ישבתי על החול החמים, מכוונת את מצלמתי לכל עבר, מנציחה את הרגעים הנעימים.
I sat on the warm sand, directing my camera in every direction, perpetuating the pleasant moments.
היא הופיעה משום מקום. צצה לה כך פתאום, ללא אזהרה מוקדמת. הפעם האחרונה בה ראיתיה, היתה לפני מליון שנה, בגלגול קודם, בו היינו שתי ישויות שונות מאלה שאנו היום.
She appeared out of nowhere. She suddenly popped, without prior warning. The last time I saw her was a million years ago, in a previous incarnation, in which we were two different beings from those we are today.
גם אז נפגשנו על שפת הים, אם כי לא היתה לי מצלמה. אז ידעתי לשחות, בניגוד להיום. צפנו לנו על הגב מעל הגלים, עינינו מביטות אל על, אל השמיים הבהירים, אל השמש המחייכת אלינו בטוב לבבה ואל העננים הקלים השטים סביבה.
Then too we met on the beach, though I did not have a camera. Then, I knew how to swim, unlike today. We floated on our backs above the waves, our eyes looking up at the bright sky, at the sun smiling at us kindly, and the light clouds drifting around it.
"ציירי לי כבשה, בבקשה, כמו זו שראינו בעננים", ביקשה כשיצאנו מן המים ועטפנו עצמנו במגבות הרכות.
איך אצייר לה? אין לי מושג אין משרבטות אפילו קו פשוט, שלא לדבר על כבשה שלמה, הרהרתי לעצמי, מנסה למצוא את המלים המתאימות כדי להסביר לה את חוסר כשרוני בתחום.
"Draw me a sheep, please, like the one we saw in the clouds," she asked as we emerged from the water and wrapped ourselves in the soft towels.
How can I draw for her? I have no idea how to draw even a simple line, let alone a whole sheep, I thought to myself, trying to find the correct words in order to explain to her my incompetence in the field.
בטרם הספקתי לפתוח את הפה, היא נעלמה. היתה כלא היתה. רק עקבותיה בחול העידו על נוכחותה.
Before I could open my mouth, she disappeared. As she wasn't here. Only her footprints in the sand indicated her presence.
ועכשו היא הופיעה שוב. קיויתי שלא תבקש ממני לצייר לה כבשה, כי גם בגלגול הזה לא הצלחתי לרכוש את הכשרון לצייר.
And now she appeared again. I hoped that she would not ask me to draw her a sheep, because even in this lifetime I didn't managed to acquire the talent to draw.
הרוח מן הים נשבה בחוזקה, מרעידה כל נימה בגופי עת יצאתי מן המים החמימים. היא עטפה אותי במגבת הגדולה, מאמצת אותי אליה. היה לנו נעים.
The wind from the sea blew hard, shaking every part of my body as I emerged from the warm water. She wrapped me with the big towel, embracing me softly. It was pleasant.
זה מתגלגל בפייסבוק והיום הגיע גם לעיני. שמתי את זה על הקיר שלי. להלן תגובות נבחרות.
It rolls on Facebook and today also came to my eyes. I posted it on my wall. The following are selected responses.
א: כל כך מצחיק כל כך נכון… כל כך ידידותי לגאים lol
אני: אני מפללת ליום שיבוא כשלא יהיו עוד בורים כאלה, כשיהיה טבעי לכבד את הזולת ללא דעות קדומות
A: So funny so right… so gay friendly lol
Me: I'm wishing for the day to come when we no longer have such ignorants, when it will be natural to respect each other without prejudice
א: את ואני לא נהיה פה יותר אבל הפרודיה יכולה להמשיך לכל קבוצת שוליים
אני: למה את חושבת שזה לא יהיה בזמננו? אני אופטימית שזה יקרה במהרה בימינו
A: Well u and I will no longer be here but the parody could continue to any marginalized group.
Me: why do u think it won't be in our time? I'm optimistic it will happen quickly
א: גם אני אופטימית. כרגע בארה"ב אנו מפולגים בכל הרמות והורגים זה את זה. כמו בישראל. ושאר העולם מקבל את גרינלנד. הייתי רוצה לראות תזוזה בהכרה כלל-עולמית. צפי בפרודיה החדשה של סשה ב. כהן על אמריקה
אני: אוי! הסשה הזה מצחיק בטרוף! ראיתי את החלק בו הוא משחק את השמוק הישראלי שמנסה לשכנע אנשים לאמן פעוטות לירות ברובים
A: Also an optimist. currently in US we are so divided on all levels and killing each other. Likewise in Israel. And the rest of the world accept Greenland. I would like to see a shift in Global Consciousness. Watch Sacha B. Cohens new parody on America
Me: Oy! ze Sacha is soooooooo hilarious! I saw the part where he plays the Israeli shlong who tries to persuade people to train toddlers to shut guns
מישהי בלי מוח מצאה לנכון לנבוח: להיות הומוסקסואל זו התנהגות לכן מאחר ואין הם יכולים להוליד ילדים השאלה אינה אם יהיו להם תינוקות גאים אלא בעצם איך הם יגדלו אותם? חשבי היטב בטרם את עונה
(איני מתכוונת לטרוח ולהתעסק עם טפשות, וחושבת על חסימת הטמבלית)
Somebody without a brain saw it fit to bark: Being gay is a behavior so since they can't have children the question isn't will they have gaybies but rather how will you raise them? Ponder that long and hard before you answer
(I'm not going to bother deal with stupidity, and thinking of blocking that moron)
מישהי חכמה: קל לענות: ישנם ילדים רבים המחכים לבית מאמץ טוב. ישנה גם פונדקאות (מצד שני, לא כל כך אכפת לי מנשים המשכירות את גופן). חשבי על זאת והרהרי היטב בטרם את עונה
Somebody clever: Easy to answer: There are plenty of children waiting for a good adoptive home. There is also surrogacy (I don't much care for women renting out their bodies, however). Think about THAT and ponder long and hard before YOU answer. Sheesh.
אני עונה לחכמה: אין לי כל כוונה לטרוח לענות לאנשים בורים כמו זו דלעיל שאינה יכולה לגלות חמלה לבני אנוש אחרים. איני יכולה לסבול את אלה שאינם יכולים לאמץ את הצו האלוקי הפשוט של "ואהבת לרעך כמוך" גם אם רעך אינו כמוך. אני מרחמת על אנשים החושבים שהאמת היחידה נמצאת אצלם באופן בלעדי ואינם מכבדים את האמת של אחרים. יום אחד, כשיבוא אל האשה המתועבת הלזו שאני בזה לה בכל לבי, היא תגלה שאף אחד לא נשאר להגן עליה, והיא ראויה לקבל כל מה שהם יעשו לה, אמן!!!
Me answering the clever one: I'm not going to bother answering ignorant people like that person above who can't have compassion for other human beings. I can't stand those who are not able to practice the simple divine command called "Love thy neighbour as thyself" even if thy neighbour is not like thyself. I pity people who think that the only truth lies solely with them and don't respect the truth of others. One day, when they will come for that despicable person whom I totally contempt, she will find that nobody left to defend her, and she deserves to receive everything they'll do to her, Amen!!!
*****
בשורה אחת:
אין ברירה, צריך להלחם בבערות ולהכחידה בעודה באיבה.
In one line:
There is no alternative, it is necessary to fight ignorance and to annihilate it while still in the bud.
אנשים שואלים, "מי אתם?" אנחנו בנותיהם, אחיותיהם, בניהם, האחיות הרחמניות המטפלות בהם, המכונאים שלהם, האתלטים שלהם, המשטרה שלהם. אנחנו הרופאים שלהם, אבותיכם, הפוליטיקאים שלכם, החיילים שלכם, אמהותיכם, חבריכם. אנחנו חיים איתכם, אנחנו דואגים לכם, מגינים עליכם, מלמדים אתכם, אוהבים אתכם וזקוקים לכם. כל מה שאנו מבקשים זה שתאפשרו לנו.
People ask, "Who are you?" We are their daughters, their sisters, their sons, their nurses, their mechanics, their athletes, their police. We're your doctors, your fathers, your politicians, your soldiers, your mothers, your friends. We live with you, we care for you, protect you, teach you, love you and need you. All we ask is that you let us.
30.7.18 עדכון:
ההתכסחות נמשכה גם היום. מי שרוצה להעמיק לעיין בה, מוזמנת לגלוש לקיר שלי בפייסבוק ולתרום את תרומתה המבורכת
30.7.18 updating:
The fiasco continued today too. Anyone who wants to go deeper into this, is invited to my wall on Facebook and contribute their blessed contribution
NASA shows the blood moon from different countries all over the world
הרחובות היו שוממים לגמרי. אף נפש חיה לא נראתה, גם לא החתולים, שבדרך כלל מתכרבלים על גדרות האבן הקרירות.
The streets were totally deserted. Not a single soul was seen, not even the cats, who usually curled up on top of the cool stone walls.
חדרה, ליל שבת. אי אפשר לצפות לראות אנשים בשעה כזו של הלילה. זאת אומרת, לצפות אולי אפשר, אך זה לא יקרה. אין פה חיי לילה, ודאי לא בליל שבת.
Hadera, Friday night. You can't expect to see people at this time of night. That is to say, maybe it's possible to expect, but it will not happen. There is no nightlife here, certainly not on Friday night.
יצאתי אל השדה הפתוח שבפאתי הרחוב שלי במטרה לצפות בירח האדום ולצלם כמה תמונות מן הליקוי. הרי לא בכל יום אפשר לראות מראה כזה מעניין, אולי אף מרהיב. הרחוב ארוך למדי, ההליכה ארכה לי רבע שעה. בעיר רגילה, אחת-עשרה וחצי בלילה אינה שעה של דממה מוחלטת. בעיר רגילה אפשר לשמוע צלילים היוצאים מן הבתים: קולות מועטים של אנשים משוחחים, אך בעיקר את מקלטי הטלויזיה. לא בחדרה. כאן, אני עושה דרכי בתוך דממה מוחלטת.
I went out into the open field at the end of my street to watch the Red Moon and take some pictures of the eclipse. After all, it is not every day that you can see such an interesting sight, perhaps even spectacular. The street is quite long, the walk took me fifteen minutes. In a normal city, eleven-thirty at night is not an hour of total silence. In a normal city you can hear sounds coming out of the houses: few voices of people talking, but mostly the television sets. Not in Hadera. Here, I make my way in total silence.
כשהגעתי למקום, הביט בי הירח במבט מהורהר, לדעתי. נדמה היה לי שזה מסתלבט עלי וחושב על האשה הבודדה שפקדה את השדה השומם שבקצה הרחוב השומם כמוזרה. לא יודעת. כשכדור הארץ החל לנגוס בו, הוצאתי את המצלמה מן התיק וסובבתי את הלחצן כדי להדליקה. נאדה. גורנישט. בטרם צאתי מן הבית, שכחתי לבדוק את הסוללה כדי לראות אם היא טעונה. הבנתי שעלי לחכות עוד כמאה שנה כדי לצפות שוב בליקוי כזה. כנראה בגלגול הבא.
When I got there, the moon looked at me thoughtfully, as I saw it. It seemed to me that it was mocking me and thinking of the single woman who had come to the desolate field at the end of the deserted street as an alien. I don't know. When the earth began to bite into it, I took the camera out of my bag and turned the on button in order to use it. Nada. Gurnisht. Before I left the house, I forgot to check the battery to see if it was charged. I realized that I had to wait another hundred years to see this kind of eclipse again. Probably in the next incarnation.
היא פתחה לי את הדלת במאור פנים. לשתינו היו ציפיות מן הערב הזה.
She opened her door, welcoming me warmly. We both had expectations for this evening.
ערב ט"ו באב, חג האהבה. הבאתי לה זר פרחים וקופסא מלאה בלבבות משוקולד. נכון, שגרתי, אך מה כבר אפשר להביא למישהי שאת מכירה רק מפגישותיכן בסקייפ וזו פגישתכן הראשונה? היא הכינה לי הפתעה משלה, גם קופסת שוקולד לבבות. תמיד טוב לתת ולקבל לבבות.
On the eve of Tu B'Av, feast of love, I brought her a bouquet of flowers and a box filled with chocolate hearts. True, it's routine, but what can you bring to somebody you know only from your Skype meetings and this is your first date. She prepared her own surprise for me, also a chocolate box of hearts. It's always good to give and receive hearts.
"את אף פעם לא מתווכחת", אמרת לי פעם. "הכל טוב לך?"
"אין לי על מה, הכל טוב לי איתך", עניתי. "לא ברור לי, את רוצה שאתווכח למען הויכוח או מה?"
"לא, חס וחלילה!" מיהרת לענות, "אני שמחה שאין לך תלונות."
אולי לא היינו מספיק זמן יחד כדי לעלות על מוקשים?
"You never argue," you once told me. "Is everything good for you?"
"I don't have what for, everything is good with you," I replied. "I don't understand, do you want me to argue for the sake of argument or what?"
"No, G-d forbid!" You hurried to answer, "I'm glad you have no complaints."
Maybe we were not together long enough to get on mines?
מדי פעם, עת אני רואה שוב בעיני רוחי את דלתה הנפתחת ואת הבעת פניה המזמינה אותי אל חייה, אני נמלאת חמימות נעימה. מעבר לצער ולאבל על לכתה מאיתנו בטרם עת, יש נחמה פורתא באור שזכינו לחוות ממנה.
From time to time, when I visualize her door opening and her expression inviting me into her life, I am filled with a pleasant warmth. Beyond the sadness and grief for her leaving us prematurely, there is little consolation in the light that we have been privileged to experience of her.
איך שיצאנו מן המכונית, היכתה בנו הרוח בכל עוזה, מעיפה מעל ראשנו את הכובעים שחבשנו.
As we got out of the car, the wind hit us with all its force, flinging over our heads the hats we wore.
הרוח העזה דרבנה את הגלים להסתער על החוף. הם עשו כמיטב יכולתם, אך בהגיעם אל שובר הגלים, הם לא יכלו עוד והתנפצו עליו, מתיזים לכל עבר רסיסים מלוחים.
The strong wind spurred the waves to storm at the shore. They did their best, but when they reached the breakwater, they could no longer continue and smashed against it, splattering salty spindrift.
דייגים בחוף זבולון Fishermen on Zevulun Beach
רק הדייגים שעמדו על המזח התמודדו בגבורה עם איתני הטבע, עומדים בסבלנות ומחכים שהדגים יגיעו ויעלו בחכותיהם.
Only the fishermen who stood on the dock were bravely struggling with the forces of Nature, standing patiently with their fishing rods in their hands, waiting for the fish to come and get caught in the hooks.
דייגים מתמודדים עם איתני הטבע Fishermen braving forces of Nature
ידידה הזמינה אותי להצטרף אליה לארוחת בוקר בבית קפה. הלכתי. איננו מתקשרות על בסיס יומי, כך שנחמד להפגש מדי פעם כדי לעדכן ולהתעדכן.
A friend invited me to join her for breakfast at a café. I went. We do not communicate on a daily basis, so it's nice to meet occasionally in order to update and keep up to date.
בחניה של איקאה היה פקוק לגמרי ואי אפשר היה למצוא ריבוע פנוי. ככה זה כשמאחרות כשיש סייל.
IKEA's parking lot was completely jammed and it was impossible to find an empty square for my friend's car. That's how it is when you're late when there is a sale.
תופס 4 חניותOccupying 4 parking spaces
מישהו חצוף עשה דין לעצמו (ללא ספק שמוק!) ותפס ארבע חניות בלי להתחשב בשאר הנהגים שהסתובבו והסתובבו הלוך וחזור כדי למצוא מנוחה למכוניותיהם. השומר בכניסה הביט בצילום שהראיתי לו ואמר בארשת פנים חביבה ובקול מנומס ואדיש שאין זה מסמכותו לעשות דבר, משום שהחניה שייכת לעיריית נתניה ואם הנושא חשוב לי, אני יכולה להתקשר למשטרה ולבקש מהם לשלוח שוטר שירשום לחצוף דו"ח. אמדתי את הזמן שיקח לי לעשות זאת, ההמתנה, הטרטור ובסופו של דבר אף אחד לא יטרח לבוא והחלטתי שזה לא ממש בוער בעצמותי. שחררתי.
Someone insolent made a law unto himself (definitely a shmuck!) and occupied four parking spaces regardless of the other drivers that turned and turned back and forth to find rest for their cars. The guard at the entrance looked at the photo I showed him and said with a friendly expression and in a polite and indifferent voice that he did not have the authority to do anything, because the parking lot belongs to the Netanya municipality and if the matter is important to me, I can call the police and ask them to send a police officer who would give that cheeky driver a ticket. I estimated the time it would take me to do so, the wait, the hassle, and in the end, no one would bother to come, so I decided that it was not really burning in my bones. I let it go.
אחרי כמה סיבובים שלא הניבו לנו את החניה המיוחלת, הידידה איתה באתי ואני הבחנו במישהי המתקרבת אלינו מכיוון החנות כשהיא נושאת בידיה העמוסות שקיות לרוב. הבנו שהיא סיימה את קניותיה ומן הסתם מועדות פניה לעבר מכוניתה. הידידה עצרה את רכבה והורתה לי לצאת ולחוש בעקבות הלה ולהתקשר כשאגיע למקום בו זו חנתה. מיהרתי לציית, כמובן.
After a few rounds that did not bring us the longed-for parking space, the friend I had come with and me spotted somebody coming from the shop towards us, carrying in her laden hands lots of bags. We realized that she had finished shopping and was probably heading for her car. The friend stopped her car and instructed me to get out and hurry to follow that woman and call when I got to where she was parked. I was quick to obey, of course.
בעודי חשה אחריה כמיטב יכולתי עם הרגל הפגועה, הביטה זו לאחוריה, אולי שמעה את נשיפותי או את נקישות רגלי על האספלט. חייכתי אל תוך עיניה התמהות והסברתי שאני עוקבת אחריה משום שלא מצאנו פיסת חניה והנחנו שהיא ודאי הולכת אל מכוניתה. ארשת פניה התחלפה לחיוך מזמין והיא האטה את צעדיה כדי לאפשר לי ללכת לצדה בנחת. הצעתי להקל מעט על מטענה והיא העבירה לי בהכרת תודה כמה שקיות.
As I followed her the best I could with my injured leg, she looked behind her, perhaps she could hear my heavy breathing or the tapping of my feet on the asphalt. I smiled into her puzzled eyes and explained that I was following her because we could not find a space to park and assumed she must be heading to her car. Her expression changed into an inviting smile and she slowed down to let me walk beside her. I offered to ease her load a little and she gratefully passed me some bags.
המכונית שלה חנתה רחוק מאוד מהכניסה לחנות, אך זה היה עדיף על המשך הסתובבות לשוא. עת הניחה את השקיות בתא המטען, התקשרתי לידידתי והנחיתי אותה להיכן להגיע, מה שארך לה דקות ספורות. בעודי עומדת ומנופפת לידידתי המתקרבת, נשמע קול צפירה תוקפני ממכונית שנעמדה בצד המכונית של ידידתי בעודה מנסה לחסום בפניה את הגישה לעברי, השומרת על פיסת החניה כעל חייה. מזל שלא נכנסה בה ו/או דרסה אותי. רק זה היה חסר פה!
Her car was parked very far from the entrance to the store, but it was better than going around in vain. While she was putting her bags in the trunk, I called my friend and instructed her where to go, which took her a few minutes. As I stood and waved to my approaching friend, there was an aggressive honking sound from a car that stood beside my friend's car as she tried to block access to me, who was guarding the parking lot with my life. Luckily, she did not get in and/or ran me over. Only that was missing here!
מישהי יצאה מן המכונית, התקרבה לעברי בצעד מאיים ונעמדה לצדי, מחוה לנהגת הצופרת להגיע אלינו. "סליחה", אני פונה אליה, "אבל אני שומרת את החניה הזו למכונית הלבנה, הייתי פה לפנייך."
"מה, את לא עם המכונית הזו שיוצאת?" היא שואלת בתמיהה.
"איך?" עכשו תורי לתמוה. "לא ראית אותי עומדת פה כשהגעת? כי אני ראיתי אותך מגיעה."
"חשבתי שאתן יחד", היא אומרת באכזבה.
"לא, באתי איתה כדי לשמור את החניה למכונית הלבנה. מצטערת." באמת הצטערתי. קיויתי שהן תמצאנה חניה בקרוב ולא תצטרכנה לכתת את גלגלי מכוניתן יותר מדי.
Somebody got out of the car, approached me threateningly and stood beside me, gesturing to the honking driver to reach us. "Sorry," I turn to her, "but I keep this parking lot for the white car, I was here before you."
"What, aren't you with that car pulling out?" She asks, puzzled.
"How come?" Now it's my turn to wonder. "Didn't you see me standing here when you arrived? Because I saw you coming."
"I thought you were together," she says, disappointed.
"No, I came with her to keep the parking lot for the white car, sorry." I was really sorry. I hoped they would find parking soon and would not have to wear their wheels too much.
עת התקרבנו לפתח החנות, פגשתי אותן שוב. "תראי איזה מזל היה לנו!" דיווחה בשמחה. "מצאנו חניה ממש קרוב! לא מזל?"
השתתפתי בשמחתה, כמובן. החיוך קצת נמחק לי אחרי מספר צעדים כשקלטתי את מבטה המרחם העוקב אחר צליעתי. היא לא הציעה להתחלף בחניות.
As we approached the shop entrance, I met them again. "Look how lucky we were!" She reported joyfully. "We found a space really close, not luck?"
I was happy for them, of course. My smile was erased a little bit after I pacing a few steps as I caught her pitying gaze following my limp. She did not suggest switching places.
***
אחרי שוטטות ממושכת למדי, כשהגענו אל מחלקת חדרי השינה, ביקשה ממני רגלי בנימוס לאפשר לה לנוח, אחרת היא עלולה לקרוס וזה הרי לא מומלץ. זו הפעם הראשונה שיצאתי מן הבית לאחר התאונה בה עיקמתיה שלא באשמתי. הידידה ואני, התישבנו על אחת המיטות שבתצוגה והחלפנו חוויות מן ההפגנה המדהימה של אתמול בה לקחנו חלק. בין לבין, צחקנו על כמה אנשים שנשכבו על המיטות בנסיון לבדוק אם אלה תתאמנה להם. תהינו זו באזני זו איך אפשר לדעת דבר כזה מכמה שניות של ניסוי.
After quite a long loitering, when we reached the bedroom department, my leg politely asked me to let it rest, otherwise it might collapse and that was not recommended. It was the first time I had left the house after the accident when I twisted it not by my fault. The friend I came to the store with and I, sat on one of the beds on the display and compare notes about yesterday's amazing demonstration we attended. In between, we laughed at some people lying on the beds trying to see if they are suitable. We wondered how one can know such a thing from a few seconds of experimentation.
שלוש ילדות, בגילים שבין שש לעשר, עלו על המיטה מולנו והחלו לקפץ עליה בחדוה. אמן, שהיתה עסוקה בשיחת טלפון חשובה מן הסתם, המכשיר צמוד אל אוזנה הכרויה אל מה שנאמר לה בצד השני של הקו, הביטה בהן בהסח הדעת בעיניים מזוגגות. אני משערת שאף שמראה בנותיה המקפצות בצהלה אולי נקלט בעיניה, זה לא חדר למוחה העסוק בדברים שברומו של עולם.
Three girls between the ages of six and ten, climbed on the bed in front of us and began to jump on it cheerfully. Their mother, busy with an important telephone conversation, the instrument pressed to her ear, listening to what was said to her on the other end of the line, gazed at them distractedly with glazed eyes. I suppose that even though the sight of her daughters jumping with glee may have caught in her eyes, it has not penetrated her mind which was preoccupied with matters of the utmost importance.
"הי, מה זה?!" נזפה בהן בכעס אחת מעובדות החנות שעברה במקום. "רדו מיד! איזה מין חינוך זה? איך הן קופצות ככה, כאילו שזה שלהן!"
הילדות, הבעת עלבון עמוק על פניהן, חדלו באחת מן השעשוע וירדו מן המיטה, תופסות את שמלתה של אמן ומתחבאות מאחוריה מזעם השלטונות. האם המשיכה בשיחתה החשובה והחלה ללכת הלאה, ממשיכה בסיור כאילו דבר לא קרה. אני יכולה רק לשער שהיא בכלל לא ראתה את שארע.
"Hey, what's that?!" One of the shopkeepers who passed by scolded them angrily. "Get off immediately! What kind of education is it? How they jump like this, as if it's theirs!"
The girls, an expression of deep affront on their faces, stopped their amusement and got off the bed, grabbing their mother's dress and hiding behind her from the wrath of the authorities. The mother continued her important conversation and began to walk on, continuing their tour as if nothing had happened. I can only assume she did not see what happened at all.
יש מי שבצביעותם יָשבו היום על האדמה בכאילו אבל על חורבן בית המקדש, כשבה בעת הם שונאים חינם את אחיהם, בשר מבשרם, אך שאינם מאמינים כמותם.
There are those who hypocritically sat on the ground today as if they were mourning the destruction of the Temple, while at the same time hating in vain their brethren, their own flesh, who don't believe like them.
הלכנו להפגין נוכחות, להציג את כוחנו, להראות שדי כבר, אי אפשר להתעלם מאיתנו יותר. ההצלחה, לפחות ביום הזה, היתה מדהימה ביותר. אמצעי התקשורת התגיסו כולם לטובת סיקורים שאהדו אותנו, היו מהדורות חדשות שהנושא שלנו פתח אותן, למרות הנושאים הבוערים (תרתי משמע) האחרים שסביבנו.
We went to demonstrate our presence, to display our strength, to show that enough is enough, they can no longer ignore us. The success, at least on this day, was astonishing. The media was recruited on our behalf with supportive coverage and reviews, there were news editions that our subject opened, despite the other burning issues (literally) around us.
היה יום מוצלח מבחינתנו. העלינו את המודעות לבעיות אי השוויון בחברה שלנו. ימים יגידו לאן זה יתגלגל מכאן – אם נצליח לשנות את האפליה או שזה יתמסמס כמו שקרה במחאה של 2011 שאף אחד אינו זוכר כבר למה זו פרצה משום שלא השיגה את מטרותיה. ימים יגידו.
It was a good day for us. We raised awareness of the problems of inequality in our society. Time will tell where it will turn out from here – if we succeed in changing the discrimination or it will dissolve as it did in the 2011 protest that no one remembers why it broke out because it did not achieve its goals. time will tell.
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.