ארכיון תג: shopping

שביס   Snood

מסכה מאולתרת משביס A makeshift mask from a snood

מסכה מאולתרת משביס   A makeshift mask from a snood

הקורונה הזו מלמדת אותי דברים חדשים על עצמי שמעולם לא נתתי עליהם את דעתי. זה טוב? זה רע? אין לי מושג. זה פשוט לימוד.

This Corona teaches me new things about myself that I never thought of. It is good? Is it bad? I have no idea. It's just learning.

תכננתי לצאת לקניות ביום ראשון, אך לא כל כך התחשק לי. היו לי ירקות עד היום, בשביל הסלט של הבוקר, אז החלטתי לחכות עם זה. כמה שפחות להתחכך עם החוץ – עדיף, אם רוצה לשרוד. האמת, גם היום לא התחשק לי כלל לצאת לשדה הקרב; בכל זאת, זה ענין של חיים ומוות וממש לא בא לי להדבק בשום דבר. יחד עם זאת, כשאין ברירה – אז אין ברירה. הממשלה הודיעה אתמול שמהיום בארבע אחר הצהריים יוטל עלינו עוצר, אין יוצא ואין בא. אי לכך, שינסתי מותני, התחמשתי, התמגנתי ויצאתי לשדה של המרכולית כדי ללקט את הירקות הנחוצים לי.

I had planned to go shopping on Sunday, but I didn't feel like it so much. I had vegetables until today, for this morning's salad, so I decided to wait with that. As less as rubbing with the outside – it's healthier, if you want to survive. To be honest, today too I didn't feel like going out on the battlefield at all; yet, it is a matter of life and death and I really didn't want to get infected by anything. However, when there is no choice – then there is no choice. The government announced yesterday that at 4 pm today, we will be imposed a curfew, nobody comes in and nobody goes out. Therefore, I buckled down, armed myself, protected myself and went out to the field of the grocery store to collect the vegetables I needed.

סלפי בקניות Selfie at shopping

סלפי בקניות   Selfie at shopping

מאז החלה הקורונה, למדתי שלא איבדתי את כישורי ההתארגנות שלי שהיו לי לעזר כשגידלתי את ילדי. לאחר שהם התבגרו ועזבו את הבית, לא הייתי זקוקה לכישורים הללו כמעט, אלא אך מספר פעמים ממש מועט. הפעם הלפני האחרונה היתה כשעברתי דירה והצלחתי להתארגן עם מזל רב מאוד: תוך שבועיים ממציאת הדירה, כבר נמצאתי בה עם כל חפצי. היה לי ממש מזל למצוא בזמן הקצר הזה אורזת, שְׁלֶפֶּרִית ומנקה שהתאריכים שבהם הן היו פנויות הסתדרו כמו בתשבץ. הפעם האחרונה שבה נזקקתי לכישורי ההתארגנות, היתה כשהקורונה התחילה ויחד עם חברותי מצאנו את עצמנו בבעיה: אסרו על הזקנים לצאת מהבית, אלא במקרים דחופים, אך לא נתנו לנו פתרון יעיל כדי שלא נצטרך לצאת משם. אמנם יכולתי להעזר בבני ובכלתי לצורכי קניות וכאלה, אך משום שהיה צורך לסייע לחברות, לא היה טעם שהם יסחבו בשבילי ואצא בכל זאת כדי לקנות לאחרות. כך יצא שהתארגנו כדי לעזור זו לזו וזה עבד מצוין. עד שבוע שעבר, עת התהדק הסגר. בכל זאת, טיכסנו עצה והסתדרנו.

Since the Corona began, I have learned that I have not lost my organizing skills that came to my aid when I was raising my children. Once they got older and left home, I didn't need these skills almost, but only in very few times. The last time was when I moved and managed to get organized with very much luck: within two weeks of finding the apartment, I was already there with all my stuffs. I was really lucky to find in this short time a packer, a mover and a cleaner (all women) that the dates they were vacant integrated like in a crossword puzzle. The last time I needed my organizing skills was when the Corona began and together with my friends we found ourselves in a problem: the elderly were forbidden to leave their house except in urgent cases, but without giving us an effective solution so we didn't have to go out. Although I could be helped by my son and daughter-in-law for shopping and such, but because there was a need to help my friends, there was no point for them schlepping for me while I had to go out anyway to shop for others. So we got organized to help each other and it worked fine. Until last week, when the closure tightened. All the same, we gathered and found advice and got along.

עוד למדתי, שאין לי יכולות לדמיין חפצים שאני רואה שלא בצורה שהם נראים. מבחינתי, שולחן זה שולחן ולא ספסל לאנשים גבוהים; מפית שולחן היא מפית ולא צעיף או שביס; בקבוק פלסטיק זה בקבוק פלסטיק ולא מגן מאולתר לפנים בפני הקורונה. מזל שישנם אנשים שיש להם דמיון וכושר המצאה כבירים, כך שיכולתי להעזר בהמצאות המבורכות שלהם. לא היתה לי מסכה. אין להשיג מסכות. החברות שלחו זו לזו כמה סרטוני וידאו שמראים איך אפשר להכין מסכות באמצעים ביתיים. אם הן יעילות, זו כבר שאלה אחרת שלא רציתי להתעמק בה. הסרטונים הראו לי עד כמה שאין סיכוי שאוכל להשתמש ברעיונות שהם העלו, אך בהחלט נתנו לי חומר למחשבה, שגם זה משהו.

I also learned that I have no capabilities of imagining objects I see other than the way they look. For me, a table is a table and not a bench for tall people; a tablecloth is a tablecloth and not a scarf or a snood; a plastic bottle is a plastic bottle and not a makeshift shield against the Corona. Lucky that there are people who have great imagination and ingenuity, so I could be helped with their blessed inventions. I didn't have a mask. No masks are available. My friends sent each other some videos showing how masks can be made using household means. If they are effective, that's another question I didn't want to go into. The videos showed me how unlikely I was to use the ideas they came up with, but they certainly gave me some food for thought, which is also something.

שביס צבעוני   Coulourful snood

שביס צבעוני   Coulourful snood

לפני ארבע שנים וחצי, בשנה הראשונה למגורי פה, קניתי שני שביסים צבעוניים שמאוד מצאו חן בעיני. האמת, לא ידעתי איך הם נקראים. מבחינתי, אלה היו שתי פיסות בד יפות בעלות פתחים משני צדיהן וחשבתי שיהיה נחמד לעטות אותן על ראשי. זה התאים מאוד לקיץ, משום שהן עשויות מבד דק. הן מילאו את יעודן בצורה מצוינת, מבחינתי. חשבתי לקנות עוד כמה, כדי לגוון, אך לא מצאתי כאלה יותר, לדאבוני.

Four and a half years ago, in my first year here, I bought two colourful snoods that I really liked. Actually, I didn't know what they were called. To me, these were two beautiful pieces of fabric with openings on either side and I thought it would be nice to wear them on my head. It was a great fit for the summer because they are made of thin fabric. They fulfilled their destiny, as far as I was concerned. I thought I'd buy a few more, in order to diversify, but I didn't find any more, to my dismay.

במסגרת הנקיון הכללי לקראת הפסח, מצאתי את פיסות הבד הללו בארון, יחד עם עוד פריטי לבוש קיציים וכיבסתי אותם כדי שיהיו רעננים לקראת הקיץ. אתמול קיפלתי את הכביסה שהתיבשה ופתאום, כשהבטתי בפיסות הבד הללו, צץ במוחי הרעיון שאוכל להשחיל את ראשי בתוכן ולקפלן פעמיים, כך שהן תוכלנה לשמש כמסכות. ניסיתי זאת ואכן, זה התאים. בחיים לא הייתי חושבת על זה בעצמי. לולא סרטוני הוידאו עם האלתורים הביתיים, לא הייתי מעלה על דעתי להשתמש בהן כמסכות. נפלאות דרכי החיים והמזל. אני עדיין מחכה לזכות ב-22 מליון פאונד.

As part of the general clean-up for Pessach, I found these pieces of fabric in the closet, along with some other summer clothing items, and washed them so they will be fresh for the summer. Yesterday I folded the laundry that dried out and suddenly, looking at these pieces of fabric, the idea that I could insert my head into them and fold them twice so that they could be used as masks, came to mind. I tried it and indeed, it fit. I would never think about it myself. If it weren't for the home improvisation videos, I wouldn't have thought of using them as masks. Wonders of the ways of life and luck. I'm still waiting to win 22 million pounds.

במשפט אחד:

אני מצוידת בירקות עד למועד המשלוח הקרוב אותו הצלחתי להשיג. מקוה שהייתי מוגנת.

In one sentence:

I am stocked with vegetables until the next delivery date I was able to get. Hope I was protected.

ארוחת בוקר בארומה   Breakfast at Aroma

עם הקניות שלי על ספסל ציבורי With my shopping on a public bench

עם הקניות שלי על ספסל ציבורי   With my shopping on a public bench

היתה הפוגה בסערה. הן הגשם והן הרוח שככו כדי לאפשר לי לצאת לבוקר של כיף – לסעוד ארוחה טעימה בקפה והשלמות של מצרכים שהייתי זקוקה להם לשבת.

There was a respite in the storm. Both the rain and the wind have subsided to allow me to go out for a fun morning – to have a delicious meal in a café and topping up of needed groceries for Shabbat.

אני יכולה להבטיח לכן שלוא הייתי נשארת בבית כדי לכבס ולתלות כביסה – זו היתה קוראת לסערה לא להרגע, אלא להמטיר עוד. ככה זה: האגדה האורבנית מספרת שאם אני תולה כביסה בימי החורף – הגשם כבר מוצא את דרכו אליה. אלא אם זה יום שמש ללא ענני גשם, אני נמנעת מלכבס ולתלות. אין טעם להתגרות בחוקי היקום. זה נוגע אך ורק לכביסה שלי, כי כשאני מכבסת ותולה עבור חברה – שם זה בסדר, הכביסה מתיבשת לה בחדוה. אולי אני צריכה לעבור לגור באוסטרליה לזמן-מה ולכבס שם את הכביסה. זה כבר יביא את הגשם ליבשת מוכת השריפות הזו.

I can promise you that if I had stayed home to wash and hang my laundry – it would have called for the storm not to calm down, but to shower us further more. This is how it goes: the urban legend says that if I hang my laundry during the winter, the rain will find its way to it. Unless it's a sunny day with no rain clouds, I avoid washing and hanging. There is no point in provoking the laws of the universe. It only concerns to my laundry, because when I wash and hang for a friend – that's fine, the laundry dries joyfully. Maybe I should move to Australia for a while and do my laundry there. It will surely bring rain to this fire-stricken continent.

שמיים מעוננים קצת ובלי גשם   ,Partly cloudy skies no rain

שמיים מעוננים קצת ובלי גשם   Partly cloudy skies, no rain

קניות זה דבר אחר לגמרי: גם אם זה יום סוער ביותר, הרי שאם עלי לצאת לקניות – תמיד ישנה הפוגה שמאפשרת לי לערוך את קניותי בנחת ולחזור הביתה בלי להרטב כלל וגם לא להצטרך להאבק עם הרוח. הדבר המופלא הזה קרה לי גם בביקורי בסטונהנג': בדרך אל האתר וגם בדרך חזרה ממנו ירד גשם שוטף. ברגע שהמכונית הגיעה לאתר, פסק הגשם כבמטה קסם ולא ירד במשך כל השעתיים בהן בילינו שם. אם זה לא נס, אז מה כן? היקום טוב אלי. תודה, יקום!

Shopping is something else entirely: even if it's a very stormy day, if I have to go shopping – there is always a respite that allows me to do my shopping leisurely and come home without getting wet at all and not having to struggle with the wind. This wonderful thing happened to me also during my visit to Stonehenge: on the way to the site and on the way back from it, pouring rain went down. Once the car arrived at the site, the rain magically stopped and did not go down for the entire two hours we spent there. If that's not a miracle, then what is? The universe is good to me. Thank you, universe!

השמש החמימה חפנה את פני כל הדרך אל בית הקפה ועשתה לי נעים. הגשם שירד בלילה הציע לעובדי בית הקפה לא להוציא את הכסאות והשולחנות החוצה, כי התחזית היתה שיהיה גשם לפרקים. הם לא ידעו על הסידור שלי עם היקום. בית הקפה היה מלא, אך החלטתי להשאר ולהזמין, משום שהבטן נדבקה לי לגב ואין זה מומלץ לערוך קניות על בטן ריקה. קראתי מספר מחקרים שהראו שאנשים רעבים קונים יותר מהשבעים ובעיקר דברים שאין הם זקוקים להם. זו התנהגות פסיכולוגית ששכחתי את הנימוקים לה. הנימוקים אינם חשובים כמו העובדה שאני זוכרת לא לקנות כשאני רעבה.

The warm sun caressed pleasantly my face all the way to the café. The rain that fell down in the night offered the café staff not to take the chairs and tables out, as the forecast was that it would rain occasionally. They didn't know about my arrangement with the universe. The café was full, but I decided to stay and order, because my stomach stuck to my back and it was not recommended to go shopping on an empty stomach. I have read a number of studies that showed that hungry people buy more than satisfied ones, especially things that they don't need. It's a psychological behaviour I forgot its reasons. The reasons are not as important as the fact that I remember not to buy when I'm hungry.

ארוחת בוקר בארומה Breakfast at Aroma

ארוחת בוקר בארומה   Breakfast at Aroma

סיימתי להזמין והלכתי לכיוון המושב עליו בניתי שישאר ריק עד שאגיע אליו. זה היה מאחורי קיר, כך שלא ראיתי מה קורה שם בזמן שעמדתי בתור להזמין. בהתקרבי, ראיתי מישהי שישבה שם לבדה. לא הפריע לי לחלוק שולחן עם מישהי זרה. לפעמים נחמד לפגוש אנשים חדשים ולא לסעוד בגפי. "את לבד?" שאלתי. אם זו היתה עונה בחיוב, התכוננתי לבקש ממנה לשבת בספסל מולה.

"לא", ענתה, "החבר שלי הלך להזמין ואני מחכה לו."

"אין בעיה, שיהיה לכם בתאבון", איחלתי לה והלכתי לחפש שולחן פנוי.

I finished ordering and walked towards the seat on which I counted to remain empty until I reached it. It was behind a wall, so I didn't see what was going on there while I was queuing to order. As I approached, I saw someone sitting there. I didn't mind sharing a table with a stranger. Sometimes it's nice to meet new people and not dine on my own. "Are you alone?" I asked. If it was a positive answer, I was going to ask her to sit on the bench next to her.

"No," she replied, "my friend went to order and I am waiting for him."

"No problem, bon appetite," I wished her and went looking for a free table.

היקום לטובתי, כבר אמרתי? סקרתי את המקום והבחנתי בפינה, בצד השני של בית הקפה, אנשים עוזבים שולחן. שמתי פעמי לשם בנחת, ידעתי שזה נועד לי. שולחן קטן לזוג או מקסימום לשלושה אנשים, כמו שאני אוהבת. הנחתי את תיקי על הכסא, פרמתי את מעילי, הורדתי אותו ושמתי על גב הכסא, הורדתי את כובעי והכנסתי לתיק והתישבתי לי בנחת, מחכה לשמוע את שמי ברמקול שיבשר שההזמנה שלי מוכנה.

The universe is in my favour, did I say already? I scanned the place and noticed in the corner, on the other side of the café, people leaving a table. I headed there leisurely, knowing it was for me. A small table for a couple or for three people maximum, as I like. I put my bag on the chair, unzipped my jacket, took it off and put it on the back of my chair, took off my hat and put it in my bag, then sat down comfortably, waiting to hear my name on the speaker announcing my order was ready.

ארוחת בוקר בארומה Breakfast at Aroma

ארוחת בוקר בארומה   Breakfast at Aroma

מישהי בגילי עברה לידי וראיתי במבטה שהיא מחפשת מקום ישיבה. נופפתי אליה כדי להסב את תשומת לבה אלי. היא מיקדה בי את עיניה הסורקות וחייכה אלי חיוך מקסים מהול במבט שואל. "רוצה לשבת איתי?" שאלתי, מחוה לעבר הכסא שלידי. "אני לבד פה."

חיוכה התרחב במאור פנים והיא אמרה: "תודה רבה, אבל אני עם הבת שלי." נראה היה שהיא מתכוונת להמשיך בחיפושיה, אבל אז היא עצרה לרגע ואמרה: "אולי לא יהיה לך אכפת ששתינו נשב איתך?"

"למה שיהיה לי אכפת?" עניתי בשאלה משלי. "להפך – כמה שיותר, ככה עדיף. שתיכן מוזמנות בכיף לחלוק איתי את השולחן."

Somebody my age passed near me and I could see that she was looking for a seat. I waved to her to draw her attention to me. She focused her scanned eyes on me and gave me a lovely smile with a quizzical look. "Want to sit with me?" I asked, gesturing toward the chair next to me. "I'm alone here."

Her smile brightened and she said: "Thank you very much, but I am with my daughter." She seemed to continue searching, but then she paused for a moment and said: "Maybe you don't mind us both sitting with you?"

"Why would I mind?" I answered with a question of my own. "On the contrary – the more, the merrier. You both are invited to share the table with me."

האם יש הסבר לסכום המוגזם של 6 ש"ח (!!!) תוספת כמה חתיכות פטריות בתוך הטוסט? Is there an explanation for the excessive ILS 6 (!!!) extra few pieces of mushrooms in the toast

האם יש הסבר לסכום המוגזם של 6 ש"ח (!!!) עבור תוספת של כמה חתיכות פטריות בתוך הטוסט? Is there an explanation for the excessive ILS 6 (!!!) extra for a few pieces of mushrooms within the toast

במשפט אחד:

שמחתי להכיר חברה חדשה.

In one sentence:

I was happy to get to know a new friend.

הספסל לא אמר דבר The Bench Said Nothing

סלים ותיק על ספסל  Baskets and a bag on a bench

סלים ותיק על ספסל   Baskets and a bag on a bench

הסלים שנשאה על כתפיה היו כבדים מאוד. ניכר היה בהליכתה כי כבדים הם, אך היא המשיכה בדרכה נחושה להגיע לביתה.

The baskets she carried on her shoulders were very heavy. It was evident in her walk that they were heavy, but she continued on her way determined to reach her home.

היא היתה חזקה מאוד. היא ידעה שהיא יכולה לעשות זאת. ענין של רצון, מאמץ ונחישות. גם בגילה. בכל גיל. רצון, מאמץ ונחישות. לנתק את המוח מהמציאות ולהתרכז בדברים אחרים, נעימים, כמו לדוגמא רחש של גלי הים המתרפקים על החוף, בריזה נעימה נושבת, עוד מעט שקיעה. היא יכולה לעשות זאת. היא תגיע הביתה. עוד מעט.

She was very strong. She knew she could do it. A matter of will, effort and determination. Even at her age. At any age. Will, effort and determination. Disconnect the brain from reality and concentrate on other, pleasant things, such as the sizzle of the sea waves clinging to the beach, a pleasant breeze blowing, it's almost sunset. She can do it. She'll get home. Soon.

צעדיה זורמים למרות הכאבים החדים ברגליה. היא יכולה לעשות זאת. היא אינה צריכה לעשות זאת בבת אחת, מותר לה לנוח קמעא. הנה ספסל. היא מתישבת. רגליה וכתפיה הדואבות מודות לה מאוד. היא משתדלת לא לתת לתחושות הכאב להציף אותה. יש לה עוד כברת-דרך לעשות. היא עשתה שליש, נותרו עוד שני שלישים. לא נורא.

Her footsteps flow despite the sharp pain in her legs. She can do it. She doesn't have to do it all at once, she is allowed to rest a little. Here's a bench. She sits down. Her legs and shoulders are deeply grateful to her. She tries not to let the sense of pain overwhelm her. She has more to go. She made a third, two-thirds remain. Not so bad.

הספסל מכיר את הכובד הזה. הוא חווה זאת כל הזמן. הן ממלאות ללא הכרה סלים שלמים ואחר כך מתקשות לסחוב אותם. לא נעים לו, אך מה כבר יכול ספסל לעשות? הוא תקוע במקומו עם בטון וברגים, הוא אינו יכול לזוז. אם היו עושים אותו נייד, עם גלגלים, הן היו יכולות לשבת עליו ולהתנייד לאן שהן צריכות, כמו עם הקלנועיות שלהן. גם לספסל מתנייד לא צריך רשיון.

The bench knows that gravity. It experiences it all the time. They unconsciously fill up entire baskets and then find it difficult to carry them. It's unpleasant, but what else can a bench do? It is stuck in place with concrete and screws, it can't move. If they made it portable, with wheels, then they could sit on it and move wherever they need, as with their mobility scooters. You do not need license for portable bench either.

זמן רב חלף. לספסל אין תחושה של זמן, אך הוא חש שמשהו אינו תקין. לא ברור לו למה היא יושבת כל כך הרבה זמן. למה אינה קמה וממשיכה בדרכה? הוא אינו מבין בני אדם. אין לו גם חשק לחקור במופלא ממנו. הוא רק ספסל פשוט, אפילו לא כזה של לימודים. אין לו תובנות. גם אם היו לו, לא היה מסוגל להביען. הוא לא יכול לדבר עם בני אדם, בקושי עם ספסלים אחרים כשהם קרובים אליו.

A long time passed. The bench has no sense of time, but it senses something is wrong. It's not clear to it why she's been sitting so long. Why doesn't she get up and keep going? It does not understand humans. It also has no desire to inspect at things it can't grasp. It's just a simple bench, not even a school bench. It has no insights. Even if it had, it couldn't express them. It can't talk to humans, barely to other benches when they're close to it.

סלים ותיק על ספסל Baskets and a bag on a bench

סלים ותיק על ספסל   Baskets and a bag on a bench

במשפט אחד:

הספסל לא אמר דבר, זה לא יכול היה.

In a sentence:

The bench said nothing, it couldn't.

את אשה טובה You are a good woman

Joe DolanGood Looking Woman

היה חם היום. לא החום התיש אותי, האנשים עשו זאת.

It was hot today. It was not the heat that exhausted me, people did.

לא היה תור לַזיתים, את זה אפשר היה לקחת לבד; אבל היה תור ארוך במעדניה, בעיקר לגבינות הצהובות. לא היה לי מושג למה, עד שאיזה שמוק קולני החליט להכריז על קיומו: "איפה המנהל? למה אין עוד עובדים פה?" צרח בקולי קולות.

"אדוני, אין צורך לצעוק", ניסתה העובדת היחידה להרגיע אותו. "השניה תכף תבוא."

אפשר היה לראות איך הלה מתאפק בכל כוחו לא לענות לה. הבטתי בו בזלזול והוא קלט את הבעת פני. "השרות פה על הפנים", פנה אלי, "תמיד יש תור ארוך ואף פעם אין מספיק עובדים."

לא התכוונתי לענות לו, אבל לפעמים הדברים יוצאים לי באופן ספונטני. "אני בטוחה שהיה הרבה יותר טוב אם אתה היית מנהל את המקום. למה שלא תציע את עצמך?" הסוויתי היטב את הלעג שהגוף שלי יצר והקול שלי יצא רגיל.

הוא הביט בי במבט מהורהר, שוקל את דברי ואחר אמר: "הם לא יתנו לי לעבוד פה. הם יודעים שהייתי עושה להם סדר כזה, שהכל היה מתקתק כמו שעון שוויצרי."

הנהנתי והתקדמתי למקרר של הלבן והקוטג'. מזל שזה בשרות עצמי ואין צורך לחכות בתור.

There was no queue for the olives, the customers could help themselves; but there was a long queue in the delicatessen, especially for the yellow cheese. I had no idea why, until some loud schmuck decided to declare his existence: "Where is the manager? Why are not more workers here?" He screamed loudly.

"Sir, there is no need to shout," the only female worker tried to calm him down. "The other one will come shortly."

You could see how he was holding back with all his strength not to answer her. I looked at him scornfully and he caught my expression. "The service here is on the face," (it's a Hebrew expression for "very bad") he turned to me. "There's always a long line and there's never enough workers."

I did not mean to answer him, but sometimes I act spontaneously. "I'm sure it would be much better if you ran the place, why don't you offer yourself?" I camouflaged very well the mockery that my body had created and my voice came out normally.

He looked at me thoughtfully, considering my words, and then said: "They won't let me work here. They know I would create here such an order, that everything would tick like a Swiss watch."

I nodded and moved on to the dairy refrigerator. Luckily, it's self-service and there's no need to wait in line.

לא היו לי דברים רבים לקנות. קיץ, חם, אני כמעט ולא מבשלת, אלא מעדיפה לאכול בחוץ, שאחרים יבשלו. עד מהרה הגעתי לתור לקופות. יש כמה וכולן היו מאוישות, כך שהצפי היה להתקדמות מהירה. צפי לחוד ומציאות לחוד, משום שהיום יום חמישי ואנשים מצטיידים בשפע לקראת הבישולים לשבת. לא אני, כי החבורה שלנו מתכנסת מחר לארוחה של מנות קרות. אני מכינה את סלט הירקות ואת החצילים.

I did not have many things to buy. Summer, hot, I hardly cook, I prefer to eat outside, and let others cook. I reached the checkout line in no time. All the checkouts were manned. I should say 'womenned', since only women sat at the cash registers. It was expected to advance quickly. Expecting is one thing and reality is another, for today is Thursday, and people are plentifully acquiring for Shabbat cooking. Not me, as our group is gathering tomorrow for a meal with cold dishes. I make the vegetable salad and the eggplants.

חצילים עם עגבניות מעל Eggplants with tomatoes on top

חצילים עם עגבניות מעל   Eggplants with tomatoes on top

לבחור תור זה ענין של מזל וכמובן יש את חוק מרפי. אף פעם אינך יודעת איך יתקדם התור בו בחרת לעמוד. שמתי את יהבי ביקום המיטיב עימי ובחרתי את זה שנראה לי הכי פחות עמוס, בהתאם למצרכים שבעגלות העומדים לפני. עדיין, יש את הגורם האנושי, קרי: הקצב של הקופאית. יש גם את התקלות הצפויות והלא צפויות, כמו סרט הנייר שנגמר תמיד בתור לקופה בו אני עומדת, למה לא?

Choosing a queue is a matter of luck and of course there is the Murphy Law. You never know how the line you chose will advance. I put my faith in the benevolent universe and chose the one that seemed to me the least cluttered, according the groceries in the carts of the people standing in front of me. Still, there is the human factor, ie: the cashier's pace. There are also the predictable and the unpredictable failures, such as the cash register's paper film that always ends in the line where I stand, why not?

עודי עומדת בתור שבחרתי, מגיעה מישהי ומתקדמת לפני. אני אשה רגועה. מבחינתי, שתתקדם. אם זה מה שהיא צריכה, שיהיה. אני מעיפה בה מבט בוהה. היא ממש לא נכנסה לי לתודעה. אני מחכה בסבלנות. "אני רק שמה את העגלה פה", היא אומרת לי. "אל תדאגי, את לפני." אני מושכת בכתפי, שותקת. "אז אני אחרייך. אני הולכת לקחת עוד כמה דברים. תשמרי לי את התור, בסדר?" אני מהנהנת בראשי והיא הולכת לדרכה, משאירה את עגלתה.

As I stand in the line I have chosen, someone arrives and advances in front of me. I'm a calm woman. As far as I'm concerned, let go ahead. If that's what she needs, so be it. I glance at her blankly. She really did not get into my consciousness. I am waiting patiently. "I'm just putting the cart here," she says to me. "Don't worry, you're ahead of me." I shrug my shoulders, silent. "I'm after you. I'm going to take a few more things. Keep my turn, okay?" I nod and she walks away, leaving her cart.

היא חזרה אחרי כרבע שעה, מצוידת בעגלה עמוסה נוספת. "תודה ששמרת לי את התור", הודתה לי. הנדתי בראשי בשתיקה. "האמת, אני ממהרת", אמרה, "אבל אתמול חיתנתי את הבת ואין לי כלום לשבת. כולם באים אלי לסעודה ויש לי מלא לבשל היום ומחר."

האישה ממהרת. "את רוצה להיות לפני?" אני שואלת. לי יש זמן.

"באמת? את תתני לי לעבור אותך?" התדהמה בקולה רבה.

"למה לא? אמרת שאת ממהרת ואילו אני ממש לא", אני עונה לה. "בבקשה!" אני מזיזה את עגלתי ומחוה לה בידי להתקדם.

היא מתעשתת ומעיפה מבט לעבר עגלתי כדי לבדוק כמה מצרכים יש לי. "את אשה טובה", היא אומרת ומניחה יד על זרועי.

"זה בסדר", אני עונה לה, "יש לי זמן." אני לא ממש אוהבת שמישהי זרה נוגעת בי, אך מתאפקת לא להרתע כדי לא להביכה.

"אבל לך אין הרבה", היא אומרת, "חבל שתחכי. לי יש שתי עגלות מלאות." עכשו היא מחוה לי לעבור.

הקופאית מתערבת: "אולי לא שמתן לב, אך הקופה שלידי ריקה, כדאי שמישהי מכן תעבור לשם."

עברתי.

She came back after about fifteen minutes, equipped with another loaded cart. "Thank you for saving my turn," she thanked me. I shook my head in silence. "The truth is, I'm in a hurry," she said, "but yesterday my daughter got married the I have nothing for Shabbat. Everyone comes to me for dinner and I have a lot to cook today and tomorrow. "

The woman is in a hurry. "Do you want to be before me?" I ask. I have time.

"Really? Will you let me go before you?" The shock in her voice is big.

"Why not? You said you're in a hurry and I'm not at all," I reply. "Go ahead!" I move my cart and gesture to her to move forward.

She pulls herself together and glances at my cart to see how many groceries I have. "You're a good woman," she says, placing her hand on my arm.

"It's okay," I reply, "I have time." I don't really like being touched by a stranger, but I restrain myself not to flinch so as not to embarrass her.

"But you don't have much," she says. "You shouldn't wait. I have two full carts." Now she gestured me to go through.

The cashier intervenes: "Maybe you didn't notice, but the there's no one at cash register next to me. One of you should go there."

I went.

במשפט אחד:

תודה ליקום על חסדיו.

In one sentence:

hanks to the universe for its kindness.

ששי קניות Friday Shopping

בנזין – יום ששי

Benzin – Friday

יום ששי, יום של סקס בטוח: ספונג'ה, קניות וסידורים. לא תמיד כל אלה באותו היום, כי את הספונג'ה אני מעדיפה לסגור בימי חמישי, קניות גדולות בימי רביעי וסידורים בימי ראשון או שני. אבל תמיד יש משהו שלא נסגר בימי השבוע ולשם כך נועדו ימי ששי – כדי למלא את החסר.

Friday, a day for safe SEX: shopping, running errands, and cleaning while singing (X). Not all of these on the same day, because the cleaning while singing I prefer to do on Thursdays, big shopping on Wednesdays, and running errands on Sundays or Mondays. But there's always something left from the busy week, and this is what Fridays are for – to top things up.

בדרך כלל אני צועדת כמחצית השעה לעבר השופרסל, תוך התבוננות בניחותא בחלונות הראוה. הדרך אמנם ארוכה, אך אני אוהבת לקנות שם. החנות נקיה, הסחורה טובה ובמחיר סביר בדרך כלל והמוכרות אדיבות מאוד ומסבירות פנים והן נכונות לסייע במידת הצורך.

I usually stroll for a half an hour to the Shufersal, while leisurely checking the display windows. Indeed, the way is a bit long, but I love shopping there. The store is clean, the merchandise is good and usually with a reasonable price, and the workers are very nice and welcoming, ready to assist any time.

Vitamin Sea

חוף ים ויטמין סי Beach vitamin sea

כולנו זקוקים לויטמין סי We all need vitamin sea

מכירות את ההרגשה הזו שבעטיה אתן עושות דברים שלא תכננתן מראש? משהו מושך אתכן לכיוון מסוים, למקום כלשהו, למרות שהתכוונתן להגיע למקום אחר?

Are you familiar with this sense which makes you do things you haven’t planed? Something drags you to a certain direction, some place, despite that you intended to go to another place?

יום ששי, יום קניות. אני נכנסת לסופר בכניסה לעיר כדי לקנות כמה דברים לשבת. כרגיל, לא משנה באיזה יום של השבוע אני מגיעה לשם, אין משקה סויה במתיקות מופחתת, למרות שהערתי להם מליון פעמים. נדיר שיש, מה שחוסך לי 2 ₪ שלמים מהמחיר שגובים בסופר ליד הבית. לפעמים משתלם להסחב כמה קילומטרים, שלא לדבר על הפעילות הגופנית.

Friday, my shopping day. I go into the supermarket at the entrance of the city to top up with some groceries I need for Shabbes. As usual, no matter which day it is, I can't get reduced sweetness soy milk, despite that I told them a million times. They rarely have, which saves me 2 whole NIS of the price the supermarket near my home charges. Sometimes it pays to schlep a few miles, not to mention the exercise.

בעודי עומדת ליד הקופה, ממתינה לתורי, אני מביטה מבעד לחלון ומבחינה בדוכנים אחדים במתחם הקניות שממול. אלה לא היו שם לפני כן וחשבתי שיהיה נחמד להציץ בהם. איני נוהגת לשוטט בלי מטרה רק כדי להתבונן בחלונות ראוה של חנויות וגם לא לבדוק דוכנים למיניהם, אך הפעם משך אותי משהו עלום לחצות את הכביש כדי לראות מה המרכולת המוצגת.

While waiting in the queue for the cashier, I looked through the window at the shopping complex, and noticed a few stands. They weren't there before, so I thought it would be nice to have a look. I don't have the habit of wandering aimlessly just for window shopping, as well as checking stands, but this time something drew me to cross the street in order to see what merchandise is there in the display.

הדוכן הראשון היה לא מעניין. תכשיטים מפלסטיק לא ממש מעניינים אותי. השני היה שומם. אשה נאה ישבה שם, מפהקת. אני מעיפה מבט בסחורה המוצגת, עבודות יד, וחיוך רחב מאוזן לאוזן מתפשט על פני ללא יכולת לעוצרו. אני מתבוננת בתמונה כחולה בהירה של ים, גלים לבנים בתוכה והכיתוב הוא שעושה לי את זה: I need vitamin sea. כמה חמוד, כמה מתוחכם!

The first stand wasn't interesting. I'm not into plastic Jewelry. The second was desolated. A nice-looking woman sat there, yawning. I glanced at the displayed merchandise, handcrafts, and a wide smile spreads on my face from ear to ear, without being able to stop. I watched a pale blue picture of a sea with white waves, and the caption does it for me: I need vitamin sea. How cute, how sophisticated!

♀♀

בקצרה:

לפעמים החיים צופנים בחובם הפתעות נעימות.

In short:

Sometimes life hides nice surprises within.