ארכיון תג: the second generation of the Holocaust

השבוע של הזכרת השואה Week of Holocaust Remembrance

Bina Addes – What It Means to Be Second Generation

מהרגע שראשונות המופלטות מתחילות לצאת לדרכן, כלומר אל פיותינו, מתחילין להזכיר את השואה. ככה זה אצלנו.

From the moment that the first of mufletas start to get on their way, that is, to our mouths, we begin to mention the Holocaust. That's how it is with us.

ההטמעה של שבוע הזכרת השואה בזכרון הקולקטיבי שלנו חזקה מאוד. יחד עם פינוין של המצות לטובת החמץ, מתחילין סיפורי השואה לצוץ מכל עבר ולהשמע בכל מקום. מזכירין שוב ושוב את הביטויים שמלווים אותנו במשך כל חיינו, כמו: "אושוויץ היתה פלנטה אחרת" (מתוך עדותו של ק. צטניק במשפט אייכמן), אקציהמוזלמנים, מחנות הריכוז, נאצים ועוד ועוד. אנחנו, היהודים, זוכרים היטב, תקצר היריעה מלמנות את הכל.

The implementation of Holocaust Remembrance week in our collective memory is very strong. Together with the clearing of the matzos in favour of chametz, the stories of the Holocaust begin to emerge all over and be heard everywhere. Repeatedly we are reminded of the expressions that have accompanied us throughout our lives, such as: "Auschwitz was a different planet" (from the testimony of K. Tsetnik in the Eichmann trial), Muselmanns, concentration camps, Nazis, and more. We, Jews, od remember very well, there is not enough space to count everything.

איני יכולה שלא להצטער על שזה לא היה כך בילדותי, על שהורי לא דיברו ולא סיפרו את שחוו ולא הנחילו לנו את מה שעכשו אנחנו רוצים כל כך לדעת. איך היה שם? איך הם היו כילדים? איך זה היה לגדול בסביבה שעוינת יהודים? ואיך הם שרדו את המלחמה הנוראה ההיא? הדור שלהם הולך ומתמעט ועוד מעט כבר לא ישאר מי שיכול לתת עדות מכלי ראשון. כל מה שנותר לנו אלה חלקי הסיפורים שבערוב ימיהם הם הספיקו לספר לנו. חבל שזה היה מאוד במשורה.

I can't help but regret that it was not so in my childhood, that my parents didn't speak and didn't tell what they experienced and didn't impart what we now want so much to know. How was it there? How were they like children? What was it like to grow up in an environment where Jews were hated? And how did they survive that terrible war? Their generation is diminishing and soon there will be no one who can give firsthand testimony. All we had left were the bits of stories that, by the end of their days, they had told us. Too bad it was very sparingly.

איני בטוחה שהייתי מצליחה להבין איך זה לחיות במדינה בה את אזרחית, אך היא אינה ממש שלך, למרות שזו אמורה להיות. להרגיש זרה. איך זה להיות מהגרים, לנדוד ולהגיע לארץ חדשה כדי לבנות בה חיים חדשים בלי לדעת את השפה. מדינה לתפארת הם בנו לנו פה על חורבות חייהם שלהם. זאת, כנגד כל הסיכויים ולמרות הסכנות שארבו מכל צד ועבר. לחזור לארץ שנשאת בקרבך במשך אלפיים שנה ולבנות אותה, להבנות בה – האין זה פלא ונס? כשחושבות על מה שהם הצליחו לעשות פה ולהשיג – זה פשוט מדהים! הם בנו לנו בית. הם בנו לנו מקום שבו אף אחד לא יעשה לנו יותר את מה שעשו לנו הנאצים ומה שמנסים לעשות ליהודי הגולה גם בימינו אלה.

I'm not sure I would have been able to understand what it's like to live in a country where you're a citizen, but it's not really yours, even though it's supposed to be. To feel alien. What it is like to be immigrants, to wander and reach a new country in order to build there a new life without even knowing the language. A glorious country they built us here on the ruins of their own lives. This was against all the odds and despite the dangers that lurked everywhere. To return to the land you have been carrying in your heart for two thousand years and build it, to build tour life there – isn't it a wonder and a miracle? When you think about what they've been able to do here and achieve – that's just amazing! They built a home for us. They built a place for us where no one would do to us what the Nazis did and what the antisemites are trying to do to the Diaspora Jews even these days.

ככל שהשנים נוקפות, ככל שאני חווה את החיים ומגיעה לגילים המקבילים לאלה שאני זוכרת את אמי בהם, אני משתאה שוב ושוב על החוזק שלה, על השרידות, איך המשיכה לחיות למרות מה שעברה בחייה. איך נשארה צלולה. דברים שחשבתי לגביה, מקבלים עכשו משמעות אחרת, מתבהרים, ככל שאני מתקדמת עם גילי.

As the years go by, as I experience life and reach the same ages as my mother's, and I remember her at, I am amazed again and again for her strength, her survival, how she continued to live despite what she had went through in her life. How she remained with all her marbles. The more I go with my age, things I thought about her now get another meaning, become clearer.

משום ששתקו, שהיו סגורים, שלא העזו להראות לנו יותר מדי רגשות (יכול להיות שהם פחדו להרגיש או לא יכלו), היו הורינו, שורדי השואה, חידה לנו. למרות שחלק גדול מאיתנו שינן לעצמו שנן היטב לא להיות כמותם – אני בספק גדול לגבי הצלחתנו בזאת. נראה לי שהטמענו אותם למרות רצוננו שלא לעשות כן. זה טבוע בנו. אנחנו, ההורים והסבים של היום, נושאים בחובנו את צלקות הדור השני לשואה, אותן ינקנו מחלב אמנו.

Because they were silent, closed, and did not dare to show us too much of their feelings (perhaps they were afraid to feel or couldn't), our parents, survivors of the Holocaust, were a mystery to us. Although a large part of us have promised themselves not to be like them – I am very doubtful about our success in this. It seems to me that we assimilated them despite our desire not to do so. It's in us. We, the parents and grandparents of today, bear the scars of the second generation of the Holocaust, which we were fed along with our mother's milk.

במשפט אחד:

שבוע קשה אנחנו עוברות.

In one sentence:

It's a tough week that we are going through.