documentary about a journey | הוזה מִלִים Hallucinating words

המסע של ואן – קדימון

The Journey of Vaan Nguyen – trailer

העם שלי ידע נדודים רבים לאין ספור. מאז חורבן בית שני, פוּזרנו בכל קצווי העולם. אין כמעט מדינה אליה לא הגיעו יהודים והטביעו בה את חותמם. אין מדינה בעולם שתושביה לא פרעו ביהודים, בעיקר בזמן השואה, במהלכה איפשרו אומות העולם האדישות לנאצים הארורים לרצוח ששה מליון מבני עמי. אחריה, שוב נדודים למקומות חדשים, כי מה שהיה מקום משכנם הפך למקום ארור. ואז קמה מדינת ישראל כדי לאסוף אליה את בניה במדינת היהודים.

My people have known countless wanderings. Since the destruction of the Second Temple, we have been scattered all over the world. There is hardly a country to which Jews have not come to and left their mark in it. There is no country in the world whose inhabitants did not commit pogroms against Jews, especially during the Holocaust, during which the indifferent nations of the world allowed the accursed Nazis murder six million of my people. After that, again wandering to new places, because what was their place of residence became a cursed place. Then, the State of Israel was established to gather our people in the Jewish state.

ב-1977, לאחר פעילות נמרצת של חבר הכנסת יוסי שריד, החליט ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, לאפשר לקבוצת פליטים מוייטנאם להשתכן ולהתאזרח בישראל. מדינה, שקמה אחרי תלאות כה רבות, כשזכר השואה טרי, לא יכולה היתה להתעלם ממצוקתם של הפליטים הוייטנאמיים, שאף מדינה אחרת לא רצתה לקלוט, בעיקר אלה שבשכנות לוייטנאם – לא טאיוואן, לא יפן, לא הונג קונג. זה הזכיר לנו את עצמנו, איך הקיאה אירופה את הורינו, שורדי השואה, מקירבהּ.

In 1977, after vigorous activity by MK Yossi Sarid, the then Prime Minister, Menachem Begin, decided to allow a group of refugees from Vietnam to settle in Israel and become its citizens. A country that was established after so many hardships, when the memory of the Holocaust was fresh, could not ignore the plight of Vietnamese refugees, when no other country wanted to take, especially those in the neighbourhood of Vietnam – not Taiwan, not Japan, not Hong Kong. It reminded us of ourselves, how Europe spewed our parents, the Holocaust survivors, from it.

הסרט הדוקומנטרי, "המסע של ואן" (בימוי: דוקי דרור), הוצג בדוקוסטרים ומתאר את קורותיה של משפחה וייטנאמית שהגיעה לישראל ב-1979. ואן, היא ואן נויין, הבת הבכורה, המספרת בסרט הזה בכשרון רב ובשפה פיוטית נפלאה את הסיפור של משפחתה. זה סרט חשוב, מרתק מאוד ובעיקר (אצלי זה העיקר) – מעורר את התאים האפורים למחשבה. יש כאן שאלות מוסריות שעולות בזמן ואחרי הצפייה, שגרמו לי לתהות על איך העולם אינו משתנה. חשבתי על הורי ועל שאר שורדי השואה, על מה שעבר עליהם, איך התמודדו ומה עלה בגורלם. ההשוואה היתה בלתי נמנעת. הנסיבות והגורמים לַפְּלִיטוּת שלהם היו שונים ודומים בו בזמן.

The documentary, "The Journey of Van" (directed by Duki Dror), was shown on Docostream and describes the experiences of a Vietnamese family who came to Israel in 1979. Van, is Vaan Nguyen, the eldest daughter, who tells with great talent and wonderful poetic language the story of her family in this movie. This is an important movie, very fascinating and most of all (for me it's the main thing) – it makes the grey cells think. There are ethical questions here that arise during and after watching, that made me wonder how the world does not change. I thought about my parents and the other Holocaust survivors, about what they went through, how they coped and what happened to them. The comparison was inevitable. Circumstances and causes of their refugee status were different and similar at the same time.

הסרט גם העלה בי את המחשבה על קליטת הפליטים הסורים בגרמניה על ידי הקנצלרית אנג'לה מרקל, כאילו כדי לתקן את העוולות של בני עמה, הנאצים. עם ארור, שטָבַח ביהודים (בעיקר) ובמיעוטים נוספים, מנסה לנהוג בהומניטריות כלפי עם שמנהיגו טובח בבני עמו. שום מחוות לא תחזרנה לחיים את הנרצחים, לא תנחמנה את אלה שחוו רדיפה ונוראות אחרות ולא תסובבנה את הגלגל לאחור.

The documentary also made me think of the absorption of Syrian refugees in Germany by Chancellor Angela Merkel, as if to correct the injustices of her people, the Nazis. Cursed people, who massacred Jews (mostly) and other minorities, are trying to humanitarian treat people whose leader is massacring them. No gesture will bring the murdered back to life, comfort those who have experienced persecution and other horrors, and will not turn the wheel back.

אחת מהסצנות שנגעו ללבי, היתה דבריה של ואן בביקורה בוייטנאם, בהם הביעה את הדילמה בה היא מצויה. מצד אחד, היא מרגישה נוח בקרב האוכלוסיה משום שהיא דומה להם במראה. פתאום, היא אינה "תחפושת פורים" או יוצאת דופן ואף אחד אינו מתבדח על חשבונה שהעיניים הצרות הן משום שהם אוכלים אורז… אני מעדיפה לא להמשיך את השטות הזו שאנשים שאינם מלוכסני עיניים חושבים שהיא מצחיקה. מצד שני, המנטליות שונה כל כך. היא ישראלית יותר מאשר וייטנאמית. אפשר היה להיווכח בזאת במהלך הסרט בהתנהגותה – היא יודעת לעמוד על שלה, יותר מאשר אביה, שהוא עדין יותר. למרות השנים הרבות בהן חי בישראל, הוא לא הצליח להטמיע את האגרסיביות והישירות הישראלית. אולי זה טוב לו, שהצליח לשמור על מורשתו, אך עדינות אינה תכונה טובה פה. אי אפשר להתקדם הרבה.

One of the scenes that touched my heart was Van's comments during her visit to Vietnam, in which she expressed the dilemma in which she found herself. On the one hand, she felt comfortable among the population because she resembles them in appearance. Suddenly, she is not a "Purim costume" or an outsider, and no one jokes at her expense that narrow eyes are because they eat rice… I prefer not to continue this nonsense that people with non-slanted eyes (epicanthic fold) think is funny. On the other hand, the mentality is so different. She is more Israeli than Vietnamese. It was possible to realize this during the documentary in her behaviour – she knows how to stand up for herself, more than her father, who is gentler. Despite the many years he lived in Israel, he was unable to assimilate Israeli aggression and directness. Perhaps good for him, for being able to keep his legacy, but it's not good to live here as a gentle person. You can't go far.

שאלה גדולה נוספת, אפילו קשה, שעלתה בי במהלך הצפייה, היא ההשתלבות של המהגרים. מצד אחד, היה זה מחוה הומניטרית גדולה לקבל את אלה שלא היה להם מקום להניח בו את ראשם, שנדחו בידי מדינות אחרות, כולל כאלה שהמנטליות שלהן קרובה לזו של הפליטים. מצד שני, זה קצת אכזרי כלפי צאצאיהם, שגדלו במדינה שונה כל כך מזו של אבותיהם. ילדים של מהגרים נוטים בדרך כלל לרצות להטמע בסביבה בה הם גרים וגדלים. איך אפשר להטמע כשהמראה שלך שונה כל כך? אותה בעיה היתה לנו עם העולים מאתיופיה – המראה שלהם כל כך שונה משל הישראלים הלבנים ואפילו משל העולים מארצות ערב. השוני היה, שהעולים מאתיופיה הם יהודים ואילו הפליטים הוייטנאמים לא. קשה לגדול בסביבה גזענית אכזרית, בה את שונה לגמרי מהשכנים שלך, שבמקום לחבק ולקבל אותך, הם דוחים אותך מעליהם (בלשון המעטה). אולי זה מוטמע אצלנו בדי-אן-איי בגלל מה שחווינו – הרדיפות, הלעג, הפוגרומים, השואה – אנחנו נוטים להשיב לאחרים אלף מונים. חבל. אני הייתי מצפה לחמלה ולקבלה של האחר/ת כפי שהיא/הוא.

Another big, even difficult, question that came to my mind during watching, was the integration of the immigrants. On the one hand, it was a great humanitarian gesture to accept those who had no place to lay their heads on, rejected by other countries, including those whose mentality is close to that of the refugees. On the other hand, it is a bit cruel to their descendants, who grew up in a country so different from that of their ancestors. Immigrant children generally tend to want to assimilate into the environment in which they live and grow up. How can you assimilate when your appearance is so different? We had the same problem with the immigrants from Ethiopia – their appearance is so different from that of the white Israelis and even from that of the Olim (immigrants) from Arab countries. The difference was that the immigrants from Ethiopia were Jews, while the Vietnamese refugees were not. It is difficult to grow up in a cruel racist environment, where you are completely different from your neighbours, who instead of embracing and accepting you, they reject you (to say the least). Maybe it's assimilated into our DNA due to what we've experienced – the persecution, the ridicule, the pogroms, the Holocaust – we tend to give back to others a thousand times over. It's a shame. I would expect compassion and acceptance of others as they are.

הסרט יצא לאקרנים בשנת 2005. מאז, חלפו שנים רבות, אם כי בצפייה בו, אין הדבר מורגש. אמנם האנשים בו התבגרו, הזדקנו, אולי אף השתנו, אך עדיין ישנם פליטים רבים ברחבי העולם שהיחס אליהם לא השתנה בהרבה. תמיד יהיה זה הזר, המוזר, הבלתי מוכר לנו, שלא ישתלב ממש בסביבה החדשה, שבדרך כלל עוינת כלפיו. הסרט מסתיים בנקודה מסוימת, כזו שמשאירה את הצופה סקרן לדעת מה עלה בגורל המשתתפים בו אחרי 16 השנים שחלפו מאז. מה הם עושים היום? האם הם עדיין בארץ? האם הגרו חזרה למולדתם כפי ששקלו לעשות בסרט?

The documentary was released in 2005. Since then, many years have passed, although watching it, it is not noticeable. Indeed, the people in it have grown up, aged, perhaps even changed, but there are still many refugees around the world whose behaviour towards them has not changed much. It will always be the stranger, the odd, the unfamiliar to us, who will not really fit into the new environment, which is usually hostile to him. The documentary ends at a certain point, that leaves the viewer curious to know what happened to its participants after the 16 years that have passed since. What are they doing today? Are they still in the Israel? Did they move back to their homeland as they had considered doing in the documentary?