רצתה אותי כפי שרציתי אותה אני? מי יודעת לקרוא מחשבות? היא היתה בשבילי עולם שלם. עולם חדש, שלא הכרתי. שלא חשבתי שאי פעם אכיר. חשבתי שהיא אשה מיוחדת.

It started with me hoping. Expecting. Craving. I longed for her. I didn't know what she was thinking. Did she want me too, as I wanted her? Who knows how to read someone else's mind? She was a whole world to me. A new world I didn't know. A world I didn't think I'd ever know. I thought she was a special woman.

השתיקה הלכה והתגבהה בינינו. זה התחיל עם סדק צר של "יקירתי, את יכולה לבוא רגע?"

"זה דחוף?"

"כן, קצת."

"אפשר עוד כמה דקות?"


עוברות מספר דקות.

"מה קורה, את יכולה לבוא?"


"אמרת כמה דקות."

"עוד קצת."


The silence grew stronger between us. It started with a narrow crack of "My dear, can you come here for a minute?"

"Is it urgent?"

"Yes, a little."

"Can it wait a few more minutes?"


A few minutes pass.

"What's up, can you come?"

"In a jiffy."

"You said a few minutes."

"Give me little bit more."


זה המשיך עם "אני צריכה שתעזרי לי פה."

"אני באמצע משהו."

"את לא יכולה להפסיק לרגע?"

"לא ממש."

It continued with "I need you to help me here."

"I'm in the middle of something."

"Can't you stop for a moment?"

"Not really."

ואז זה נגמר. סגרתי בלאט את הדלת מאחורי, מאוד מאוד לאט. לא רציתי שהיא תבחין בעזיבתי. התכוונתי שזה יהיה הפעם לתמיד. היתה זו הפעם הרביעית בה עזבתי את ביתה. בכל פעם התכוונתי לעזוב גם אותה, אך יצא שחזרתי אליה שוב ושוב. לא אהבתי אותה, אפילו לא חיבבתי. היא לא היתה האחת. היא לא יכולה היתה להיות. מבחינתי, היא היתה אך אפיזודה חולפת ותו לא.

Then, it was over. I closed the door behind me, very-very slowly and quietly. I didn't want her to notice that I was leaving. I meant it for good this time. It was the fourth time that I was leaving her house. Each time I meant to leave her as well, but it turned to be that I was coming back to her again and again. I didn't love her, nor did I like her. She wasn't the one. She couldn't be. A far as I was concerned, she was just a hiccup, nothing more.

Leyla Tacconi – Non-Verbal Communication

במשפט אחד:

אין השתיקה מיטיבה איתנו.

In one sentence:

Silence does not benefit us.

ידה בתוך ידי Her Hand in Mine


שקיעה באופק Sunset on the horizon

שקיעה באופק   Sunset on the horizon

ידה בתוך ידי

ידי בתוך ידה

שקיעה באופק

שתיקה, הלמות הדופק


ורק הים

גליו שולח

אל חוף אדיש


Her hand in mine

My hand in hers

Sunset on the horizon

Silence, pounding pulse


And only the sea

Sends its waves

To an indifferent beach

חוף אדיש  An indifferent beach

חוף אדיש   An indifferent beach


לשחרר באמת To Really Release

מישהי אמרה לי פעם, לפני שנים רבות: "אם את באמת אוהבת אותי – בבקשה, שחררי אותי". שחררתי. לא ממש אהבתי אותה.

Someone once said to me, many-many years ago: "If you really love me – please release me." I let go. I didn't really love her.

די התפלאתי בזמנו שהגענו לקטע הזה, כי נראה היה לי שהדברים בינינו היו ברורים – שאין אנו צועדות לעבר שקיעה תמידית ושאנו יחד זמנית משום שנחמד לנו זו עם זו, לא יותר מכך. לא חלמנו זו באוזני זו על איזשהו עתיד משותף. היא לא היתה זו שהרטיטה את לבי והיה לי ברור שזה הדדי. מוזר איך שדברים מתגלגלים.

I was quite surprised at the time that we came to this, because it seemed to me that things were clear between us – that we were not marching toward a permanent sunset and that we were together just temporarily because it was nice to be with each other, nothing more. We did not express in each other's ears any dream of a shared future. She was not the one who made my heart quiver and I was sure that it was mutual. Funny how things roll.

אני משתדלת לשחרר ממני ולא להחזיק בדברים מיותרים. גם לא בני ובנות אדם. מי שלא מתאים לה איתי או אותי – איני מחזיקה בה בכוח. אין לי כבר כוח וגם לא חשק להלחם מלחמות אבודות. שחררתי אותה ממני באמת ושכחתי ממנה לגמרי. החיים התנהלו לי מצוין בלעדיה.

I try to get rid of and not to hold on to needless things. People as well. Whoever I don't suit – I don't hold on to by force. I have neither the strength nor the desire to fight lost wars anymore. I really released her of me and forgot about her completely. Life went well for me without her.

במשפט אחד:

לא ברור לי כלל הדוא"ל ששלחה לי היום אחרי כל השנים הללו, בו כתבה שהיא מתגעגעת אלי ושלא היתה צריכה להניח לי לשחרר אותה.

In one sentence:

I have no idea at all why the email she sent me today after all these years, in which she wrote that she misses me and that she should not have let me released her.

אנגלברט המפרדינק – אנא שחרריני

Engelbert HumperdinckPlease Release Me

והן חיו And they Lived

ניל סדקה – או קרול

Neil SedakaOh Carol

גדלנו על "והם חיו באושר ובעושר עד קץ כל הימים". האם זה באמת קורה?

We grew up on "and they lived happily ever after". Does it really happen?

"איך את יודעת שזו – זו, שזו האחת?" היא שואלת אותי בפגישתנו השלישית. שתי הראשונות הוקדשו לגישושים, לבדוק אם יש שטחי התעניינות משותפים (יש), אם היא אוהבת לרקוד (היא אוהבת, מה שאומר שנוכל לצאת מדי פעם לבלות יחד ולחלץ את עצמותינו), מה אני אוהבת לאכול (אני טבעונית, היא טורפת), איזו מוזיקה אנו אוהבות. טרם הגענו לטעמנו בתרבות. חשבתי שזה יבוא בפגישתנו אמש.

"How do you know that this is it, that she is the one?" She asks me at our third meeting. The first two were devoted to groping, to see if there were common interests (checked yes), if she liked to dance (she does, which means we can go out spend time together and extract our bones), what I love to eat (I'm a vegan, she's a predator), what music do we like. We have not yet come to our taste in culture. I thought it would come in our meeting last night.

"זה טרם קרה לי", אני מסבירה לפניה המופתעות.

"מה? איך זה יכול להיות?" היא אינה מסתירה את פליאתה. "את לא ילדה קטנה, הרי פגשת מלא נשים בחייך."

"פגשתי, זה נכון, אך לא את זו שאמורה להיות האחת." סימני השאלה שמילאו את כל ארשת פניה הבהירו לי שעלי לפרט יותר כדי להסביר. "היו כאלה שנמשכתי אליהן, היו כאלה שמפגישה ראשונה היו לי רגשות כלפיהן, אך זה לא נמשך או לא התממש."

"It hasn't happened to me," I explain to her surprised face.

"What? How could that be?" She does not hide her wonder. "You're not a little girl, you've met many women in your life, haven't you?"

"I met, it's true, but not the woman who supposed to be the one." The question marks that filled her entire face made it clear that I had to elaborate more to explain. "Some I was attracted to them, to some I had feelings from our first meeting, but it didn't last or didn't materialize."

"למה?" היא ממשיכה לחקור.

"למה?" אני עונה בשאלה, מהורהרת, חשה שאני על ספת הפסיכיאטרית. "לא יודעת למה. למה את שואלת? איך זה אצלך?" אני מחזירה את הכדור אליה.

"אצלי?" היא מושכת את התשובה, "אצלי…" היא מביטה בעיני, אך עיניה כזגוגיות, היא אינה כאן.

"אצלך", אני מעודדת אותה לחזור מהיכן שהיא נמצאת, "איך זה אצלך?"

"Why?" She continues to investigate.

"Why?" I answer with a question, thoughtful, feeling like on a psychiatrist's couch. "I don't know why. Why do you ask? How is it with you?" I return the ball to her.

"With me?" She drags her answer, "with me…" She looks into my eyes, but her eyes are glassy, ​​she is not here.

"With you," I encourage her to get back from where she is, "how is it with you?"

בדיוק כשהיא עמדה לענות, הגיעה המלצרית לבדוק אם הכל בסדר ואם אנו רוצות להזמין משהו נוסף. בזמן שהזמנתי קפה נוסף ועוגה, צלצל הנייד שלה והיא היתה צריכה ללכת. בהביטי אחר גבה המתרחק, תהיתי מה רצתה לברר בחקירתה. אולי רצתה לדעת מה אני מרגישה כלפיה? איני נמשכת אליה, אין בה את מה שמרטיט לי את הלב. היא יפה מאוד, מקסימה, אשת שיחה מעניינת, אך היא לא נכנסה לי ללב. אולי נוכל להיות ידידות.

Just when she was about to answer, the waitress came to see if we were good and if we wanted to order something else. While I ordered another coffee with a cake, her cell phone rang and she had to go. Looking at her back moving away, I wondered what she wanted to clarify by her investigating. Perhaps she wanted to know what I felt about her? I'm not drawn to her, she doesn't have in her that thing that makes my heart tremble. She is very beautiful, charming, an interesting woman to converse with, but she has not entered my heart. Maybe we could be friends.

במשפט אחד:

אני עדיין מצפה להתאהב.

In one sentence:

I still expect to fall in love.

מרתון ת"א 2019 The Tel Aviv Marathon

Annica Lin – How Does Running Marathons Transform My Life?

מאז ומתמיד נהגתי לתחזק את גופי תדיר בפעילות ספורטיבית. ספורט טוב הן לגוף והן לנפש.

I have always maintained my body regularly in sports activity. Sports is good both for the body and for the soul.

ספורט תמיד היה קרוב ללבי. בבית הספר היסודי, הייתי פעילה למדי בספורט וייצגתי את בית ספרי במספר ענפים: ריצה ל-60 ו-100 מ', הדיפת כדור ברזל (3 ו-4 ק"ג), זריקת כדור הוקי ומה שהכי אהבתי – שיחקתי מחניים בנבחרת. זה נפסק בתיכון מסיבות שונות שלא ממש היו תלויות בי.

Sports was always close to my heart. In elementary school, I was quite active in sports and I represented my school in a few of sectors: running for 60 and 100 meters, shot put (3 and 4 kg), throwing a hockey ball and what I loved most – I played dodgeball with the team. It stopped in high school for various reasons that didn't really depend on me.

היום, אני מסתפקת בפעילות מתונה בהתאם לגילי ולטעמי. ישנם דברים שלא אעשה יותר, וּוַדאי שלא אתחיל להשתולל עכשו. אני מקשיבה היטב לגופי וליכולותיו.

Today, I am satisfied with moderate activity according to my age and taste. There are things I will not do anymore, and certainly won't go wild now. I listen very carefully to my body and its abilities.

"באה למרתון מחר?" שואלת ביום חמישי מישהי שזה אך הכרתי בשיחתנו הראשונה בסקייפ.

"איזה מרתון?" אני תוהה, "מרתון תל אביב?"

"כן, את באה? נוכל לרוץ יחד."

צחוק מחלחל בי ואיני יכולה לעוצרו. גם צחוק, מבחינתי, זה סוג של ספורט בשלב מלבב זה של חיי.

"Are you coming to the marathon tomorrow?" Asks on Thursday someone I've just met in our first chat on Skype.

"Which marathon?" I wonder, "the Tel Aviv Marathon?"

"Yes, are you coming? We can run together."

Laughter rises in me and I can't stop it. For me, laughter, too, is a kind of sport in this lovely phase of my life.

"למה את צוחקת?" היא שואלת.

אני בולמת את הצחוק ומרצינה את ארשת פני. "אני יכולה להבטיח לך שאין לי שום קירבה לריצה כבר מזה שנים. אני אוהבת לצעוד כל יום במשך שעה ומדי פעם אני מתרגלת טאי צ'י מול המסך באמצעות סרטונים ביוטיוב. זה מספיק לי." אני רואה את המבט המפקפק בעיניה ומדמיינת את גלגלי מחשבתה המחשבים את יחסינו הטריים לאן.

"אני חיה בשביל מרתון, אני מתאמנת כל השנה ונוסעת לתחרויות בכל העולם", היא מתארת לי את אורח חייה. בכרטיס שלה באתר ההכרויות היא אמנם הזכירה שהיא עוסקת בספורט, אך לא דמיינתי לעצמי שזה כה אינטנסיבי. היא ממשיכה לספר בהתלהבות עוד ועוד מנפלאות המרתון ועל חויותיה מהעיסוק בו ואני מקשיבה. היא יודעת לספר ואני אוהבת לשמוע וללמוד על דברים חדשים.

"Why are you laughing?" She asks.

I stop the laughter and wear a serious expression on my face. "I can assure you that I have not been close to running for years. I like to walk every day for an hour, and every now and then I practice Tai Chi in front of the screen with videos on YouTube. That's enough for me." I see the incredulous look in her eyes and imagine the wheels in her mind calculate where does our fresh relationship going to go.

"I live for marathon, I practice all year round and go to races all over the world," she describes her way of life. In her profile on the dating site, she did mention that she was engaged in sports, but I did not imagine it was so intense. She continues to tell me more and more about the wonders of the marathon and about her experiences with it and I listen. She knows how to tell and I love to hear and learn about new things.

בעוד היא מדברת, אני מבינה שסיכויינו להתחבר זו לזו קלושים מאוד. איני רואה פה סיכוי כלשהו לידידות, שלא לדבר על זוגיות. חלק אחד של מוחי מאזין לה ברוב קשב וחלק אחר מנסה לתכנן איך אני מתחמקת ממנה. אני כנראה צדיקה, כי מלאכתי נעשית על ידי אחרות בלי שאדע.

"אם את לא רצה, אולי תבואי לראות אותנו רצים?" היא מזמינה.

"איני רואה את עצמי נכנסת מיוזמתי לתל אביב עם כל הבלגן של המרתון", אני עונה נחרצות. היא שואפת אויר כדי לענות לי, אך אני מקדימה תרופה למכה, מאחלת לה הצלחה ומתנצלת על שעלי לפרוש. אני מנופפת לה לשלום, היא אינסטינקטיבית מנופפת חזרה ואני לוחצת על הכפתור, סוגרת את השיחה.

As she speaks, I realize that our chances of joining together are very slim. I don't see any chance of friendship here, let alone becoming a couple. One part of my brain listens to her attentively, and another part tries to figure out how to avoid her. I must be righteous, because my work is done by others without me knowing.

"If you're not running, would you come see us running?" She invites.

"I don't see myself entering Tel Aviv on my own initiative with the whole mess of the marathon," I answer emphatically. She breathes in to answer me, but I take preventive steps by wishing her good luck and apologize for having to retire. I wave to her goodbye, she instinctively waves back and I press the button, closing the chat.

במשפט אחד:

היא לא התקשרה לעדכן איך היה.

In one sentence:

She didn't call to update how it was.

Susan Henkels – What if There's Nothing Wrong with You?

שלוש מלים נפלאות Three Wonderful Words

The Cinematic Orchestra – Flite

ישנן שלוש מלים נפלאות שכיף לשמוע ולהשמיע – הן ביחד והן כל אחת מהן לחוד.

There are three wonderful words that are pleasurable to hear and say – weather together or each separately.

אני אמרתי אותן ראשונה. אין לי בעיה להביע את רגשותי. יש לי בעיה עם כאלו שאינן מסוגלות לעשות כן. יש גיל בו את אמורה לעשות את הדברים שאת אוהבת, לנהוג בצורה שמתאימה לך ולא להניח לרעשי רקע להפריע לך להנות מחייך. כל זאת, בלי לפגוע באף אחד/ת, כמובן. זה כולל גם אותך.

I said them first. I have no problem expressing my feelings. I have a problem with those who are unable to do so. There is an age where you are supposed to do the things you love, to act in a way that suits you and not to let any background noise interfere with your enjoyment of your life. All this, without hurting anybody, of course, including yourself.

"אני אוהבת אותך", אמרתי לה, מביטה בעיניה, ידי על כתפה, מלטפת ברכות.

היא הביטה בי במין מבט שאמר פליאה ושתקה. הזזתי את ידי והנחתיה על ברכי. שתקתי גם אני.

"I love you," I said to her, looking into her eyes, my hand on her shoulder, stroking gently.

She stared at me with a look that expressed wonder and was silent. I moved my hand and placed it on my knee. I too was silent.

The Cinematic Orchestra – Man with A Movie Camera

זה לא מה שזה That's not what it is

Ariel Leve – How to deal with gaslighting

אמי זצ"ל היתה מכנה את זה 'להכנס לראש של כלב משוגע'. אני פשוט שמה דאודורנט.

My mother, bless her soul, used to call it 'getting into the head of a crazy dog.' I just put on deodorant.

אמביוולנטיות (דו-ערכיות) היא תכונה נפוצה אצל רובנו. אולי במקרים בודדים אפשר לאהוב באופן מוחלט אדם או משהו ולא לחוש בו זמנית רגשות מנוגדים או שונים בנוסף לאהבה. יחד עם זאת, את רוצה לדעת היכן את עומדת במצב מסוים, במערכת יחסים מסוימת, אם ישנה בכלל מערכת יחסים. עמימות אינה הרגשה נעימה בדרך כלל. לא אצלי. אני מעדיפה דברים ברורים.

Ambivalence is a common character attribute in most of us. Perhaps in isolated cases it is possible to love completely a person or something and not to feel at the same time opposite or different feelings in addition to love. At the same time, you want to know where you stand in a particular situation, in a relationship, if there is a relationship at all. Ambiguity is not usually pleasant. Not for me. I prefer clear things.

"זה לא מה שזה", היא מכריזה באוזני.

שו? אני שואלת את עצמי. אם זה לא מה שזה, אז מה זה? "אני לא מבינה", אני מנסה לקבל הסבר מניח את הדעת, לפחות את שלי, "למה את מתכוונת?"

"זה יכול להיות כל דבר."

"כל דבר?"

היא מנידה בראשה לחיוב. אני מנידה בראשי לשלילה. אין לי מושג על מה היא מדברת, שלא לדבר על מה היא רוצה.

"That's not what it is," she announces in my ears.

Shu? ('What' in Arabic) I ask myself. If that's not what it is, then what is it? "I don't understand," I try to get a satisfactory explanation, at least for me, "what do you mean?"

"It could be anything."


She shakes her head positively. I shake my head negatively. I have no idea what she's talking about, let alone what she wants.

במשפט אחד:

אין לי כוח.

In one sentence:

I have no power.

ולנטיין 2019 Valentine's Day

 ההיסטוריה של יום ולנטיין

The History of St Valentine's Day

היא שלחה לי כרטיס ברכה לכבוד ולנטיין. שלחתי לה אחד בחזרה.

She sent me a Valentine's card. I sent her one back.

'סקייפ?' היא מסמסת לי.

אני מתארת לעצמי שהיא רוצה לדבר על היום הזה, שלה הוא משמעותי ולי זה ממש לא מזיז כלום.

'Skype?' She texts me.

I guess that she wants to talk about this day, which is significant for her, and for is nothing.

"אז מה?" היא חוקרת כשאנחנו עולות זו מול זו. "יוצאת לחגוג הערב?"

"את יודעת יפה מאוד שאין לי עם מי", אני עונה. "וחוץ מזה, אם היתה לי, גם אז לא הייתי יוצאת לחגוג. הסברתי לך שבישראל זה לא יום משמעותי למי שנולדה פה."

"So?" She investigates as we are in front of each other. "Going out to celebrate tonight?"

"You know very well that I don't have anyone," I reply. "And besides, if I had, I wouldn't have gone out to celebrate. I told you that in Israel it's not a big day for those who were born here."

היא מביטה בי במבט חוקר, שותקת. גם אני לא מוציאה הגה. אין לי מה לומר לה. היה לנו את הזמן שלנו יחד, זה נגמר.

She looks at me inquiringly, silent. I am quiet too. I have nothing to say to her. We had our time together, it was over.

במשפט אחד:

אני עדיין בהלם, מנסה לעכל.

In one sentence:

I'm still in shock, trying to digest.

אני לא טובה בזה I'm not Good at It

נכד בועט בכדור A grandson kicking a ball

נכד בועט בכדור A grandson kicking a ball

כשהייתי צעירה, נהגתי להתעקש לרדת לשורשי כל דבר שלא הצלחתי להבין. עכשו, כשאני צעירה ובשלה יותר ואחרי שהתנסיתי בדבר או שניים בחיי, אני נוהגת לשים דאודורנט כשאנשים מתבטאים בפני בצורה סתומה. אין לי כוח לשטויות.

When I was young, I used to insist on going down to the roots of everything I could not understand. Now, being younger and more mature, after having experienced a thing or two in my life, I just put deodorant when people express themselves in a vague way. I have no patience for nonsense.

איפה הכדור ? Where is the ball

איפה הכדור ? Where is the ball

אחר הצהרים, יצאתי עם הנכדים לגינה הציבורית שמשמשת גם כגן שעשועים עם המתקנים המשעשעים שהוצבו בה. אני אוהבת לשחק איתם בכדורגל ברוגע. זאת אומרת, הם מתרוצצים עם הכדור במלוא המרץ ואני עומדת בנחת בשער, מחכה שיגיעו להפציץ. מדי פעם אני משתדלת לעצור את הכדור כדי שלא יהיה שקוף מדי שאני מאפשרת להם להבקיע רוב הזמן.

In the afternoon, I went out with my grandchildren to the public garden, which also serves as a playground with its amusing facilities. I like to play football with them calmly. I mean, they're running around energetically with the ball and I'm standing relatedly at the goal, waiting for them to come and bomb. Every once in a while, I try to catch the ball so it won't be too transparent that I let them score most of the time.

נכד מחזיק בכדור A grandson olding a ball

נכד מחזיק בכדור A grandson olding a ball

"לא השתנית", אומר קול מוכר מאחורי. אני מסתובבת לבדוק מי זו ותוך כדי כך חוטפת גול. הנכדים שלי אינם מתחשבים בעובדה שגבי היה מופנה אליהם ולכן לא יכולתי לראותם בועטים את הכדור לעבר השער. לא נורא. העיקר שהם צוהלים ונהנים על שהם מנצחים אותי. "שלך?" היא שואלת ומחוה בראשה לעברם. "חמודים!"

"You haven't changed," says a familiar voice behind me. I turn around to see who it is and get a goal. My grandchildren don't take into account the fact that my back was turned to them so I could not see them kicking the ball towards the gate. Never mind. The main thing is that they are rejoicing and enjoying themselves for beating me. "Yours?" She asks, gesturing toward them. "Cuties!"

אני מחייכת אליה די במבוכה, שותקת. אין לי מה לומר לה. פעם, לפני שנים רבות, היינו שכנות והיא היתה שורצת אצלי על בסיס יומי. הילדים שלנו היו חברים טובים. אחר כך היא עברה דירה ועדיין היינו בקשר, אם כי כבר לא יומי. תמיד תהיתי איך, כשהייתי מתקשרת אליה, היא היתה תמיד עסוקה, אך כשהיא היתה מתקשרת אלי במרווחי זמן הולכים וגדלים, תמיד הייתי מפנה לה זמן, תמיד. עד שהיא הפסיקה להתקשר מסיבותיה היא שלא היו לי ברורות. גם אני הפסקתי, כי כמה את יכולה להתקשר לשוא?

I smile at her rather embarrassed, silent. I have nothing to say to her. Once, many years ago, we were neighbours and she used to hang at my place on a daily basis. Our children were good friends. Then she moved and we were still in touch, though not daily anymore. I always wondered how, when I called her, she was always busy, but when she called me at increasing intervals, I always made time for her, always. Until she stopped calling for her own reasons which were not clear to me. I stopped calling her too, because how much can one call in vain?

הנכד מפזז The grandson is dancing

הנכד מפזז The grandson is dancing

"מה קורה איתך?" היא שואלת בזמן שאני מותחת את שרירי כדי להדוף כדור שמתעופף לי ליד הראש. יש להם בעיטות חזקות לנכדי ואין הם חסים עלי. נרקיסי, בן ה-11, קולט ברגלו את הכדור שהדפתי ושולח בעיטה אדירה אל השער. אני מחליטה לא לסכן את חיי ומניחה לכדור לחורר את הרשת. "שבע!" הוא מכריז בארשת נצחון. לאחרים יש פחות גולים, אבל טרם סיימנו, כך שיש להם עוד סיכוי להדביק אותו.

"What's up with you?" She asks as I stretch my muscles to fend off a ball that flies past my head. They have strong kicks, my grandchildren, and they don't go easy on me. 11-year-old Narkisy catches the ball that I pushed away and sends a huge kick to the goal. I decide not to risk my life and let the ball pierce the net. "Seven!" He announces triumphantly. The others have fewer goals, but we have not finished yet, so they have a chance to catch up.

הנכדה מפזזת The granddaughter dances

הנכדה מפזזת The granddaughter dances

"אני מבינה שאת עסוקה", היא אומרת ממרחק בטוח כשכדור נוסף נורה לעברי וכלנית מכריזה בשמחה גדולה, "יששששש! שש!!!"

"I understand that you are busy," she says from a safe distance when another bullet is fired at me and Calanit announces with great joy, "Yessssss! Six!!!"



בדרך הביתה, אחרי שהחזרתי את הנכדים הצוהלים והמרוצים להוריהם, חשבתי שאולי כדאי שאתקשר אליה כדי לבדוק אם ישנה אפשרות לחידוש הקשר בינינו. היו לנו שיחות מרתקות אז, אולי אפשר להחיות אותן. אחרי הכל, יש לנו מלא מכנים משותפים, שטחי ענין רבים ששתינו חולקות. ממש לפני שהרמתי את הטלפון כדי להתקשר, נזכרתי בשיחה האחרונה בינינו, שהיתה ממש קצרצרה.

"למה אינך מתקשרת?" שאלה אז.

"מה למה? בכל פעם שאני מתקשרת אלייך, את עסוקה ואין לך זמן לדבר איתי", עניתי. "כמה, את חושבת, אני יכולה לדפוק את הראש שלי בקיר? למה את לא שומרת על קשר ומתקשרת לעתים תכופות יותר?"

"את יודעת שאני לא טובה בזה", ענתה.

"זהו, שאני ממש לא יודעת. מבחינתי, את פשוט לא רוצה לשמור על קשר, אז עזבי. אין לי כוח לצביעות."

"את מכעיסה אותי!" אמרה. "למה את מדברת אלי ככה?"

ניתקתי ומאז לא שמעתי ממנה. עד היום, עת צצה לי באופן לא צפוי.

On the way home, after returning the joyous and contented grandchildren to their parents, I thought to call her in order to see if we could renew our relationship. We had fascinating conversations back then, maybe they could be revived. After all, we have many common grounds, many areas of interest that we both share. Just before I picked up the phone to call, I remembered our last conversation, which was very short.

"Why don't you call?" She asked then.

"Every time I call you, you're busy and you don't have time to talk to me," I replied. "How much, you think, can I bang my head against the wall? Why don't you keep in touch and call more often?"

"You know I'm not good at it," she replied.

""Well, I don't know really. As far as I'm concerned, you don't want to keep in touch, so leave it. I don't have the strength for hypocrisy."

"You're making me angry!" She said, annoyance in her voice. "Why are you talking to me like that?"

I hung up and I never heard from her since. To this day, when it popped up so unexpectedly.

החלטתי לא להתקשר.

I decided not to call.

התאפסי על עצמך Regain Your Senses

הרטס – התאפסי על עצמך

Hurts – Live Like Horses


"אני לא יודעת", היא אומרת לי, "זה לא כל כך ברור לי."

"מה לא ברור לך?" אני תוהה.

"I do not know," she says to me, "it's not so clear to me."

"What is not clear to you?" I wonder.

אלן פרסונס – משחקים שאנשים משחקים

Alan ParsonsGames People Play