ארכיון תג: ten Lirot

אני מכירה אותך I Know You

תחנת האוטובוס ליד קניון עזריאלי לא היתה משופעת בנוסעים. רק אני ועוד שתי נשים המתנו לאוטובוס לחדרה. ישנם ימים כאלה של חסד.

The bus stop near the Azrieli Center was not crowded with passengers. Only me and two other women waited for the bus to her room. There are such days of grace.

מישהי בגילי התקרבה בבהילות לתחנה. "האוטובוס לחדרה עבר כבר?" שאלה את אחת הממתינות.

"לא", ענתה לה זו, "גם אני מחכה לו."

השואלת הודתה לה ופלטה אנחת רווחה. הבנתי ללבה. לוא היתה מחמיצה את האוטובוס, היתה נאלצת לחכות חצי שעה. התדירות של האוטובוסים אינה הכי טובה במדינה שלנו, וזאת בלשון המעטה.

Someone at my age rushed to the bus stop. "Has the bus to Hadera passed already?" She asked one of the people waiting.

"No," she replied, "I'm waiting for it too."

The woman thanked her and let out a sigh of relief. I sympathized with her. If she had missed the bus, she would have had to wait half an hour. The frequency of buses is not the best in our country, to say the least.

הבטתי בה איך היא מתישבת על הספסל, שולחת מבטים סביבה. עינינו נפגשו וראיתי ניצוץ נדלק בתוך עיניה, לא היה לי מושג למה וגם לא מדוע. לא הכרתי אותה.

"את שרון", אמרה לי בקול בוטח, "אני מכירה אותך."

הופתעתי לגמרי. שום זכרון בקשר אליה לא עלה לי במוח. "אני אכן שרון, אך אין לי מושג כלל מי את. מאיפה את מכירה אותי?"

חיוך עלה על פניה. "אני אף פעם לא שוכחת פרצופים וגם לא שמות. את בטוחה שאינך מזהה אותי?"

I watched her siting herself on the bench, looking around. Our eyes met and I saw a spark in her eyes, I had no idea why or what for. I did not know her.

"You are Sharon," she said to me with a confident voice, "I know you."

I was completely surprised. There was no memory regarding to her in my mind. "Indeed, I am Sharon, but I have no idea who you are. Where do you know me from?"

A smile came over her face. "I never forget faces or names. Are you sure you do not recognize me?"

בגילי, להיות בטוחה במשהו, זה קצת מוגזם, אבל ממש לא היה לי מושג מי היא. "אני מתנצלת", התנצלתי, "אך באמת שאיני יודעת מי את. יש גיל בו הזכרון אינו פועל הכי טוב."

"שרתנו יחד בצבא, פה בקריה, איך אינך זוכרת?"

הבטתי בה ממושכות, אך שום דבר לא עלה לי. עברתי במוחי במהירות על פני שלושת אלבומי התמונות שיש לי מהצבא, אותן אני זוכרת היטב משום שממש בשבוע שעבר יצא לי להביט בהן כשסידרתי את חדר העבודה. כלום. שום תמונה שזכרתי לא דמתה לזו שעמדה מולי. "מצטערת, איני זוכרת", עניתי.

I looked at her for a long time, but nothing came up. I went quickly in my mind through the three albums with the photos I have from the army, which I remember very well because just last week I happened to look at them when I tidied up my study. Nothing. No picture I remembered resembled the one in front of me. "Sorry, I do not remember," I replied.

At my age, being sure of something, it was a bit exaggerated, but I really had no idea who she was. "I'm sorry," I apologized, "but I really don't know who you are, there's an age where memory does not serve us."

"We served together in the army, here in the Kirya, how don't you remember?"

"מעניין", אמרה, "איך אינך זוכרת אותי? במלחמה, הייתי צריכה לחזור הביתה ולא היה לי כסף ואת הלווית לי עשר לירות לאוטובוס."

דוקא את עשר הלירות שהלוויתי זכרתי, רק שלא זכרתי את דמותה. זו הטשטשה לי במהלך השנים. "מיכל", אמרתי, "אני זוכרת."

"Strange," she said, "how come you don't remember me? In the war, I had to go home and I had no money, and you lent me ten Lirot for the bus."

That I did remember! I remembered the ten Lirot I had borrowed, except that I could not remember her. Over the years, her image had blurred in my mind. "Michal," I said, "I remember."

במשפט אחד:

מה שלא ברור לי, זה איך היא זיהתה אותי, הרי לא התראינו למעלה מארבעים וחמש שנים. יכול להיות שלא השתניתי מאז? כי היא בהחלט לא דמתה לאיך שנראתה בצבא.

In one sentence:

What I don't know is how she recognized me. After all, we have not seen each other for more than forty-five years. Is it possible that I have not changed since then? Because she certainly did not resemble to how she looked in the army.

אליזבט לופטוס – עד כמה אפשר לסמוך על הזכרון

Elizabeth Loftus – How reliable is your memory?