ארכיון תג: what is hapiness

ציפיה לאושר   Expectation of Happiness

יהודית רביץ – ציפיה לאושר

Yehudit Ravitz – Expectation of Happiness

מה הם הדברים הבסיסיים שאנו רוצות בחיים? יצא לכן לחשוב על זה?

What are the basic things we want in life? Did you happen to think about it?

כשיש לך הכל והחיים מתנהלים על מי מנוחות, את חיה לך איך שאת חיה ואינך שמה לב בדרך כלל לדברים הקטנים שעושים לך את החיים לטובים, לנעימים, למה שגורם לך אושר. כשאת עסוקה בלחיות, אינך חושבת יותר מדי. אך כשזה לא כך – דברים פתאום צצים, כאלה שלא חשבת עליהם מעולם או שלא העלית בדעתך שיקרו לך או אפילו לאחרים. בדרך כלל אנחנו חושבות על עצמנו, פחות על אחרים.

When you have everything, and life is going at ease, you live the way you live and don't usually pay attention to the little things that make your life good, pleasant, to what makes you happy. When you're busy living, you don't think too much. But when it's not that way – things suddenly pop up, such you've never thought about, or that you never imagined would happen to you or even others. We usually think of ourselves, less of others.

החיים שלנו היו מסודרים. עד שהגיעה הקורונה ששינתה לנו אותם. אנחנו בגיל בו יש לנו את השגרה שלנו. כל אחת והשגרה שלה. השגרה אצל רוב החברות שלי היא לטוס בכל שלושה חודשים לחו"ל לחופשה. "אם לא עכשו, אימתי?" שואלות החברות בתשובה כשמאן דהוא מעז להעיר להן על נדודיהן המרובים. לי אין את יצר הנדודים הזה. אני מעדיפה להיות במקום אחד כמה שיותר זמן.

Our lives were organized. Until the Corona arrived and changed them for us. We are at the age where we have our routine. Each one and her routine. The routine for most of my friends is to fly abroad every three months for a vacation. "If not now, when?" The friends ask in reply when somebody dares to comment on their multiple wanderings. I don't have this wanderlust. I'd rather be in one place for as long as possible.

אנסמבל חבִּיבְּתִי – נרקוד

Habibti Ensemble – Nirkod (We'll Dance)

"את בטח פורחת במצב הזה", אומרת לי מישהי שמכירה אותי היטב. אני מכירה אותה כנשמה טובה, כך שאיני מיחסת לה לעג או קנאה. "איזה כיף לך שאת רגילה. אני ממש משתגעת פה!" היא מקוננת.

מעולם לא הבנתי את הקטע של הצורך לצאת "להתאוורר" הרחק מהבית. מה רע להתאוורר במרפסת או בחצר? יש גינה נחמדה פה ובימים שטופי שמש וברוב הקיץ אני מורידה כסא ויושבת עם השכנים כדי לספוג ויטמין D טבעי. במרפסת אין שמש ישירה ושם אני נוהגת לעבוד בקיץ בשביל לנשום את האויר הנעים. אני מנסה להרגיעה, בידיעה שזה לא יעזור. "אין ברירה, אנחנו במצב לא רגיל, הסכנה לחיינו אמיתית, להשתגע לא יעזור. אין לך במה להעסיק את עצמך?" אני חושבת על המטלות הבלתי נגמרות שיש לי פה ועל שהייתי שמחה לוא יכולה היתה לבוא ולסייע לי. אבל זה בלתי אפשרי במצב הנוכחי.

היא נאנחת. "את יודעת, תמיד יש מה לעשות, אבל צריך גם להתאוורר. אי אפשר להיות כל היום בבית!" למראה ארשת פני, היא ממהרת להוסיף: "טוב, את שונה." לפחות לא אמרה 'משונה'.

"You probably flourish in this situation," someone who knows me well tells me. I know her as a good soul, so I don't relate to her ridicule or jealousy. "How lucky you are that you used to. I'm really going crazy here!" She laments.

I never understood the part of having to "air out" away from home. What's wrong with ventilating on a porch or yard? There is a nice garden here and on sunny days and most of the summer I take a chair down and sit with my neighbours to absorb natural vitamin D. There is no direct sun on the porch, so I usually work there in the summer for breathing the pleasant air. I try to calm her down, knowing it won't help. "There is no choice, we are in an unusual situation, the danger to our lives is real, going crazy won't help. Don't you have anything to occupy yourself with?" I think about the never-ending chores that I have here and how I would be happy if she could come and help me. But this is impossible in the present situation.

She sighs. "You know, there's always something to do, but you also have to get some air. You can't be home all day!" Looking at the expression on my face, she quickly adds: "Well, you're different." At least she didn't say 'weird'.

כל הבוקר ישבתי על אתרי הסוּפֶּרִים כדי למצוא משלוח קרוב. לא מצאתי. גם לא רחוק. פשוט לא היו תאריכי משלוחים. כך היה גם אצל שאר החברות. כולנו העלינו חרס בידנו. על מה זה מעיד, לא ברור לנו. מה שברור, זה שנצטרך לסכן את נפשותינו ביום ראשון כדי לצאת לקניות בכבודנו ובעצמנו, למרות המצב. בערב הראו בחדשות את המוני בני ישראל מתגודדים בפתחי החנויות משום שבכל הארץ נגמרו תאריכי המשלוחים. הם עמדו עם העגלות הריקות לפניהם, שומרים על מרחק של שני מטר זה מזה ומורשים להכנס רק עד 10 בני אדם. קניות, שבדרך כלל אורכות שעה, שעה וחצי, תלוי בכמות שקונות, התארכו למספר לא הגיוני של שעות, אך לא היתה ברירה, אנשים רבים לא היו מצוידים לשבת והרי צריך לאכול.

All morning I sat on the supermarkets' websites to find a close delivery. I did not find. Also, not a far one. Simply, there were no delivery dates. The same was with the rest of my friends. We all fail. What does this indicate is unclear to us. What is clear is that we will have to risk our souls on Sunday to go shopping in person, despite the situation. In the evening, the news showed the masses of Israelis gathering in front of the stores because the delivery dates ran out all over the country. They stood with the empty carts in front of them, keeping two meters apart and only allowed to enter up to 10 people. Shopping, which usually takes an hour, an hour and a half, depending on the amount of shopping, lengthened to an unreasonable number of hours, but there was no choice, many people were not equipped for Shabbat, and they have to eat.

שקד בר – זה לא בשבילי

Shaked Bar – It's Not for Me

חשבתי על האנשים הללו, חשבתי על עצמי והחברות שלי, על בנות גילי שאין להן עזרה ואינן יכולות לצאת. תמיד, אבל תמיד – לא כמעט, לא הרוב, אלא ממש תמיד – החלשים בחברה משלמים את המחיר. השבע מעולם לא יכול היה להבין את הרעב, אלא אם כן היה רעב לפני שנעשה שבע. הפוליטיקאים העומדים בראשנו בתקופה הנוכחית מעולם לא חוו את מה שחווים החלשים בחברה. מעולם לא טרחו להבין מה קורה לחלשים בתקופות רגילות, לא כל שכן בתקופות קשות כמו הנוכחית שהיא ממש סכנה לנו. את הפוליטיקאים לא מעניין העם, הכסא מעניין אותם. אף אחד מהם, גם לא אלה האמורים לנהל את המשבר העובר עלינו לכלותנו, אינו מקדיש שום בדל מחשבה על איך זה באמת אצל החלשים בחברה. למה שיטרחו? הרי הם ובני ביתם מסודרים. למה שיהיה להם אכפת מאחרים?

I thought about these people, I thought about myself and my friends, about women my age who have no help and can't go out. Always, but always – not nearly, not the majority, but really always – the weak in society pay the price. The satiated could never understand the hungry unless he was hungry before he became satiated. The politicians who are our leaders in the current era have never experienced what the weak in society have. They have never bothered to understand what happens to the weak during normal times, let alone during difficult times like the current one which is really a danger to us. The politicians do not care about the people, the chair interests them. None of them, even those who are supposed to manage the crisis that is going on to destroy us, devote no thought to what it is like for the weak in society. Why would they bother? After all, they and their family members are settled. Why should they care about others?

יהודית רביץ והפילהרמונית הישראלית – באה מאהבה

Yehudit Ravitz and The Israeli Philharmonic – Come from Love

במשפט אחד:

חוסר ודאות, אי יציבות, בלגן גדול. אנשים רבים מדי חסרי אונים ואף אחד מהממשלה אינו טורח לסייע להם. לא הוירוס, חוסר הארגון יהרוג אותנו.

In one sentence:

Uncertainty, instability, big mess. Too many people are helpless and nobody in the government bother to help them. Not the virus, the disorganization will kill us.