ארכיון תג: truth

היא לא סיפרה   She didn't Tell

איימי קודי – שפת הגוף שלך מעצבת אותך [תרגום לעברית]

Amy Cuddy – Your body language shapes who you are

האמת היא הדרך הכי טובה להתנהל, אם כי לא תמיד היא אפשרית.

Truth is the best way to conduct, though it is not always possible.

איני אוהבת לשקר ואיני אוהבת כשמשקרים לי. מעולם לא שיקרתי כדי להשיג משהו ממישהו או כדי לרמותו. לסובב בכחש אינה דרכי. לפעמים אני יכולה להמציא דברים, אך זה בסיפורים, לא בחיים האמיתיים. אני משתדלת לנהוג ביושר ובהגינות בזולתי. אמנם, לא תמיד אפשר לומר את האמת, לפעמים נוצרות נסיבות מסוימות – שאלות של חיים ומוות שמצריכות לשקר, אך לעולם אסור לעשות כן כדי להציג מצג שוא של עצמך בפני הזולת, בעיקר לא בזוגיות.

I don't like lying and I don't like people lying to me. I never lied to get something from someone or to cheat them. Fraudulence is not my way. Sometimes I can make up stuff, but it's in stories, not in real life. I try to act honestly and fairness. Indeed, the truth cannot always be said, there are sometimes circumstances when matters of life and death require lying, but one must never make a misrepresentation of themselves to others, especially not in relationships.

איני אוהבת לאחר. אני לא אחרתי, היא הקדימה אותי בהרבה. אני נוהגת להגיע לפגישה עשר דקות עד רבע שעה לפני כדי להתארגן. היא ישבה עם הפנים לכניסה, כך שהבחנתי בה מיד וניגשתי אל השולחן, חיוך על פני. היא חייכה חזרה. איני אוהבת לגעת באנשים זרים שזה עתה פגשתי ושונאת כשאלה מושיטים לי יד ללחיצה. אני לא מהסוג שמסתובב בין אנשים ולוחץ ידיים על ימין ועל שמאל. שמחתי שהיא נשארה לשבת ולא הושיטה אלי את ידה.

I don't like to be late. I wasn't late, she arrived early. I usually get to a meeting ten to fifteen minutes before in order to get organized. She sat facing the entrance, so I noticed her immediately and walked over to the table, a smile on my face. She smiled back. I don't like to touch strangers I just met and hate when they reach out to shake hands. I'm not the kind who goes around people shaking everybody's hands. I was glad she stayed sitting and didn't reach out her hand to me.

היו לנו כמה שיחות מלבבות בסקייפ ונראה לי שמצאנו חן זו בעיני זו. לא התאהבתי בה. היא הציעה להפגש לקפה. הסכמתי. פעם, הייתי בונה מגדלים באויר מפגישות כאלה. היום, עוד לא מצאתי את זו שתרטיט לי את הלב עד כדי רצון ללכת אחריה. זוגיות אינה על הפרק עם מי שאין לי אליה משיכה ממבט ראשון. גם בגילי הנוכחי אני עדיין מאמינה באהבה, בפרפרים בבטן, בַּכיף שבלאהוב.

We had some nice chats on Skype and I think we liked each other. I didn't fall in love with her. She offered to meet for coffee. I agreed. In the past, I would build castles in the air from such dates. Today, I have not yet found the one that causes my heart to tremble to the point of wanting to follow her. Parity is not an option with whom I have no attraction to at first sight. Even at my current age, I still believe in love, butterflies in my stomach, the fun of love.

בהתחלה הייתי שקועה בדברים שהשמיעה. השיחה היתה מרתקת. אחר כך הגיעה המלצרית עם ההזמנות שלנו וכשהחלה לסדר את המנות על השולחן, נפלה לה כפית ואני קמתי ממקומי ומיהרתי להתכופף כדי להרימה. עיני נפלו על כסא הגלגלים עליו ישבה הפגישה שלי ונכנסתי להלם. כשהתישבתי שוב, נעצתי את מבטי אל מאחוריה כדי לבדוק שאכן זה כסא גלגלים ולא כסא רגיל. זה מסוג הרגעים המביכים שאיני יודעת מה לעשות בהם. לא הבנתי למה היא לא סיפרה לי מראש על שהיא רתוקה לכסא גלגלים ולמה לא הכינה אותי לזה לפני פגישתנו. די כעסתי עליה והרגשתי מרומה.

At first, I was absorbed in what she was saying. The conversation was fascinating. Then the waitress came with our orders and when she started arranging the dishes on the table, a teaspoon fell down and I got up and hurried to bend over to pick it up. My eyes fell on the wheelchair where my date was sitting and I got into shock. As I sat down again, I stared behind her to see that it was a wheelchair and not an ordinary chair. It's the kind of awkward moments I don't know what to do. I didn't understand why she hadn't told me beforehand that she was wheelchair-bound and why she hadn't prepared me for it before our meeting. I was quite angry with her and felt deceived.

מה עושה במצב הזה?

What do I do in this situation?

לבוא בטוב Good Intentions

Jazmin+Sharon19

מה מעצב אותנו? מה מביא אותנו הלום, חוץ משלום הרס"ר?

What shapes us? What causes us to be what we are?

שכנה מסמסת לי שמאן דהוא, שכן לשעבר, נפטר. שלוש מלים מסכמות את התיחסותה לנ"ל: שמו הפרטי, שם המשפחה והפּוֹעַל. בלי 'ז"ל', ללא 'יהי זכרו' וכו'. הדבר הראשון שעולה לי בראש, זה איך עפו 13 שנים כה מהר מאז עזב הלה את הישוב וכמה זכיתי על שלא הייתי צריכה להתקל בו כל הזמן הזה. ועכשו זה נפח את נשמתו ושחרר את העולם להיות מקום טוב יותר. לא שחסרים נבלים נוספים כמותו, אך תמיד משמח שיש אחד פחות.

A neighbour sent me a text message to let me know that somebody, a former neighbour, died. Three words summed her attitude to the deceased: his first name, his last name, and the verb. No 'of blessed memory', without 'may his memory' et cetera. The first thing that came in my mind was how 13 years have flown so quickly since that individual left this place, and how lucky I am for not having to see him all this time. Now that shmuck won't breathe anymore and with this he released the world to become a better place. Not that we are short of other despicable bastards like him, but it's always pleasing when we have one less.

ישנה סברה הטוענת שא/נשים מגיעים לחיינו לא בכדי וכי יש להם תפקיד בהתפתחותנו. אני טוענת שאין שום קשר, לפחות לחושך הנסיון שלי עם כל מיני אפסים שהתדפקו לי על החיים כדי להזיק לי. איזו התפתחות יכולה להיות מתוך נזק? אינני מקבלת את השטות הזו. איזה שיעור אפשר ללמוד מתוך נאחס?

אמי זצ"ל נהגה לנזוף בי על שאני ממהרת לחרוץ דעה על מי שפגשתי זה עתה, עוד לפני שבכלל הספקנו לעכל במשותף שק של מלח. אין לספור את הפעמים שחזרתי והסברתי שאין לי שליטה על זה, שאני חשה את העומד/ת מולי ואם אלה גלים שליליים – אינני יכולה שלא לסלוד מכך ולוותר על נוכחותה/ו בחיי. איני יכולה להאשימה בכך, משום שעלינו לקחת אחריות על מעשינו, אך לדבריה היתה בכל זאת השפעה ומדי פעם (מזל שלא תמיד!) ניסיתי לרסן את סלידתי ולהיות סובלנית. התוצאה: אותם איחסים שאפשרתי להם להכנס לחיי ולהזיק לי. מיותר, כי מה שחשתי בהתחלה התגלה בדיעבד כמדויק.

Jazmin+Sharon18

אינני מזמינה אותם, בחיי שלא! מה שכן, היום אני כבר לא מרשה לאלה להתקרב ומגרשת מיד. היום אני יודעת שמה שאני חשה אינו בכדי וכי עלי לשים לב ולהקשיב לזה אם חפצת חיים נעימים ושקטים אנוכי. ואני בהחלט חפצה.

אינני מסוגלת לסבול אנשים שאינם באים בטוב. איך אפשר לתקשר איתם? על איזה גל? הם בשלהם ולעולם הרי לא ייטיבו את דרכיהם. מישהי אמרה פעם שאין זו חוכמה לשכנע את המשוכנעים. ברור, אך אין לי שום כוונה לשכנע אף אחד/ת ללכת בדרכי. אינני פועלת כדי לשכנע, אלא מנסה להעביר את החיים בהכי נעימים שאפשר בהתחשב בנסיבות הנקרות בחיי. מיסודי אני אופטימית וברוב הפעמים אני רואה את חצי הכוס המלאה. אין לי כוח, חשק, סבלנות וגם לא אמפטיה למי שקם בבוקר ומחפש לו קרבן להזיק לו. גם לא לאחר שזה פוטר אותנו מעונשו ועובר למצב צבירה אחר.

ביאטריס אומרת שאין טעם לבוא חשבון עם מי שאינם עוד בחיים. צודקת. אינני מתחשבנת עם אף אחד. לא שאני סולחת (חס ושלום, לא אני!) למי שהתהלך כל חייו עם הבריות מתוך רוע ורשעות, אך כשזה נמוג מן העולם, אינני יכולה שלא לחוש הקלה. כשמייקל ג'קסון שחרר אותנו ממנו (ב"ה שלא נשמע יותר מהמוזיקה הרדודה שלו) – אי אפשר היה שלא לחוש הקלה על שזה לא יתעלל יותר בילדים, גם אם אינני מכירה אותם אישית. הלב נכמר להתקלות עם כל רוע.

Sharon1

השבוע, ביקרנו ביאטריס ואני חברה בכרכור. בעודנו מעבירות את זמננו בנעימים, קיבלה הלה שיחה מזוג שביקש לראות את בית הוריה אותו העמידה להשכרה. החברה ביקשה מאיתנו להשאר כדי שנמשיך את הבילוי לאחר שאלה ילכו. דקות אחדות חולפות ואנו שומעות את הצעדים ואת הצלצול בפעמון הדלת.

אני רגילה, מאלה שבאים אלי לראות את הבית, שלוקח לפחות רבע שעה לערוך את הסיור, כך שגייסתי סבלנות, אך להפתעתי, חולפות בקושי דקות בודדות והזוג כבר ליד הדלת.

"מה נהיה?" אני שואלת את החברה ושולחת מבט תוהה אל הזוג.

"לבית יש פוטנציאל", עונה האיש במשיכת כתפיים, "אבל אשתי לא רוצה."

מבטי מתמקד באשה.

"לא יודעת", עונה היא, "יש פה משהו מעיק. אני מרגישה את זה בבטן. זה לא עושה לי טוב."

"מה, את מדיום?" שואלת חברתי.

"כן, אני מתקשרת", עונה האשה בפשטות, "ויש פה משהו כבד שאינני יכולה להכיל."

"אה, נו", אומרת חברתי, "את ודאי מרגישה את אבא שלי. הוא נפטר פה, בבית."

"אוי!" נרתעת המתקשרת.

"מה אוי?" אני שואלת וממהרת להטיף: "זה אבא שלה, זה לא אוי! הוא היה אדם מקסים!" הרי אין כבר מה להפסיד, את הבית הזה היא הרי לא תשכור.

היא מביטה בשתינו, עיניה מתחמקות. "תראו, אני מתקשרת ורגישה מאוד לדברים האלה. אני לא יכולה לגור במקום כזה." למראה מבטינו ההמומים, היא מתחילה להסביר שישנם כללים וכי צריך לטהר את הבית ועוד כל מיני שטויות שרק הנימוס עצר מבעדנו לשים לה איזו סטירה כדי שתסתום. נורא איך שהיא התיחסה לקשיש החביב שהכרתי כאל אויב ומזיק רק משום שהפך להיות ז"ל.

אחרי לכתם, הסברתי לביאטריס את הדברים בעוד חברתי מנסה להרגע מהחויה. ביאטריס הנהנה בראשה וביטאה את שחשבתי: "אני לא מבינה את ההבלים הללו. אם היא מתקשרת – היא הרי צריכה לבוא בטוב, לא לראות את המתים כמזיקים וכשלילים."

"היא אכן צריכה לבוא בטוב", אני מסכימה איתה, "אבל נראה שהיא מאותם שרלטנים שלמען כסף, יעשו דברים לא ישרים. אחד בלב ואחד בפה."

"מדהים איך בכל פעם מחדש אני נתקלת בכאלה טיפוסים", תורמת החברה את תדהמתה לשיחה. "אם אספר לך את החויות שלי – תוכלי לכתוב לפחות עשרה ספרים."

"אני בטוחה בכך", אני עונה לה, "אך את חוויותיך תצטרכי לכתוב בעצמך כי יש לי מספיק משלי."

"מזל שלי אין תוכניות כאלה לגבי הדירה שלי", מסכמת ביאטריס, "אני ממש לא אוהבת לכתוב."

Sharon+catsc