Monthly Archives: יוני 2013

פאריז, גאוה 2013

מגדל אייפל

ישנם ימים בהם את קמה ומוצאת את עצמך תוהה היכן את. כפי שקשה לי להתרגל להתחיל את השבוע (ברגל ימין, כמובן) ביום השני שלו, כך קשה לי להתרגל לעשות את סופי השבוע לא בארץ שלי. עדיין, כשאני פוקחת את עיני ורואה מולי את הוילון הלבן עטור הפרחים הצהובים המכסה את החלון הגדול, המוח שלי מנסה לעכל את מיקומו כדי לשדר הלאה את התחושה החמימה שאני בחיק אהובתי. מתי מתרגלות לתחושת הבית?

אמנם די מבלבל, אך ישנה מטרה נעלה, והיא לחיות את ההווה בהכי כיף שאפשר ולמצות את החיים במלואם, בבחינת קחי עכשו, כי המחר מי תשורנו עם כל הגזרות הנוראיות והמשונות שממשלת ישראל משיתה עלינו לאחר ההבטחות לעשות את ההפך ולהיטיב עִמָנו, העם.

There are days when you get up and find yourself wondering where you are. As it's hard for me to get use to start the week (in the right foot, of course) on its second day, it is also difficult for me to spend the weekends not in my country. Still, when I open my eyes and see the white curtain, decorated with the yellow flowers, covering the big window, my brain tries to digest its location in order to transmit the warm feeling I am in my beloved arms. When does one get used to the sense of home?

Indeed, quite confusing, but there is a grand cause, which is living the present as much in fun one can and seize the day if full; in the sense of take now because who knows what tomorrow holds with all the weird horrible edicts the government of Israel impose on us, even after the promises to do the opposite and benefit us, the people.

שבת. אחרי שלא צעדתי בחדרה, אני מכינה עצמי לצעוד פה. מזג האויר מבשר טובות. אמנם לא נצורות, כי 200 אינן אידיאליות בשבילי, אך לפחות יש סיכוי שהשמש תבצבץ מבין העננים ודרך הטפטוף שצפוי לנו תעטר את עולמנו בקשת יפה. מתאים לנו, נכון? בכל אופן, אינני מבינה מדוע אין הגשם יכול לחכות למחר, מה יש לו איתנו? למה להרטיב לנו את הדגלים?

Shabbat. As I didn’t march in Hadera, I am preparing myself to march here. The outlook is for a beautiful day. Indeed, it's not the best, as 200 is not ideal for me, but at least there is a chance that the sun will poke out from among the clouds and throughout the forecasted drizzle it will decorate our world with a nice rainbow. Quite appropriate, isn't it? Nevertheless, I don't understand why the rain can't wait until tomorrow. Why would it wish to wet our flags?

ביאטריס מקשטת את עצמה בכל צבעי הקשת ואיני יכולה לרוות מלהביט בדמותה המקסימה. היא מצודדת אלי מבט ושואלת אם יש בדעתי לשים עלי משהו כדי שנוכל לצאת. אני מחייכת אליה והתוכניות מתאחרות קמעא.

♀♀

הרעש סביבנו מחריש אוזניים. אף פעם לא הבנתי למה צריכה המוזיקה להרעיש בעוצמה כזו, למה אי אפשר להנעים נעימות ולבבות במקום גרימת נזק לעור התוף. אני וקרנבלים לא ממש מסתדרים, אך אני רואה מצוה בצעידה הזו כל עוד איננו שוות זכויות לגמרי. פעם אולי לא נצטרך את זה יותר. אולי.

The noise surrounding us is deafening. I have never understood why the music has to be so noisy, why can't it be played enjoyably to please the heart instead of causing damage to the eardrum. We and carnivals do not really get along, but I see this marching as a Mitzvah as long as we don’t have equal rights. At some point we might not need it anymore. Perhaps.

ידי בתוך ידה והיא מנווטת אותנו בבטחה. אני מתענגת על תחושת החמימות שהיא נוסכת בי. מדי פעם היא מצטרפת לקריאות הקצובות של הקהל. אין לי מושג מה מבטאים הצלילים בשפה הזרה לי. אולי אחר-כך, בבית, היא תסביר לי מה נאמר. אני מצפה בכל לבי להדגמות.

Her hand nestles in mine and she firmly navigates us. I enjoy the sense of warmth her existence pours in me. From time to time she joins the rhythmic calls of the crowd. I have no idea what the sounds in that foreign language express. Perhaps later, at home, she will explain them to me. I'm looking forward to the demonstration with all my heart.

יש עוצמה ביחד הזה, של לראות שאנחנו כל כך מגוונות ובעיקר – שאנחנו רבּות מאוד. לכל מלוא העין בנות המין היפה והמגדר הנכון. תענוג. אני צועדת בעיר שחלמתי עליה תמיד וכל כך רציתי להגיע אליה. עוד חלום שהתגשם.

סביבנו קהל אוהדות ואוהדים, המרפסות גדושות צופות וצופים. חלק מנופף בדגלים לאמור שגם הן בקהלנו. יפה. התחושה נפלאה. בדרך כלל אינני אוהבת להיות בתוך המון, בעיקר כשזה שוצף ומרעיש, אך כנראה שכבר התרגלתי לזה ואני אפילו יכולה להנות מלהיות חלק ממנו. מה עוד שלצדי האשה הכי נפלאה בעולם.

There is a huge power in this togetherness, of recognizing how much diverse we are, and mainly – how so many. Members of the beautiful and the right gender are all over, as far as the eye can see. A pleasure. I am marching in the city I always dreamt about and so much wanted to visit. Another dream came true for me.

Around us a crowd of supporters, the balconies are crammed full with viewers. Some wave flags to say they belong to our community too. Nice. The feeling is fantastic. Usually, I don't like to be in a crowd, especially when it rages and noisy, but it seems I already got used to it and I can even enjoy being a part of it. And of course, I have the most wonderful woman in the world together with me as well.

♀♀

בערב מראים לנו בטלויזיה את העימותים שהיו עם פעילי הימין שהפגינו נגדנו ונגד חוק השיוויון בנישואין. אלה עדיין לא הפנימו שעידן חדש החל – כזה המנסה לא להפלות בין בני אדם. חבל שעדיין ישנם כאלה הסבורים שזכותם להכתיב לזולתם את אורח חייו. אני מקוה שימגרו את הנאצים הללו עוד באיבם ויפה שניה אחת קודם.

In the evening, the television showed us the confrontations with the right activists who demonstrated against us and the marriage equality law. These did not yet assimilate that a new era started – such that tries not to discriminate people. It is a shame that there are still such who think they have the right to dictate others how to live their lives. I hope these Nazis will be smashed when it is early, and the sooner the better.

חדרה, גאוה 2013

גאוה חדרה 1

חם. מזג אויר ים-תיכוני טיפוסי. לי זה עושה רק טוב. מִפֶּה לאוזן הועברה השמועה שיש מצעד בחדרה ובמקרה זו נקלטה גם אצלי. השעות התאימו לי. יורדת באוטובוס של 9 ומגיעה לתחנה המרכזית שלושת רבעי השעה לאחר מכן. בדרך אני מצלמת כמה ארועים. בצומת קציר מתאספים אנשים להפגנה משלהם, בנושא אחר שאמנם קשור איכשהו לגאוה, אך לא של הקהילה. לישובים בואדי עארה יש דינמיקה משלהם ונושאים בוערים אחרים.

צומת קציר

כרגיל, אני מקדימה, כך שאני יכולה לנצל את הזמן לארוחת בוקר. יום ששי זה יום חופשי ובית הקפה הומה אדם. עומדת ברחבת הכניסה בנסיון לאתר שולחן פנוי. לא נראה שיש סיכוי. עיני משוטטות סביב בקפידה. היא מושכת את תשומת לבי בחינניות שבה. יש לפעמים קליקים שמתחילים במבט אקראי.

"אפשר לשבת איתך?" אני שואלת אותה ולפני שהיא מספיקה לחכוך בדעתה, אני ממהרת להסביר שהכל מלא, בתקוה שתהיה בת-חוה רחומה.

גאוה חדרה2

שעה אחרי כן, הצלחות שלנו נקיות, הבטן מלאה והקפה האחרון מגיע עם עוגת השוקולד. שתי נשים חולקות חויה חדשה של הכרות עם תחושה שכאילו ידענו זו את זו משכבר הימים.

♀♀

בדרך לעשות את השבת יחד בביתי, אני יושבת במכוניתה, מציצה אל צדודיתה. היא מחייכת לעצמה, אני לעצמי. אנחנו שותקות בציפיה.

גאוה חדרה3

קינה של פולניה: למה אין מספרין לי דבר? לוא הייתי יודעת על קיום המצעד הזה, אולי הייתי משנה תוכניות וטסה לפאריז אחריו? אמנם יום ששי יום קצר, אך אפשר היה למצוא טיסה אחה"צ, בטרם כניסת השבת. חבל, כי נמסר לי ממי שנכחו, שלא היתה השתתפות סוחפת של א/נשים. אם לי לא נודע – אז מי יודעת לכמה עוד היה הארוע בגדר תעלומה, כאלה שהיו מעונינות לצעוד?

וצדק לכל

על הפסיקה ההיסטורית של ביהמ"ש העליון בארה"ב

חוק השיוויון בארהב 26.6.2013

ישנם רגעים בחיים שאני שמחה להיות נוכחת בהם ולא רק בשביל לספר לנכדות, אלא משום שהצדק מנצח את השמרנות והאטימות. לאנשים מן הצד, שאינם נמנים עם הקהילה, נראים המאבקים שלנו מוזרים אולי, טפשיים אולי, אפילו מקוממים. לאנשים מן הצד, שאולי נאבקים על נושאים אחרים הקרובים ללבם (ואולי לא, אלא סתם חיים את חייהם), אנחנו לא ממש חשובים – הרי ישנם נושאים שהם "בנפשנו", ושיוויון לכל אינו אחד מהם.

אני שמחה לנכוח בתאריך היסטורי, שמחה שהצדק – גם אם זחל כל כך לאט – ניצח ובכך מאפשר לנו לחיות כפי שמתאים לנו. כמה פעמים צריך להסביר לאותם צרי מוח המתנגדים לנו ולאורח חיינו, שאהבה בין בגירות ובגירים הינה אהבה, הינה אהבה, הינה אהבה וחוזרת בכיף ובכיף?! ביאטריס אומרת לי שחבל על המלים שאני מוציאה בנושא, משום שהסתומים ישארו בטמטומם ולא ישתכנעו שישנם בני אדם שאינם חיים לפי קודים שמרניים נוקשים ומעדיפים לחיות לפי צו לבם. אני אמנם מסכימה איתה, אך בכל זאת חשה צורך להוציא את הקיטור מתוך עצמותי ולשחרר. הרבה יותר נעים בלי משא של הדחקה.

אינני תמימה מאוד (רק קמעא) לחשוב שבכך הסתיים המסע שלנו לשיוויון ואפשר לתת מנוחה לרגלינו, להניח את הכלים בצד ולהפסיק להלחם. אני מקוה מאוד שלא, אבל נראה לי שדוקא עכשו מתחיל המסע היותר קשה וגם זה לא יהיה קצר – של הטמעת ההחלטה הזו. הרי אין דין החלטה של בית משפט, גם אם זה העליון, כדין תחושת האדם ברחוב. הרי זה לא יפסיק בבת אחת את העוינות שהוא חש כלפי הקהילה וכלפי מה שהיא מיצגת בעיניו המבקרות כל מי שאינו כמוהו.

דרך ארוכה עוד לפנינו עד ליום בו לא יתיחסו אלינו בצורה שונה רק משום שאנחנו אוהבות/ים מאן דהיא/דהוא מסוים/מת. אני מיחלת שיבוא כבר היום בו ילדים בגן לא יוּפלו משום שהוריהם חד-מיניים, שילדים בבית הספר לא ישתמשו במלה "הומו" כקללה ויפסיקו לנדות את מי שנמשך לבן מינו, שהורים לא ירחיקו את עצמם ואת ילדיהם מאיתנו ומילדינו… ובכלל – שכבר יהיה טוב ושלום על כולנו ולא נישא זה אל זה חרב ונקיים הלכה למעשה את "ואהבת לרעך כמוך" ובאה גאולה לכולנו, אמן כן יהי רצון!

חפירות:

  1. בית המשפט העליון בארצות הברית אישר נישואים חד-מיניים חדשות מאקו
  2. העליון בארצות הברית פסל את החוק הפדרלי ששלל הטבות מזוגות חד-מיניים הארץ
  3. לסביות ונישואין הוזה מלים
  4. שיוויון בנישואין הוזה מלים

שמחה וצהלה

הפוגה של שגרה

אני מרגישה מוזר. פעם, היה יום ששי, קבלת שבת, שבת, שבת עם הנכדים, מוצ"ש והבדלה בין קודש לחול ואז יום ראשון, תחילת השבוע עם ענייני החול. היה סדר, היה הגיון: ביום ראשון מתחילין את השבוע וביום שבת מסיימים וחוזרות בכיף. ראשון-ראשון, שני-שני וכן הלאה, כשהמעגל השבועי נסגר במנוחת השבת הקדושה. היום, פתאום תפסתי את עצמי חיה לפי חו"ל. יום ראשון הוא יום של חופש, של טיסה חזרה ארצה אחרי בילוי חמשוש עם ביאטריס והשבוע מתחיל לי ביום שני. פתאום יש לי יומן של גויים, המתחיל ב-Monday. עדיין זה לא Lundi אצלי, כי השפה הזו טרם נטמעה בי. גם כך קשה לי לחיות ולהתנהל באנגלית, שאינה שפת אמי, כמובן, אז למה להעמיס קושי נוסף?

אני יודעת שאינני היחידה שחיה ומתנהלת בשפה שאינה שלי, אבל זה לא עושה את הענין קל יותר. צרת רבים אינה חצי נחמה במקרה הזה. זו התנהלות בפילטרים, של לימוד מנהגים זרים, של אימוץ דברים שבתרבות שלא גדלתי עליה נחשבים ונראים שגרתיים ואילו כישראלית אני מרימה לא פעם גבה ומנסה להבין מאיפה זה צץ ולמה זה. לפחות אין בינינו חיכוכים מיותרים, כי הבסיס איתן והמקורות הם פחות או יותר אותם עם ניואנסים שונים שאינם מפרידים, אלא מאחדים ומדרבנים להיות סובלניות יותר זו לשונותה זו.

יהדות היא גשר בין נפשות שגדלו והתחנכו במקומות שונים בעולם. שבת, מבחינתי, היא, בין השאר, גם הריחות הנפלאים של החמין המבעבע לאיטו עד שזה מוגש לשולחן. גם אם החמין של "חמותי" המגרבאית שונה במרכיביו מאלה שאני זוכרת מבית אמי הפולניה, עדיין זה חמין עם כל המשתמע ממנו. עדיין מכינין אותו מבעוד מועד, שמים המרכיבים בסיר ונותנין בתנור עד לשבת בצהרים. אכן, הטעמים שונים, אך גם אם אני זו שמכינה אותו בהתאם למתכון של אמי, זה לעולם לא יהיה אותה הדבר. דומה, אך שונה. בצעירותם, התפלאו הילדים תמיד "איך זה שהמאכלים של סבתא שונים משלך". למראה עיני המתרחבות בתהיה, היו ממהרים להרגיע ש"כמובן ששלך טעימים, אך שלה גם." טאקט. אקט של התחשבות. בכך הבטיחו את מקומם בירושה שאשאיר להם.

♀♀

בוקר יום שני. לפָנַי יום עבודה מבורך ופורה אחרי לילה במיטה שלי בבית. אין כמו סופשבוע של צעדת גאוה למלא את המצברים.

רוקדת באהבה

ברלין גאוה 2013

בלילות, אני מעדיפה לנום בשלוה, אך אם אני כבר בברלין – אז כדאי למצות את ההיצע ככל האפשר. גם ביאטריס אינה רואה עצמה כחיית-לילה, אך בהחלט יודעת להתאים עצמה לנסיבות. אשה גמישה. כלבבי.

הרבא וזוגתה גם הן מעדיפות לפרוש יחד עם הציפורים, אך הן מארחות למופת ושמחות להציג בפנינו דוגמיה מחיי הלילה. למדנו, שלמעט מתות-מספר, מורכב רוב אוכלוסיית הקהילה המבלה מגברים.  ביאטריס, שהיתה כאן כבר מספר פעמים (לפָנַי), שמחה לגלות שהבר היחיד אותו העדיפה ונהגה לפקוד בעבר, עדיין פועל באותה מתכונת שקטה. היחיד. שאר המקומות גם הם נשארו בעינם – מוזיקה מחרישת אוזניים מושלת בכיפה ואין סיכוי לשבת בנחת ולנהל שיחה שקטה ונעימה. בגילנו (ואני חושבת שגם לפני כן), אנחנו מעדיפות לדבר והרבה, במקום להיות מותקפות בצלילים נוראיים וּבִמְבּוּם חדגוני מטריף.

♀♀

ביאטריס כבר יודעת שאינני אוהבת מופעי דראג, אז סוג אחד של בילוי משעמם יורד מעל הפרק. תודה לא-לוקימה על חסדיה, קטנים כגדולים. מה שכן, אני אוהבת לרקוד. מאוד. אחד הדברים שחקרתי אותה עליהם בשיחותינו הראשונות היה אם גם היא שותפה לאהבתי זו. שמחתי לגלות שהתשובה על כך חיובית. מבחינתי, ריקוד זה ביטוי של הגוף השמח על קיומו ומי שאינה אוהבת לרקוד – גם אינה אוהבת לחיות. כאלה אינן מורשות לבוא בשערי.

איפה ישנו מקום בעיר הזו, בו אפשר לרקוד בנחת את מחולות הדור שלנו ושיהיה רק על טהרת הנשים? אז זהו שאין (והבה נעזוב נשים חרדיות המחולות זו עם זו בריקודי קדושה והלל לאל, לא לכך מכוונת המשוררת…). הנה, פתח להנחת אבן פינה ליוזמה מבורכת לטובת הקהילה, עבור החלק היותר בשל. למתעניינות, גם בפאריז אין. אולי כדאי לפתוח לַיין עבור נשים בשלות שאין להן ענין בצרימה המְחוּרְקֶשֶׁת המכונה 'מוזיקה עכשוית' וכמהות לחולל לצלילי נעוריהן? טרם פַּסְנוּ וזה זמן טוב בשבילנו למצות את הרגע.

♀♀

אז אנחנו לא בלייניות מי-יודעת-מה ושמחות להעביר את הזמן בשיחת רֵעוֹת מרחיבת אופקים. אנחנו גם לא שתייניות גדולות ומסתפקות במיץ תפוזים סחוט טרי (לא הייתי צריכה להביא מהארץ). חבל רק שבמטבע המקומי עולה כוס אחת כמו שני בקבוקי שתיה קלה של ליטר וחצי בסוּפר שלהם.

ולרקוד? תמיד אפשר לשים תקליט על הפטיפון או להחליק דיסק לתוך הנגן ולרחף ברחבי הדירה. איננו חייבות להגביל עצמנו רק לסלון.

ברלין, גאוה 2013

ברלין

ברלין 2013

ביאטריס אמרה: "מה דעתך שנקפוץ לברלין, מה שֶׁרִי? אמרת שאת רוצה לצעוד בערים שונות בעולם, אז הנה הזדמנות."

אכן, הזדמנות… לא חשבתי שאדרוך עוד אי פעם על האדמה הארורה ההיא והנה הזדמנות.

Béatrice said: "What do you say if we jumped to Berlin, ma cheri? You said that you wanted to march in different cities in the world, so here's an opportunity."

An opportunity indeed… I didn't think that I would ever again lay a foot on that cursed soil, and here's an opportunity.

לביאטריס יש חברות בכל העולם. גם בברלין. אביבה וזוגתה אוספות אותנו משדה התעופה ועוטפות אותנו בחמימות, סגולה נגד הקור שמזג האויר מנחית עלי. עלי ולא עלינו, כי נראה שאני היחידה שסובלת. אני מתעטפת במעיל, מהדקת את הצעיף ומסרבת להסיר את כובע הצמר למרות רמזיה העדינים של ביאטריס שאני נראית מוזרה. "זו אינה העונה לכובעי צמר", היא מעירה לי ומנסה למשוך ממני את הכיסוי המחמם. אני מגינה בחרוף נפש על אוזני לבל תקפאנה ואוחזת בשולי הכובע משל היו אלה קרנות המזבח. אני יכולה לראות את החיוך החולף על פני מארחותינו עת ביאטריס מרימה ידיים ומניחה לי לנפשי.

Béatrice has friends all over the world. Berlin included. Aviva and her spouse take us from the airport and wrap us with warmth, a remedy against the cold the weather hit on me. On me, not on us, as it seems that I'm the only one suffering. I'm wrapping myself with my coat, tightening the scarf and refuse to take off my wool knitted hat, despite of Béatrice's hints that I look weird. "This is not the season for wool hats", she comment while trying to pull of the warming cover off my head. With all my might I'm defending my ears against the danger they might freeze, and holding to the edges of the hat as if seizing the horns of the altar. I can see the smiles passing on the faces of our hostesses while Béatrice gives up and leaves me alone.

הנוף החולף על פנינו אינו מעיד על שהתרחש פה לא מזמן, בדור הקודם. קשה לי לעכל שאעשה את השבת דוקא פה, מכל המקומות בעולם. בפעם הקודמת עזבתי פה בבוקר יום ששי ואת נרות השבת הדלקתי בביתי.

The landscape passing us doesn't tell what has happened here not a long time ago, in the previous generation. It's hard for me to digest the fact that I'm gonna pass Shabbat here, from all the places in the world. Last time I left here on Friday morning and I lit the Shabbat candles in my house.

♀♀

במרחק כמה רחובות מביתן, בבית הכנסת הרפורמי, מדליקה הרבא אביבה את נרות השבת וזוגתה החביבה, לאה, מקדשת. הקהילה אומרת אמן. שבת המלכה נכנסת ובאה לברלין בצעד גאה. אני אוהבת את הדרשה שהיא דורשת בפנינו על פרשת השבוע. מדהים איך היא מוצאת בה הקשרים לאקטואליה.

A few streets from their home, at the Reform Synagogue, Rabba Aviva lights the candles, and her lovely spouse, Leah, says the Kiddush. The colligation says "Amen". Shabbat the Queen stepping proudly into Berlin. I love her Drasha (homiletical sermon) about the Parashat hashavua (the weekly section of the Torah). It's amazing how she finds a context to current affairs in it.

ברלין גאוה 2013

המצעד אצלם נקרא Christopher Street Day. אנחנו נאספות אצל קבוצת הנשים הבשלות, אלה שעברו כבר כברת דרך וראו דבר או שניים בחייהן. החבורה צוהלת ושמחה בנימוס אירופאי מאופק. מדהים. הן מזכירות לי את הייקים שלנו (נו, דא…). מדהים גם לשמוע את ביאטריס מדברת גרמנית שוטפת ובלי לגמגם, אם כי במבטא צרפתי. כזאת טרם שמעתי. חיוֹת = חוֹוֹת… אני חשה חצויה. מצד אחד, המבטא מדליק אותי תמיד, אך מן הצד השני, כשזה בנאצית – אינני מרגישה בנוח.

ביאטריס אוחזת בידי ואנחנו מתחילות לצעוד בסך. לידינו, אוחזת אביבה בידה של לאה ושתיהן מנופפות בדגלים קטנים של גאוה. מאן דהיא תופסת את מבטי הלכוד בדגלונים ושותלת אחד בידי. עכשו גם אני יכולה לנופף בחדוה.

They call the pride Christopher Street Day. We are gathering with the mature woman's group, those who have already pass a good part of the way and have seen a thing or two in their life. The group rejoice and cheer in a restrained European manner. Amazing. They remind me our yekkes (well, da…). It's also amazing to hear Béatrice speaking fluent German and without stuttering, but with French accent. Such I've never heard. One lives – one experiences… I feel divided. On one hand, the accent turns me on as usual; but on the other hand, when it is in Nazish – I don't feel comfortable.

Béatrice takes my hand and we start walking together. Near us, Aviva takes Leah's hand and they both are waving little pride flags. Somebody catches my gaze mesmerized at the small flags and plant one in my hand. Now I can wave too.

♀♀

לא היו לי ציפיות מראש, גם לא היתה לי שהות מספיקה כדי לדמיין לעצמי איך זה יהיה. הניתור הזה לברלין היה ממש ספונטני. בקושי הספקתי לעכל את הצעתה של ביאטריס והופ – אני פה, צועדת בין הנשים הללו בטבעיות, כאילו זו העיר שלי ואינני זרה בה כלל. לא שהרגשתי בבית – כי הרי זו בכל זאת ברלין, אדמת האויב המקוללת שתושביה רצחו חלק ארי מעמי – אבל האוירה הצבעונית, החגיגית, היוותה מעין נתק מהעבר הנורא, מין חַיִץ מרגיע. לזמן-מה אפשר היה לצהול, לחגוג, בלי להיות בהיכון כדי לקדם פני רעה שפתאום תנחת עלינו מאיזה נאצי ארור.

לנאומים כבר לא נשארנו. אנחנו הרי מכירות כבר בעל-פה את הקלישאות הנדושות. העדפנו לפרוש אל צל קורתם של אביבה ולאה ולשמח זו את זו בפרטיות החדר שהוקצה לנו.

I haven’t had previous expectations; also, I didn't have enough time to imagine how it would be. This leaping to Berlin was really spontaneous. I have barely had time to digest Béatrice's offer, and hop – I'm here, naturally marching between these women, as if this is my city and I'm not a stranger in it at all. It's not that I felt at home – as after all this is Berlin, the cursed enemy's soil – but the colourful, festive atmosphere was a sort of a rift from the horrible past, a kind of a calming partition. For a while, one could rejoice, celebrate, without having to be on standby in order to be ready in front of evil that suddenly might land on me from some dammed Nazi.

We didn't stay for the speeches. After all, by now, we already know all the banal Clichés by heart. We preferred to quit there, in order to please each other at the privacy of the room we were allocate under the roof of Aviva and Leah.

ברלין גאוה 2013

כמה סמלי שהיום הוא יום פטירתה של ג'ודי גארלנד, ששירה 'מעבר לקשת בענן' הפך להמנון הקהילה.

How symbolic it is that today is Judy Garland's date of death, that her song 'Somewhere Over the Rainbow' became the gays' anthem.

Berlin, Germany 22.6.2013

ומצעדנו עוד ירעים

אנדרטת הזכרון בברלין

כמה קל לקפוץ מפאריז לברלין. שתי דקות ואת שם. טוב, בפועל זה אורך כשעתיים טיסה ועוד שלוש שעות של הכנות לקראתה, אבל זה נחשב ממש צ'יק-צ'ק. אנחנו יוצאות מ-Orly ברבע לשבע בבוקר (שעה הזויה מבחינתי) ונוחתות ב-Schoenefeld ב-8:30 ליום ששי הומה פעילות ושבת של מצעד.

הפעם האחרונה בה דרכו רגלי על האדמה הארורה ההיא היתה ב-29 בנובמבר 2006 למשך יום וקצת. ה-DNA שלנו, היהודיות והיהודים, זוכר היטב את שהנחילו לנו הורינו שהיו "שם" בתקופה הארורה ההיא. בפעם ההיא הגעתי מלונדון לאחר לילה מתוח ונטול שינה, אותו ביליתי בנסיעות משדה תעופה אחד למשנהו בתקוה למצוא טיסה כלשהי שתמלט אותי מאיזו אנגליה משוגעת. מזל שחברה בברלין הצילה אותי מציפורניים שלופות.

בראש הומה משינה טרופה בטיסה הקצרה, אני מתיצבת מול ביקורת הגבולות הגרמנית, רגלי בקושי נושאות אותי. היא מביטה בדמותי, משפילה מבט כדי לעיין בקפידה בדרכוני הישראלי ואני רואה בעיניה את הששון להזדמנות שנקרתה בפניה להתעלל בחפה מפשע. כנראה שזה טבוע ב-DNA של עמה, ימח שמה ושמו.

"?Where are you coming from" היא שואלת אותי.

'אינך רואה, יא עיוורת?' בא לי להשיב לה, אך אני תופסת בכח את קצה לשוני ומרסנת אותה לבל תקרא זו דרור למלים ותגביל את חרותי. החיים והמוות ביד הלשון, כידוע (משלי י"ח 21). "London", אני עונה בקצרה, משגיחה בקפידה על הברותי פן תתפרענה.

"Where is your Visa? I don't see it", מקפידה הנאצית.

שו ויזה? אין לי כרטיס אשראי עלי, מה היא רוצה ממני? ההבעה על פני מדרבנת אותה להעמיק חקור כדי להגביר את הנאתה הסדיסטית מהמצב. "You need a visa to enter to Germany".

אני משתלטת על עצמי בכל כוחי לבל אכנס בה בנגיחה ואכסח את האימ-אימ-אימ-אמא הנאצית שלה. רק זה חסר לי עכשו, אחרי לילה מטורף, לבזבז זמן עד שהעניינים יובהרו. אין זו העת לשפוך את חמתי הבוערת על גוֹיָה אשר לא ידעתני, כך שאני שולפת חיוך מאי-שם ומגייסת את כל הרוך שאני יכולה. עדיפה אריכות אפיים בעת מצוקה. "I'm an Israeli, we don't need a visa to Germany". מספיק סבלנו מכם ולא ממש בא לנו לבקר אצלכם, חשבתם על זה? אני פה כי אין לי ברירה אחרת. האמיני לי, לוא היתה – לא הייתי מתיצבת לפנייך. העדפות התיור שלי אחרות לגמרי, נאצים מעולם לא היו בבחירת המסלול שלי.

היא קמה, מורה לי להמתין ויוצאת לכמה דקות מורטות עצבים. למה לא להאריך את העינוי אם אפשר? תמונות חיות של מרתפי עינויים חשוכים, חנה סנש, חביבה רייק ועוד אמיצות שמסרו נפשן על מזבח יהדותן, עולות לי. נובמבר 2009, לא היה איתי סלולרי כמו היום והקשר היחיד שלי עם העולם היה באמצעות הטלפון הציבורי. קיויתי שיש כזה בארץ הארורה, כדי שאוכל ליצור קשר במקרה שאזדקק לחילוץ מציפורני נָאצֶיהָ.

היא חוזרת ובשתיקה מחזירה לי את הדרכון החתום, מחוה לי בידה להסתלק במהירות מלפני עיניה בטרם תשנה את טעמה. אני אוספת את עצמי ויוצאת מעל פניה בהקלה. ברוך השם, לא צפויה לי חויה במרתפי השטאזי.

אנדרטת הזכרון בברלין

♀♀

יש יתרון בדרכון אירופאי. השהיה בדוכן הבדיקה קצרה, ענינית ובלי שטיקים. תוך דקה, ביאטריס ואני בדרכנו לעבר קרוסלת המזוודות. היא מביטה בי בחיוך שנועד לעודד את רוחי המרחפת בזכרונות העבר. "ça va?" היא שואלת, עיניה הכחולות מציפות אותי.

"Yes, I'm ok", אני עונה, מבליעה את המחשבה על עד כמה אפשר להיות OK על אדמת דמים. היא משלבת את זרועה בשלי ומוליכה אותנו אל היציאה. היום צפוי לנו מזג אויר סביר, אפילו קצת שמש עם 18-200. מחר תעלנה הטמפרטורות, אך אני כבר חוזה שארעד ולא רק מקור.

בתמצות: לא ממש רציתי, אך באתי כדי לצעוד ולהראות נוכחות. מאוד מוזר לחבר בין העבר וההוה, אבל אלה הם חיינו – קשר אל העבר וצעידה לעבר עתיד טוב יותר. בשאיפה, כמובן.

הרחבת הדעת:

  1. מצעד הגאוה בברלין אתר the gayway
  2. גאוה 2003 סיפור שלי על מצעד הגאוה בת"א. איך חלפו להן 10 שנים!
  3. Time to Rise up הרהורים על השואה
  4. להתראיין אצל כתב גרמני רשומה פה

עשי לך רבא

מגן דוד

הדור שלי סבל מנתק לא נסלח אל שורשיו. כמי שבאו מ"שם", היו הורי שומרי מסורת. לא היו רבנים במשפחתי – משני הצדדים – אלא אנשים קְשֵי-יום שעמלו בפרך כדי למצוא את לחם יומם ולפרנס את עצמם ואת צאצאיהם. פנאי כלשהו ללמוד ולהעמיק בתורה לא היה להם וכל השכלתם התורנית נבעה מהמנהגים שקיימו, כגון שמירת השבת, כשרות ללא פשרות וחגיגת החגים בקפידה רבה. אני זוכרת את הבית, שלא היה פנאטי כלל וכלל, אך נהיר וברור היה שאין אוכלין חמץ בפסח, למרות שבארונות היה סטוק פולני טיפוסי נכבד. אם כבר לשבת בחושך – אז כמובן שזה עם מלאי ניכר של לוֹקְשְן. את המרק אפשר לאכול אחר-כך, כשהאור נדלק.

ההכוונה שלי לבית ספר ממלכתי במקום לממלכתי-דתי, היתה רק משום שאחי, שסבל שם מספיק, התריע בפני ההורים שיחסכו ממני את העינוי של שינון דברים תפלים ללא חופש מחשבתי. היה לי מזל, כי איזו הכנה יש לך לחיים הממשיים בלי לימודי ליבּה ראויים? הכיוון הוא אחד וישיר לחיי שנור על חשבון עמל הזולת. אחי, שסרב בכל תוקף להמשיך להתקשקש עם סוגיות הלכתיות, הלך לתיכון רגיל. למותר לציין את הלם הלימוד ואת הפער העצום שהוא ואותם אלה שחברו אליו הצטרכו להשלים כדי להשיג את רמת הכיתה.

הכניעה של ממשלות ישראל לגחמותיהם הבלתי מוצדקות (כאילו שיש גחמה מוצדקת, שהיא הרי תמיד על חשבון הזולת), גרמה לקיטוב בעם, להגדרה מפרידה של דתיים וחילוניים ולא יבואו אלה בקהלם של אלה, פרט לחלק קטן מהדתיים, ששאף להעביר את החילוניים בנועם (אך בנחישות!) אל מחנם ונהג להזמינם לעשות איתו שבת. זוכרות את הטרנד הזה, כשכיתות שלמות היו מופרדות מהוריהן כדי להשתעמם בשבת אצל הדתיים, אך לעולם זה לא היה להפך מחמת "השחתת נפשותיהם הטהורות של בני הדתיים", תינוקות תמימים של בית רבן אצל אלה שאינם בני תורה? זה אמנם לא היה בדורי, אך לאחריו. אני לא הרשיתי לילדי להשתתף בטומאה הזו, בשטיפת המוח החד-צדדית. לוא היתה מגמה של הפריה הדדית ופתיחות – ניחא. זה לא קרה. אלה הסתגרו בד' אמותיהם ואלה מסרו נפשותיהם במלחמות ישראל.

בדור שלי המאיסו עלינו הדתיים את הדת ואת מנהגיה, עד כדי זרא. אם רצית לגרום למאן דהוא להקיא – היית רק צריכה להזכיר לה את השטויות שעשו הדתיים. הדור שלי מאופין בחוסר הכבוד שלו לאלה ובצדק מאוד. חבל, משום שניתוק מן השורשים כמוהו כרצח של הנפש. כשאינך יודעת את העבר שלך, כשאינך מסוגלת (מרוב גועל מהעסקנים המאוסים) להתקרב לכל מה שנודף ממנו ריח של תורה – מה את יכולה להנחיל לצאצאייך?

בכל זאת, כאשר נולדו ילדי, התחלתי להתקרב למסורת, להדליק נרות לקראת שבת המלכה, לחגוג את החגים ולשמוח בהם. כמובן, לא מתוך אמונה חס וחלילה, כי אמונה אי אפשר הרי לרכוש – או שיש לך או שאין לך אותה, אבל מתוך סקרנות למה שלא ידעתי ולימוד שורשַי, תוך התפיסות עימם ובעיקר – להנחיל לדור הבא. למדתי, שאין זה משנה מה יגיד מאן דהוא מתוך אופקיו הצרים להחריד, אלא מה שאני חשה ואיך אני רוצה להיות בקשר עם יהדותי. מזל שזו אינה מוטלת בספק, למרות שרוב משפחתי משני הצדדים נכחדה ולא נשאר זכר בשביל להעיד עליהם, מלבד הרב שחיתן את הורי במחנה ברגן בלזן.

בימים אלה, בהם אנו עדים לסמטוכה המביכה והמבישה של בחירת רבנים ראשיים, אני חוזרת אל נערותִי וזכרון תחושת הגועל נפש שחשה הסביבה מהדת והדתיים המאוסים צף ועולה. למה אנחנו צריכים את המוסד המיותר הזה? כל הזמן משננים באוזנינו שהדתיים "באמת" אינם נזקקים לו ויש להם כשרות ורבנים משלהם. החילונים? אנחנו הרי מדירים רגלינו מכל מה שמריח מדת. חבל רק שאנחנו עדיין (מכוח האנרציה ומאונס השלטון?) דורכים על סִפָּהּ של הרבנות ומשתמשים בשרותיה. הלואי והיינו מדינה מתוקנת והיו מפסיקים להכתיב לנו אורח חיים שאינו הולם אותנו ואפשר היה להנשא בנישואין אזרחיים, להמנע מהטלת מומים בזכרינו המסכנים בני יומם ובבוא יומנו (אחרי 120, כמובן) להקבר בקבורה שמתאימה לנו. נפשי נקעה כשבחגיגות הבר-מצוה של ילדי בכותל, הופרדנו, הנשים, מהזכרים ונאלצנו לנחש מה מתרחש בתוך המערה החשוכה אליו הם נכנסו מתוקף היותם בעלי רכיב מתנדנד שעליו גאותם. כל ההבדל בינינו זה רכיב, לא מוח, אלא אבר מיותר. מה הושג בהפרדה המפגרת הזו?

אם לשרי הממשלה הזו היתה יושרה (שלא לדבר על הביבי חסר-האונים והחזון) – הם היו שמים קץ לפארסה הבלתי מכובדת הזו ומבטלים את המוסד הזה מכל וכל. אך למה שנבקש דברים שאינם מציאותיים? יושרה ושרי ממשלה? נו, באמת! אני גם נגד שר לענייני דתות, שגם זה מיותר. מה רע בלהעמיד מנהלת (כן, אשה!) במחלקה לענייני דתות בתוך משרד הפנים? כמה עבודה יש בנושא הזה שמצריך שר וכיבודים נִלְוִים? הכל על חשבוננו, כמובן.

במשפט אחד: עוצו עצה ותופר הפארסה הזו של בחירת הרבנים הראשיים המיותרים!

סתם חפירות:

  1. עשה לך רב, ויקיפדיה
  2. ונתנה תוקף
  3. היום הקדוש ליהודים
  4. הושענא רבא

מלה בסלע, ספר בקילו

על ביזוי הסופרות, הסופרים ושאר היוצרות והיוצרים

 ארגמן – רומן פוליטיארגמן

התשוקה לספר סיפורים היא כמו התשוקה לצייר, לשיר, להמציא. לא כולנו עשויות מקשה אחת וטוב שכך. יש בינינו היודעות לעשות דברים שאחרים אינם מסוגלים להם. כולנו יוצרות בשעה שאנו עובדים, אך יש הנהנים ממעשה ידיהם ויש שאתרע מזלם, שמכורח הנסיבות והפרנסה נאלצות לעסוק במה שהכי פחות מתאים להן.

כשאת פורשת את נפשך על הנייר או על המסך באמצעות העפרון או המקלדת, אינך חושבת על דבר מלבד על הדברים היוצאים ממך, על הסיפור שאת חשה שעלייך לספר ומנסה לעשות זאת הכי טוב שאת יכולה. כשמאן דהיא פורשת את כשרונה על בד הציור, היא מנתקת עצמה ואינה חושבת על החשבונות שעליה לשלם או על המציאות שמחכה לה מחוץ לסטודיו. אפשר לנסות לפסל את המציאות, אך אני בספק אם זה משנה את החיים האמתיים.

כשאת שבה מן המוזה אל החיים האמתיים, עלייך להתמודד עם המאבק על הפרנסה שלך. כמה מן היוצרים יכולים באמת להתפרנס מפרי יצירתם? אכן, על טעם וריח אין להתווכח. מה שמאן דהוא אוהב, אינו בהכרח אהוד על זולתו, אך יחד עם זאת, גם היוצר צריך לאכול ולהאכיל את משפחתו. מה עליו לעשות?

אפס – רומן פמיניסטי

אפס

יצירה אינה ירק בשוּק ועל כן אין עליה להמכר בדומה לו. ירק או כל מאכל אחר לצורך הענין, עונה על צרכים בסיסיים של השרדות פיזית. אם לא נאכל – לא נחיה, אך אם לא נחָשֵף לפרי רוחו של היוצר – לא יקרה לנו שום דבר רע פיזית. רוחנית, זה כבר סיפור אחר. זה גם ענין של טעם.

בילדותי, דיברו על קנאת הסופרים שמרבה חוכמה ועל כך ששכר הסופרים הינו כבוד. למרבה הצער, עם כבוד אפשר אמנם ללכת למכולת (ואפילו להגיע אליה…), אך אי אפשר לשלם איתו. עד כמה שהכבוד מכבד – אין זה מספיק. בחברה שלנו, כשכל דבר נמדד בַּכסף שמאן דהוא עושה – אין כבר ערך לְמה – ובעיקר למי – שאינו מייצר ממון ורצוי רב ככל הניתן.

האזרח המצוי קם בבוקר לעבודה וחוזר אחר הצהריים או בערב אל חיק עצמו או משפחתו, מתישב לבהות בקופסת הטמטום והולך לישון. וחוזר חלילה. הוא אינו מטריח עצמו יותר מדי בדברים רוחניים. כמה קוראים היום? כמה טורחים ללכת למוזאון? כמה באמת מחפשים אחר התעלות רוחנית? הרוב עייף מלרדוף כל הזמן אחר הזנב של עצמו כדי לנסות ולהשאיר את הראש מעל המים. כשהפרנסה באה במסורה – אי אפשר להגיע לרוחניות, לצרוך מה שמעבר לסיפוק אמצעי הקיום. הפכנו לבהמות ואין לנו מותר עליהן. אין בנו יותר שום סגולה כבני אדם.

גם סופר צריך לאכול, גם הוא, כאחד האדם, צריך לספק את צרכי הקיום שלו. הכי קל ליעץ לו להתכבד ולמצוא לעצמו פרנסה מכניסה ולא לבלבל לנו את המוח במה שלא מעניין אותנו, אף שהוא מחשיב מאוד את מה שהוא מוציא מעצמו בדם לבו ליצירות. סופר עמֵל על ספר במשך שנים ובסופו של דבר עליו להיות בר מזל כדי שהוצאה לאור תהיה מוכנה להוציא את יצירתו לאור בלי לחייב אותו בתשלום. וגם כשהספר יוצא לאור, כשהוא מחזיק את הספר בידיו – אין זה אומר שהוא יוכל להתפרנס ממנו. הבעלות על הספר עוברת לידי ההוצאה לאור, במקום להשאר של הסופר, ומדי פעם זורקים לו נדבה, אם בכלל.

כמו כל דבר בחיינו בארץ הזו, אנחנו מחקים את הבלי העולם. פעם, היו מקומות בהם יכולת לקיים ערב ספרותי נעים ולהחליף מלים עם כותבות/ים אחרות/ים. גם ברשת אנחנו לא ממש מחפשים תרבות, אלא ריגושים מידיים, כי כמה זמן פנוי יש לנו כבר? למי יש היום ראש מלבד לדברים הממוקדים בסיפוק מיידי ושטחי? כמו שהטייקונים השתלטו לנו על הכלכלה, השתלט סטימצקי על שוק הספרים ודרס אותו כליל, כשמנהליו קובעים מה ימכר ברשת החנויות שלהם ומה לא. האבסורד הכי נורא והכי מקומם הוא, שהוצאות לאור קטנות אינן יכולות למכור אצלם, למה? לסטימצקי הפתרונים. אין כמעט חנויות ספרים עצמאיות, משום שהשוק הזה שייך לסטימצקי או לצומת ספרים – גם היא רשת עושקת סופרים. הצרכן, שמשלם X ₪ים עבור ספר מסוים, אינו מעלה על דעתו (ואני בספק אם אכפת לו) שהסכום המגיע אל הסופר הוא במקרה הטוב שקל. מי שטרח והגה ויצר – יוצא בסופו של דבר כשידיו על ראשו ונפסד. הפירמידה הפוכה לגמרי. במקום שהסופר ירויח את מירב הסכום מזה הנקוב/הנדרש על ספרו – מרויח המוכר 65% בטענה שלו יש את מירב ההוצאות. האמנם? כך טוען גם המפיץ. והסופר? הוא הרי זוכה בכבוד, לא ככה? השאלה היא, מה שוה הכבוד לעומת הצורך להתפרנס.

סגול – הרומן הלסבי העברי הראשון

Sagol

בקצרה:

כל אחת מאיתנו זכאית להגשים את עצמה ולהתפרנס מהכשרון שבו נחנה. לוא חיינו תחת ממשלה תרבותית שהערכים הם נר לרגליה, היינו זוכות לתרבות ממשית, לא לספורט כתרבות וכיוצא באלה קשקושים הבלותיים נוספים. הכבוד ליוצרות/י התרבות היה מתבטא בתשלום הולם כדי שיוכלו לקיים את עצמן ואת משפחתן.

אִסְתְרָא בִלְגינָא קיש קיש קָרְיָא:

מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוֹקָא בִּתְרֵין: השתיקה עדיפה על הדיבור. אם מחירה של המִלה הוא סלע (מטבע שהיה נהוג בימי קדם וערכו שוה לשני שקלים או לארבעה דינרים), אזי מחירה של השתיקה יהיה שני סלעים.

חפירות:

  1. חוק הסופרים
  2. מלחמת האוצר והמו"לים
  3. דף חדש: כך השתלטו סטימצקי וצומת ספרים על ירידים בשבוע הספר דפנה לוצקי, גבריאלה דוידוביץ'-ויסברג, אתר דה מרקר

העצמת נשים

 

חשבתן פעם (או יותר) על איך מתנהל היום שלכן? מה אתן עושות במהלכו? איך נראים החיים שלכן?

הערוץ הראשון יצא בקול ענות צעקני לבשר לקהל העצום והבלתי נדלה של צופותיו (קרי: אני ולפעמים גם ביאטריס) כי "יקדיש את חודש יוני לבחינת מצבן של נשים בארץ ובעולם. השידורים יכללו סרטים דוקומנטריים, מופעים של כוכבות בינלאומיות ועוד". מן הסתם, לוקחת כל אחת מאיתנו את ההכרזה הזו למחוזותיה האישיים, בהתאם לרקע שלה ולציפיותיה מההבטחות הנשמעות באוזניה ומהערוץ הזה. אין הן רבות, למרבה הצער – הציפיות (והכריות הן מסיפור אחר…). מהיותי חולמנית וכנראה מנותקת מהמציאות, ציפיתי לראות – לפחות בחודש הזה – יותר נשים בשיח הציבורי ולא קשקוש של מס שפתיים מיותר, אך (איזו הפתעה!!!) זה לא קרה.

יום ראשון, מעלים בפנינו פרק מהסדרה הדוקומנטרית "שומרי הסף". לאחריו, פאנל מיותר(!!!), כאילו שאין לעם מוח ואין אנו מסוגלות/ים להסיק מסקנות בעצמנו ולהבין את המראות בהן צפינו. וממי מורכב הפאנל הזה? חוץ מהמנחָה, שבקושי הצליחה להשחיל מלה בגלל השתלטות המנחֶה הדוחה שלצדה על ההנחיה, לא היתה אשה נוספת, שלא לדבר שציפיתי שיביאו לפחות 50% נשים. מה כבר ביקשתי? רק חצי – לא את הכל, אך זה לא קורה! כאילו שאי אפשר היה למצוא נשים משכילות ומקצועיות בתחום, היכולות להביע את דעותיהן. מה, מישהי הוזמנה לבוא לשידור וסרבה? הנה לכן יוני המוקדש לנשים.

Sheryl Sandberg: Why we have too few women leaders?

♀♀

עצרתן פעם (או יותר) להרהר על איך אתן היום? האם הגשמתן את החלומות שלכן? האם מה שאתן עושות עכשו – אישית, מקצועית – משקף את מה שרציתן להגיע אליו?

ביום שני הביאו לנו את חציו הראשון של הסרט הדוקומנטרי "חצי השמיים". לזה לא הביאו פאנל, שכאן בהחלט התבקש(!!!), כי למה שיביאו – כולה מדובר בנשים. בסדרה הקודמת על העוני ("למה עוני?"), למדנו רבות (כאילו שלא ידענו) על דיכוי נשים ועד כמה עצמאות כלכלית חשובה ומעצימה. ב"חצי השמיים" מראים לנו איך, מתוך הדיכוי והאלימות נגדן, עולות וצומחות נערות ונשים חזקות בזכות נשים שנרתמו לשנות את הסיכויים העגומים שלהן. משפט מפתח שנאמר בסדרה, המשקף את זה: "השכילו את הילדה וכל הכפר ירויח מכך."

את צופה במראות וקשה לא לתהות למה זה צריך להתבצע בידי יחידות (ומיוחדות) ומדוע אין הממשלות ממגרות את הרע, על אף שזה תפקידן ובכוחן לעשות זאת. ברור שזה בגלל שיש מי שמרויחים מכך ובצע כסף הוא המניע. מה שלא ברור, זה למה השלטון מתיר זאת. כנראה מאותם מניעים שאפשרו את ממשל הטייקונים בארצנו.

מעורר השראה

♀♀

מה זה להיות אשה? למה זה אומר להיות נחותה, מדוכאת, נתונה לטרור?

העולם, כפי שאנו חווות אותו, אינו טוב לנו (בלשון המעטה) – הן לנשים והן לגברים. כשהשמוקים שולטים עלינו ונוהגים בנו בהתאם לצרכיהם – ואין זה משנה אלו נימוקים (דתיים בעיקר) הם מעלים כתמיכה להתנהלות האוילית והמחפירה שלהם  – איך נוכל להעביר אותם מעלינו?

עידנים רבים חלפו מאז תקופת המערות, התקדמנו מבחינה טכנולוגית אלפי מונים, אך מה השתנה בנו? הגבר עדיין השליט ועל פיו נושק דבר. מדברים גבוהה-גבוהה (קרי: קשקוש-קשקוש) על הצורך לשיוויון בין המינים, על שצריך לקדם ולהעצים נשים, אך כמה מזה מקיימים?

לגברים אין חזון, אלא התנהלות אינסטינקטיבית של מלחמה בלתי פוסקת (היום לפני…) בכל דבר. מי, לדעתכן, המציא את המלה "לתקוף" ומשתמש בה בכל ענין (לדוגמא: "לתקוף את הבעיה")? נשים משתדלות לבנות, לכוון לטוב, לשתף – פחות להתחרות ויותר להעצים. נשים מטבען מחבקות, מכילות, תומכות. זה לא ענין של חיברות ו/או חינוך, אלא טבוע בנו. גברים עדיין מעדיפים לראות דם, לא חשוב של מי ולא רק של יריביהם. איך נפיצם לכל עבר וניפטר מעוּלָם?

Women's World Banking: Leaders and Clients in Focus

♀♀

איך משנים את זה? אפשר כבר לראות ניצנים לשינוי, אם כי אין הם מספיקים. אמנם ישנן פה ושם נשים מעטות בראש פירמידה, אך ההתנהלות שלהן אינה כפי שהיינו מצפות מהן. מה עשתה אשת הברזל למען הנשים? מה עושה אנגלה מרקל לטובת נשים? למה לא כל הממשלה שלה מורכבת מנשים?

ביאטריס האופטימית סבורה שלא יקח עוד זמן רב ושהחזון לעולם טוב יותר בהנהגת נשים ימומש עוד בימינו, כי זה קורם עור וגידים לנגד עינינו: אנחנו נושאות בעוז את דגל השינוי העולמי, מישירות מבט לעולם כשוות ומשמיעות את קולותינו למען העצמת אחיותינו הנשים ובעיקר למען אלה הסובלות מדיכוי ואלימות (אתן הרי יודעות מצד מי) במקומות רבים כל כך בעולם. אנחנו מתחילות להבין את הכוח שלנו, ששינוי המציאות הרעה הוא בידינו.

אני מסכימה איתה בכל לבי, משום שהיא צודקת – ההחלטה לשנות היא בידינו. אם נעזור זו לזו – נצא כולנו נשכרות, כי אנחנו באות בטוב, ביצירה, בשאיפה להצמיח ובעיקר – לאהוב.

Sheryl WuDunn's Speech

♀♀

בתמצית:

לי נמאס לראות את השמוקים בכל אשר אני מביטה, לכן לא?

♀♀

חפירות:

  1. כוח נשים
  2. Women's Power
  3. Women's Power Wheel
  4. אנחנו היהלום
  5. נראות של נשים שלומית ליר, אתר אונליין