סבלנות ואורך נשימה Patience and Perseverance

Noa Kageyama and Pen-Pen Chen – How to stay calm under pressure

אנחנו נמצאות על הסף, השחר עוד מעט כאן והשאלה היא אם אכן יפציע. כל השפויות/ים, הטובות/ים, אוהבי/ות המדינה והרוצות/ים בטובתה, מקוות שזה יקרה ונקום כבר ליום חדש של ריפוי, איחוי הקרעים והשסעים הנוראיים בחברה שלנו ובעיקר – שקט ודממה, שקט של עשיה למען העם ושיושם קץ לרוע שמשל יותר מדי זמן בחיינו.

We are on the verge, dawn is soon here and the question is whether it will indeed break forth. All the sane, the good, those who love the state and wanting its best, hope that it will happen and we will rise already for a new day of healing, patching the terrible rifts and splits in our society, and most importantly – peace and quiet, peace of action for the people and putting an end to evil that ruled too long in our lives.

 

פעמים רבות במהלך השנים אני נזכרת בסדרה המופתית "הבית הלבן" בה הייתי צופה בשקיקה ובענין רב כשהיא שודרה. האמת, איני זוכרת סצנות ספציפיות ממנה, אך את האוירה הכללית, את הקו האופייני שלה: מישהו – לפעמים הנשיא עצמו, לפעמים עובדים במקום או מטעמו של הנשיא – עושה פשלה ואז צריך לתקן, אחרת תפרוץ שערוריה, אם פנימית ואם בינלאומית. כל פרק עוסק בתקלה אחרת ויש כאלה למכביר – תמיד מישהו מפשל ועושה או אומר משהו שאינו ראוי. עוד אני זוכרת שהרגיז אותי מאוד הצורך הזה לתקן במקום לודא שהדברים יתנהלו מלכתחילה בצורה הראויה. הייתי צריכה להזכיר לעצמי לא פעם שמדובר בתסריט שנכתב בידי תסריטאי ולהפסיק להתרגז. לא היה קל, כי זה היה עשוי בצורה כל כך מעולה עד שהדברים נראו מוחשיים. וכמובן היו שתי הסדרות הבריטיות המעולות ביותר – "כן, אדוני השר" ו"כן, אדוני ראש הממשלה", שתקצר היריעה מלהפליג בשבחן. צפיה בסדרות הללו אמורה היתה לספק רגעי התרגעות, בידור ושחרור מתוך הרגשה שזה לא באמת קורה וכי העומדים בראשנו אמורים לפעול לטובתנו ולא לכבות שרפות לא ממש חשובות.

Many times over the years I remembered the exemplary series "The West Wing" which I would watch eagerly and with great interest when it was aired. The truth is, I don't remember specific scenes from it, but the general atmosphere, its characteristic line: someone – sometimes the president himself, sometimes workers in the place or on behalf of the president – makes a mistake (flop) and then it has to be fixed, otherwise a scandal will break out, whether domestic or international. Each episode deals with a different problem and there are plenty of them – always someone messes up and does or says something inappropriate. I still remember being very annoyed by this need to fix instead of making sure things were run properly in the first place. I had to remind myself more than once that this was a script written by a screenwriter and stop getting upset. It was not easy, because it was made so superbly that things seemed tangible. And of course there were the two best British series – "Yes, Minister" and "Yes, Prime Minister", which it is impossible to cover excessively the praise I have for them. Watching these series was supposed to provide moments of relaxation, entertainment and release out of a feeling that this is not really happening and that those who lead us are supposed to act in our favour and not put out fires that are not really important.

 

מקיאוולי אמר: "על הנסיך לעשות כל מה שמועיל לשלטונו ולארצו, גם במקרה של סתירה עם עקרונות דתיים ואתיים ולמעשה לעשות הפרדה בין המוסר לפוליטיקה. שליט נבון אינו יכול וגם אינו צריך להקפיד על שמירת אמונים כשהקפדה זו מזיקה לו ומשפסקו להתקיים הסיבות שבגללן נתן את הבטחתו". היו לו עוד כמה "פנינים" כאלו שלא עשו כבוד לפוליטיקאים ועובדה היא (ולא רק בגללו, כמובן)  שרוב האנשים חושבים שכל הפוליטיקאים שקרנים, תחמנים ומרושעים, שרק רוצים כוח, כבוד וכסף, תוך שהם דופקים את כולנו. ויש את האמרה הידועה המיוחסת לראש הממשלה המנוח, לוי אשכול: "הבטחתי, אך לא הבטחתי לקיים את מה שהבטחתי".

Machiavelli said: "The prince must do everything that is beneficial to his government and his country, even in case of conflict with religious and ethical principles and in fact make a separation between morality and politics. A wise sovereign cannot and should not be careful to maintain fidelity when this strictness is detrimental to him, and when the reasons for which he gave his promise ceased to exist". He had a few more "pearls" like that that did not honoured politicians and the fact is (and not just because of him, of course) that most people think all politicians are liars, insidious and evil, who just want power, respect and money, while screwing us all. And there is the well-known saying attributed to the late Prime Minister, Levy Eshkol: "I promised, but I did not promise to keep what I promised."

 

אנחנו נמצאות בתקופה הזויה, שבה לערכים אין משקל, בה כל דאלים גבר, איש העקום בעיניו יעשה וכל אחד/ת לעצמו. אמי זצ"ל, ניצולת השואה, נהגה לומר לי (מה שלדבריה למדה מאמהּ וזו למדה מאמהּ היא): "יבואו ימים בהם נצטרך להצטייד בנרות כדי למצוא בחושך שיאפוף אותנו אנשים שהם בני אדם". הדברים נאמרו לפני השואה. היא לא אמרה מעבר לזה, אך אני מניחה שהיא חוותה זאת על בשרה בתקופה הקשה והנוראה שעברה עליה. כשהמדינה הוקמה, לא ציפינו להגיע להסתאבות כזו אותה אנו חוות מאז החל לכהן המושחת הנאשם בפלילים, שהוביל את המדינה מדחי אל דחי. קשה לי ולשכמותי להבין איך, לדוגמא, אנשים המצהירים על עצמם כדתיים (יעני, הם "מוסריים"), תומכים במושחת כזה. בלתי מובן מלבד המסקנה המתבקשת שהם בעצמם כאלה. ואלה המנהיגים אותנו. אבוי לנו!

We are in a hallucinatory period, in which values ​​have no weight, in which every man does as he pleases, and everyone on their own. My late mother, a Holocaust survivor, used to say to me (what she said she learned from her mother and her mother learned from her mother): "There will come days when we will have to equip ourselves with candles to find in the dark people who are human beings". This was said before the Holocaust. She did not say beyond that, but I suppose she experienced it personally during the difficult and terrible period she went through. When the state was established, we did not expect to reach such defilement that we have experienced since the corrupt accused in crimes got to office, and led the country to failure after another. It is difficult for me and my alike to understand how, for example, people who declare themselves religious (i.e., they are "moral"), support such a corrupt. Incomprehensible other than the obvious conclusion that they themselves are such. And those are our leaders. Woe to us!

 

מאז נשמט המנדט מידיו, לאחר שלא עלה בידו להרכיב ממשלה, עשה המושחת כל שלאל ידו כדי לחבל בהרכבת ממשלה שלא הוא יעמוד בראשה. איני צריכה לפרט, עברנו תקופה קשה מאוד, כולל מלחמה עם עזה, בנסיון לכבות את האש שהצית הנקלה במקומותינו כדי להשאיר אחריו אדמה חרוכה, ללא הצלחה, לשמחתי. אנחנו נמצאות בישורת האחרונה, אני מקוה. בחודשים האחרונים תרגלנו הרבה סבלנות ונשימות וכל מיני דברים מרגיעים כשאין אנו מורידות את עינינו מהמטרה והיא – להעיף את המושחת לכל הרוחות. אני מקוה שנצליח.

Since the mandate fell out of his hands, after he failed to form a government, the corrupt has done everything in his power to sabotage forming a government that he will not head. I need not to elaborate, we went through a very difficult period, including a war with the Gaza Strip, in an attempt to put out the fire that was ignited by that contemptible in order to leave behind him scorched earth, without success, to my delight. We're in the last line, I hope. In the last few months we have practiced a lot of patience and breathing and all sorts of soothing methods while keeping our eyes on the goal, and that is – to throw the corrupt to hell. I hope we succeed.

 

בדרך כלל, אין לי בעיה עם דעות מנוגדות לשלי. מבחינתי, כל עוד אף אחד אינו חושב שהצדק והאמת האבסולוטית שוכנת אצלו – שיבושם לו. אני חושבת שדעותי מתאימות בעיקר לי ואם ישנן עוד כאלה החושבות כמוני – מצוין. אין זה אומר שאני חושבת שהדעות שלי מתאימות לכל אחד. אני שמחה לשמוע דעות אחרות, גם אם אלו מנוגדות לגמרי לשלי; העיקר שהן מכבדות את הזולת ואינן קוראות למי שאינו מחזיק בהן בשמות שאינם ראויים. מי שסבור שאזרח ערבי או נוצרי במדינת היהודים ראוי לתנאים שוים, מכונה "בוגד" – זה בלתי מתקבל על הדעת! מי שסבור שכל בני האדם צריכים להיות שוים בכל – הן בפני החוק, הן בתנאים ובמשאבים שמגיעים לכולנו – אסור שיבולע לו. כל אחד/ת אמור/ה להרגיש בטוח/ה להביע את דעתו בלי שיתאנו לו. לא יכול להיות שלחברי כנסת שאינם תומכים במושחת הנאשם בפלילים תוצמד אבטחה מפני הביביסטים הבריונים המאיימים עליהם ועל משפחותיהם. זה הזוי!

Usually, I have no problem with opposite opinions to mine. For me, as long as no one thinks that justice and absolute truth reside in him – let him enjoy it. I think my opinions are mostly suitable for me, and if there are others who think like me – excellent. This is not to say that I think my opinions are appropriate for everyone. I am happy to hear other opinions, even if these are completely opposite to mine; the main thing is that they respect others and do not call those who do not hold them by names that are not appropriate. Anyone who thinks that an Arab or Christian citizen in the Jewish state deserves equal conditions is called a "traitor" – this is unacceptable! Those who believes that all human beings should be equal in everything – both before the law, and in the conditions and resources that we all deserve – should not be harmed. Everyone should feel safe expressing their opinion without being harassed. It cannot be that Knesset Members who do not support the corrupt defendant accused of crimes, will be provided with security from the bullying Bibisits who threaten them and their families. It's weird!

 

באשר לממשלה שמסתמנת, אני מאוד מקוה שתקום, למרות שלא לממשלה כזו פיללתי, ודאי לא למי שאמור לעמוד בראשה – אדם בזוי, ילדותי, טיפש, כנוע, שעד הרגע האחרון קשה להאמין למה שהוא אומר – תלמידו, זה שיצק מים על ידיו של המושחת הנאשם בפלילים שנדבק לכסאו בדבקות. קשה להבין איך הגענו למצב שבו אדם כזה מובא בכלל בחשבון כמי שאמור להנהיג אותנו. אדם בעל ערכים, הגון וישר, חכם ואמין, היה מאפשר למי שמאחוריו יותר חברי כנסת (יאיר לפיד ומפלגת "יש עתיד" 17, שגם הוא לא ראוי, מבחינתי, אך זה מה יש) מאשר לו עצמו (מפלגת "ימינה" 7) לעמוד בראש הממשלה. אם כבר מדובר במנהיג מפלגה זעירה, אז למה שלא תעמוד בראש הממשלה אשה ראויה הרבה יותר מן הבזוי הזה? אני בטוחה שמרב מיכאלי עם 7 חברי הכנסת של מפלגת "העבודה" היתה עושה עבודה הרבה יותר טובה מאשר הילדון הזה שרוצה לשחק בראש ממשלה. יחד עם זאת, זה מה יש וצריך לעבוד עם זה. אני בהחלט מברכת על הגיוון במפלגות שירכיבו את הממשלה הבאה (אמן, כן יהי רצון!). הרבה מטומטמים אינם חושבים שממשלה כזו תחזיק מעמד ואני אומרת להם שזה תלוי אך ורק באלו שיכהנו בה, ברצון הטוב שלהם לפעול לטובת העם והמדינה ולא למען עצמם. מקוה לטוב, אם כי איני אופטימית כל כך.

As for the government that is forming, I very much hope that it will be established, although I have not prayed for such a government, certainly not for the one who is supposed to head it – a despicable, childish, stupid, submissive man, who until the last minute it is hard to believe to what he says – his devotee, he who waited on the corrupt accused of crimes who clung to his chair with devotion. It is difficult to understand how we got to this situation where such a person is even considered as the one who is supposed to lead us. A person with values, decent and honest, wise and reliable, would allow to whom that has more Knesset members behind him (Yair Lapid, which is also unworthy, to me, but that's what it is, with his 17 MPs of Yesh Atid party) than himself (with the 7 "Yamina" party MPs) to be the Prime Minister. If we are talking of a tiny party leader, then why not have a much more deserving woman than this despicable? I'm sure that Merav Michaeli with 7 Knesset Members of the Israeli Labor Party would have done a much better job than this kid who wants to play prime minister. At the same time, this is what there is and needs to be worked with. I certainly welcome the diversity of the parties that will form the next government (amen, may it be so!). Many idiots do not think that such a government will last, and I tell them that it depends solely on those who will serve in it, on their good will to act for the benefit of the people and the state, and not for themselves. I'm hoping for the best, though I'm not so optimistic

לסיכום:

זה לא נגמר עד שזה נגמר. אנחנו עדיין מתרגלות סבלנות ואורך נשימה.

In conclusion:

It's not over until it's over. We are still practicing patience and perseverance.

 

אפשר ואפשר Possible and Possible

סלפי בגלריה בזמן הכנות לתערוכת היחיד של האמנית והאוצרת חוה גדיש   Selfie in the gallery during preparations for the solo exhibition of the artist and curator Chava Gadish

 

מישהי אמרה לי פעם שאין דבר כזה "אי אפשר", יש "לא רוצה". היא היתה מורה, לא מוצלחת במיוחד ומאוד ריחמתי על התלמידים שלה. חלקתי נמרצות על דעתה וגם היום אני חושבת שהיא פשוט לא חשבה בצורה נכונה. מנסיוני בחיים למדתי שיש לנו מגבלות והשטות הזו של "אין דבר העומד בפני הרצון" אולי טובה להנעת מוטיבציה, אך אינה רלבנטית לחיים האמיתיים.

Someone once told me that there is no such thing as "impossible", there is "do not want". She was a teacher, not a very successful one, and I felt very sorry for her students. I strongly disagreed with her opinion and even today I think she just did not think correctly. From my experience in life I learned that we have limitations, and this nonsense of "where there's a will, there's a way", perhaps is good for inspiring motivation, but is not irrelevant to real life.

 

"את יכולה לעשות זאת!" היא אמרה לי אז. זה לא היה בצורת עידוד, אלא במעין פקודה. זו אינה הדרך לגרום לי לעשות דברים. אני שונאת פקודות – הן לקבל והן לחלק. מאז השתחררתי מהצבא (ונשמתי מאוד לרווחה!!!), אני משתדלת לנהל את חיי בנועם וללא הכתבות, לא על ידי ולא על ידי אחרים. לא תמיד זה מצליח לי. עובדה, עד עצם היום הזה איני מוצאת את הנפש המתאימה לי. איני מתיאשת, טרם שמתי דאודורנט בנושא. תמיד ישנה תקוה שזה יקרה עם עוד דברים טובים. אני מזכירה ליקום את 22 מליון הפאונדים שלי שהייתי שמחה מאוד שיגיעו אלי במהרה. עכשו זה זמן מצוין.

"You can do it!" She told me then. It was not in the form of encouragement, but in a kind of command. This is not the way to get me to do things. I hate commands – both to accept and give. Since I was discharged from the army (and I was very relieved!!!) after serving more than others, I have been trying to manage my life pleasantly and without dictating, neither by me nor by others. It does not always work for me. Fact, to this day I do not find the right soul for me. I do not despair, I have not yet put the deodorant on the subject. There is always hope for this to happen, along with more good things. I remind the universe of my 22 million pounds that I would be very happy to get them soon. Now is an excellent time.

 

בדרכי מן הגלריה, בה נמשכות ההכנות לכבוד תערוכת היחיד של האמנית האוצרת חוה  גדיש במלאת 130 שנים לחדרה, לא יכולתי שלא להבחין במורה ההיא. התאמצתי כמיטב יכולתי להתחמק ממנה. יובלות חלפו מאז השטות שפלטה, אך אני לא שכחתי – לא אותה ולא את השטויות שלה. ישנם דברים שמסרבים להפרד מאיתנו והם הולכים איתנו לאורך חיינו. הסכנתי גם עם הזכרונות הלא נעימים. וכי איזו ברירה יש לי? הרי אין טעם להתנגד (וגם אי אפשר) לדברים שצצים ועולים כשאין שליטה עליהם. אם אינך יכולה להלחם בהם (אי אפשר), צרפי אותם לחייך וקבלי אותם כמות שהם, בלי להתרגז. זה אפשרי. עם הזמן העוקץ של הזכרונות הללו מתקהה וזה כבר לא דוקר כמו בהתחלה. אנחנו חיה סתגלנית.

On my way from the gallery, where preparations are underway for the solo exhibition of artist and curator Chava Gadish about the 130^th anniversary of Hadera, I could not help but notice that teacher. I tried my best to avoid her. Ages have passed since the nonsense she uttered, but I did not forget both her and her nonsense. There are things that refuse to separate from us and they go with us throughout our lives. I got used to the unpleasant memories. What choice do I have? After all, there is no point in resisting (nor is it possible) to things that come and pop up when there is no control over them. If you can't fight them (impossible), adopt them to your life and accept them as they are, without getting annoyed. It is possible. With time the sting of these memories becomes blunted, and it no longer stabs like it did in the beginning. We are an adaptive animal.

 

חשבתי על הא/נשים בהן נתקלתי במהלך חיי. ישנם רבים מדי שאין לי מושג למה בכלל הגיעו. מישהו אחרת (גם היא אינה יותר חלק מחיי, מלבד הזכרונות לגביה שצצים מדי פעם) אמרה לי: יש סיבה לכך שא/נשים נכנסים אל חיינו. הם אמורים להעביר לנו שיעור". עניתי לה מה שאני חושבת עד היום: "אולי יש סיבה, אבל למה אני? אני רוצה לחיות את חיי בשקט, לא ללמוד שיעורים אותם אינני קולטת." ישנם רבים כל כך שעל נוכחותם בחיי הייתי מוותרת בשמחה. קודם כל, בגלל מה הרע שהם עשו לי ושנית, משום שאין לי מושג מה הייתי צריכה ללמוד מהם. אני הרי מאותגרת. חלק גדול ממי שהרע לי, חטף ובגדול. לא שזה עשה לי טוב לדעת שהם קיבלו את מה שהגיע להם. הייתי מעדיפה בלעדיהם ובלעדי מה שעשו לי.

I thought about the people I have encountered during my life. There are too many that I have no idea why they even got to me. Someone else (she too is not a part of my life anymore, other than the memories of her that occasionally pop up) said to me: "There's a reason why people come into our lives. They are supposed to teach us a lesson." I answered her what I think to this day: "Maybe there is a reason, but why me? I wish to live my life quietly, not learning lessons I don't get." There are so many that I would happily give up their presence in my life. First of all, because of the evil they did to me; and secondly, because I have no idea of ​​what I should have learned from them. I'm challenged. A big part of whoever did me wrong, got it back big time. Not that it did me any good to know that they got what they deserved. I would have preferred without them and what they did to me.

 

במהלך חיי, למדתי מנסיוני שישנם דברים שאפשר, כאלה שאי אפשר, אפשר להשיג דברים אם שואפות ומתאמצות, וגם שאי אפשר להשיג את מה שאנו שואפות אליו ולא משנה כמה נרצה וכמה מאמצים נשקיע. לחיים יש נתיב משלהם ומבחינתי, אני חושבת שהכל מקרי. אם משהו קורה – זה פשוט קורה ולנו אין לרוב השפעה על כך. מעולם לא לחצתי על אף אחד/ת למלא את משאלותי. אין לי את הרצון לריב עם אף אחד/ת, בעיקר לא עם מכרות מקריות באינטרנט, מטורללות שמנסות להכתיב לי איך לנהוג בהן. אני מדללת אותן בקלות בזו אחר זו ממצבת הרשימה שלי. הבעיה היא שהן ממשיכות לצוץ.

During my life, I have learned from my experience that there are things that are possible, such that are impossible, things can be achieved if we strive and make the effort, and also that it is impossible to achieve what we strive for no matter how much we want and how much effort we put into it. Life has its own route and for me, I think everything is coincidental. If something happens – it just happens, and we usually have no influence on it. I never pressured anyone to fulfil my wishes. I don't have the desire to quarrel with anyone, mostly not with random, online, crazy nutcases trying to dictate to me how to treat them. I dilute them easily one by one from my list. The problem is that they keep popping up.

סלפי בגלריה בזמן הכנות לתערוכת היחיד של האמנית והאוצרת חוה גדיש   Selfie in the gallery during preparations for the solo exhibition of the artist and curator Chava Gadish

לסיכום:

כשזה מתאפשר – זה אפשרי; כשזה לא מתאפשר – אז לא. חבל להתרגז מזה.

 

In conclusion:

When it becomes possible – then it is possible; when it's not possible – then no. It's a shame to get upset about it.

 

החיים נמשכים Life keeps moving on

ג'אניס ג'ופלין – בלוז קוזמי

Janis Joplin – Kozmic Blues

החיים נמשכים. רק ביום חמישי האחרון, עד שתיים לפנות בוקר של יום ששי, ירו עלינו טילים במטחים מסיביים והנה, אמש, האירוויזיון. האם ההופעה חייבת להמשך? כנראה שכן.

Life keeps moving on. Just last Thursday, until two o'clock at Friday morning, missiles were fired at us in massive barrages and then, last night, the Eurovision Song Contest. Does the show have to go on? Probably so.

מן הסתם היו מאוכזבים לפנות בוקר. אני לא נמניתי עליהם. בזמן שאיטליה זכתה במקום הראשון ועדן אלנה דורגה במקום ה-17, הייתי שקועה בשינה עמוקה. התופעה הנקראת אירוויזיון אינה לטעמי – לא הפירוטכניקה ולא המוזיקה. אני מניחה שזה ענין של גיל ודור אחר.

They must have been disappointed late last night, towards morning. I was not one of them. While Italy won first place and Eden Elena was ranked 17^th, I was sleeping deeply. The event called Eurovision is not to my taste – neither the pyrotechnics nor the music. I guess it's a matter of age and a different generation.

למען הנימוס והתמיכה בנציגתנו, ובעיקר משום שהיא הופיעה בהתחלה (שלישית), צפיתי בהופעתה של עדן אלנה. הקריינים באולפן אמרו שהיא נתנה הופעה מצוינת, "שואו", כפי שהתבטאו. שואו-שמואו, מבחינתי. אני מעדיפה לשמוע שירה ולא שדעתי תוסח עם השטויות שמסביב. לא שאני מצפה מזמר/ת לעמוד על מקומה כמו עמוד, אבל בשביל מה היא צריכה גם להחליף בגד באמצע השיר? אני מבינה שאנשים צריכים להתפרנס, שזה הפך להיות משהו אחר ממה שזה היה בהתחלה, אבל למה ככה? יחד עם זאת, נראה שזה מצליח למשוך קהל רב. לא שזה מנחם אותי.

For the sake of politeness and support for our representative, and especially because she performed at the beginning (third), I watched Eden Elena's act. The presenters in the studio said she gave a great "Show," as they put it. Show-shmow, for me. I prefer to hear the singing rather than my mind being distracted by the nonsense around. Not that I expect a singer/songster to stand on one place like a pillar, but why should she also change clothes in the middle of the song? I understand that people need to make a living, that it has become something different than it was in the beginning, but why is it so? At the same time, it seems to be able to attract a large audience. Not that it comforts me.

עדן אלנה – שחרר אותי

Eden Alena – Set Me Free (Israel 17^th – Eurovision 2021)

הלכתי לישון אחרי ההופעה של עדן אלנה. ידעתי שהמופע ימשיך גם בלעדֵי הצפיה שלי בשטוטיאדה הזו. כמו שאחד הקריינים אמר אחרי שעדן ירדה מהבמה: "זהו, עכשו ישארו רק אלה שמכורים לאירוויזיון." לא ברור לי איך אפשר להיות מכורים למופע כל כך טפשי. ישנתי היטב, כרגיל.

I went to bed after Eden Elena's act. I knew the show would go on even without me watching this stupidity. As one presenter said after Eden stepped off the stage: "That's it, now only those who are addicted to the Eurovision will remain." It is not clear to me how one can be addicted to such a silly show. I slept well, as usual.

אני אוהבת מוזיקת רוק, גם כבד וגם מטאל, כולל את זה הפרוע ביותר, אבל לא את כל הקטעים. כמו בכל מוזיקה, יש יפים ויש פחות לטעמי. השיר של איטליה שייך מן הסתם לסגנון הרוק הפרוע, אבל הוא ממש לא לטעמי. זה מאותה מוזיקה רועשת שאינה מזיזה לי שום נים בלב, שאיני מתחברת אליה. ענין של טעם.

I love rock music, both heavy and metal, including the wildest, but not all the pieces. As with any music, there are beautiful parts and there are less to my taste. Italy's song probably belongs to the wild rock style, but it's really not to my taste. It's from that noisy music that does not move any thread in my heart, that I don't connect to. A matter of taste.

Måneskin  – (שתוק והתנהג יפה) Zitti e buoni

Måneskin – Zitti E Buoni (Italy 1^st Eurovision 2021)

לסיכום:

החיים נמשכים, היה אירוויזיון.

In conclusion:

Life keeps moving on, the Eurovision Song Contest was on.

הציפורים לא הפסיקו לריב The Birds did not Stop Fighting

רוול – בולרו (פְלֶאש מוֹבּ)

Ravel – Boléro (flashmob)

 

שבת. הפסקת האש נמשכת. איננו מאמינות לממשלה הכושלת שלנו, קל וחומר לחמאס, אך משתדלות לקוות לטוב, שיהיה שקט. אשרי המאמינה!

Shabbat. The ceasefire continues. We don't believe our failed government, let alone Hamas, but we try to hope for the best, that it will be quiet. We do have our doubts.

 

למזלי, לא נפלו עלי מטחי רקטות, אבל יש לי משפחה קרובה שסבלה, חברות שחוו ובכלל – אנחנו הרי ערֵבים זו בזו. גם אם לא נפלו טילים לידי (והלואי שכך זה ימשך!), אני בהחלט מודעת לסבל ולהרס שעברו על עמי וכואבת את שחוו. לא היה קל ועכשו לא קל להתאושש. אבל זה יקרה, אנחנו נתאושש. ניקח את הזמן שלנו ונשוב לאיתננו.

Luckily, no rocket barrage fell on me, but I have close family that suffered, friends who experienced, and overall – we are as one. Even if no missiles have fallen near me (and I wish it would continue to be so!), I am well aware of the suffering and destruction that my people have gone through, and hurt what they have experienced. It was not easy and now it is not easy to recover. But it will happen, we will recover. We will take our time and return to our strength.

 

התכוננתי לשבת של מנוחה. אצלי מנוחה זה לקרוא, לכתוב ולצפות בסרטים וגם סתם לבהות באויר לפרקי זמן בלתי מוגבלים. יש לי חברה שמבחינתה מנוחה, זה לקפוץ בנג'י וחתירה בקייאק. כל אחת ומנוחתה היא. התרווחתי לי על הכורסא הרכה במרפסת, סופגת אלי את קרני השמש החמימות והתחלתי לדפדף בטלפון הסלולרי כדי למצוא ספר שימשוך לי את העין. אתמול סיימתי אחד ועכשו עלי להחליט איזה להתחיל. הרוח העזה הקפיאה לי את העצמות והחלטתי לסגור את התריסים הזזים בצד בו ישבתי כדי להתגונן מפניה.

I prepared myself for a Shabbat of rest. For me, rest is reading, writing and watching movies, and also just staring into the air for unlimited periods of time. I have a friend that for her, rest is bungee jumping and kayaking. Each one and her idea for rest. I relaxed on the soft armchair on the balcony, absorbing the warm rays of the sun, and began flipping through my cell phone to find a book that would catch my eye. Yesterday I finished one, and now I have to decide which one to start. The strong wind froze my bones, so I decided to close the sliding shutters on the side where I was sitting to protect myself from it.

 

עודי אוחזת בידיות התריסים, הבחנתי בציפור שטסה במהירות רבה מצד שמאל של הבנין לעבר צדו הימני ואחריה דלקה ציפור אחרת. ניכר היה היטב (גם לי) שהן היו מסוגים שונים, אך איני יודעת את שמותיהן. למרות שאני אוהבת לעקוב אחריהן מדי פעם ולצפות בהן, בקיאות במינֵי ציפורים אינה המומחיות שלי. יש לי תחומי ענין אחרים. הן עפו בשקט זו אחרי זו וחלפו להן. על ענפי העץ ממול למרפסת שלי, צייצו כמה ציפורים בנעימות.

While still holding the shutter handles, I noticed a bird flying very fast from the left side of the building towards its right side followed by another bird. It was obvious (to me too) that they were of different types, but I don't know their names. Although I like to follow and watch them occasionally, proficiency in bird species is not my specialty. I have other interests. They flew quietly one after the other and went away. On the branches of the tree next to my balcony, some birds chirped pleasantly.

 

מוגנת מהרוח שנשבה בעוז על התריס המוגף בחלק המרפסת בו ישבתי, חזרתי לחפש ספר לקרוא. ואז, הופר השקט בבת אחת. ההתרגשות בציוציהן של הציפורים שעל העץ ממולי, היתה ניכרת ועזה. קמתי ממקומי והלכתי לעבר הצד בו התריס היה מוסט כדי לבדוק מה קורה. אני חושבת שיש לי אינסטינקטים חזקים, משום שזה קרה ממש בהרף עין, בחלק מאוד קטן של שבריר שניה, אבל הספקתי להבחין ולסגת: כמה ציפורים (לא הספקתי לספור) עפו במהירות רבה לכיוון שלי ולולא נָסוֹגְתִּי, איני יודעת מה היה קורה לגופי ובעיקר לגולגולתי. היה מדהים לראות כיצד הן צווחות זו לזו כדי להזהיר ועוצרות ממש מילימטרים מהקיר ומהדלת הסגורה שמובילה לסלון. בלי להביט בי וכנראה גם בלי לשים לב להערצתי הגלויה לאיך שהן הסתובבו במהירות תוך כדי מעוף ונמלטו לכיוון אחר. בזהירות, הוצאתי את ראשי, מוגנת מאחורי התריס, והצצתי כדי לבדוק לאן עפו.

Protected from the wind that blew firmly by the shutter closed in the part of the balcony where I sat, I went back to look for a book to read. Then, the silence was interrupted at once. The excitement in the chirping of the birds on the tree in front of me was noticeable and intense. I got up and walked towards the side where the shutter was shifted to check what was going on. I think I have strong instincts, because it happened in the blink of an eye, in a very small fraction of a second, but I managed to notice and retreat: some birds (I did not manage to count how many) flew very fast in my direction and had I not retreat, I don't know what would have happened to my body and especially my skull. It was amazing to see how they screamed to warn each other and stopped literally millimetres from the wall and the closed door leading to the living room. Without looking at me and probably also without noticing my overt admiration for how they quickly spun while flying and fled in another direction. Carefully, I moved my head out, protected behind the shutter, and peeped to check where they had flown.

 

הן לא הספיקו להגיע רחוק. שתי הציפורים מקודם, אלו שעפו משמאל לבנין אל צדו הימני, נראה שפטרלו כדי למצוא להן קרבנות לריב איתן, הופיעו מהצד הימני של הבנין והתנפלו בשצף-קצף על הציפורים שעפו מהמרפסת שלי ועל אלו שעל העץ. לא היה לי כח להכיל קרבות נוספים. אספתי את עצמי והלכתי לצד השני של הדירה, אל חדר העבודה, הרחק מהרעש. לא חזרתי להתעדכן בתוצאות הקרב.

They did not get far. The two birds from before, the ones that flew from the left of the building to its right side, seemed to be patrolling to find victims in order to fight with, appeared from the right side of the building and pounced on the birds flying from my balcony and those on the tree. I did not have the strength to face further battles. I gathered myself and walked to the other side of the apartment, to the study, away from the noise. I did not get back to be updated with the results of the battle.

 

אדל ודריוס ראקר – צריכה אותך עכשו

Adele and Darius Rucker – Need You Now

 

לסיכום:

שאר השבת היתה שקטה.

 

In conclusion:

The rest of the Shabbat was quiet.

 

ששי של הפסקת אש Friday of Ceasefire

Wisława Szymborska – End and Beginning (Koniec i początek)

בשירהּ 'סוף והתחלה', כותבת המשוררת ויסלבה שימבורסקה על המלחמה (תרגום מפולנית: רפי וייכרט):

אחרי כל מלחמה

מישהו חייב לנקות.

סדר כלשהו

הרי לא יתרחש מעצמו.

 

חשבתי על המלים הללו עת ראיתי את חמשת השמוקים עולים בזה אחר זה ומשבחים את עצמם ואת פעולותיהם במהלך אחד-עשר הימים האחרונים. שמוקים, שאינם מתכוונים לסדר את הבלגן שיצר המושחת הנאשם בפלילים, שהעם מעניין אותם כקליפת השום.

In her poem 'End and Beginning', the poet Wislawa Szymborska writes about the war:

After every war

someone has to clean up.

Things won’t

straighten themselves up, after all.

[Translated by Joanna Trzeciak]

 

I thought of those words as I watched the five shmucks rise up one after the other and praise themselves and their actions over the past eleven days. Shmucks, who don't intend to fix the mess created by the corrupt criminal accused, and who refer to the people as to a garlic peel (of no value).

 

כרגיל, אין שקיפות. אין אנו יודעות מה קורה, רק שהחמאס החליט על הפסקת אש, וממשלת ישראל הנגררת אחר העומד בראשה, נכנעת לגחמותיו. שום דבר חדש לא היה פה, למרות השקרים המחוצפים שהפיצו חמשת השמוקים בהצהרותיהם אחר הצהריים ודברי הרהב שלהם. רוב העם הפסיק להאמין לדבריהם הריקים.

As usual, there is no transparency. We don't know what is happening, only that Hamas has decided on a ceasefire, and the Israeli government being dragged after its leader, succumbs to its whims. Nothing new here, despite the cheeky lies spread by the five shmucks, and their arrogant words at their statements this afternoon. Most of the people stopped believing their empty words.

 

אחד-עשר ימים קשים עברו עלינו. אחד-עשר ימים של חרדה, פחד, השתאות, קושי רב להבין מה עובר עלינו, מלחמת אזרחים זה בזה, התפרצויות שנאה שגעשו מתחת לפני השטח ובקיצור – כאוס, פשוט כאוס. לוא היה מישהו כותב תסריט כזה – היו רואים בו בעל דמיון עשיר. כמה אש, בערה וכאוס אפשר להכניס לתסריט אחד?

Eleven difficult days have passed on us. Eleven days of anxiety, fear, amazement, great difficulty in understanding what we are going through, civil war with each other, outbursts of hatred that fumed below the surface, and in short – chaos, simply chaos. Had someone written such a script – they would have been considered as with rich imagination. How much fire, burning and chaos can be included in one script?

 

אחרי סערה, יש בדרך כלל שקט. לא אצלנו. אצלנו אין נותנים מנוח. הברברת, שסערה בזמן המלחמה, נמשכה גם היום עם כל מיני ניתוחים וקשקושים על מה היינו צריכים לעשות ולא עשינו ומה כן עשינו שלא היינו צריכים לעשות. זאת אומרת, הקריים מיניסטר, זה שהצית את האש כדי לדחות את משפטו ואת המאמצים להקמת ממשלת השינוי כדי להעיף אותו מאיתו לעזאזל. החשש שלי ושל רבים כמוני הוא שהשוואנץ, שנכנע לו כבר מספר פעמים, יתפתה לו שוב בטמטומו ו"יכנס מתחת לאלונקה". אם זה יקרה (הלואי ולא!!!), לא תהיה תקומה למדינה שלנו.

After a storm, there is usually silence. Not with us. Here, there's no rest. The chatter, which raged during the war, continued even today with all sorts of analyses and gibberish about what we should have done and had not done, and what we did do that we shouldn't have done. I mean, the crime minister, the one who lit the fire to postpone his trial and the efforts to form a government of change in order to throw him to hell away from us. My fear and that of many like me is that the Schwanz, who has already submitted to him several times, will be stupidly tempted again and "enter under the stretcher" (join the team effort). If this happens (I wish not!!!), there will be no resurrection for our country.

 

כל עוד המושחת הנאשם בפלילים ימשיך לעמוד בראש הממשלה, לא יהיה פה שינוי. מה שהיה הוא שיהיה, לצערי הרב. כדי לשרוד, הוא ימשיך לעשות את שעשה עד כה – לשסות אותנו זה בזה, להפריד כדי למשול. שלא לדבר על טיפוח החמאס כדי לשמר את איום הטילים עלינו. זה משרת היטב את האינטרסים החולניים שלו להרוס כל חלקה טובה במדינה רק כדי להשאר על כסאו. כמה מהמברברים היום התיחסו למה שיכול היה להיות: במקום רצועת עזה של טרור, לולא החמאס, יכולנו לחיות בשלום ובשגשוג. לולא עודד המושחת הנאשם בפלילים את הזרמת הכספים מקטאר (מדינה התומכת בטרור לא פחות מאירן) ישירות לחמאס במקום לפרויקטים בינלאומיים שיכלו לעודד את כלכלת המקום ולהצעיד את עמי האזור לעידן אחר – לא היינו מגיעים להיכן שאנו נמצאים היום. הרי מאיפה היה לחמאס את כל הטילים ואיך יכול היה לבנות את רשת המנהרות מתחת לרצועה? זה לא הוקוס-פוקוס. זה הרי מצריך ממון. מהיכן זה בא?

As long as the corrupt criminal accused continues to be prime minister, there will be no change here. What has been will be again, unfortunately. In order to survive, he will continue to do what he has done so far – to incite us against each other, to separate in order to rule. Not to mention cultivating Hamas to preserve the missile threat on us. It serves well his morbid interests to destroy every good part of the country just to stay in his chair. Some of the babblers today related to what could have been: instead of a Gaza Strip of terror, had it not been for Hamas, we could have lived in peace and prosperity. Had the corrupt criminal not encouraged the flow of funds from Qatar (a country that supports terrorism no less than Iran) directly to Hamas instead of international projects that could have encouraged the local economy and marched the peoples of the area to a different era – we would not have gotten to where we are today. After all, where did Hamas get all the missiles from, and how could they build the network of tunnels under the Strip? This is not a hocus-pocus. After all, it requires money. Where did it come from?

 

לא היה שקט היום, למרות שלא עפו מעלינו טילים. כמו במהלך המלחמה, גם היום הביאו הכתבים כתבות על מה שקרה אצלנו ואילו נִסים ארעו ואיך ניצלו אנשים. וגם איך לא צלחו את הסבב הזה: אחד-עשר מתים לנו, שלושה מהם עובדים זרים. אמנם כל הסיפורים מעניינים, מרתקים, מותחים, אך אני הייתי מוותרת עליהם, כלומר – שלא היו קורים מלכתחילה. אני מעדיפה לחיות חיים שקטים, גם אם אלה משעממים וחסרי אדרנלין, ובלבד לא לחוות שוב את אימי המלחמה. מי שחסר לו אדרנלין וענין, שילך ויעשה קפיצות בנג'י או כל דבר מסוכן/מלהיב אחר שמתאים לו, מצדי.

It was not quiet today, although no missiles were fired at us. As during the war, even today the reporters brought reportages about what happened to us and what miracles occurred, and how people were saved. And how they did not make it in this round: we have eleven people dead, three of them foreign workers. All the stories were indeed interesting, fascinating, captivating, but I would waive them, meaning – that they should not have happened in the first place. I prefer to live a quiet life, even if it is boring and adrenaline-free, provided I don't experience the horrors of war again. Whoever lacks adrenaline and interest, should go and do bungee jumping, or anything else dangerous/exciting that suits them, as far as I'm concerned.

 

מישהו צריך לגרור קורה

כדי לתמוך בקיר.

מישהו צריך להתקין זכוכית בחלון,

לקבע דלת על ציריה.

 

זה איננו פוטוגני

ומצריך שנים ארוכות.

כל המצלמות עזבו

למלחמה אחרת.

 

[ויסלבה שימבורסקה – סוף והתחלה, תרגום מפולנית: רפי וייכרט]

Someone has to drag in a girder

to prop up a wall.

Someone has to glaze a window,

rehang a door.

 

Photogenic it’s not,

and takes years.

All the cameras have left

for another war.

[Wisława Szymborska – End and Beginning (Koniec i początek), translated by Joanna Trzeciak]

 

Pablo Alborán & Bebe – Por Fin

 

 

לסיכום:

ששי של הפסקת אש, ברברת בלתי פוסקת. איני יכולה להפסיק לחשוב על הסבל של האזרחים המסכנים ברצועת עזה הנאנקים תחת עול החמאס.

 

In conclusion:

Friday of ceasefire, incessant babble. I can't stop thinking about the suffering of the poor citizens of the Gaza Strip who are suffering under the reign of Hamas.

 

כאן זה לא ניו זילנד This is not New Zealand

צילום מסך של עזה הבוערת והתרעות על טילים על ישראל  Screenshot of burning Gaza and alerts about missiles on Israel

כאן זה לא ניו זילנד. כאן זו ישראל, מדינת היהודים ממנה הוגלינו לפני 2000 שנה וחזרנו אליה כדי לבנותה לפני למעלה ממאה שנים (חדרה בת 130!). את עצמאותנו מהבריטים קיבלנו לפני 73 שנים ומאז אנחנו נאבקים על קיומנו נגד כנופיות טרור המבקשות את רעתנו ושאינן פוסקות מלזמום ולחרוש מזימות נגדנו.

This is not New Zealand. Here is Israel, the Jewish state from which we were exiled 2000 years ago and returned to it to build it more than a hundred years ago (Hadera is 130 years old!). We gained our independence from the British 73 years ago, and since then we have been fighting for our existence against terrorist gangs that are targeting us, and keep scheming and plotting against us.

בשידור חי: היציאה של הטילים מאזור מגורים בעזה לעבר ערי ישראל  Live: Missiles' set of from a residential area in Gaza towards Israeli cities

מזה זמן שאני עוקבת אחרי מה שמתרחש בניו זילנד, בעיקר אחרי ראש ממשלתה, ומיחלת שהלואי שגם לנו היתה ראש ממשלה כמוה, כזו הדואגת לעמה באמת, שבאה לעבוד עבור עמה ועד כה עשתה עבודה מצוינת. על רקע של מה שעובר עלינו בימים האחרונים (כמו גם על האזרחים המסכנים ברצועת עזה), אני רואה את הדיונים על התקציב היום בפרלמנט של ניו זילנד וחושבת לעצמי: כך נראית דמוקרטיה, כך נראה פרלמנט מתפקד, כך נראית ראש ממשלה שדואגת לעמה. אצלנו, הוציאו אותנו בשנתיים האחרונות לשוא לבחירות רק משום שהמושחת הנאשם בפלילים, הקריים מיניסטר, דבק בכסאו ומסרב לעוף לעזאזל מהבמה הפוליטית.

For some time now I have been following what is going on in New Zealand, especially its Prime Minister, and I wish we too had a Prime Minister like her, one who really cares about her people, who came to work for her people, and so far has done an excellent job. Against the background of what we have been going through in recent days (as wrong as on the poor citizens of the Gaza Strip), I see the budget debates today in the New Zealand Parliament and think to myself: this is what democracy looks like, this is what a functioning parliament looks like, this is what a prime minister who cares for her people looks like. For us, in the last two years we have been taken out in vain for the elections only because the corrupt criminal accused, the crime minister, has stuck to his chair and refuses to get the hell off the political stage.

מלבד לדבוק לכסאו, אין לַנְמִבְזֶה העומד כרגע בראש הממשלה שום חזון ו/או תכנון לטובת העם והאזור, להפך – הוא משקיע את מירב זמנו ומאמציו כדי להרוס כל מה שטוב, כמו גם את מוסדות וסמלי השלטון, להשליט טרור וחוסר בטחון ברחובות, לשסע ולהפריד בין חלקי העם ולזרוע שנאה בכל. כל מה שדיקטטור עושה כדי להמשיך ולשלוט. בעיניים כלות אנחנו רואות איך הדמוקרטיה הולכת ומתפיידת לנו מול העיניים.

Apart from clinging to his chair, this abhorrent drek, who is currently heading the government, has no vision and/or planning for the benefit of the people and the region, on the contrary – he spends most of his time and efforts to destroy everything good, as wrong as government institutions and symbols, inflict terror and insecurity on the streets, divide and separate the people and sow hatred everywhere. Everything a dictator does to keep reigning. We desperately see how democracy is fading away before our eyes.

ביקשתי מחברה הגרה שם, בניו זילנד, לשלוח אלינו את ראש ממשלתה לזמן קצוב כדי לעשות כאן מה שהיא יודעת לעשות שם ולהחזיר אצלנו את הסדר על כנו, משום שאין אצלנו מי שיכול לעשות זאת. אצלנו ישנם שמוקים עם משחקי אגו במקום מנהיגים הרואים את טובת העם לנגד עיניהם. באדיבותה, הסכימה הנפש הטובה להשאילה לנו ולשלוח אותה אלינו בחבילה. אני הבטחתי להחזיר ללא פגע את ראש ממשלתה בתום משימתה. אחרי שיחתנו, עלתה במוחי המחשבה שמשום-מה היה לי ברור שזה יהיה לזמן קצר, אין לי מושג למה. גם אין לי מושג כרגע אם הניו זילנדית חשבה את אותו הדבר, שזה לא יהיה לזמן ארוך.

I asked a friend who lives there, in New Zealand, to send us her prime minister for a limited time to do here what she knows how to do there, and restore order to us, because we have no one who can do it. Here we have shmucks with ego games instead of leaders who see the good of the people in front their eyes. Courtesy of her, the good soul agreed to lend and send her to us in a parcel. I promised to return her prime minister to her unharmed at the end of her mission. After our conversation, a thought came to my mind that for some reason it was clear to me that it would be for a short time, I have no idea why. I also have no idea at the moment if the New Zealander thought the same, that it would not be for a long time.

בשידור חי: אזעקות טילים על ישראל על רקע בית שנפגע   Live: Alerts about missiles on Israel against the background of a damaged house

אני דבוקה למסך המחשב, לשידורים החיים בערוץ כאן 11 האמין עלי ומקוה שההפגזות לא תגרומנה לנזקים בגוף ו/או בנפש. לרכוש אין כל כך משמעות בעיני. אחרי שהסבב הנוכחי יסתיים, אפשר יהיה לשקם את הרוב. ההתרעות מתריעות על ירי טילים על באר שבע. אני שולחת מיד הודעת וואטסאפ לידידי שם כדי לדרוש בשלומו ובשלום משפחתו וסביבתו. להלן התכתבותנו:

אני: הכל בסדר? דואגת לכם

ידידי: תודה, שרון, מצליחים להתחמק מהטילים J

אני: אני שמחה שאתם בכושר

ידידי שולח לי חיוך 🙂

I am glued to the computer screen, to the live broadcasts on Channel 11 here, which I fine reliable, and hoped that the shelling would not cause bodily and/or mental damage. Possessions do not mean much to me. Once the current round is over, it will be possible to rehabilitate most of them. The alerts warn of missile fire on Be'er Sheva. I immediately send a WhatsApp message to my friend there to inquire as to his health and safety, as well as the well-being of his family and surroundings. Following is our correspondence:

Me: Is everything okay? I care about you all

My friend: Thank you, Sharon, we manage to dodge the missiles J

Me: I'm glad you're fit

My friend sends me a smile 🙂 

בשידור חי: אזעקות טילים על ישראל על רקע מכונית שנפגעה   Live: Alerts about missiles on Israel against the background of a damaged car

ההתרעות נמשכות. אני מבקשת הבהרות מידידי: כתוב על מסך התרעות פיקוד העורף: באר שבע דרום, מזרח, מערב, צפון. מזל שאין עוד צדדים. היכן אתם?

ידידי: צפון

אני: חשבתי שגם תוסיף "בממ"ד"

ידידי: כאלה מֵמַדים אין לנו… [חיוך רחב]

אני: לא הבנתי: אין לכם מיגון? מה זה, חדרה?

ידידי: הבית שלנו הוא מהסדרה האחרונה של מבנים שנבנו ב-1992 ללא חובת מיגון

אני: אז היכן אתם מסתתרים?

ידידי: במקום פחות או יותר מוגן בין קירות בטון

אני: השמה, אלוקימתינו האדירות, תעזור לכולנו

ידידי שולח לי חיוך רחב

The alerts continue. I ask for clarification from my friend: It is written on the Home Front Command's alert screen: Beer Sheva South, East, West, North. Luckily, there are no more sides. Where are you?

My friend: North

Me: I thought you would also add "in the Mamad" (Merkhav Mugan Dirati: residential secure space, installed in residential apartments and private houses)

My friend: We don't have such dimensions… (it's a wordplay in Hebrew about the Mamad) [ 🙂 wide smile]

Me: I didn't understand: do you have no protection? What is it, Hadera?

My friend: Our house is from the last series of buildings built in 1992 with no shielding obligation

Me: So where are you hiding?

My friend: In a more or less protected place between concrete walls

Me: Hashema, our mighty Goddess, will help us all

My friend sends me a wide smile

לסיכום:

במשך כל היום הזה, מן הבוקר, דיברו על הפסקת אש עם החמאס בעוד ארגון הטרור הזה יורה מטחי טילים מסיביים על ישראל. לצערי, שקט מוחלט ושגשוג אזורי אינו נראה באופק. מה שהיה הוא שיהיה, אוי לנו ולהם!

In conclusion:

Throughout this day, from morning, there has been talks of a ceasefire with Hamas while this terrorist organization fired massive barrages of missiles on Israel. Unfortunately, complete silence and regional prosperity are not in sight. What has been is what will be, woe to us and them!

שקט בגלריה Quiet in the Gallery

הכנות לתערוכת היחיד של האמנית והאוצרת חוה גדיש   Preparation for solo exhibition of the artist and curator Chava Gadish

בתוך המצב הקשה, המטורף, ישנם מדי פעם כמה רגעים של שפיות ושקט. אני חשה ברת מזל על היכולת להתנתק מן הארועים ולעסוק בדברים אחרים. האפשרות למצוא את הפינה שלי בתוך כל הכאוס הזה, זה ענין של מזל, של טיל הרסני שאינו מכוון אלינו, למזלנו.

In the difficult, insane situation, there are occasionally a few moments of sanity and quiet. I feel lucky to be able to disconnect from the events and engage in other things. The possibility of finding my corner among all this chaos, it's a matter of luck, of a destructive missile that is not aimed at us, luckily.

תערוכה חדשה מתוכננת, תערוכת יחיד של האמנית והאוצרת חוה גדיש, העוסקת ברישומיה את חדרה. כדי להכינה, התכנסנו בגלריה לכמה שעות של שקט, מתרכזות בעבודתנו, מנותקות מן החדשות הרעות. ענין של מזל, כי במקומות אחרים בארצי אנשים מופגזים בזמן הזה, כמו גם ברצועת עזה. אנשים חסרי מזל מאבדים את חייהם, חיי משפחותיהם, בתיהם ורכושם נהרסים, אנשים הופכים לפליטים באבחת-רגע. לבי דואב על שני הצדדים: על בני עמי, הנאנקים תחת מושחת נאשם בפלילים שהורס כל חלקה טובה במדינה שלי (וכל סיכוי שהוא לשלום ולשלוה באזור), וגם על זה שמכונה "האויב", שלולא עמדה בראשו כנופיית טרוריסטים, יכול היה לחיות טוב יותר.

A new exhibition is planned, a solo exhibition by the artist and curator Chava Gadish, which shows her sketches of Hadera. To prepare, we gathered in the gallery for a few hours of quiet, concentrating on our work, cut off from the bad news. A matter of luck, because elsewhere in my country people are being bombed at this time, and the same in the Gaza Strip. Unlucky people lose their lives, their families' lives, their homes and property are being destroyed, people become refugees in an instant. My heart aches for both sides: for my people, suffering from a corrupt criminal accused who is destroying every good part of my country (and any chance for peace and quiet in the region), and also for the so-called "enemy", that if had not been headed by a terrorist gang, could have lived better.

סלפי עם האמנית והאוצרת חוה גדיש   Selfie with the artist and curator Chava Gadish

לסיכום:

זמן של שקט בגלריה, ניתוק מהחדשות הקשות.

In conclusion:

A time of quiet in the gallery, disconnected from the bad news.

חג שבועות ה'תשפ"א Shavuot 2021

Israel Defense Forces – What Would You Do?

היה חג על הנייר, חגיגי לא היה. ישראל תחת מתקפת טילים מידי כנופיית פורעים המטילה טרור הן עלינו והן על אזרחיה. לולא היה לנו קריים מיניסטר, מושחת הנאשם בפלילים, תחת שלושה כתבי אישום (ועוד, מן הסתם בדרך), לוא היתה לנו מנהיגה – יש להניח שהיינו נראות אחרת. כל האזור היה נראה אחרת.

It was a holiday on paper, there was no celebration. Israel is under missile attack by a bunch of thugs that inflicts terror on both us and its citizens. If we did not have a crime minister, a corrupt criminal accused, under three indictments (and more, probably on the way), if we had a woman leader – we would have probably looked different. The whole area would have looked different.

אני מבינה (אך לא מסכימה!) שלאנשים בעולם אין סבלנות (או מכל סיבה אחרת) להכנס לעובי הקורה ולנסות להבין בעיות מורכבות שאינן בתחומם. מה אכפת למאן דהוא בקנדה (לדוגמא) שארגון טרור שולח טילים לעבר אזרחים ישראליים? אף אזרח אינו מעלה בדעתו שאיזשהו ארגון טרור יירה עליו ועל שכניו מתוך שטח הפקר שמחוץ למדינתו. מי חושב על שבכלל יש לחמאס, ארגון הטרור היורה עלינו, כל כך הרבה טילים ומשגרים? מאיפה הכסף? לאן הלך הכסף מקטאר שהוזרם לרצועת עזה ללא פיקוח? איך זה שיש מתחת לרצועת עזה מנהרות טרור המכוונות לישראל? מהיכן הכסף שבנה אותן? למה חיים תושבי רצועת עזה בעוני מחפיר וברעב מתמשך, בעוד שראשי הטרור ומקורביהם בנו לעצמם בתי מגורים מפוארים וחיים חיי מותרות?

I understand (but don't agree!) that people in the world don't have the patience (or for any other reason) to get into the thick of things and try to understand complex problems that are not within their realm. What does anyone in Canada (for example) care that a terrorist organization is sending missiles on Israeli civilians? No citizen imagines that some terrorist organization will shoot at him and his neighbours from a no-man's land outside his country. Who thinks that Hamas, the terrorist organization that is shooting at us, has so many missiles and launchers? Where did the money come from? Where did the money from Qatar, which flowed into the Gaza Strip, go without supervision? How is it that there are terrorist tunnels aimed at Israel under the Gaza Strip? Where did the money that built them come from? Why do the residents of the Gaza Strip live in abject poverty and constant hunger, while the leaders of terrorism and their associates have built themselves luxurious homes and live in extravagance?

רוב היום ישבתי דבוקה לטלויזיה של חברה שהמטפלת הפיליפינית שלה ארזה את מטלטליה המעטים במטרה לעזוב את הארץ. היא עשתה את החשבון, שגם אם עבודתה הלא קלה פה מפרנסת את משפחתה, עדיין חייה שוים יותר מפרנסה פה. שלושתנו בטוחות שהיא תמצא מקום עבודה בטוח יותר בארץ הרבה יותר שלוה.

Most of the day I sat glued to the television of a friend whose Filipino caretaker packed her few belongings in order to leave Israel. She made the calculation that even if her not-so-easy job here supports her family, her life is still worth more than earning a living here. The three of us are sure she will find a safer workplace in a much more peaceful country.

הבטתי בדברים שארזה: בגדים רבים שרכשה במהלך השנים, מתנות לבני משפחתה ומזכרות. אלה מילאו שלוש מזוודות גדולות. חשבתי על שיש לה רק שתי ידיים, אז איך היא תסחב אותן, אבל לא הענין שלי. היא הראתה לי כמה מהמזכרות מפה אותן לקחה איתה אל ארצה: דגלון של ישראל שנשאר מיום העצמאות האחרון, כדי להזכיר לה את המדינה בה עבדה. צמד פמוטים שמעבידתה העניקה לה כאות תודה על שעזרה לה להדליק נרות בערבי שבתות וחגים. "ברוך אתה, ה' אלוהינו, מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נרות של שבת קודש", הראתה לי בגאוה שהיא שולטת בתפילה. כמעט והתחלתי לשיר אינסטינקטיבית את 'יום הששי, ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם…' אך הצלחתי לעצור בעדי. 'חג שבועות', הזכרתי לעצמי, 'גם אם לא שמח, אך גם לא יום הששי'. אני תוהה אם היא תחזור (היא לא ידעה לומר) ומה תזכור מאיתנו (קיויתי שדברים חיוביים ולא שליליים). אני מכירה את חברתי ואת טוב לבה, כך שקיויתי שזכרונותיה מתקופת עבודתה פה יהיו טובים.

I looked at the things she packed: many clothes she had purchased over the years, gifts for her family, and souvenirs. These filled three large suitcases. I thought she only had two hands, so how would she carry them, but not my business. She showed me some of the souvenirs from here that she took with her to her country: a small flag of Israel left from the last Independence Day, to remind her of the country where she worked. A pair of candlesticks that her employer gave her as a token of gratitude for helping her light candles on Saturday evenings and holidays. "Baruch atah, Adonai Eloheinu, Melech haolam, asher kid'shanu b'mitzvotav, v'tzivanu l'hadlik ner shel Shabbat" ("Blessed are you, Adonai our God, Sovereign of all, who hallows us with mitzvot, commanding us to kindle the light of Holy Shabbat"), she proudly showed me that she controls the prayer. I almost instinctively started chanting 'yom hashishi vayechulu hashamayim veha'aretz vechol tezva'am…' ('the sixth day. And the heaven and the earth were finished and all their host…'), but I managed to stop myself. 'Shavuot,' I reminded myself, 'even if not joyful, but not Friday either'. I wonder if she will come back (she could not say) and what she will remember from us (I hoped positive and not negative). I know my friend and her kindness, so I hoped her memories of her time working here would be good.

The IndianPatriot – Israel Strikes Gaza: Frank Views of Col Richard Kemp

לסיכום:

טילים נפלו על בתים של אזרחי ישראל, זורעים הרס רב ברכוש, מזל שלא בגוף.

In conclusion:

Missiles fell on homes of Israeli citizens, wreaking havoc on property, fortunately not on body.

להבדיל בין הטובים והרעים Distinguish Between the Good and the Bad

BBC News – Israel destroys Gaza tower housing foreign media

אני ישראלית, יהודיה, פטריוטית ואוהבת את המדינה שלי. אני שואפת לחיות בשקט, בשלוה ולא להזיק לאף אחד. העם שלי חזר לארצו והקים מחדש את מדינתנו לפני 73 שנים, אחרי אלפיים שנה של גלות ומאז אין לנו רגע אמיתי של שקט כשאויבינו אינם חדלים מלהציק לנו במקום להתרכז בשגשוג האזור. הם לא יצליחו לגרש אותנו מארצנו.

I am Israeli, Jewish, patriotic and love my country. I strive to live quietly, peacefully and not harm anyone. My people returned to their country and re-established our country 73 years ago, after two thousand years of exile, and since then we do not have a real moment of peace when our enemies do not stop harassing us instead of concentrating on the prosperity of the region. They will not succeed in expelling us from our country.

ישראל סובלת ממושחת נאשם בפלילים הנאחז בכסאו ואינו מוכן לפנותו כדי שראויים ממנו ינסו לאחות את כל הקרעים שקרע בעם ואת הבערה שהבעיר את האזור רק כדי לסכל הקמת ממשלה חדשה שתפעל לריפוי כולנו. מהצד השני, אצל הערבים בעזה, שולטת כנופיית פורעים, טרוריסטים המטילים את חִתִיתָם על תושבי האזור – שלהם ושלנו.

Israel suffers from a corrupt criminal accused who clings to his throne and is unwilling to evacuate it so that worthy ones will try to mend all the rifts he tore at the people and the burning he ignited the region only to thwart the formation of a new government that will work to heal us all. On the other hand, among the Arabs in Gaza, a bunch of thugs rules, terrorists who terrifies the residents of the area – theirs and ours.

לסיכום:

את המחיר משלמים האזרחים השלוים, הרוצים לחיות את חייהם בשקט.

In conclusion:

The price is paid by peaceful citizens, who want to live their lives quietly.

עציצים Potted Plants

Pick Up Limes – Plant propagation for beginners: indoor plants

אני אוהבת צמחיה, אני אוהבת פרחים ואפילו עציצים. הבעיה היא שאם אלה שואפים להשאר בחיים, רצוי שלא ישהו במחיצתי.

I love vegetation, I love flowers and even potted plants. The problem is that if these aspire to stay alive, it is best that they do not stay with me.