ארכיון תג: Yiddish

רעד אידיש Red Yiddish

פסטה ברוטב עגבניות ובזיליקום

Pasta in tomato and basil sauce

אחד המשפטים השגורים בבית ילדותי היה: "רעד אידיש, די קינדער הערן" (דבר/י אידיש, הילדים שומעים) שנאמר לפני נושאים שהורי דנו בהם ולא אבו כי נבין.

One of the common phrases in my childhood home was: "red Yiddish, di Kinder hern" (speak Yiddish, the children hear) that was said before subjects that my parents discussed and did not wish us to understand.

***

נכדיה ואני התחבבנו אלה על זו ולהפך, וסבתם הזמינה אותי גם היום לסעוד איתם את ארוחת הצהרים. היא הפשירה להם ספגטי ושניצלים, חיממה במיקרו והגישה. ממש כמו ביום ששי. לא ברור לי היכן הקטע של סבתא פה עם ארוחות שאמורות להיות ביתיות, לא תעשייתיות. אני חדשה פה, אלה יחסים חדשים ועל אף שאורחת לרגע רואה כל פגע, אין זה מקומי להצביע על המפגעים. שיחקתי אותה מן האו"ם-שמום.

Her grandchildren and I liked each other, so their grandmother invited me to lunch with them today too. She made spaghetti and schnitzels for them, warmed in the microwave and served. Just like she did last Friday. I don't know where is the thing of Grandma's meals that are supposed to be home-made, not industrial. I'm new here, this is a new relationship, and although a visitor for a moment sees every hindrance, it is not my place to point out the problems. I behaved, as if I was from the United Nations.

השניצלים לא נראו לי טעימים, גם לא הספגטי שהיה חף מכל רוטב. "הם לא אוהבים רוטב", הסבירה למראה פני המשתאות ׁׁ(לא יכולתי לעצור את שרירי פני מלהביע את שחשתי), "גם לא קטשופ." שיהיה, חשבתי לעצמי, לא ענייני. אלה אינם נכדי ואיני אחראית עליהם.

The schnitzels didn't look tasty to me, not even the spaghetti that was free of any sauce. "They don't like dressing," she explained at the sight of my incredulous face (I could not stop the muscles in my face from expressing what I felt), "not ketchup either." Whatever, I thought to myself, not my business. These are not my grandchildren and I am not responsible for them.

גארפילד וחברים – מיחלים ללזניה

Garfield & Friends (Garfield: The Animated Series) – Wishing for Lasagne

כפי שציפיתי, הנכדים לא הראו יותר מדי תאבון. הם שיחקו עם האוכל ובקושי הכניסו מדי פעם כמה ביסים לפה. סבתם השתדלה לפתות אותם לפתוח פה גדול, אך איך אפשר לעשות זאת כשלא בא לך לאכול את מה שמגישים לך? כשזה לא טעים, זה לא טעים, אי אפשר לעשות שום דבר נגד זה. "הם לא אכלנים גדולים", התנצלה הסבה בפני כאילו שהיא חייבת לי איזשהו דין וחשבון. "צריך להלחם איתם על כל ביס."

As I expected, the grandchildren did not show too much appetite. They played with the food and hardly put a few bites in their mouths. Their grandmother tried to tempt them to open a big mouth, but how can one do it when they don't feel like eating what was served? When it's not tasty, it's not tasty, nothing can be done against it. "They are not big eaters," she apologized to me as if she owed me some kind of accountability. "You have to fight with them for every bite."

"מייבי זיי דונט לייק איט", אני אומרת לה באנגלית כדי שהזאטוטים לא יבינו ולא לעורר פרובוקציה. הילדים שלי לא אהבו בישולים מיוחדים והעדיפו שניצלים וצ'יפסים. מעולם לא נלחמתי בטעם שלהם, כל עוד גיוונו את הצ'יפסים בפירה תפוחי אדמה וכל עוד לא התנגדו לתוספת של ירק, בדרך כלל אפונה ירוקה ולפעמים שעועית מקופסת שימורים. תמיד אהבתי לבשל כל מיני מאכלים, אך כשאין אוכלין, למה לטרוח? מעולם לא הכרחתי אותם לאכול משהו שלא אהבו.

"Maybe zey don't like it," I say to her in English so the kids would not understand and not to incite any provocation. My children did not like special cooking and preferred schnitzels and chips. I never fought their taste, as long as they diversified the chips with puree (mashed potatoes) and as long as they did not resist the addition of greens, usually green peas and sometimes tinned beans. I've always liked to cook all kinds of foods, but when there's no candidates, why bother? I never forced them to eat something they did not like.

היא שולחת אלי מבט חד, מתרה. "זיי שׁוּד לייק איט", היא עונה לי, "זֵר איזנט אֶני אַזֵר פוּד פור זֶם. זיס איז ווט זיי אר יוּזד טו איט." היא מקרבת את המזלג עם הספגטי הכרוך סביבו אל פיו של איתי, אך הפעוט מפנה את ראשו מצד לצד, מסרב לפסוק את שפתיו. עיניו מזוגגות ואני חשה גל של רחמים כלפי היצור הקטן שממש לא מוצא טעם באוכל המוגש לו. אחותו, יפית, מביטה במחזה ואני יכולה לחוש שהיא מיחלת שסבתהּ לא תפנה גם אליה עם המזלג המאיים.

"מייבי זיי אר, בַּט לוק אֶט זֶם, אַקוֹרדינג טוּ זֶר אאקספרֶשן, איט סימס טו מי זֶט זיי דונט לייק זה טֵייסט אוף איט. דִיד יוּ טֵייסט אִיט יוֹרסֶלף?"

She gives me a sharp, warning look. "Zey should like it," she replies, "zer isn't any ozer food for zem. Zix is what zey are used to eat." She brings the fork with the spaghetti wrapped around it to Itay's mouth, but the toddler turns his head from side to side, refusing to separate his lips. His eyes are glazed and I feel a wave of pity for the little creature who really doesn't find the food served to him as tasty. His sister, Yafit, looks at the scene and I can feel she is praying that her grandmother would not turn to her with the threatening fork.

"Maybe zey are, but look at zem, according to zer expression, it seems to me zat zey don't like ze taste of it. Did you taste it yourseld?"

חדשות מרגשות Exciting News

"How do you do, man?" "Don't ask!"

"מה שלומך? אל תשאלי!" "!How do you do, man?" "Don't ask"

איך אני אוהבת כשמאן דהוא או דהיא מנסה להיות מסתורית ולהפריע את שלוותי. לא כל הזמן אני ליד המחשב; מה לעשות שיש לי מדי פעם גם חיים אחרים ולפעמים אני רואה הודעות באיחור?

How I love it when somebody tries to be mysterious and disturbs my peace. I'm not on the computer all the time; what can I do that I have a life too now and then, and sometimes I see my messages late?

למישהי, איתה אינני נמצאת בקשר יומיומי, מתחשק לקשקש איתי בסקייפ ושולחת לי הודעה: "האם את פנויה לסקייפ עכשו?" כשאיני מגיבה, משום שלא הייתי במחשב והטלפון היה בהטענה בחדר אחר (יש לי דירה גדולה…) ולא שמעתי את ההתראה, היא כותבת: נראה לי שאת עסוקה, מצטערת שפספסתי אותך. יש לי חדשות מרגשות, אני חושבת. בכל אופן, נתעדכן מחר, אני הולכת לישון מוקדם.

Somebody I have not a daily interaction with, feels like chatting with me on Skype, so she sends me a message: "are you free to Skype now?" Since I don't respond, because I wasn't online and the cell phone was charging in another room (I have a big apartment…) and I didn't hear the sound alert, she writes: "I guess you are busy, sorry to miss you. I have some quite exciting news, I think. Anyway catch up tomorrow, I am going to have an early night."

לקח לי חצי שעה עד שהגעתי לטלפון שסיים את טעינתו ומיד כשראיתי את הודעתה, עניתי: "מצטערת שפספסתי אותך, רק עכשו התחברתי. מאחלת לך לילה טוב מאוד"

אגב, חדשות מרגשות הן אחלה, זכית בלוטו, איחולי!!!

It took me a half an hour until I reached the cell phone which finished charging, and when I saw her message, I immediately replied: "sorry to miss u, just came on. wishing u a very good  night"

p.s. exiting news is achla, u won ze lottery, congrats!!!

שעה לאחר מכן (ההיא הרי הלכה "לישון מוקדם"…) היא עונה לי: "הלואי! לא, לא זה, לצערי".

An hour later (she had an "early night", right?) she replies: "if only! no, not that, unfortunately.

מה באמת מוגדר כ"חדשות מרגשות", אני חושבת לעצמי. מה יכול להיות יותר מרגש מאשר לזכות בלוטו בסכום משמעותי של 22 מליון פאונד? אני כותבת לה: "אז מה יכול להיות מרגש? התוכלי לגאלנו מיסורי?

What can really be defined as "exiting news", I think to myself. What can be more exciting than winning a significant sum in the lottery such as 22 million pound? I write to her: "so what can be exiting? can u put me out of my misery?"

הפעם היא עונה מיד: "זה סיפור ארוך ואני רוצה להתענג כשאני מספרת אותו. זה לא משהו רציני, כך שאין צורך להתיסר, פשוט שכחי מזה כרגע"

This time she answers right away: "it's a long story, and I want to enjoy telling it. it's no big deal, so no need to be in misery, just forget it about it for now"

אני ממש סקרנית, כי מה זה כבר יכול להיות? איך "חדשות מרגשות" אינן משהו רציני? אני דורשת ממנה ליטול קורה מבין עיני: "אני לא מאמינה לזה! את יכולה לפחות לתת לי את הכותרת, בקשה-בקשה-בקשה"

I'm really curious, what can it be? How "exciting news" are no big deal? I demand of her to take the cobwebs from my eyes: "I don't believe zis! u can at least give me the headline, plz plz plz"

♀♀

דממת אלחוט. גורנישט. נאדה. האינטרנט התנתק לה מן הסתם. בפעם הבאה שנפגש, אפתח בטיזוז משלי ואומר לה: "אל תשאלי!" איך שאני מכירה אותה, היא ודאי תמהר לשאול בכל זאת "מה קרה", ואענה לה, "עזבי, לא חשוב". ילמד אותה לקח? אני בספק. לגילים מסוימים קשה לשנות הרגלים שנקבעו במהלך עשרות בשני, כמאמר האמרה: "קשה ללמד כלב זקן טריקים חדשים". במקרה דנן, אשה.

Radio silence. Gurnisht. Nada. Her internet disconnected possibly. Next time we meet, I'll use my own tossing and I'll say to her: "Don't ask!"* However, knowing her, she certainty will hurry to ask anyway "what happened", and I'll reply, "it's not important, leave it". Will this teach her a lesson? I doubt it. Certain ages find it difficult to change habits which were determined during decades, as the expression says: "It's hard to teach an old dog new tricks". In this case, a woman.

* "Don't ask!" origins from Yiddish: "Freg nisht!" These are the first two words any Jew who respects herself/himself says to increase the drama they are going through their lives, no matter how dull and boring it is in reality. For example:

Jew 1: "Vus macht a Yid?" ["How do you do, man?"]

Jew 2: "Freg nisht!" ["Don't ask!"] Many times it goes with the universal Jewish krechtzen (sigh): "Oy" or "Oy vey".

Tina Turner – I Heard it through the Grapevine (Live 2000)