ארכיון תג: Terror

איזה מין עולם ? What kind of a World

ציפורים נודדות, ביאטריס היא מן הסתם אחת מהן Migrating birds, Béatrice is probably one of them

ציפורים נודדות, ביאטריס היא מן הסתם אחת מהן   Migrating birds, Béatrice is probably one of them

אי אפשר שלא לתהות באיזה מין עולם אנו חיות, עולם ממש נורא!

One can't help but wonder what kind of world we live in, a really awful world!

ביאטריס ואני בסקייפ. אני צופה בה איך היא מכינה את עצמה לארוז את ביתה ולעבור למקום חדש בו הציעו לה עבודה חדשה. היא מבוקשת למדי בתחומה ויכולה היתה להשאר עד שיבה טובה במשרה הנוכחית, אך היא מהסוג שיש לו קוצים בישבן ושאינו מסוגל להתביית. היא חשה צורך לעבור כל מספר שנים למקום חדש ולעבודה חדשה כדי לא להשתעמם. אני, לעומת זאת, יכולה לשבת במקום אחד עד עולם ולא לזוז לנצח. אנחנו הפכים.

Béatrice and I on Skype. I watch her as she prepares herself to pack her house and move to a new place where she is offered a new job. She is quite in demand in her field and could have stayed in her current position until advanced age, but is the kind who has thorns in her buttocks and is unable to become domesticated. She feels the need to move to a new place and a new job every few years in order not to get bored. I, on the other hand, can sit endlessly in one place and not move forever. We are opposites.

בדרך כלל, לא לוקח לה זמן רב להחליט לאן לעבור, משום שהשיקול שלה על פי רוב הוא הענין בעבודה המוצעת ואם זה מקום שעדיין לא גרה בו. הדרכון שלה מלא בעקבות ממקומות ברחבי העולם בהם גרה. בדרכון שלי יש את סימני הביקורים שלי כשטסתי לפגוש אותה, בעיקר בפאריז, אך גם בבריטניה ובקנדה. מן הסתם אני 'פנים מוכרות' אצל פקידי ההגירה. יש אפילו אחת נחמדה בנמל התעופה באורלי איתה יצא לי לשתות קפה מספר פעמים מחוץ לשעות עבודתה ואפילו להפגש בסקייפ מדי פעם. אני מתיידדת בקלות.

Usually, it doesn't take her long to decide where to go, since her consideration is for the most part her interest in the work offered, and if it is a place she still didn't live at. Her passport is filled with tracks of places around the world where she had lived. My passport has the traces of my visits when I flew to meet her, mainly in Paris, but also in the UK and Canada. I'm probably a 'familiar face' with immigration officials. There is even a nice one at the Orly Airport with whom I had coffee several times outside of her office hours and even meet from time to time on Skype. I make friends easily.

בשנים האחרונות, הפכה ההחלטה לאן לעבור קשה יותר ויותר. לא משום הצעות העבודה – אלה אינן חסרות – אלא משום שהעולם הפך להיות למקום נורא. אין מקום בטוח, אין מקום בו אפשר לחיות בצורה סבירה, אין מקום על הגלובוס בו את יכולה לדעת שיהיה לך טוב בו. אין. בכל מקום טרור: אם זה איסלמי עם אין ספור הקבוצות מכל מיני פלגים שאין כח להתעמק בהן ובהם; אם זה איזה משוגע יוצא לטבוח בבני אדם ללא סיבה נורמלית, אולי כי מישהו הרגיז אותו או כי שמע קולות בראשו; איסלמיסטים חוטפים אנשים, נשים וילדות/ים, אם זה למטרת גיוסן לשורותיהם או כדי למלא תפקיד של שפחות מין; על גבולנו הדרומי יש לנו את החמאס ושאר הארגונים הפועלים נגדנו כדי לשרוף את בתינו ושדותינו ולשלוח אלינו טילים; בגבול הצפון מחכה החיזבאללה, שליחה של אירן, להשמיד את מדינת ישראל. אין רגע דל. את יכולה לצאת לרחוב לתומך כדי לערוך קניות או לשבת עם חברות בבית קפה וזה עלול להסתיים בצורה לא טובה לך רק משום שהיית במקום ובשעה הלא נכונים.

In recent years, deciding where to move became increasingly difficult. Not because the job offers – these are not lacking – but because the world has become a terrible place. There is no safe place, no place where you can live reasonably, no place on the globe where you can know that you will have a good life at it. There is not. Terrorism everywhere: if it is Islamic with countless groups of all kinds of factions that we have not the strength to delved into; if it is some crazy person who foes out to slaughter humans for no normal reason, maybe because someone upset him or he heard voices in his head; Islamists kidnap people, women and girls and boys, whether for recruitment or to play the role of sex slaves; on our southern border we have Hamas and other organizations acting against us to burn our homes and fields and send missiles to us; on the northern border, Hezbollah, an envoy of Iran, is waiting to destroy the State of Israel. There's not a dull moment. You can go out on the street innocently in order to do your shopping or sit with friends at a café and it may end badly for you just because you were at the wrong place and time.

A Minute-By-Minute Look at The New Zealand Volcano Eruption

NBC News

ואם אין טרור במקום כלשהו – יש בו אסונות טבע. אני תוהה היכן יש על כדור הארץ מקום בו אפשר לחיות בשקט ובשלוה, בלי לדאוג לשום דבר, לכלום. לא נראה לי שיש מקום כזה, משום שהתחממות כדור הארץ – זו שהמנהיגים ברוב מדינות העולם מתעלמים ממנה ומכחישים אותה – היא עובדה קיימת הגורמת לשינויי אקלים קיצוניים המשפיעים על חיינו וחיי הבאים אחרינו. כשביאטריס חתמה על חוזה עבודה באוסטרליה, היא לא תארה לעצמה שהיא עומדת להחנק מעשן השריפות הנוראיות שאינן נכבות. סידני אפופת עשן מכל עבר ואין רואים שום אופק בהיר שם. זו לא היתה בחירה מוצלחת. איני רואה את עצמי מפקירה את שלמות גופי ונפשי וטסה לבקר אותה שם. לא באוסטרליה.

And if there is no terror anywhere – it has natural disasters. I wonder where on earth there is a place where we can live in peace and quiet, without worrying about anything, not a thing. I don't think such a place exists, because global warming – the one that leaders in most countries ignore and deny – is an existing fact that causes extreme climate change that affects our lives and the lives of our offspring. When Béatrice signed the job contract in Australia, she didn't think she was going to suffocate by the horrible non-extinguished fire smoke. Sydney is blankete by smoke and there is no clear horizon. It was not a good choice. I don't see myself abandoning my well-being -both body and mind – by flying to visit her there. Not in Australia.

התפרצות הר הגעש באי ווייט/ ואקאארי בניו זילנד

Incredible footage shows calm before fatal blast on Whakaari White Island

במשפט אחד:

אין מה לעשות – היא אוהבת לעבוד ועדיין מבוקשת בתחומה. אני מחזיקה לה אצבעות בתקוה לטוב.

In one sentence:

There is nothing to do – she loves to work and still her expertise in her field is demanded. I keep my fingers crossed with hope for the best.

הר הגעש התפרץ: "האסון היה שאלה של זמן" אתר וואלה

בלתי יאמן Unbelievable

בלתי יאמן, אך זה קורה אצלנו: מדינה מודרנית תחת טרור יומיומי והעולם בסדר עם זה.

Unbelievable, but it happens here: a modern state under daily terror and the world is okay with it.

היא אורזת. אני מביטה בה בשתיקה. "הייתי נשארת", היא מתנצלת, "אבל זה למעלה מכוחותי. איני יכולה להתמודד עם דבר כזה."

מה אני יכולה לומר לה? היא אמנם יהודיה, אך אינה תושבת. היא אינה חייבת להשאר פה.

She's packing. I look at her in silence. "I would have stayed," she apologizes, "but it's beyond my strength. I can't cope with that. "

What can I tell her? She is Jewish, but is not a resident. She does not have to stay here.

אנחנו רגילות לטילים הללו, לטרור היומיומי על הגבול עם עזה, לטרור הדקירות. יש בנו את החוסן הנפשי להמשיך את חיינו למרות כל אלה, אבל זה לא מה שאנו רוצות. אנחנו רוצות לחיות בשלום. אנחנו רוצות ששכנינו יחיו בטוב ובשלום. איך עושות את זה?

We are used to these missiles, to the daily terror on the border with Gaza, to the terror of stabbings. We have the mental strength to continue with our lives despite all of these, but this is not what we want. We want to live in peace. We want our neighbours to live well and in peace. How can this be done?

במשפט אחד:

כולנו תקוה ששוב אין מלחמה לפתחנו.

In one sentence:

We all hope there is no war again on our doorstep.

יובל דייןלאסוף [מלים]

Yuval Dayan – Gather

פאריז פסח ה'תשע"ח Paris Pesach 5778

מלקולם מקלארן וקתרין דנבפאריז פאריז

Malcolm McLaren & Catherine DeneuveParis Paris

פסח בפאריז. מזג האויר קר, רק 0c16 ואני מרגישה לא משהו עם זה. כרגיל, מעדיפה את החמימות בארץ.

Passover in Paris. The weather is cold, only 160c and I'm not good with it. As usual, I prefer the warmth in Israel.

פעם היתה העיר הזו מופת ליצירת אמנות מעניינת מכל הסוגים. בבחרותי, חלמתי להגיע אליה ולהנות ממה שיש לה להציע. היו זמנים שחשבתי לעבור לגור למשך שנה בפאריז – הן כדי לחרוש את העיר והן כדי ללמוד את השפה המקסימה שתמיד היתה לי חולשה אליה. מאוד משך אותי לתור מקומות כמו הגדה השמאלית, מונמארטר, מוֹנְפַּרְנָאס ועוד, שתוארו בספרים הצרפתיים המתורגמים שקראתי בעברית. שמות כמו כנסיית סן ז'רמן דה פרה, מוזאון הלובר, מגדל אייפל (אבל בלי שום רצון לטפס עליו) הלהיבו את דמיוני. נשים שפעלו בעיר, כמו סימון דה בובואר, סימון סניורה, רומי שניידר ועוד מלא נשים מרשימות שהיו לי למודל ולמופת.

Once upon a time this city was a model of interesting art of all kinds. In my youth, I dreamed to come here and enjoy what it has to offer. There were times when I thought I would move to Paris for a year – both to explore the city and learn the charming language I always had a weakness for. I was very attracted to places such as the La Rive Gauche, Montmartre, Montparnasse, etc., described in the French translated books I read in Hebrew. Names like Abbaye de Saint-Germain-des-Prés, Musée du Louvre, Tour Eiffel (but with no desire to climb it) excited my imagination. Women who lived in the city, such as Simone de Beauvoir, Simone Signoret, Romy Schneider and other impressive women who were my role models and exemplary.

 מלקולם מקלארן – ג'אז זה פאריז

Malcom McLaren – Jazz Is Paris

מזה מספר שנים שהעיר הזו התקפלה, מכונסת בתוך עצמה מפחד הטרור. מה שהתחיל כרצח יהודים בידי מוסלמים ארורים ולא קיבל מענה מתאים, הפך לרצח שאר האזרחים הלא מוסלמים. עיר הלומת טרור. לא הייתי בוחרת לבלות בה את הפסח אלמלא ההזדמנות לפגוש את ביאטריס פנים אל פנים.

For several years now, this city has been retreated, withdrawn into itself because of terror. What began as the murder of Jews by bloody Muslims and did not receive a proper response, became the murder of other non-Muslim citizens. A city stricken with terror. I would not have chosen to spend the Passover here were it not the opportunity to meet Beatrice face-to-face.

מלקולם מקלארן – פאריז (סידי 1)

Malcolm McLaren – Paris (CD 1)

מקומות בהם נהגה ביאטריס לבלות נסגרו, בתי הקפה אינם הומים כמו בעבר, העיר איבדה את הקסם שלה. אין הרבה חשק להסתובב ברחובות, ודאי לא בלבוש מסורתי. החשש מפני השכנים המוסלמים מזכיר לי את מה שקרה ליהודים בזמן הנאצים. ביאטריס מתארת בכאב איך כילדה שיחקו כל הילדים בשכונה ביחד בלי שעיינו זה את זו, אלא להפך – עובדת היותם הוריהם מהגרים קֵרבה ביניהם. אני יכולה לדמיין איך פעם היה אחרת ועד כמה זה השתנה בצורה קיצונית לרעה.

Places where Béatrice used to hang out were closed, the cafés are not as crowded as before, the city had lost its charm. There is not much desire to walk around the streets, certainly not in traditional garb. The fear of the Muslim neighbours reminds me of what happened to the Jews during the Nazis time. Béatrice describes painfully how as a child, all the children in the neighbourhood played together without looking in hostile at each other, but on the contrary – the fact that their parents were immigrants brought them close to each other. I can imagine how different it was once and how drastically changed.

מלקולם מקלארן – פאריז (סידי 2)

Malcolm McLaren – Paris (CD 2)

אני שמחה שאני רק תיירת פה ואיני צריכה לחיות במקום הזה. הטרור בישראל יותר נוח, נראה לי. ישראל היא ביתי, ארצי, מולדתי.

I'm glad that I'm just a tourist here and I don't have to live in this place. To me, terrorism in Israel seems more convenient. Israel is me home, my country, my homeland.

Links:

Sarah Halimi, Wikipedia

Mireille Knoll, Mida site

 

היום בו התרסקו המטוסים The Day the Airplanes Crashed

Israel's Memorial to American's 9/11 Attack

 

כולנו זוכרות היכן היינו ומה עשינו ביום בו חטפו הטרוריסטים מטוסים וריסקו אותם על מטרות תמימות, כן? כולנו זוכרות את האימה, התדהמה, ההלם, נכון?

We all remember where we were and what we did on the day when the terrorists kidnapped and crashed the planes onto innocent targets, right? We all remember the horror, the consternation, the shock, yes?

אוי מנצ'סטר ! Oy Manchester

 

ריטה ומוש בן ארי – שיר המעלות

Rita & Mosh Ben Ari – Shir HaMa'a lot

הלכתי לישון די מאוחר אמש. הייתי עסוקה בצפיה בסדרה המעולה והסוחפת "בורגן" ואחריה פרשתי לישון. החדשות לא פרצו אלינו. איני נוהגת לבדוק את החדשות לפני השינה, כי בדרך אין אצלנו כאלה, לא בשידור חי ולא באחת בלילה. הלכתי לישון שלוה.

I went to sleep late last night. I was glued to the screen watching the excellent series "Borgen", and afterword I went straight to bed. The news didn't break to us. I don't have the habit of checking the news before going to bed, since we usually don't have them, no live and not at one o'clock in the night. I went to sleep peacefully.

Diwan Halev – Shir Lamaalot

נורא לקום בבוקר עם חדשות נוראיות כאלה. נורא להיווכח לדעת שרוב הנפגעים הם ילדים תמימים שכל "פשעם" היה לנכוח בקונצרט של אלילה שלהם. לבי-לבי עם הנפגעים ובני משפחותיהם ואני מקוה להחלמה מהירה של הפצועים, כולל אלו שחווים טראומה. נקוה שהטרור לא יכה שוב, אמן!

It is horrible to wake up in the morning to such horrifying news. It is awful to realize that most of the victims are innocent children that all their "crime" was to attend a concert of their idol. My heart goes out to the casualties and their families, and I hope they will have a speedy recovery, including those who are traumatised. Let's hope that the terror won't strike again, Amen!

Eric Clapton – Tears in Heaven

לילה טוב ושקט Quiet Good Night

The Weavers – Goodnight Irene

בילדותי, היינו מברכות זו את זו בברכת "לילה טוב" או "ליל מנוחה". בעקבות גלי הפיגועים משנת 2001, הפכה הברכה ל"לילה טוב ושקט" וברכת "ליל מנוחה" נשמטה מהשפה כמעט לגמרי.

In my childhood, we used to grit each other by saying "goodnight" or "resting night". Following the terror waves since 2001, it became "quiet good night", while "resting night" was extinct almost completely.

יום בחיים A Day in the Life

Oy vey!!!

Oy vey!!!

יום בחיים, כ"ח בתשרי ה'תשע"ו (11.10.15).

הבוקר בא אחרי לילה שקט יחסית אצלנו. היו לי כמה דברים דחופים לעשות, כמו לשמור על היבולים בפארם טאון שלא ירדו לטמיון, כך שלא יצא לי להתעדכן בחדשות, לא על פיצוץ המכונית על הבוקר וגם לא מה עשתה נבחרת ישראל אתמול נגד נבחרתה של קפריסין. אינני מחוברת לשום עדכונים, משום שאינני אוהבת את ההפרעות הללו כל כמה שניות ואת המידע הזורם ללא הרף. אם אני רוצה להתעדכן, אני עושה זאת בזמני החופשי ולא באילוץ. כמה שזה היה חשוב לגאוה הלאומית שלנו, ממש לא התעניינתי. כשהייתי צעירה, אהבתי לצפות בכדורגל (וגם לשחק), אך עם השנים הפך המשחק להיות משעמם כל כך, שסבלנותי כבר אינה יכולה להכיל. היה די הזוי אמש: כל היום טרור ודקירות בבירה, ואילו בלילה – משחק כדורגל בין ארצי עם אבטחה חסרת תקדים, כפי שהצהירו הכותרות. הזוי, אך החיים נמשכים למרות גל הטרור העובר עלינו. אנו נתגבר!

A Day in the Life, 28 Tishrey 5776 (11.10.15).

The morning comes after a relatively quiet night in our area. I had some urgent tasks to attend to, like watching the crops in FarmTown to prevent them to go to waste; therefore, I didn't have the chance to update with the news. Not about the car explosion earlier, and not even what was the score in the football game between the Israeli and the Cyprian teams. I'm not connected to any updates, because I don't like being interrupted every second, or the information streaming continuously. If I wish to be updated, I do it in my free time and not by being pushed. Despite the importance to the national Israeli pride, I wasn't interested. When I was young, I loved watching football (as well as playing), but as the years went by the game became so boring, that my tolerance can't stand in this torture anymore. It was quite hallucinatory yesterday: all day long terror attacks and stabbings in our capital, but in the evening – a football match with unprecedented security, as the headlines declared. Hallucinatory, but life goes on despite this terror wave we are going through. We shall overcome!

Vey oy!! אוי ואבוי

!!!Vey oy אוי ואבוי

נדברתי עם השכנה לצאת לקניות, אך היא הבריזה לי, החצופה. בעקבות כך, התערער קשות מקומה בצוואתי. למרות זאת, החלטתי לרדת לחדרה באוטובוס, משום שכמעט ולא נשאר לי כלום ומה אני יודעת איזה מצור עלול ליפול עלינו ולא נוכל לנסוע בדרכים כלל.

I planned to go shopping with one of my neighbours, but she stood me up, the cheeky. Consequently, she can be assured that her share in my will had severely undermined. However, I decided to go to Hadera by bus, because I have almost nothing left, and I can't be sure what kind of a siege might fall upon us and we won't be able to drive in the roads at all.

בעודי מכינה עצמי לצאת, מתקשרת אלי כלתי לדרוש בשלומי בימים טרופים אלו. בשל כך, מקומה בצוואתי מובטח מאוד! אני מרגיעה אותה שהתקרית הבטחונית בקציר (שלא קיבלנו עליה פרטים ואין לנו מושג מה ארע בה), לא נשנתה, לפחות לא בצורה גלויה, כי לא קיבלנו מאז שום עדכון על בעיות חדשות. היא מספרת לי על מה שקרה הבוקר, על הפיצוץ, מביעה את דאגתה ושואלת אם לא אוכל לדחות את נסיעתי. בכל זאת, אוטובוס, לא משהו בטוח כעת. גם מכונית אינה דבר בטוח, אני עונה לה, ואולי אפילו אופציה עוד יותר גרועה, אבל אין ברירה, אני צריכה לאכול לפעמים ולכן עלי לחדש את המלאי. למרות געגועי העזים לנכדי ורצוני העז לבלות איתם, לא היא ולא אני מציעות שאגיע אליהם היום. בדרך כלל, אני מבקרת אצלם בשעות אחר הצהריים, כשהנכדים חוזרים מהגנים, ומתנחלת לארבע שעות שלמות, עד שהאוטובוס האחרון לקציר, היוצא בשמונה בלילה, מגיע לאסוף אותי. במצב הנוכחי, עדיף להמנע מלהסתובב בואדי ערה בשעות הערב. לא ששעות היום בטוחות יותר…

While preparing myself to go out, my daughter-in-law calls to ask how I am doing in these chaotic days. Her share in my will is very certain! I assure her that the security incident (on which we didn't get any details, and we have not a clue what happened there), didn't repeat, at least not publically, because we haven't got any update about new incidents ever since. She tells me about the car explosion this morning, expresses her concern and asks if I can't postpone my trip. After all, it's a bus, not something safe currently. A car is not a safe thing either, I reply, and perhaps even a worse option, but I have no choice, I need to eat sometimes, therefore I must renew my inventory. Despite that I miss my grandchildren very much and despite my strong craving to see them, neither she nor me suggests that I'd come to see them today. Usually, I visit them in the afternoon, when my grandchildren are back from kindergarten, and then I settle there for four whole hours, until night time, when the last bus from Kazir comes at eight o'clock to collect me. In the current situation, it's best to avoid wandering around Vadi Ara in the evening. Mind you, it's not safe during the day either…

Such a great solution איזה פתרון מצוין

Such a great solution
איזה פתרון מצוין

הנהג הלוקח אותנו חדרתה רציני מאוד. שלא כהרגלו, הוא מקבל את פני בפנים חתומות ואינו מחייך אלי, בקושי מניד בראשו לברכת השלום שלי. אני מתארת לעצמי שלא קל להיות ערבי במצב הנוכחי. הרדיו כבוי. הנסיעה עוברת בשתיקה גמורה. הנוסעים, עיניהם תקועות במסכי הטלפונים הסלולריים, עסוקים בהתעדכנות ובהעברת מסרים. הכל בהיכון. אני מביטה מבעד לחלון, מקבלת בנחת את השמש הלוטפת את פני ונהנית מהנוף. זוהי חבל ארץ יפהפיה. הלואי והיתה גם שלוה. הנסיעה עוברת.

The driver who takes us to Hadera is very solemn. Not as usual, he welcomes me with no smile, his face sealed. He barely nods after I greet him. I imagine that it's not easy to be an Arab in the current situation. The radio is turned off. The trip passes in a total silence. The passengers, their eyes stuck in their cellular screens, are occupied with updating and text messaging. Everybody is alert. I look through the window, pleasantly receiving the caressing sun and enjoy the view. It's a beautiful land. If only it was peaceful too. The trip passes.

אני נכנסת לחנות הנשק בחדרה במטרה לקנות לעצמי אקדח גז מדמיע. בעל המקום הגנב מנצל את המצב כדי לעשות עלינו קופה. לא עלי! אין לי כוונה להוציא על זה 300 ₪ (!!!), כשהמחיר נמוך בהרבה. על מיכל הגז הוא רצה 150 ₪, בעוד שזה אמור להיות המחיר של האקדח עם 2 מיכלים. גנב! הוא מנצל את העובדה שהוא היחיד באזורנו, ממש גועל נפש! אני יוצאת בפחי נפש, אך נחושה לחפש באינטרנט. אם אצטרך, אסע לתל אביב כדי לרכוש את זה. הנסיעה באוטובוס לא תעלה לי 150 ₪.

I'm going to the weapon shop in order to buy myself a tear gas gun. The owner exploits the situation to rip us of. Not me! I have no intention to spend 300 ILS (!!!) on this, when the price is much lower. He wanted 150 ILS on the gas container, when this should be the price of the gun with 2 gas containers. What a thief! He exploits the situation because he's the only gun seller in our region. Really disgusting! Disappointment, I leave the shop, but decisive to search on the internet. If I'll have to, I'd go to Tel Aviv to purchase this. The bus fee won't cost me 150 ILS.

אני סועדת את לבי במסעדה מצוינת. ארוחת הצהרים טעימה לי מאוד, גם אם זה בגפי. סביבי, המולת הסועדים האחרים. גם הם, לא כולם סועדים עם מישהו/י. אני אוהבת להביט באנשים, לראות את שפת הגוף שלהם, איך הם מתקשרים זה עם זה או עם זו או כיצד אינם מתקשרים. יש המנהלים שיחה ערה ביניהם ויש השותקים, אחרים מחליפים פה ושם הברות זה או זו לעבר זה או זו (ושאר הקומבינציות האפשריות), כאלה הנועצים עיניהם במסכי הטלפונים הסלולריים שלהם במקום בעיני חבריהם לסעודה. יש כל מיני. לפעמים אני מחברת לעצמי דיאלוגים דמיוניים של מה הם עשויים לומר זה לזה או מה הם נמנעים מלומר. אותי זה מרתק.

I'm having lunch in a nice restaurant. The meal is very delicious, even if I'm having it by myself. Around me, the turmoil of the other diners. They too, not all of them have partners. I like to watch people, see their body language, how they communicate with each other, or how they don't communicate. Some conduct a vivid conversation with each other and some are silent, others exchange a few syllables with each other here and there, some stare at their cellular screens instead of looking at their dinner partners. There are all kinds of dinners. Sometimes I make up imaginary dialogues of what they might say to each other, or what they avoid of saying. I find it fascinating.

בדרכי אל הסופרמרקט וממנו, אני סוקרת את הרחוב בקפידה ומביטה תכופות מעבר לכתפי, מוכנה להדוף כל מתקפה של איזשהו מטורף ערבי שנפשו המסוכסכת תחשק להזיק לי. גם בקבוק מיץ תפוזים של שני ליטר עשוי לשמש כנשק בעת מצוקה. לא שיש לי עבר קרבי, אך שלם לא יצא המופרע מעימות עימי.

הרחוב שקט ואני עוברת את המסע הקצר בשלום.

On my way to the supermarket and later to the bus stop, I keep a close watch on the street and look frequently over my shoulders, ready to push back any attack of any lunatic Arab whose embroiled confused soul wishes to harm me. A two litter orange juice bottle might also be a weapon in time of need. Even though I'm lack of a Combat experience, such a disturbed drek won't come out complete of a confrontation with me.

The street is quiet and I pass my short journey peacefully.

עמוסת מצרכים, אני עולה על האוטובוס של 14:40. הנהג היהודי פטפטן, כהרגלו, מביע את דעתו על המצב ומעיר את הערותיו הבלתי מחמיאות נגד הערבושים הטרוריסטים. הוא אינו מבייש שום סטראוטיפ של נהג מונית, למרות שהוא נוהג באוטובוס. אני מכירה כמה נהגי אוטובוס מאוד אינטליגנטים, הוא אינו נמנע עליהם. סוג כזה של אנשים אינו עושה לי טוב. אני נמנעת מלהכנס איתו לויכוח, כי אין בזה שום טעם. כפי שהלה מנסח זאת – הוא היה מפטר את כל הערבים משום שהוא מאמין בכל לבו שלא מגיע להם להתפרנס מאיתנו, ושולח אותם לְסֶגֶר בָּחוֹרים שלהם.

Loaded with necessary groceries, I'm catching the 14:40 bus. The Jewish driver is chatterbox as usual. He expresses his opinion regarding the situation and comments non-flattering comments against the Arabushes terrorists. He doesn't shame the stereotype of any taxi driver, even though he drives a bus. I do know some intelligent bus drivers, he is not one of them. This kind of people does not do me good. I avoid of entering into any discussion with his, since there's no point doing so. As he put it – he would fire all the Arabushes from their jobs, because he strongly thinks they shouldn't make any living from us Jews, and would send them to be locked in their holes.

Paul McCartney – A Day in the Life

אני חוזרת הביתה בשלום. מארגנת את המצרכים במקומם, מתקלחת וממהרת להתחבר לפארם טאון כדי להציל את היבולים בטרם יבלו. לצערי, חלק לא חיכה לי ונבל כפי שאפשר לראות בתמונות למעלה. אני עסוקה במרוץ נגד השעון כדי להציל כמה שיותר ומתרכזת בהקלקות.

I get home peacefully. I'm putting away the groceries, take a shower and hurry to connect to FarmTown in order to save the crops before they would go to waste. Sadly, some didn't wait for me and wasted, as you can see in the pictures above. I'm busy racing against the clock in order to save as much as I can, and am concentrating in the clicking.

הטלפונים מתחילים לטרטר. כלתי החַדֵרָתית, זו מהבוקר, מתקשרת לבדוק אם הגעתי הביתה בשלום. בני הצעיר מתעניין גם הוא בשלומי. אף אחד מהם אינו מרחיב מעבר לכך, רק מביע את דאגתו לשלומי. גם השכנה שהוצאתי מצוואתי הבוקר מתקשרת לברר אם אני עדיין בחיים. מן הסתם דואגת זו לחלקה בצוואה. אני מתפלאת על ההתעניינות המסיבית הזו והיא מסבה את תשומת לבי לארוע שבחדשות. הייתי עסוקה בחווֹת ולכן לא שמעתי שהיה פיגוע דריסה ודקירה בתחנה של גן שמואל. אני מניחה ליבולים לנפשם ונצמדת לחדשות. התחנה בגן שמואל היא אחת מהתחנות של האוטובוס לקציר וממנה ואני מוצאת את עצמי לא אחת עולה עליו משם.

The telephones start to rattle. My daughter-in-law from Hadera, the one from the morning, calls to check if I made it home safely. My younger son is also interesting in my wellbeing. Neither elaborates beyond that, both just express their concern about me. The neighbour I took out from my will this morning calls too to find if I'm still alive. She probably cares about her share in my will. I am surprised from this massive attention, and she draws my attention to the incident on the news. I was too busy with the farms, therefore I hadn't heard that there was a running over and stabbing incident at the Gan Shmuel bus stop, near the Kibbutz. I leave the crops to themselves and cling to the news. The bus stop near Gan Shmuel is one of the bus stops on the way to and from Kazir, and I frequently use it to go home.

סלפי בתחנת גן שמואל  Selfie at Gan Shmuel bus stop

סלפי בתחנת גן שמואל
Selfie at Gan Shmuel bus stop

אני חושבת על העובדים הערביים האדיבים והנחמדים שהכרתי במתחם הקניות שמעבר לכביש, כמו אלה בטויס אר אס. אולי הם חוששים לצאת הביתה מפחד ההמון. הקרין המפגר שואל מישהו מהקיבוץ לתחושות התושבים ונראה מאוכזב מהתשובות המתונות. מה הוא רצה לשמוע, שאנשי הקיבוץ הנורמליים ישתגעו כמו אנשי הימין ויצאו לנקום בערבים שידם לא היתה במעל? הייתי שמחה לשמוע רק דיווחים ופירושים, אך לא הסתה. למזלנו, כאן הרוב שפוי ושוחר שלום ואין לצפות שיקום מאן דהוא לכלות את תסכולו באנשים חפים מפשע. ערבים הם בני אדם, גם הדבר אם מפריע למאן דהוא.

I'm thinking about the nice polite Arabs workers I knew at the shopping complex across the road, like the ones at Toys R Us. Perhaps they are scared to go home, fearing the crowd. The imbecile TV presenter asks somebody from the Kibbutz about the feelings of the members, and seems disappointed from the moderate answers. What did he want to hear, the normal Kibbutz members will go nuts and attack innocent Arabs? I'd be happier to hear only reports and interpretations, but not inciting. Luckily, here the majority is sane and peace seeking, therefore it's not expected for somebody to vent their frustration on innocent people. Arabs are human being, even though it might bother some people.

בתמצית:

יום בחיי ישראלית. אני עדיין אופטימית. יהיה שלום בין עמינו על אף ולמרות הפוליטיקאים הבוחשים.

In essence

A day in an Israeli woman's life. I'm still optimistic. Peace will be between our nations despite and in spite of the shitty politicians stirring up troubles.

ערבים – שלישית מה קשור

ושמחת בחגיך והיית אך שמח You Shall Rejoice

You shall rejoice in your feast so that you will be altogether joyful

(Deuteronomy 16:14-15)

שלוה כפרית rural peace

שלוה כפרית rural peace

נינה

איזה כיף זה לשבת יחד בסוכה שבנו צעירי המשפחה בכזו חדוה בפיקוח דור ההמשך. בורכתי. הנכדים הכינו מסכת נחמדה ועשו לכולנו נחת רוח. הצד הדתי תיבל את האוירה בדברי תורה מאירים, מה שתרם רבות לחגיגיות ולתחושת השייכות היהודית.

אינני דתית, אך תמיד הקפדתי על שמירת המסורת והנחלתה לילדי. אני רואה שעכשו הם מעבירים את השרביט הלאה. הדגש הוא על שמירת המסורת, לא על פנטיות דתית. גם זו שהתחתנה עם דתי עבדקן, שומרת עליו לבל יקצין. מזלנו שהוא בחור פיקח ויודע להבדיל בין אמונה אישית לבין כפייתה על סביבתו. בורכתי.

Nina

Such a great joy sitting together in the sukkah which was built by the youngsters in our family with such delight, under the supervision of the next generation. I was blessed. The grandchildren prepared a nice performance, and gave us a lot of pleasure. The religious side of the family spiced the atmosphere with enlightening biblical discourse, which contribute to the festivity and the sense of belonging to the Jewish people.

I'm not religious, but always insisted on keeping the tradition and pass it on to my children. I can see how they pass it on now to their children. The emphasis is on keeping the tradition, not on religious fanaticism. My daughter who married a thick-bearded religious, keeps a close eye on him, supervises that he won't become radical. It's our luck that her husband is a wise chap and knows how to distinguish between a personal belief and forcing it on his surroundings. I am blessed.

פטיש מסמר

<>

ג'ינה

החדשות הרעות מהארץ מגיעות ממש בשלהי ההכנות שלנו לחג. התחושות קשות. אין אדם מהקהילה שאין לו קרובים בארץ, כולל נציגות נכבדה ביהודה ושומרון.

למרות הכל, אנו מצוּוִים לשמוח. קשה, אך אנחנו נחושים להמשיך. אף טרוריסט לא ישבש לנו את רוח החג. אנחנו נושכים שפתיים ומחליטים לשמוח ביתר שאת, גם בשביל הנרצחים.

Gina

The bad news from Israel came exactly while we were at the end of our preparations for the holy day. The feeling is almost unbearable. We all have relatives in Israel, including a considerable representation in Judea and Samaria.

Despite everything, we are ordered to rejoice. It is difficult, but we are steadfast to continue. No terrorist will disrupt the holy day spirit. We bite our lips and decide to celebrate and rejoice with greater vigour, also on behalf of the murdered.

מינה

אומרים שהחגים מדגישים את הלבד ביתר שאת. האמת היא שאף פעם לא היה לי רע לבד. למעשה, מצאתי שלהיות לבד עדיף ונחמד, מאחר ואין אף אחת לבלבל לי את המוח ולהטרידני בדברים שאין לי ענין בהם. מצד שני, לוא הייתי מוצאת בת זוג כלבבי, כזו שהלב שמח אליה, שהאהבה הדדית ופורחת – אין יותר כיף מזה בחיים.

לפעמים אני חושבת שכל העכבה הזו במציאת בת זוג, אולי היא לטובתי, אף שאינני רואה זאת כרגע. בהתחלה, אחרי שהתגרשתי, חשתי מין צורך דחוף למצוא מישהי לשים עליה את ראשי, להתנחם, להיות נאהבת. אחרי כמה נסיונות לא מוצלחים, דוקא מצאתי את שאהבה נפשי, אך החיים רצו אחרת ולקחו אותה ממני. היתה תקופה קשה של אבל, אך לאט-לאט התאוששתי. הילדים, שפרו ורבו והביאו לי את הנכדים המתוקים, עזרו לי. לא שהתנחמתי, כי קשה להתגבר על אובדן טרגי של אהובה, אך למדתי להשלים עם הגורל. לא לקבל, להשלים. לפעמים יש דבש ולפעמים יש לא דבש. צריך לדעת להעריך את הטוב שבחיים ולתת לפחות טוב להתנדף. אני רואה עצמי כאשה אופטימית. אני מאמינה שזה ענין של מזל ומקוה שיתמזל מזלי ואמצא לי את האחת הראויה.

החדשה האחרונה מאתר ההכרויות: עוד מטורללת פונה אלי בהא לישנא: "היי מעוניינת להכיר?? ממתינה לתשובתך…" איך שאני שונאת שאומרים "היי". עבריה, דברי עברית! מה ה"היי" הזה עלייך? גם אי אפשר לדעת אם הכוונה היא ל"הַיי" או ל"הֵיי". לא שזה הרה גורל, אבל כשאומרים לי "הַיי" זה שונה מ"הֵיי". אני והדמיון המזרחי שלי רואים ב"הַיי" סתם מלה שאינה שייכת לעברית, אבל "הֵיי" זה דבר אחר, כי זה זורק אותי ישר לשיר הנפלא "היי ליידי" של שארלין שאני מתה עליו.

אם נחזור לענייננו… בכל זאת אני מנומסת ועדיין אופטימית, ולכן אני משיבה לה בשאלה: "למה לא? תמיד נחמד להכיר". מה הייתי צריכה לענות? אם הדבילית לא הבינה שהיא צריכה ליצור הנעה לפעולה, כמו לשלוח לי את כתובת דוא"לה או את מספר הטלפון שלה, אז אני שמה דאודורנט (כהרגלי) ומרימה ידיים. למותר לציין שתשובה לא קיבלתי ממנה, נכון?

אני מתחילה להתרגל לחיות בגפי. מדי פעם ישנם רגעים של שמחה, כמו לבלות בסוכה עם הילדים, כשכולם מתכנסים על טפם ובאים לחגוג איתי. רגעים נפלאים של נחת.

Mina

They say that the holy days emphasis one's loneliness with greater vigour. The truth is that I never cared about being alone. It wasn't too bad for me. Actually, I feel fine by myself, since there's nobody to dray me the copp and bother me with things I have no interest in.  on the other hand, if only I would find a spouse to my liking, such person that my heart would be rejoiced to the sight of her, that love would be mutual and flourishing – there is no more fun in life than that.

Sometimes I think that all this delay with finding a spouse perhaps is in my favour, even if I don't see it at the moment. In the beginning, after my divorce, I felt this urge need to find somebody to put my head on, to be comforted, to be loved. After a few unsuccessful attempts, I had the luck to find the one that connected to my soul, but life wanted differently and took her away from me. There was a difficult time of mourning, but slowly I recovered. My children were fruitful and multiply, and brought me my sweet grandchildren. It helped. Not that I am consoled, since it's hard to get over a tragic loss of a beloved soulmate, but I learned to reconcile with my fate. Not to accept, but reconcile. Sometimes life hands you honey, and sometimes not honey. One should know how to appreciate the good in life and let go of the less good. I see myself as an optimistic woman. I believe that it is a matter of luck and hope to be lucky to find the right one.

The latest news from the dating site: another nutcase flags me with the following words: "Hey/hi interested to get to know?? Waiting for your answer…" in Hebrew, if one does not punctuate, you never know if they mean "hey" or "hi". I don't mind them in English, as these are English words, but I hate using them in Hebrew, as we have a very nice word in our holy language: "Shalom". A beautiful word, isn't it? Anyway, the word "hey" always reminds me Charlene's wonderful song "Hey Lady", which I'm crazy about.

If we go back to the issue… Nevertheless, I'm polite and still optimistic; therefore, I answer her with a question: "Why not? It is always nice to get to know". Should I answer differently? If the imbecile didn't understand that she has to create a moving to action, such as sending me her email address or her telephone number, than I put my deodorant (as usual) and lift my hands high up in surrender. Needless to say that I didn't get any answer.

I'm starting to get used to live alone. From time to time there are some moments of joy, like celebrating the holy day with the children in the Sukkah, when all get together with their children and come to be with me. Precious moments of pleasure.

Charlene – I've Never Been to Me

נאדיה

הרדיו מטרטר את החדשות הרעות והטלויזיה מחרה-מחזיקה אחריו. עכשו אפשר לראות את התמונות והמראות שהרדיו תאר קודם לכן. אין רגע דל. כבר היו לנו ימים של טרור ואינתיפאדה ושאר מרעין בישין, אך אנחנו ממשיכים הלאה. הטרור הזה לא חדש, כי לחיות בארץ הזו, פירושו להאכל על ידי יושביה. מתי לא היה טרור בארץ הקשה הזו? למה שזו לא תשקוט כבר?

אני מקוה להתבדות, אך נראה לי שאנחנו חוזרים לתקופת הסכינאות של השנים בה הייתי הרבה יותר צעירה, כשרבין איים לשבור להם את הידיים והרגליים. אני מקוה בכל לבי שגל הטרור הנוכחי לא יגלוש לפיצוצים באוטובוסים, כפי שגם חוינו. לא שאני נוסעת לאנשהו מפה, כי אין לי את מי לבקר, אבל כואב הלב לשמוע על אנשים שנפגעים, גם אם אלה זרים.

חשבתי על מה הייתי עושה לוא אתרע מזלי והייתי נתקלת בטרוריסט הבא מולי לדקרני. היום, מן הסתם לא הייתי מסוגלת לעשות דבר, משום שיש גיל בו התנועתיות אינה קלה כבר. אבל אם הייתי צעירה, לפני עשרים שנה, נאמר, אני חושבת שהייתי מסוגלת לעשות משהו כדי להתגונן. קודם כל, הייתי הולכת ללמוד התגוננות כדי להקדים רפואה למכה. אני מניחה שזה היה מקנה לי את המיומנות לנטרל את הבא עלי להרגני. אבל לא הייתי מסתפקת בזאת, אלא מנסה ללמדנו לקח, בתקוה שבני עמו יִראו ויֵראו. איני רואה עצמי כסדיסטית, אבל בהחלט רואה חובה לעצמי לגרום לו ולחבר מרעיו להפיק לקחים כדי להמנע מטרור. איני יודעת אם אכן הייתי מסוגלת לכך, אבל לדמיין אפשר. אני מדמיינת איך הייתי מנטרלת ממנו את הסכין ואז דוקרת אותו בכל כוחי, כדי שידע את הטעם. לא הייתי הורגת ישר, אלא מנתחת את אבריו בצורה מבוקרת: חותכת לו את כפות הידיים, כדי שלעולם לא יוכל החרא לאחוז דבר, בעיקר לא סכין; אחר כך מורידה לו את האף ואת האוזניים, זה בשביל שיתיסר מרה. לא הייתי מדלגת על העיניים כדי שלא יוכל עוד לראות לעולם ומקנחת בחיתוך כפות רגליו, כדי שלא יוכל עוד להניח אותן על האדמה הזו.

אולי, אם כולנו היינו עושים זאת, הם היו חושבים לפני המעשה, למרות שטיפת המוח שמן הסתם הם עוברים בטרם השלחם לרצוח יהודים, ונמנעים. אני משערת, שמילא למות על קידוש שבעים ושתיים הבתולות שלהם, אבל מי ירצה לחיות כנכה קשה ונסמך על הזולת?

טוב, אפשר לחלום… הלואי ויבואו עלינו ימים שקטים, אמן!

Nadia

The radio rattles the bad news and the television joins it accordingly. Now we can see the pictures and videos that the radio described before. There's never a dull moment. We already had days of terror and intifada and other deep troubles, but we overcome and move on. This terror isn't new, because living in this country means to be eaten by its inhabitants. When was a time without terrorism in this hard piece of land? Why can't we have peace?

I hope to be proven false, but it seems that we are going back to the period where we suffered from knifing. I was much younger then, when Rabin (our late prime minister) threatened to break their hand and feet. I hope with all my heart that the current wave of terror won't increase to exploding buses, as we experienced also. Since I don't have whom to visit, I don't go anywhere. Nevertheless, the heart is bleeding to hear about the victims, even if they are strangers.

I thought about what I would do if unfortunately I would bump into a terrorist charging upon me to stab me. Currently, probably I wouldn't be able to do a thing, since there is an age when mobility is not so easy. But had I been younger, let say twenty years ago, I think that I would be able to do something to defend myself. First of all, I would hurry to learn a kind of martial art in order to take preventive steps. I assume that it would provide me the skills to neutralize any terrorist who wishes to kill me. Furthermore, I wouldn't be satisfied with this, but try to teach him a lesson, with hope that his people will see and fear. I don't see myself as a sadist, but certainly feel obligated to cause him and his cohorts to draw conclusions from the event in order to avoid terror. I don't know if I could actually do it, but one can imagine. I imagine how I would neutralize the knife of him and then stab him hard, so he will know how it tastes. I wouldn't kill him straight away, but operate on his organs in a controlled manner: chop his palms, so the drek would never be able to hold a thing, especially a knife; then, I would take his nose and ears off, that is for the shit will bitterly suffer. I wouldn't skip the eyes, so he wouldn't be able to ever see again; and wrap it up with cutting his foot, so he wouldn't be able to ever set them on this land.

Perhaps, if all of us would do this, these damned terrorists would think before they act, despite being brainwashed they probably have before being sent to murder Jews, and avoid doing this. I guess that dying for the sake of their seventy two virgins is one thing, but who would aspire to live as a severely crippled and never be able to anything on his own, without help from others?

Well, one can but hope… I wish for peaceful days, Amen!

על הסכין On The Knife

הכירי את שכנתך Know thy nieghbour

הכירי את שכנתך
Know thy nieghbour

"הם עובדים יפה והכל, אבל אין אמונה!"

"כל ערבי הוא מחבל בפוטנציה, צריך להזהר מהם!"

"ערבי טוב, זה ערבי מת!"

"מ-וות ל-ע-ר-בים, מ-וות ל-ע-ר-בים!"

(תמצית הקריאות המתלהמות נגד בני דודנו)

מה אתן אומרות?

♀♀

"They work ok and everything, but you can't trust them!"

"Every Arab is a potential terrorist, one must beware!"

"A good Arab is a dead Arab!"

"Death to the Arabs, death to the Arabs!"

(A few of the harsh words against our cousins)

What say you?

♀♀

יש לי כמה חברות קרובות שדי משונה לנו שהתקבצנו יחד. לפעמים אנו תוהות הדדית איך זה שאנחנו כה אוהבות זו את זו וביחסים כה קרובים, למרות הדעות המנוגדות שיש לנו במספר נושאים מהותיים. מסתבר שאת יכולה לאהוב גם את זו ששונאת ערבים כי "הם נחשים, אלו, צריך מאוד לשים לב שלא יתקעו לך סכין", למרות שדעתך מנוגדת לחלוטין. כשהייתי צעירה יותר, אחת כזו לא היתה זוכה לנשום את האויר שאני נושמת והייתי פוסלת אותה מכל וכל בגלל דעותיה הנלוזות לדעתי. איך בכל זאת הגיעו כמה כאלה אל ד' אמותי? החיים, מסתבר, מקרבים לבבות למרות הניגודים.

I have some close friends who feel weird that we are together. Sometimes, we wonder how come we do love each other and we stay in such close relationship, despite our opposite views in some fundamental issues. It turns out that you can love also the person who hates Arabs because "they are snakes these, one must be very cautious not to be stubbed in the back", even is your opinion is totally the opposite. When I was younger, such a person wouldn't get to breath the same air I breathe and I would absolutely reject her due to her despicable opinions (as I see it). How did such come into my life? It seems that life brink hearts together despite contradictions.

כשאנו מביטות אחורה, אל תחילת יחסינו, אנחנו מוצאות שלא התחלנו עם החלפת דעות פוליטיות, אלא בנושאים הרבה יותר מהותיים וחשובים לנו, כגון ספרות, מוזיקה, תרבות וכיוצא באלה דברים הבריאים לנפש והמביאים מזור לכל. נכון שיש לנו טעמים שונים, כמו זו ש"חולה" על מחזות זמר ואחרת על אופרות (ומסתבר שביאטריס אינה היחידה החובבת ז'אנר מעצבן זה), יש האוהבת לקרוא רומנים עבי כרס (מי הזכירה את איין ראנד?) ויש שאינה מסוגלת להביא עצמה לסבלנות המתאימה ומסתפקת בסיפורים קצרים או בשירה. יש ויש ויש…

When we look back to the beginning of our relationship, we fine that we didn't start with exchanging political views, but with more significant and important subjects (to us, of course) like literature, music, culture etc. issues which are healthy to the soul and that bring cure to everybody. It is true that we have different tastes, like the one who is crazy about musicals, and another about the opera (it seems that Béatrice is not the only one who is fond of this annoying genre); some like heavy novels (who reminded Ayn Rand?); and there's the one that can't bring herself to be patient enough, so she is satisfied with short stories or poetry. There are different kinds of people…

חָלַקנו ביקורים בתאטרון, בקולנוע, מול המרקע בבית – בעיקר אצל אלה שרכשו את המפלצות הענקיות שמעניקות חויה נחמדה למדי. אני בטוחה שיבואו ימים ויהיו מסכים על קירות שלמים, כפי שחזינו בסרטי המדע הבדיוני. במהרה בימינו, אמן! היינו עסוקות בלהעשיר זו את זו בעולמנו הפנימי ולא ממש התפנינו לדבר על פוליטיקה. כך מצאנו את עצמנו יום אחד, אחרי שנים של חברות, בצדדים שונים של המתרס ועם מגוון דעות מנוגד.

We shared visiting the theatre, the movies, the television screen at home – especially at those who purchased the huge monsters which gives a nice experience. I'm sure that the day will come where whole walls will be covered with screens, as we saw on the science fiction movies. I wish they'd come soon, in our days, Amen! We were busy with enriching each other in our inner world and we didn't bother to talk about politics. This is how we found ourselves one day, after years of friendship, on the different sides of the barricade and with various opposite opinions.

זה התחיל באינתיפאדה השניה, בשנת 2000. חזרתי מפגישה עם כמה חברות במרכז ונקלעתי לפקק עצום בצומת משמר הגבול בכביש ואדי עארה. ביום רגיל, את עוברת את המרחק משם ועד לבית ברבע שעה. הפעם, זה ארך שלוש שעות. אינני רוצה לחשוב על מה היה קורה אילולא השתמשתי בשירותים בקניון בחדרה בטרם עלותי לאוטובוס. לפעמים ישנם נסים קטנים ומצאתי את עצמי מברכת על מזלי הטוב. טוב זה יחסי, כמובן… לא היה נעים כלל וכלל להתקע בתוך אוטובוס שלא זז מילימטר, שלא לדבר על לחזות בכל השמוקים מסביב שלא היססו לצאת מהרכבים כדי לשחרר את שלפוחיותיהם קבל עם ועדה.

It started on the Second Intifada, in the year 2000. I came back from a meeting with some friends in the centre of Israel and I found myself in a huge traffic jam at Mishmar Hagvul junction on Wadi Ara highway. In a normal day one passes the distance between there to my home in Kazir in 15 minutes. This time it took three hours later. I don't want to think what would have happen if I didn't use the W.C. at the shopping mall in Hadera before I went on the bus. Sometimes there are little miracles, and I found myself blessing my good fortune. Good is of course dependent, as it wasn't pleasant at all to be stuck inside the bus which didn't move an inch, not to mention watching all the schmucks around who didn't hesitate to go out of the cars in purpose of relieving their bladder in public.

סיפרתי את חוויותי לחברות ולראשונה במהלך חברותנו רבת השנים הגענו לדבר על פוליטיקה ונגזרותיה. היו שיחות לא קלות, וזאת בלשון המעטה. לתגרות ידיים לא הגענו, אך להתרגזות ולהרמת הקול בהחלט, מה שלא נעם לאף אחת מאיתנו. החלטנו, שלמען שלום יחסינו, איננו מדברות על פוליטיקה.

My friends and I had some disagreeable conversations, in understatement. We didn't come to scuffle, but we did get angry and to raising voices, which wasn't pleasant to any of us. We decided, for the sake of peaceful relationship, not to talk about politics. 

האמת, הדילמה מאוד לא פשוטה ואי אפשר לדעת מי כן בסדר ומי יתחנף אלייך וכשזהירותך תתרופף – ישלוף עלייך סכין לרוצחך. למרות זאת, אסור להכליל. מה שעשו לנו – אסור לנו לעשות לאחרים! אסור לחשוד בכשרים בגלל קומץ מתלהמים ורוצחים.

Indeed, this is not an easy dilemma and it's not possible to know who is OK, and who will flatter you and when your caution will loosen – he will pull a knife to murder you. Despite this, one must not generalize. What has been done to us – we shouldn't do to others! We shouldn't suspect the innocent because of a few harshly murderers.

כשבנינו את הבית בקציר ב-1990, העסקנו פועלים ערבים. חלק היה מהסביבה, קרי – ישראלים, וחלק בא מהשטחים. היה קטע מאלף, לפחות מבחינתי, כשהבאתי להם אבטיח. זה בהחלט היה פוקח עיניים.

In 1990, when we built our house in Kazir, we occupied Arabs workers. Some were from the villages nearby, meaning Israelis, and some came from the territories. It was an illustrative event, at least from my point of view, when I brought them a watermelon. It certainly opened my eyes.

יושבים 6 חבר'ה על הבלוקים וכל אחד לועס את הארוחה שהביא עימו מהבית בתוך פיתות. אני שמה את האבטיח הקר שהוצאתי מהמקרר על ערמת הבלוקים ששימשה להם כשולחן ומרגישה על הכיפק על הכיבוד שאני נותנת להם כקינוח. מוחמד מביט עלי ובחבר'ה חליפות ומחייך אלי בנימוס כשהוא מודה לי על טוב לבי. אני מחייכת חזרה, מאחלת להם תאבון וחוזרת לעיסוקי. שעה לאחר מכן, אני באה לבדוק איך התקדמו בעבודה ומוצאת את האבטיח מזיע בשמש, באותו מקום בו הנחתיו.

6 guys are sitting on building block and they chew the meal they brought from home within pittas. I put on the pile of blocks they used as a table the cold watermelon I took out from the fridge. I feel great for the dessert I gave the. Muhamad looks at me and then to the guys and smiles politely at me while thanking me for my kindness. I smile back, wishing them good appetite and go back to continue my tasks. An hour later I come back to check their advance with the building and find the watermelon sweating in the sun, at the same place where I put it.

"יאסר", אני פונה לפועל הכי קרוב אלי, "שו הדא?" ההוא מביט בי במבט מוזר ומשרטט סימן שאלה בעיניו. "לא נגעתם באבטיח. חבל שזה התחמם עכשו."

"גברת שרון…" פותח הלה.

אני קוטעת אותו בתקוה שיבין את הרמז: "מה, יא סידי?" לפני 25 שנים להקרא גברת היה לי די מוזר. היום כבר התרגלתי לזה, כמו גם להקרא 'סבתא' (איזו מלה מקסימה!). בני אדם הם יצורים סתגלנים…

"אין לנו איך לפתוח את האבטיח", הוא מסביר.

"Yasser", I turn to the closest worker, "shu Hada? ("What is this?" in Arabic) He gives me a weird gaze and draws a question mark with his eyes. "You didn't touch the watermelon". It's a shame it became hot now."

"Misses Sharon"… He starts.

I interrupt him with the hope he will understand the hint: "What, Ya Sidi?" (in Arabic; "Mister") 25 years ago to be called Misses was very weird to me. Today I'm already used to it, like also be called 'grandmother' (such a precious word!). Human beings are adaptive creatures.

"We can't manage to open the watermelon", he explains.

אני מרימה את גבותי (מעריצה מאוד את אלה המסוגלות להרים גבה בודדת) בתהייה. "איך? אין לכם סכין?" פתאום אני תופשת מה אני אומרת, איך אני מחברת סכין לערבים. צימוד קצת מסוכן בימים ההם, כשהסכינאות שלטה ברחובותינו ובני דודינו שחטו יהודים שניקרו בדרכם.

"אסור לנו", הוא אומר בקול שקט.

במין הבזק של הבנה (אני הרי מאותגרת לא מהיום) חודרות למוחי האיטי התמונות של הבידוק הבטחוני, של הוראות השעה ודומיהן. מה לעשות, הם עבדו אצלנו מספר חודשים, הכרנו אותם על בסיס אנושי ומעולם לא ראינו אותם כ"אחרים". ככה זה כשמתחככים עם הזולת, מתקרבים אליו, מתידדים איתו.

I lift my eyebrows in amazement (I admire greatly those who are able to lift each eyebrow separately). "How? Don't you have a knife?" Suddenly I comprehend what I am saying, how I'm connecting a knife to Arabs. It's a bit a dangerous juxtaposition those days, when knifing ruled in our streets and our cousins slaughtered Jews who happen to be near them.

"We are not allowed", he says in a quiet voice.

With a flash of understanding (well, I'm challenged since a long time ago, not just currently) my slow mind starts to remember the images of the security check everywhere, the temporary orders and alike. What should I do, they worked for us for a few months, we knew them on a humanly basis, and we never saw them as "others". This is what happens when people mingle, they get closer, they befriend.

לקחתי בחזרה את האבטיח והכנסתיו למקרר. כשזה היה מספיק קר, חתכתיו לחתיכות והבאתי להם בתוך קערה. הנחתי לידה מזלגות עבורם. לא הייתי בטוחה שמותר להם מזלגות, אבל לא התכוונתי לברר. שמחתי שהם התישבו וקינחו את היום במשהו מתוק.

Took the watermelon and put it back in the fridge. Then, when it was cool enough, I cut it to pieces, put into a bowl, and brought to the workers. I put some forks aside the bowl. I wasn't sure they are allowed to have forks, but I had no intention to investigate. I was happy to see them sitting down and deserting the day with something sweet.

 

Berkeley students' surprising reaction to ISIS and Israel flags on campus

♀♀

בתמצית:

למרות הכל, כולנו בני אדם.

♀♀

In summary:

Despite everything, we are all human beings.

 2007 סועאד מאסי הופעה אקוסטית חיה

Souad Massi Live Acoustic 2007