ארכיון תג: shopping

הספסל לא אמר דבר The Bench Said Nothing

סלים ותיק על ספסל  Baskets and a bag on a bench

סלים ותיק על ספסל   Baskets and a bag on a bench

הסלים שנשאה על כתפיה היו כבדים מאוד. ניכר היה בהליכתה כי כבדים הם, אך היא המשיכה בדרכה נחושה להגיע לביתה.

The baskets she carried on her shoulders were very heavy. It was evident in her walk that they were heavy, but she continued on her way determined to reach her home.

היא היתה חזקה מאוד. היא ידעה שהיא יכולה לעשות זאת. ענין של רצון, מאמץ ונחישות. גם בגילה. בכל גיל. רצון, מאמץ ונחישות. לנתק את המוח מהמציאות ולהתרכז בדברים אחרים, נעימים, כמו לדוגמא רחש של גלי הים המתרפקים על החוף, בריזה נעימה נושבת, עוד מעט שקיעה. היא יכולה לעשות זאת. היא תגיע הביתה. עוד מעט.

She was very strong. She knew she could do it. A matter of will, effort and determination. Even at her age. At any age. Will, effort and determination. Disconnect the brain from reality and concentrate on other, pleasant things, such as the sizzle of the sea waves clinging to the beach, a pleasant breeze blowing, it's almost sunset. She can do it. She'll get home. Soon.

צעדיה זורמים למרות הכאבים החדים ברגליה. היא יכולה לעשות זאת. היא אינה צריכה לעשות זאת בבת אחת, מותר לה לנוח קמעא. הנה ספסל. היא מתישבת. רגליה וכתפיה הדואבות מודות לה מאוד. היא משתדלת לא לתת לתחושות הכאב להציף אותה. יש לה עוד כברת-דרך לעשות. היא עשתה שליש, נותרו עוד שני שלישים. לא נורא.

Her footsteps flow despite the sharp pain in her legs. She can do it. She doesn't have to do it all at once, she is allowed to rest a little. Here's a bench. She sits down. Her legs and shoulders are deeply grateful to her. She tries not to let the sense of pain overwhelm her. She has more to go. She made a third, two-thirds remain. Not so bad.

הספסל מכיר את הכובד הזה. הוא חווה זאת כל הזמן. הן ממלאות ללא הכרה סלים שלמים ואחר כך מתקשות לסחוב אותם. לא נעים לו, אך מה כבר יכול ספסל לעשות? הוא תקוע במקומו עם בטון וברגים, הוא אינו יכול לזוז. אם היו עושים אותו נייד, עם גלגלים, הן היו יכולות לשבת עליו ולהתנייד לאן שהן צריכות, כמו עם הקלנועיות שלהן. גם לספסל מתנייד לא צריך רשיון.

The bench knows that gravity. It experiences it all the time. They unconsciously fill up entire baskets and then find it difficult to carry them. It's unpleasant, but what else can a bench do? It is stuck in place with concrete and screws, it can't move. If they made it portable, with wheels, then they could sit on it and move wherever they need, as with their mobility scooters. You do not need license for portable bench either.

זמן רב חלף. לספסל אין תחושה של זמן, אך הוא חש שמשהו אינו תקין. לא ברור לו למה היא יושבת כל כך הרבה זמן. למה אינה קמה וממשיכה בדרכה? הוא אינו מבין בני אדם. אין לו גם חשק לחקור במופלא ממנו. הוא רק ספסל פשוט, אפילו לא כזה של לימודים. אין לו תובנות. גם אם היו לו, לא היה מסוגל להביען. הוא לא יכול לדבר עם בני אדם, בקושי עם ספסלים אחרים כשהם קרובים אליו.

A long time passed. The bench has no sense of time, but it senses something is wrong. It's not clear to it why she's been sitting so long. Why doesn't she get up and keep going? It does not understand humans. It also has no desire to inspect at things it can't grasp. It's just a simple bench, not even a school bench. It has no insights. Even if it had, it couldn't express them. It can't talk to humans, barely to other benches when they're close to it.

סלים ותיק על ספסל Baskets and a bag on a bench

סלים ותיק על ספסל   Baskets and a bag on a bench

במשפט אחד:

הספסל לא אמר דבר, זה לא יכול היה.

In a sentence:

The bench said nothing, it couldn't.

את אשה טובה You are a good woman

Joe DolanGood Looking Woman

היה חם היום. לא החום התיש אותי, האנשים עשו זאת.

It was hot today. It was not the heat that exhausted me, people did.

לא היה תור לַזיתים, את זה אפשר היה לקחת לבד; אבל היה תור ארוך במעדניה, בעיקר לגבינות הצהובות. לא היה לי מושג למה, עד שאיזה שמוק קולני החליט להכריז על קיומו: "איפה המנהל? למה אין עוד עובדים פה?" צרח בקולי קולות.

"אדוני, אין צורך לצעוק", ניסתה העובדת היחידה להרגיע אותו. "השניה תכף תבוא."

אפשר היה לראות איך הלה מתאפק בכל כוחו לא לענות לה. הבטתי בו בזלזול והוא קלט את הבעת פני. "השרות פה על הפנים", פנה אלי, "תמיד יש תור ארוך ואף פעם אין מספיק עובדים."

לא התכוונתי לענות לו, אבל לפעמים הדברים יוצאים לי באופן ספונטני. "אני בטוחה שהיה הרבה יותר טוב אם אתה היית מנהל את המקום. למה שלא תציע את עצמך?" הסוויתי היטב את הלעג שהגוף שלי יצר והקול שלי יצא רגיל.

הוא הביט בי במבט מהורהר, שוקל את דברי ואחר אמר: "הם לא יתנו לי לעבוד פה. הם יודעים שהייתי עושה להם סדר כזה, שהכל היה מתקתק כמו שעון שוויצרי."

הנהנתי והתקדמתי למקרר של הלבן והקוטג'. מזל שזה בשרות עצמי ואין צורך לחכות בתור.

There was no queue for the olives, the customers could help themselves; but there was a long queue in the delicatessen, especially for the yellow cheese. I had no idea why, until some loud schmuck decided to declare his existence: "Where is the manager? Why are not more workers here?" He screamed loudly.

"Sir, there is no need to shout," the only female worker tried to calm him down. "The other one will come shortly."

You could see how he was holding back with all his strength not to answer her. I looked at him scornfully and he caught my expression. "The service here is on the face," (it's a Hebrew expression for "very bad") he turned to me. "There's always a long line and there's never enough workers."

I did not mean to answer him, but sometimes I act spontaneously. "I'm sure it would be much better if you ran the place, why don't you offer yourself?" I camouflaged very well the mockery that my body had created and my voice came out normally.

He looked at me thoughtfully, considering my words, and then said: "They won't let me work here. They know I would create here such an order, that everything would tick like a Swiss watch."

I nodded and moved on to the dairy refrigerator. Luckily, it's self-service and there's no need to wait in line.

לא היו לי דברים רבים לקנות. קיץ, חם, אני כמעט ולא מבשלת, אלא מעדיפה לאכול בחוץ, שאחרים יבשלו. עד מהרה הגעתי לתור לקופות. יש כמה וכולן היו מאוישות, כך שהצפי היה להתקדמות מהירה. צפי לחוד ומציאות לחוד, משום שהיום יום חמישי ואנשים מצטיידים בשפע לקראת הבישולים לשבת. לא אני, כי החבורה שלנו מתכנסת מחר לארוחה של מנות קרות. אני מכינה את סלט הירקות ואת החצילים.

I did not have many things to buy. Summer, hot, I hardly cook, I prefer to eat outside, and let others cook. I reached the checkout line in no time. All the checkouts were manned. I should say 'womenned', since only women sat at the cash registers. It was expected to advance quickly. Expecting is one thing and reality is another, for today is Thursday, and people are plentifully acquiring for Shabbat cooking. Not me, as our group is gathering tomorrow for a meal with cold dishes. I make the vegetable salad and the eggplants.

חצילים עם עגבניות מעל Eggplants with tomatoes on top

חצילים עם עגבניות מעל   Eggplants with tomatoes on top

לבחור תור זה ענין של מזל וכמובן יש את חוק מרפי. אף פעם אינך יודעת איך יתקדם התור בו בחרת לעמוד. שמתי את יהבי ביקום המיטיב עימי ובחרתי את זה שנראה לי הכי פחות עמוס, בהתאם למצרכים שבעגלות העומדים לפני. עדיין, יש את הגורם האנושי, קרי: הקצב של הקופאית. יש גם את התקלות הצפויות והלא צפויות, כמו סרט הנייר שנגמר תמיד בתור לקופה בו אני עומדת, למה לא?

Choosing a queue is a matter of luck and of course there is the Murphy Law. You never know how the line you chose will advance. I put my faith in the benevolent universe and chose the one that seemed to me the least cluttered, according the groceries in the carts of the people standing in front of me. Still, there is the human factor, ie: the cashier's pace. There are also the predictable and the unpredictable failures, such as the cash register's paper film that always ends in the line where I stand, why not?

עודי עומדת בתור שבחרתי, מגיעה מישהי ומתקדמת לפני. אני אשה רגועה. מבחינתי, שתתקדם. אם זה מה שהיא צריכה, שיהיה. אני מעיפה בה מבט בוהה. היא ממש לא נכנסה לי לתודעה. אני מחכה בסבלנות. "אני רק שמה את העגלה פה", היא אומרת לי. "אל תדאגי, את לפני." אני מושכת בכתפי, שותקת. "אז אני אחרייך. אני הולכת לקחת עוד כמה דברים. תשמרי לי את התור, בסדר?" אני מהנהנת בראשי והיא הולכת לדרכה, משאירה את עגלתה.

As I stand in the line I have chosen, someone arrives and advances in front of me. I'm a calm woman. As far as I'm concerned, let go ahead. If that's what she needs, so be it. I glance at her blankly. She really did not get into my consciousness. I am waiting patiently. "I'm just putting the cart here," she says to me. "Don't worry, you're ahead of me." I shrug my shoulders, silent. "I'm after you. I'm going to take a few more things. Keep my turn, okay?" I nod and she walks away, leaving her cart.

היא חזרה אחרי כרבע שעה, מצוידת בעגלה עמוסה נוספת. "תודה ששמרת לי את התור", הודתה לי. הנדתי בראשי בשתיקה. "האמת, אני ממהרת", אמרה, "אבל אתמול חיתנתי את הבת ואין לי כלום לשבת. כולם באים אלי לסעודה ויש לי מלא לבשל היום ומחר."

האישה ממהרת. "את רוצה להיות לפני?" אני שואלת. לי יש זמן.

"באמת? את תתני לי לעבור אותך?" התדהמה בקולה רבה.

"למה לא? אמרת שאת ממהרת ואילו אני ממש לא", אני עונה לה. "בבקשה!" אני מזיזה את עגלתי ומחוה לה בידי להתקדם.

היא מתעשתת ומעיפה מבט לעבר עגלתי כדי לבדוק כמה מצרכים יש לי. "את אשה טובה", היא אומרת ומניחה יד על זרועי.

"זה בסדר", אני עונה לה, "יש לי זמן." אני לא ממש אוהבת שמישהי זרה נוגעת בי, אך מתאפקת לא להרתע כדי לא להביכה.

"אבל לך אין הרבה", היא אומרת, "חבל שתחכי. לי יש שתי עגלות מלאות." עכשו היא מחוה לי לעבור.

הקופאית מתערבת: "אולי לא שמתן לב, אך הקופה שלידי ריקה, כדאי שמישהי מכן תעבור לשם."

עברתי.

She came back after about fifteen minutes, equipped with another loaded cart. "Thank you for saving my turn," she thanked me. I shook my head in silence. "The truth is, I'm in a hurry," she said, "but yesterday my daughter got married the I have nothing for Shabbat. Everyone comes to me for dinner and I have a lot to cook today and tomorrow. "

The woman is in a hurry. "Do you want to be before me?" I ask. I have time.

"Really? Will you let me go before you?" The shock in her voice is big.

"Why not? You said you're in a hurry and I'm not at all," I reply. "Go ahead!" I move my cart and gesture to her to move forward.

She pulls herself together and glances at my cart to see how many groceries I have. "You're a good woman," she says, placing her hand on my arm.

"It's okay," I reply, "I have time." I don't really like being touched by a stranger, but I restrain myself not to flinch so as not to embarrass her.

"But you don't have much," she says. "You shouldn't wait. I have two full carts." Now she gestured me to go through.

The cashier intervenes: "Maybe you didn't notice, but the there's no one at cash register next to me. One of you should go there."

I went.

במשפט אחד:

תודה ליקום על חסדיו.

In one sentence:

hanks to the universe for its kindness.

ששי קניות Friday Shopping

בנזין – יום ששי

Benzin – Friday

יום ששי, יום של סקס בטוח: ספונג'ה, קניות וסידורים. לא תמיד כל אלה באותו היום, כי את הספונג'ה אני מעדיפה לסגור בימי חמישי, קניות גדולות בימי רביעי וסידורים בימי ראשון או שני. אבל תמיד יש משהו שלא נסגר בימי השבוע ולשם כך נועדו ימי ששי – כדי למלא את החסר.

Friday, a day for safe SEX: shopping, running errands, and cleaning while singing (X). Not all of these on the same day, because the cleaning while singing I prefer to do on Thursdays, big shopping on Wednesdays, and running errands on Sundays or Mondays. But there's always something left from the busy week, and this is what Fridays are for – to top things up.

בדרך כלל אני צועדת כמחצית השעה לעבר השופרסל, תוך התבוננות בניחותא בחלונות הראוה. הדרך אמנם ארוכה, אך אני אוהבת לקנות שם. החנות נקיה, הסחורה טובה ובמחיר סביר בדרך כלל והמוכרות אדיבות מאוד ומסבירות פנים והן נכונות לסייע במידת הצורך.

I usually stroll for a half an hour to the Shufersal, while leisurely checking the display windows. Indeed, the way is a bit long, but I love shopping there. The store is clean, the merchandise is good and usually with a reasonable price, and the workers are very nice and welcoming, ready to assist any time.

Vitamin Sea

חוף ים ויטמין סי Beach vitamin sea

כולנו זקוקים לויטמין סי We all need vitamin sea

מכירות את ההרגשה הזו שבעטיה אתן עושות דברים שלא תכננתן מראש? משהו מושך אתכן לכיוון מסוים, למקום כלשהו, למרות שהתכוונתן להגיע למקום אחר?

Are you familiar with this sense which makes you do things you haven’t planed? Something drags you to a certain direction, some place, despite that you intended to go to another place?

יום ששי, יום קניות. אני נכנסת לסופר בכניסה לעיר כדי לקנות כמה דברים לשבת. כרגיל, לא משנה באיזה יום של השבוע אני מגיעה לשם, אין משקה סויה במתיקות מופחתת, למרות שהערתי להם מליון פעמים. נדיר שיש, מה שחוסך לי 2 ₪ שלמים מהמחיר שגובים בסופר ליד הבית. לפעמים משתלם להסחב כמה קילומטרים, שלא לדבר על הפעילות הגופנית.

Friday, my shopping day. I go into the supermarket at the entrance of the city to top up with some groceries I need for Shabbes. As usual, no matter which day it is, I can't get reduced sweetness soy milk, despite that I told them a million times. They rarely have, which saves me 2 whole NIS of the price the supermarket near my home charges. Sometimes it pays to schlep a few miles, not to mention the exercise.

בעודי עומדת ליד הקופה, ממתינה לתורי, אני מביטה מבעד לחלון ומבחינה בדוכנים אחדים במתחם הקניות שממול. אלה לא היו שם לפני כן וחשבתי שיהיה נחמד להציץ בהם. איני נוהגת לשוטט בלי מטרה רק כדי להתבונן בחלונות ראוה של חנויות וגם לא לבדוק דוכנים למיניהם, אך הפעם משך אותי משהו עלום לחצות את הכביש כדי לראות מה המרכולת המוצגת.

While waiting in the queue for the cashier, I looked through the window at the shopping complex, and noticed a few stands. They weren't there before, so I thought it would be nice to have a look. I don't have the habit of wandering aimlessly just for window shopping, as well as checking stands, but this time something drew me to cross the street in order to see what merchandise is there in the display.

הדוכן הראשון היה לא מעניין. תכשיטים מפלסטיק לא ממש מעניינים אותי. השני היה שומם. אשה נאה ישבה שם, מפהקת. אני מעיפה מבט בסחורה המוצגת, עבודות יד, וחיוך רחב מאוזן לאוזן מתפשט על פני ללא יכולת לעוצרו. אני מתבוננת בתמונה כחולה בהירה של ים, גלים לבנים בתוכה והכיתוב הוא שעושה לי את זה: I need vitamin sea. כמה חמוד, כמה מתוחכם!

The first stand wasn't interesting. I'm not into plastic Jewelry. The second was desolated. A nice-looking woman sat there, yawning. I glanced at the displayed merchandise, handcrafts, and a wide smile spreads on my face from ear to ear, without being able to stop. I watched a pale blue picture of a sea with white waves, and the caption does it for me: I need vitamin sea. How cute, how sophisticated!

♀♀

בקצרה:

לפעמים החיים צופנים בחובם הפתעות נעימות.

In short:

Sometimes life hides nice surprises within.