ארכיון תג: terror attack

פאריז 13 בנובמבר  2019  Paris November 13

November 13: Attack on Paris

אנשים עמדו ברחובות בשקט, זוכרים. אני רגילה לטכסי הזכרון בארץ, לזכר השואה ולזכר חללי צה"ל, עם שתי דקות הצפירה. פה לא היו סירנות, היה שקט.

People were standing in the streets quietly, remembering. I am used to the memorial ceremonies in Israel, the Holocaust memorial and the IDF fallen, with the two minutes siren. Here there were no sirens, it was quiet.

ביאטריס ואני עמדנו דומעות, איננו מסוגלות לעצור בעד הדמעות לזלוג לנו מהעיניים. אנחנו רגשניות. חשבתי על הטילים הנופלים בזמן הזה על המדינה שלי, על בני עמי שאינם יכולים לעמוד זקוף, אלא מכונסים בתוך המקלטים, מתפללים לטוב, ששום טיל לא ייפול עליהם. התפללתי למענם.

Béatrice and I stood tearfully, unable to stop the tears from running out of our eyes. We are sentimental. I thought about the missiles that fell at this time on my country, on my people who can't stand upright, but gather in their shelters, pray for the good, that no missile will fall on them. I prayed for them.

Paris Attacks Aftermath & Manhunt (Sky News)

במשפט אחד:

לזכור בפאריז את הטרור.

In one sentence:

Remembering terrorism in Paris.

עוד יום קשה Another Hard Day

שדה וטרשים Field and rocky landscape

שדה וטרשים Field and rocky landscape

קשה לחשוב על זה, אנחנו מדחיקים את זה רוב הזמן, אחרת איך אפשר לקיים שגרה, אך זה קיים וזה מכֶּה בחוזקה.

It's hard to think about it, we repress it most of the time, otherwise how can we maintain a routine, but it exists and it strikes hard.

אני שונאת להדליק את הרדיו בבוקר ולשמוע על פיגוע נוסף. אני שונאת להדליק את הרדיו בצהריים ולשמוע על פיגוע נוסף. אני שונאת להדליק את הרדיו ולשמוע את החדשות הרעות. לכן, אני נמנעת מזה פעמים רבות. אני מעדיפה לחיות בעולם שלי ולא לדעת על הדברים הללו. גם לוא ידעתי, מה כבר יכולתי לעשות? הבעיה היא, שמי שיכול וצריך לעשות, אוטם את עצמו ולא עושה דבר.

I hate turning on the radio in the morning and hearing about another terror attack. I hate turning on the radio at noon and hearing about another terror attack. I hate turning on the radio and hearing the bad news. So, I avoid it many times. I prefer to live in my world and not to know about these things. Even if I knew, what could I do? The problem is that whoever can and must do is sealing themselves and doing nothing.

יצא לי להדליק את הרדיו בצהריים ולשמוע על הפיגוע, על שני ההרוגים, על הפצועים, המשפחות. לא קל. עוד יום קשה לנו. למרות זאת, החארות לא ישברו אותנו ולא נזוז מן הארץ שלנו.

It happened that I turned on the radio at noon and heard about the terror attack, the two dead, the wounded, the families. Not easy. Another hard day for us. However, the assholes terrorists won't break us and we will not move from our land.

יום חורפי Winter Day

שמיים שחורים שאינם מבשרים טובות Black omen sky

שמיים שחורים שאינם מבשרים טובות Black omen sky © Sharon Har Paz

התחזית אמרה רוחות חזקות ללא גשם. זה אמור היה להגיע רק אחר הצהרים. לא עלה בדעתי להסתכן, כך שלא כיבסתי ולא תליתי. כשהשמיים נראים כמו בתמונות המצורפות כאן (צולמו על ידי © כמובן, כמו שאר התמונות בבלוג הזה), אינך טורחת.

The forecast said strong winds without rain. It was supposed to arrive only in the afternoon. I wasn't going to take any risk; therefore, I didn't wash, nor hang. When the sky looks like it does in the attached photos (taken by me © of course, like the other photos in this blog), you don't bother.

© Sharon Har Paz

© Sharon Har Paz

למותר לציין שהגשם לא בא אחר הצהרים, כמובן. אולי זה יקרה במהלך הלילה ואולי מחר בבוקר, אך הבשורות הרעות הגיעו גם הגיעו. עוד פיגוע, שוב דריסה, שוב הרוגים ופצועים ישראלים, שוב בירושלים.

Needless to say that the rain didn't come in the afternoon, of course. It may happen during the night or perhaps tomorrow morning, but the bad news did arrive, alas! Another terror attack by running people over (vehicle-ramming attack), again Israeli dead and injured, once more in Jerusalem.

שולי נתן – ירושלים של זהב

Suli Natan – Jerusalem of Gold

שבת שובה Shabbat Shuvah

 

את השבת ההיא לא אשכח לעולם. גם לא את השבת שקדמה לה ב-30 שנה פחות שבוע. ב-1973 הייתי חיילת בבור, חודשיים לפני השחרור מהשרות. ב-2003 צעדתי בחוף עם אהובתי, דקות לפני הפיצוץ הנורא סמוך לנו.

I will never forget that Shabbat. Also not the previous Shabbat which was 30 years before it. In 1973 I was a soldieress, two months before I was due to end my military service. In 2003, I was walking on the beach, a few minutes before the horrible explosion near us occurred.

לפני 40 שנים, ב-י' בתשרי ה'תשל"ד, היתה זו שבת של יום כיפור, זו שאחרי שובה. לפני 10 שנים, ב-ח' בתשרי ה'תשס"ד, נקראנו לשוב אל השם, ולמרבה הצער, כמה מאיתנו אכן נענו לזאת בלי לרצות או להתכוון לכך.

שתי השבתות הללו השאירו בי צלקות עמוקות, כאלה החוזרות לדמם בכל פעם מחדש, שאינן נסגרות לעולם.

40 years ago, on the 6th September 1973, it was Shabbat and Yom Kippur, the one that came after Shabbat Shuvah. 10 years ago, on the 4th October 2003, we got a call from HaShem, and unfortunately, some of us picked it up without wanting or meaning to do so.

Both Shabbats left in me deep scars, the kind that keep bleeding time and again, and never close.

לפני יומיים, בשבת, נפגשתי עם כמה חברות לצהרים. זכר השבת ההיא, של הפיגוע הנורא במסעדה, צף ועלה בי. חוץ ממני ומהפצועה שטופלה בידי ג'סיקה (שהפכה להיות חברתהּ ואחרי כן שלי), אין אף אחת שזוכרת מה עשתה בשבת ההיא. לא את התאריך, לא את משמעותו, אם כי הן זוכרות את הפיגוע, כמו את שאר הפיגועים שהותירו את ארצנו מדממת. לפחות זה. או שאולי אין זה חשוב?

Two days ago, on Shabbat, I met with a few friends for lunch. The horrible memory of that Shabbat, with the explosion in the restaurant, arose in me. Except of myself and the injured woman who was treated by Jessica (who became her friend and later mine too), nobody remembered what she did that Shabbat. Not the date and not its meaning. At least (or perhaps it's not important?), they did remember the event, as they remember other terror attacks which left our country bleeding.

מישהי אמרה שהיא הכירה מישהו שנרצח בפיגוע ההוא, אך אינה בקשר עם משפחתו, כך שאינה מגיעה לאזכרות.

אחר כך עברנו לנושאים אחרים, פחות מדכאים.

Somebody said that she knew a person that was murdered in that explosion, but she didn't keep in touch with the family, so she didn't attend at the Yahrzeits, the memorials.

Then, we changed the subject and moved on to other matters, less depressing.

10 שנים. רק מי שחָוְתה זוכרת.

10 years. Only those who experienced, remember.