הוזה מִלִים Hallucinating words
זוג Pair
אין זה משנה איזה סוג, מין או מגדר אנחנו, תמיד נוכל לחיות זו לצד זו, זה לצד זה, זו לצד זה, זה לצד זו וכיו"ב. תמיד. רק שהפוליטיקאים לא יסכסכו בינינו.
No matter what kind of type we are, what sex or gender, we can always live side by side, women with women, men with men, women with men, men with women etc. Always. Just that the politicians will not instigate quarrels between us.
החל משעה מסוימת, בדרך כלל עשר בלילה, נעצמות לי העיניים. אני מתחילה לנקר כבר בשמונה, אבל מתאמצת להשאר ערה למענה.
Starting at a certain hour, usually at ten o'clock at night, my eyes start to close. I start pecking at eight, but I'm trying to stay awake for her.
"אין לי שינה בעיניים", היא נוהגת לענות לי עת אני שואלת אותה אם היא עייפה. "אני יכולה עוד." אני פורשת משום שאני מעדיפה להרדם בחדר השינה. אחרי שאני מתמקמת במיטה, תוך חמש עד עשר דקות, אני שומעת את נחירותיה מהסלון, עת היא נרדמת מול הטלויזיה.
"I don't have sleep in my eyes," she answers when I ask her if she is tired. "I can stay more." I retire because I prefer to fall asleep in the bedroom. After I get into bed, in five to ten minutes, I hear her snoring from the living room, as she falls asleep in front of the TV.
לי תמיד היתה שינה בעיניים. עד עצם היום הזה.
I always had sleep in my eyes. To this day.
Why do we get sleep in our eyes? By Jason G Goldman BBC Future site
Claudia Aguirre – The hidden brain in your skin
האמת, לא יצא לי לחשוב על זה כמעט, וגם עכשו איני חושבת על זה, אך החיים מביאים לפתחי מאורעות המסבים את תשומת לבי למה שעלול לקרות בסופו של דבר, תרתי משמע, אחרי ככלות הכל.
The truth is, I have not thought about it too much, and even now I don't think about it, but life brings to my attention events that stimulants me to take notice to what may happen finally, literally, in the end.
אני חיה את חיי בכיף, עסוקה בעשייה של הדברים שאני אוהבת ואיני חושבת מה יהיה בעוד עשר שנים, עדיין לא. אך המציאות טופחת לי על הפנים ואני נתקלת באנשים סביבי שהולכים ונשמטים והם אפילו בגילי. לא נעים, לא כיף.
I live my life with pleasure, doing the things I love and I don't think about what will be in ten years, not yet. But reality slaps me on the face and I bump into people around me who are disappearing, even at my age. Unpleasant, not fun.
***
המנוח לא ידע מה היכה אותו ולמה זה קרה לו. יום אחד הוא קם בבוקר כשראשו מעוקם וסחרחר. מסתבר, לאחר בדיקה וטרינרית, שמשהו עבר על היצור המסכן במהלך הלילה וזה נראה כשבץ. כל עולמו היה עקום. הוא לא יכול היה להתישר. זה מה שקורה כשאתה חי מעבר למה שהיה צפוי ממך. אבל זה גם מה שקורה כשמטפלים בך היטב, אוהבים, דואגים ומרעיפים עליך כל מה שאתה צריך.
The deceased did not know what hit him and why it happened to him. One day he got up in the morning with his head bent and spinning. It turns out, after a veterinary examination, that something had happened to the poor thing during the night and it looked like a stroke. His whole world was twisted. He could not straighten. This is what happens when you live beyond what was expected of you. But that's also what happens when you are well taken cared for, loved, well treated, and you are given all you need.
זיפו ואני Zippo and me
זה קרה לפני כשנה, במארס 2018. הוטרינר נתן לו אנטיביוטיקה. התיעצתי עם חברה שמבינה בתחום והיא המליצה לתת בנוסף גם חומר הומאופתי כדי להרגיעו, כמו ולריאן, קמומיל וכיו"ב. להבנתה, גורמת לו הסחרחורת לחרדה והמצב הזה מפחיד אותו מאוד. זה נראה לי הגיוני ודי התפלאתי שהוטרינר לא נתן לו את זה. בדיעבד התברר עד כמה הוטרינר חשב לבנות עוד קומה בוילה שלו מהכסף שירויח בטיפול במנוח.
That happened about a year ago, on March 2018. The veterinarian gave him antibiotics. I have consulted with a friend who has some knowledge in the field. She recommended to also give him homeopathic substance to calm him down, such as valerian, chamomile, etc. In her understanding, the dizziness causes him anxiety and this situation frightens him very much. In retrospect it turned out that the veterinarian planned to build another floor in his villa from the money he would earn from treating the deceased.
המנוח הראה סימני התאוששות והיה במגמת שיפור: אכל קצת, אפילו הצליח לרדת למטה לעשות את צרכיו. לא היה נעים לראותו במצבו זה, הלב יצא אל המסכן. קשה מאוד לראות יצור אהוב סובל.
The deceased showed signs of recovery and was improving: he ate a little, even managed to get downstairs to relieve himself. It was not pleasant to see him in this state, the heart went out to the poor thing. It is very hard to see a beloved creature suffering.
הזמן עבר, כמעט שנה מאז, והיצור התאושש ועדיין מחזיק מעמד, אם כי כמובן אינו נעשה צעיר יותר. אף אחד מאיתנו אינו נעשה צעיר עם הזמן, אלא להפך. אחרי הבדיקה אתמול, טען הוטרינר, שבינתיים בנה את הקומה הנוספת שתכנן, שהלה מתפקד וחיוני ושאין הוא יכול לגאול את המסכן מיסוריו. אחרי הבדיקה, לקראת שקיעת השמש, התכוונתי ללכת להתפלל מעריב ורציתי להתכונן לרע מכל ולומר עליו קדיש. נראה לי שהוטרינר מתכנן לעבור לוילה עוד יותר גדולה.
Time has passed, almost a year since then, and the creature has recovered and is still holding on, though of course it does not get any younger. None of us does over time, but on the contrary. After the examination yesterday, the veterinarian, who in the meantime had built the additional floor he had planned, claimed that it is functioning and essential, so he could not save the poor thing from its misery. After the examination, towards sunset, I intended to go and pray Ma'ariv and wanted to prepare for the worst and say Kaddish on it. It seems to me that the veterinarian plans to move to an even bigger villa.
במשפט אחד:
אנחנו יצורים הנחשבים לתבוניים, אז איך זה שלא השכלנו למצוא דרך לצאת בכבוד מן החיים הללו?
We are considered intelligent creatures, so how come we have not found a way to leave this life with dignity?
Barbara Hammer’s Exit Interview – By Masha Gessen (The New Yorker site)
תיק מהמם סרוג בצבעי כתום, צהוב וירוק סולארט A stunning knitted bag in yellow, green and orange solart
***
למזלי, אני מבורכת (טפו-טפו-טפו!!!) ואני פוגשת יותר נשים חיוביות, מקסימות, טובות לב ואשר מכוונות למעשים טובים, שכיף לעבוד איתן, לפגוש אותן, לשתף איתן פעולה. אני שמחה להקיף את עצמי באלו.
Luckily, I am blessed (tfu-tfu-tfu!!!) and I meet more positive, charming, kind women who are oriented to good deeds, that it's fun to work with, to meet and cooperate. I'm happy to surround myself with those.
תיק מהמם סרוג בצבעי כחול אפור לבן וכתום סולארט Stuning knitted bag in blue, gray, white, and orange solart
פנינה ולטר הנפלאה עשתה לי עבודה יוצאת מן הכלל, כזו שהוכיחה לי שוב שאני ברת מזל על שמצאתי אותה. אני מאמינה בגורל ואם משהו צריך לקרות – זה יקרה ולא משנה מה תעשי. צריך מזל בשביל שדברים יסתדרו לך. יחד עם זאת, אין זה אומר שאת אמורה לשבת בשילוב ידיים ובשיכול רגליים בלי לעשות דבר. קודם כל, יש לפעול כדי להניע דברים. אם הם יתממשו בצורה טובה – כאן כבר נכנס המזל.
The wonderful Pnina Walter had done an outstanding job for me, such that proved once again that I was lucky to have found her. I believe in fate and if something has to happen, it will happen no matter what you do. You need luck for things to work out for you. However, this does not mean that you are supposed to sit cross-legged and hands doing nothing. First of all, action must be taken to get things going. If they come to good fruition – here luck comes in.
"וואו!" היא אומרת לי, "מדהים איך שאת מפרגנת!"
"מה מדהים?" אני תוהה. "זה מגיע לך! עשית עבודה נפלאה, בדיוק כפי שביקשתי ואפילו הגדלת ראש ועשית דברים בהתאם למה שהיה צריך ופתרת בעיות שצצו. ידעתי מראש שתעשי עבודה מצוינת אחרי שדיברנו וסיכמנו את הדברים, אך פעלת מעבר לציפיותי. אין עלייך!!!"
"תודה רבה", היא אומרת בחיוך, הבעת סיפוק על פניה, "עשיתי כמיטב יכולתי."
"תודה לך!" אני מודה לה מעומק לבי, שמחה על שזה קרה וחשה מבורכת מאוד.
"Wow!" She says to me, "it's amazing how you're encouraging!"
"What's amazing?" I wonder. "You deserve this! You did a great job, exactly as I asked. You even put a lot of thought and did things according to what was needed and solved problems that came up. I knew beforehand that you would do a great job after we talked and agreed about what needs to be done, but you acted beyond my expectations.
"Thank you very much," she says with a smile, an expression of satisfaction on her face. "I did my best."
"Thank you!" I thank her from the bottom of my heart, glad that it happened and feeling very blessed.
איזה כיף לעבוד נשים שיודעות להוציא תחת ידיהן קסמים!
How great it is to work with women who know how to get magic out of their hands!
גדלנו על "והם חיו באושר ובעושר עד קץ כל הימים". האם זה באמת קורה?
We grew up on "and they lived happily ever after". Does it really happen?
"איך את יודעת שזו – זו, שזו האחת?" היא שואלת אותי בפגישתנו השלישית. שתי הראשונות הוקדשו לגישושים, לבדוק אם יש שטחי התעניינות משותפים (יש), אם היא אוהבת לרקוד (היא אוהבת, מה שאומר שנוכל לצאת מדי פעם לבלות יחד ולחלץ את עצמותינו), מה אני אוהבת לאכול (אני טבעונית, היא טורפת), איזו מוזיקה אנו אוהבות. טרם הגענו לטעמנו בתרבות. חשבתי שזה יבוא בפגישתנו אמש.
"How do you know that this is it, that she is the one?" She asks me at our third meeting. The first two were devoted to groping, to see if there were common interests (checked yes), if she liked to dance (she does, which means we can go out spend time together and extract our bones), what I love to eat (I'm a vegan, she's a predator), what music do we like. We have not yet come to our taste in culture. I thought it would come in our meeting last night.
"זה טרם קרה לי", אני מסבירה לפניה המופתעות.
"מה? איך זה יכול להיות?" היא אינה מסתירה את פליאתה. "את לא ילדה קטנה, הרי פגשת מלא נשים בחייך."
"פגשתי, זה נכון, אך לא את זו שאמורה להיות האחת." סימני השאלה שמילאו את כל ארשת פניה הבהירו לי שעלי לפרט יותר כדי להסביר. "היו כאלה שנמשכתי אליהן, היו כאלה שמפגישה ראשונה היו לי רגשות כלפיהן, אך זה לא נמשך או לא התממש."
"It hasn't happened to me," I explain to her surprised face.
"What? How could that be?" She does not hide her wonder. "You're not a little girl, you've met many women in your life, haven't you?"
"I met, it's true, but not the woman who supposed to be the one." The question marks that filled her entire face made it clear that I had to elaborate more to explain. "Some I was attracted to them, to some I had feelings from our first meeting, but it didn't last or didn't materialize."
"למה?" היא ממשיכה לחקור.
"למה?" אני עונה בשאלה, מהורהרת, חשה שאני על ספת הפסיכיאטרית. "לא יודעת למה. למה את שואלת? איך זה אצלך?" אני מחזירה את הכדור אליה.
"אצלי?" היא מושכת את התשובה, "אצלי…" היא מביטה בעיני, אך עיניה כזגוגיות, היא אינה כאן.
"אצלך", אני מעודדת אותה לחזור מהיכן שהיא נמצאת, "איך זה אצלך?"
"Why?" She continues to investigate.
"Why?" I answer with a question, thoughtful, feeling like on a psychiatrist's couch. "I don't know why. Why do you ask? How is it with you?" I return the ball to her.
"With me?" She drags her answer, "with me…" She looks into my eyes, but her eyes are glassy, she is not here.
"With you," I encourage her to get back from where she is, "how is it with you?"
בדיוק כשהיא עמדה לענות, הגיעה המלצרית לבדוק אם הכל בסדר ואם אנו רוצות להזמין משהו נוסף. בזמן שהזמנתי קפה נוסף ועוגה, צלצל הנייד שלה והיא היתה צריכה ללכת. בהביטי אחר גבה המתרחק, תהיתי מה רצתה לברר בחקירתה. אולי רצתה לדעת מה אני מרגישה כלפיה? איני נמשכת אליה, אין בה את מה שמרטיט לי את הלב. היא יפה מאוד, מקסימה, אשת שיחה מעניינת, אך היא לא נכנסה לי ללב. אולי נוכל להיות ידידות.
Just when she was about to answer, the waitress came to see if we were good and if we wanted to order something else. While I ordered another coffee with a cake, her cell phone rang and she had to go. Looking at her back moving away, I wondered what she wanted to clarify by her investigating. Perhaps she wanted to know what I felt about her? I'm not drawn to her, she doesn't have in her that thing that makes my heart tremble. She is very beautiful, charming, an interesting woman to converse with, but she has not entered my heart. Maybe we could be friends.
במשפט אחד:
אני עדיין מצפה להתאהב.
I still expect to fall in love.
מאז ומתמיד נהגתי לתחזק את גופי תדיר בפעילות ספורטיבית. ספורט טוב הן לגוף והן לנפש.
I have always maintained my body regularly in sports activity. Sports is good both for the body and for the soul.
ספורט תמיד היה קרוב ללבי. בבית הספר היסודי, הייתי פעילה למדי בספורט וייצגתי את בית ספרי במספר ענפים: ריצה ל-60 ו-100 מ', הדיפת כדור ברזל (3 ו-4 ק"ג), זריקת כדור הוקי ומה שהכי אהבתי – שיחקתי מחניים בנבחרת. זה נפסק בתיכון מסיבות שונות שלא ממש היו תלויות בי.
Sports was always close to my heart. In elementary school, I was quite active in sports and I represented my school in a few of sectors: running for 60 and 100 meters, shot put (3 and 4 kg), throwing a hockey ball and what I loved most – I played dodgeball with the team. It stopped in high school for various reasons that didn't really depend on me.
היום, אני מסתפקת בפעילות מתונה בהתאם לגילי ולטעמי. ישנם דברים שלא אעשה יותר, וּוַדאי שלא אתחיל להשתולל עכשו. אני מקשיבה היטב לגופי וליכולותיו.
Today, I am satisfied with moderate activity according to my age and taste. There are things I will not do anymore, and certainly won't go wild now. I listen very carefully to my body and its abilities.
"באה למרתון מחר?" שואלת ביום חמישי מישהי שזה אך הכרתי בשיחתנו הראשונה בסקייפ.
"איזה מרתון?" אני תוהה, "מרתון תל אביב?"
"כן, את באה? נוכל לרוץ יחד."
צחוק מחלחל בי ואיני יכולה לעוצרו. גם צחוק, מבחינתי, זה סוג של ספורט בשלב מלבב זה של חיי.
"Are you coming to the marathon tomorrow?" Asks on Thursday someone I've just met in our first chat on Skype.
"Which marathon?" I wonder, "the Tel Aviv Marathon?"
"Yes, are you coming? We can run together."
Laughter rises in me and I can't stop it. For me, laughter, too, is a kind of sport in this lovely phase of my life.
"למה את צוחקת?" היא שואלת.
אני בולמת את הצחוק ומרצינה את ארשת פני. "אני יכולה להבטיח לך שאין לי שום קירבה לריצה כבר מזה שנים. אני אוהבת לצעוד כל יום במשך שעה ומדי פעם אני מתרגלת טאי צ'י מול המסך באמצעות סרטונים ביוטיוב. זה מספיק לי." אני רואה את המבט המפקפק בעיניה ומדמיינת את גלגלי מחשבתה המחשבים את יחסינו הטריים לאן.
"אני חיה בשביל מרתון, אני מתאמנת כל השנה ונוסעת לתחרויות בכל העולם", היא מתארת לי את אורח חייה. בכרטיס שלה באתר ההכרויות היא אמנם הזכירה שהיא עוסקת בספורט, אך לא דמיינתי לעצמי שזה כה אינטנסיבי. היא ממשיכה לספר בהתלהבות עוד ועוד מנפלאות המרתון ועל חויותיה מהעיסוק בו ואני מקשיבה. היא יודעת לספר ואני אוהבת לשמוע וללמוד על דברים חדשים.
"Why are you laughing?" She asks.
I stop the laughter and wear a serious expression on my face. "I can assure you that I have not been close to running for years. I like to walk every day for an hour, and every now and then I practice Tai Chi in front of the screen with videos on YouTube. That's enough for me." I see the incredulous look in her eyes and imagine the wheels in her mind calculate where does our fresh relationship going to go.
"I live for marathon, I practice all year round and go to races all over the world," she describes her way of life. In her profile on the dating site, she did mention that she was engaged in sports, but I did not imagine it was so intense. She continues to tell me more and more about the wonders of the marathon and about her experiences with it and I listen. She knows how to tell and I love to hear and learn about new things.
בעוד היא מדברת, אני מבינה שסיכויינו להתחבר זו לזו קלושים מאוד. איני רואה פה סיכוי כלשהו לידידות, שלא לדבר על זוגיות. חלק אחד של מוחי מאזין לה ברוב קשב וחלק אחר מנסה לתכנן איך אני מתחמקת ממנה. אני כנראה צדיקה, כי מלאכתי נעשית על ידי אחרות בלי שאדע.
"אם את לא רצה, אולי תבואי לראות אותנו רצים?" היא מזמינה.
"איני רואה את עצמי נכנסת מיוזמתי לתל אביב עם כל הבלגן של המרתון", אני עונה נחרצות. היא שואפת אויר כדי לענות לי, אך אני מקדימה תרופה למכה, מאחלת לה הצלחה ומתנצלת על שעלי לפרוש. אני מנופפת לה לשלום, היא אינסטינקטיבית מנופפת חזרה ואני לוחצת על הכפתור, סוגרת את השיחה.
As she speaks, I realize that our chances of joining together are very slim. I don't see any chance of friendship here, let alone becoming a couple. One part of my brain listens to her attentively, and another part tries to figure out how to avoid her. I must be righteous, because my work is done by others without me knowing.
"If you're not running, would you come see us running?" She invites.
"I don't see myself entering Tel Aviv on my own initiative with the whole mess of the marathon," I answer emphatically. She breathes in to answer me, but I take preventive steps by wishing her good luck and apologize for having to retire. I wave to her goodbye, she instinctively waves back and I press the button, closing the chat.
היא לא התקשרה לעדכן איך היה.
She didn't call to update how it was.
מכירות את אלה שאסור לספר להם דבר מפאת עינא בישא? אני מקוה מאוד שאתן חפות מאלה.
Do you know those whom it's forbidden to tell anything because of evil eye? I very much hope that you are innocent of these.
אני משתדלת להקיף את עצמי בנשים חיוביות ואופטימיות, כאלה שיודעות לחזק ולא לרפות, לרפא ולא לפצוע, לתת כתף בשעת הצורך ולא להפנות עורף. אני לא יכולה לסבול כאלה שאינן יודעות לפרגן, שאינן יודעות טוב-לב מהו, שמקנאות במה שיש לזולת. מי שחושבת שעליה להעצים את עצמה על חשבון זולתה ובאמצעות הקטנת אחרים, שאינה מסוגלת להוציא מלה טובה מפיה – לא בד' אמותי וגם לא ליד זה.
I try to surround myself with positive and optimistic women, those who know how to strengthen and not to weaken, to heal and not to hurt, to lend a hand in time of need, not to turn the back. I can't stand those who don't know how to embolden, who don't know how to be kind, who envy what others have. Anyone who thinks that she must empower herself at the expense of others and by reducing others, who is unable to let out good words from her mouth – neither in my territory nor near it.
מישהי שלא ראיתי שנים, צצה לי פתאום משום מקום. הלכתי לדואר להוציא חבילה עם זוג נעליים אדומות מקסימות שקניתי. השעה היתה סביבות חמש והשמש עמדה להפרד מהיום ולפרוש למנוחתה. התלבטתי אם לחזור הביתה ולסעוד בחושך בגפי או להכנס לקניון וגם לסעוד בגפי, אך עם אנשים סביב. בחרתי באפשרות השניה.
Someone I had not seen for years, suddenly came out of nowhere. I went to the post office to get a parcel with a pair of lovely red shoes I had bought. It was around five and the sun was about to part from the day and go for her rest. I was thinking whether to go home and eat alone in ze dark or go into the mall and still eat alone, but with people around. I chose the second option.
לקחתי את המגש עם כל טוב הפלאפל, הצ'יפס והסלטים הטעימים ליד והתישבתי ליד אחד השולחנות. אני אוהבת לאכול בנחת ולהביט באנשים – איך הם אוכלים, איך מתקשרים זה עם זה (או לא), אם הם שקועים בניידים שלהם או זה בזה, אם הם מביטים סביב (כמוני) ומחפשים מכרים. די מעניין להתבונן באנשים. אותי לפחות.
I took the tray with all the good of the falafel, the chips and the delicious salads aside, and sat down at one of the tables. I like to eat leisurely and look at people – how they eat, how they communicate with each other (or not), whether they are immersed in their mobile phones or in one another, if they look around (like me) and look for acquaintances. It's quite interesting to watch people. At least for me.
לא ראיתי אותה באה. כנראה שזה היה מהצד ובזמן שהייתי שקועה בלנגוס בפיתה הטעימה עם הפלאפל העסיסי. הייתי רעבה.
"שלום!" אמרה בקול רם ותקיף, קול שזכרתי במעומעם ולא לטובה.
הרמתי את ראשי להביט בה, מקוה בכל לבי שזו מישהי עם קול דומה וזו אינה היא. לא בא לי לפגוש אותה. זו היתה היא. אוף!!! נשארתי לשבת בדממה, לא טרחתי לענות לה, מקוה שתעלב ותסתלק. אך לא היא. היה קשה להפטר אז מן העלוקה ונראה שגם עכשו.
I didn't see her coming. Apparently, it was from the side and while I was absorbed in biting into the delicious pita with the juicy falafel. I was hungry.
"Hello!" She said in a loud, firm voice, a voice I remembered vaguely and not for the better.
I raised my head to look at her, hoping with all my heart that it was someone with a similar voice and that was not her. I didn't feel like meeting her. It was her. Ugh!!! I remained silent, I didn't bother answering her, hoping she would take offense and leave. But not her. It was hard to get rid of the leech then, and it seems that even now.
"מה חדש?" חקרה בעודה מתישבת לפני בלי לשאול אם זה מתאים לי. סתם לא מחקתי אותה מחיי. אין לי כוונה להחזיר אותה. אין לי כוח לכאלה. היא נאחסית, לא רוצה אותה לידי.
לא עניתי. המשכתי לאכול בנחת, מביטה אל הקהל סביב, כאילו אף אחת אינה יושבת מולי ומנסה לבלבל לי את המוח.
"What's new?" She inquired as she sat down in front of me without asking if it suited me. I didn't erase her from my life in vain. I have no intention of returning her. I don't have the strength for such things. She is no good, I don't want her with me.
I did not reply. I continued to eat leisurely, looking at the crowd around me, as if no one is sitting opposite me trying to bother me.
בדרכי חזרה הביתה, נזהרתי מאוד שלא יאונה לי דבר רע חס ושלום.
On my way home, I was very careful that nothing happened to me.
קצוות חדים Sharp edges
ישנם אנשים אליהם אסור להתקרב, הם דוקרים.
There are people one shouldn't get near them, they are prickly.
קצוות חדים מקרוב Sharp edges close up
כשאני מתעוררת בבוקר, אני מנסה להתמצא. לא תמיד זה מצליח לי.
When I wake up in the morning, I try to orient myself. It does not always work for me.
אני: "איזה יום היום?"
המוח: "יום שלישי, נראה לי."
אני: "מה נראה לך? אפשר לדעת על בטוח?"
המוח לוקחת את הזמן שלה, מחשבת, מנסה להאחז במה שצץ לה. לוקח לה ממש הרבה זמן. אין לי סבלנות, אך אני יודעת שמאמץ מצדי לא יסייע הרבה. אני עוצמת את עיני ומחכה.
Me: "What day is it today?"
Brain: "Tuesday, it seems to me."
Me: "What do you mean by 'it seems'? Can I get a definite answer?"
The brain takes its time, calculates, tries to hold onto what has come to it. It takes it quite a long time. I have no patience, but I know that an effort on my part will not help much. I close my eyes and wait.
"יום שלישי", היא אומרת לבסוף בקול החלטי. "היום יום שלישי."
"בטוחה?" אני שואלת בפקפוק.
"כן-כן!" היא מאשרת. "אתמול היה יום שני, ערכת קניות, זוכרת?"
אני זוכרת. אז היום יום שלישי. עד כמה שאני יודעת, אין לה דברים לעשות ביום הזה, אז אולי נוכל להפגש בסקייפ, לאכול יחד ארוחת בוקר ולבלות זמן איכות זו עם זו. אולי.
"Tuesday," she finally says in a firm voice. "Today is Tuesday."
"Are you sure?" I ask doubtfully.
"Yes-Yes!" She confirms. "Yesterday was Monday, you did the shopping, remember?"
I remember. So today is Tuesday. As far as I know, she has nothing to do on this day, so perhaps we can meet on Skype, have breakfast together and spend quality time with each other. Maybe.
מעבדת מלים, גם מאבדת... בעיקר, מתכתבת עם עצמי
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.