ארכיון תג: to die with dignity

לצאת בכבוד To Leave with Dignity

ברברה האמר – אמנות הגסיסה או

Barbara HammerThe Art of Dying or

האמת, לא יצא לי לחשוב על זה כמעט, וגם עכשו איני חושבת על זה, אך החיים מביאים לפתחי מאורעות המסבים את תשומת לבי למה שעלול לקרות בסופו של דבר, תרתי משמע, אחרי ככלות הכל.

The truth is, I have not thought about it too much, and even now I don't think about it, but life brings to my attention events that stimulants me to take notice to what may happen finally, literally, in the end.

אני חיה את חיי בכיף, עסוקה בעשייה של הדברים שאני אוהבת ואיני חושבת מה יהיה בעוד עשר שנים, עדיין לא. אך המציאות טופחת לי על הפנים ואני נתקלת באנשים סביבי שהולכים ונשמטים והם אפילו בגילי. לא נעים, לא כיף.

I live my life with pleasure, doing the things I love and I don't think about what will be in ten years, not yet. But reality slaps me on the face and I bump into people around me who are disappearing, even at my age. Unpleasant, not fun.

***

המנוח לא ידע מה היכה אותו ולמה זה קרה לו. יום אחד הוא קם בבוקר כשראשו מעוקם וסחרחר. מסתבר, לאחר בדיקה וטרינרית, שמשהו עבר על היצור המסכן במהלך הלילה וזה נראה כשבץ. כל עולמו היה עקום. הוא לא יכול היה להתישר. זה מה שקורה כשאתה חי מעבר למה שהיה צפוי ממך. אבל זה גם מה שקורה כשמטפלים בך היטב, אוהבים, דואגים ומרעיפים עליך כל מה שאתה צריך.

The deceased did not know what hit him and why it happened to him. One day he got up in the morning with his head bent and spinning. It turns out, after a veterinary examination, that something had happened to the poor thing during the night and it looked like a stroke. His whole world was twisted. He could not straighten. This is what happens when you live beyond what was expected of you. But that's also what happens when you are well taken cared for, loved, well treated, and you are given all you need.

זיפו ואני  Zippo and me

זיפו ואני   Zippo and me

זה קרה לפני כשנה, במארס 2018. הוטרינר נתן לו אנטיביוטיקה. התיעצתי עם חברה שמבינה בתחום והיא המליצה לתת בנוסף גם חומר הומאופתי כדי להרגיעו, כמו ולריאן, קמומיל וכיו"ב. להבנתה, גורמת לו הסחרחורת לחרדה והמצב הזה מפחיד אותו מאוד. זה נראה לי הגיוני ודי התפלאתי שהוטרינר לא נתן לו את זה. בדיעבד התברר עד כמה הוטרינר חשב לבנות עוד קומה בוילה שלו מהכסף שירויח בטיפול במנוח.

That happened about a year ago, on March 2018. The veterinarian gave him antibiotics. I have consulted with a friend who has some knowledge in the field. She recommended to also give him homeopathic substance to calm him down, such as valerian, chamomile, etc. In her understanding, the dizziness causes him anxiety and this situation frightens him very much. In retrospect it turned out that the veterinarian planned to build another floor in his villa from the money he would earn from treating the deceased.

המנוח הראה סימני התאוששות והיה במגמת שיפור: אכל קצת, אפילו הצליח לרדת למטה לעשות את צרכיו. לא היה נעים לראותו במצבו זה, הלב יצא אל המסכן. קשה מאוד לראות יצור אהוב סובל.

The deceased showed signs of recovery and was improving: he ate a little, even managed to get downstairs to relieve himself. It was not pleasant to see him in this state, the heart went out to the poor thing. It is very hard to see a beloved creature suffering.

הזמן עבר, כמעט שנה מאז, והיצור התאושש ועדיין מחזיק מעמד, אם כי כמובן אינו נעשה צעיר יותר. אף אחד מאיתנו אינו נעשה צעיר עם הזמן, אלא להפך. אחרי הבדיקה אתמול, טען הוטרינר, שבינתיים בנה את הקומה הנוספת שתכנן, שהלה מתפקד וחיוני ושאין הוא יכול לגאול את המסכן מיסוריו. אחרי הבדיקה, לקראת שקיעת השמש, התכוונתי ללכת להתפלל מעריב ורציתי להתכונן לרע מכל ולומר עליו קדיש. נראה לי שהוטרינר מתכנן לעבור לוילה עוד יותר גדולה.

Time has passed, almost a year since then, and the creature has recovered and is still holding on, though of course it does not get any younger. None of us does over time, but on the contrary. After the examination yesterday, the veterinarian, who in the meantime had built the additional floor he had planned, claimed that it is functioning and essential, so he could not save the poor thing from its misery. After the examination, towards sunset, I intended to go and pray Ma'ariv and wanted to prepare for the worst and say Kaddish on it. It seems to me that the veterinarian plans to move to an even bigger villa.

במשפט אחד:

אנחנו יצורים הנחשבים לתבוניים, אז איך זה שלא השכלנו למצוא דרך לצאת בכבוד מן החיים הללו?

In one sentence:

We are considered intelligent creatures, so how come we have not found a way to leave this life with dignity?

Barbara Hammer’s Exit Interview – By Masha Gessen (The New Yorker site)