אסטרוד ז'ילברטו Astrud Gilberto

אסטרוד ז'ילברטו – לא היית צריכה להיות כל כך נחמדה

Astrud Gilberto – You Didn't Have To Be So Nice

שנים שלא שמעתי את קול הפעמונים הזה ברדיו, שנים. ופתאום שמעתי את "הנערה מאיפנמה", כשהקריָן מציין שזה השיר שהכי מזוהה איתה. אולי זה כך, אך לי, השיר הכי מזוהה איתה, לו אני מקשיבה רבות ביוטיוב, זה השיר שלמעלה, אף שהוא גרסא שלה לזה של ה-The Lovin' Spoonful. אני חושבת שזה השיר הראשון שלה ששמעתי ברדיו בילדותי. מיד ידעתי שזה לא משהו טוב ופתחתי ויקיפדיה. עם סיום השיר, הזכיר הקריָן את עובדת פטירתה בגיל 83.

I haven't heard that sound of bells on the radio for years, years. And suddenly I heard "The Girl from Ipanema", while the presenter noting that this is the song most associated with her. Maybe it's so, but for me, the song most associated with her, which I listen to a lot on YouTube, is the song above, even though it's her version of the one by The Lovin' Spoonful. I think this is the first song of hers I heard on the radio as a child. I immediately knew it was not something good and opened Wikipedia. At the end of the song, the broadcaster mentioned the fact of her death at the age of 83.

סטן גץ מציג: אסטרוד ז'ילברטו – הנערה מאיפנמה

Stan Getz feat. Astrud Gilberto – The Girl from Ipanema

<iframe width="560" height="315"

אני אוהבת לשמוע מוזיקה ברזילאית. אם אני זוכרת נכון (הזכרון לא משהו בגילי…), השיר הראשון אותו שמעתי ברדיו (היה רדיו, דור צעיר!), היה "הרכבת של 11" של גל קוסטה. זה מסוג השירים שנכנסים לי משמיעה ראשונה, לפעמים גם מהצלילים הראשונים. יש לי מלא שירים כאלה. מוזיקה ברזילאית הושמעה ברדיו יותר ויותר והיה אף מופע בשם "ארץ טרופית יפה" עם שירים ברזילאים שתורגמו לעברית.

I like listening to Brazilian music. If I remember correctly (memory does not serve me well at my age…), the first song I heard on the radio (there was radio, young generation!), was Gal Costa's "Trem Das Onze" ("The 11 o’clock Train"). It's the kind of song that gets to me the first time I hear it, sometimes even from the first notes. I have a lot of such songs. Brazilian music was played on the radio more and more and there was even a show called "A Beautiful Tropical Country" with Brazilian songs translated into Hebrew.

נכחתי במופע של אסטרוד ז'ילברטו בישראל. למרות שנברתי ביסודיות בגוגל, לא מצאתי את תאריך ההופעה. אני זוכרת את המופע, אך לא את התאריך. זה גם היה המופע הראשון של זמרת מחו"ל בו נכחתי. היתה אמורה להיות הופעת חימום. אני זוכרת היטב (מעניין אילו דברים נחרתים בנו…) שעם תחילת המופע, עלתה להקת רקדנים לבמה והחלה לפזז. לא עברו אלא מספר דקות ורחש של אי שביעות עלה מהקהל. זה הלך והתגבר, עד כדי דרישה בצעקות רמות להוריד את "השטויות" ולהעלות את הזמרת שלשמה התכנסנו פה. הופעת המפזזים הופסקה והקהל המשיך לצעוק. לבמה עלה מישהו, אולי המפיק, ששאל למה אנחנו מתנהגים בצורה ברברית שכזו. הקהל צעק חזרה שבאנו לשמוע את אסטרוד ז'ילברטו ולא אחרים במקומה. האיש ענה שככה זה במופע – יש להקת חימום ורק אחריה, עולה הזמרת. "אז למה לא פרסמו?" צעקה מישהי בכעס. "ודאי שפרסמו!" ענה האיש. "אני לא ראיתי את זה!" השיבה לו ההיא. בסופו של דבר, אחרי שהאיש הלך אל מאחורי הקלעים וחזר לאחר כרבע שעה, הוא הכריז: "באופן יוצא מן הכלל הסכימה הזמרת להקדים את הופעתה והיא תעלה מיד". התשואות הרמות בהן היא התקבלה, עדיין מצלצלות באוזני.

I was present at Astrud Gilberto's show in Israel. Although I googled thoroughly, I could not find the date of the performance. I remember the show, but not the date. It was also the first show of a female singer from abroad that I attended. There was supposed to be a warm-up performance. I remember very well (it's interesting what things get stuck in us…) that at the beginning of the show, a group of dancers came on stage and started dancing. Only a few minutes passed and the sound of dissatisfaction arose from the crowd. It grew louder, to the point of demanding with loud shouts get the "nonsense" off the stage and bring up the singer for whom we had gathered here. The dancers' performance was stopped and the crowd continued to shout. Someone came on stage, perhaps the producer, who asked why we were behaving in such a barbaric manner. The audience shouted back that we came to hear Astrud Gilberto and not others in her place. The man replied that this is how it is in a show – there is a warm-up band and only after that, the singer comes on. "So why wasn't it published?" Someone shouted angrily. "Of course they published!" answered the man. "I did not see!" She replied to him. In the end, after the man went backstage and returned about fifteen minutes later, he announced: "In an exceptional way, the singer agreed to precede her performance and she will appear right away." The loud applause she was welcomed by us still rings in my ears.

אני חושבת שיש לי כמה תקליטים ודיסקים שלה בתוך המאגר העצום של המוזיקה אותה רכשתי במהלך השנים. פעם לא היה יוטיוב ולכן, חוץ מאשר ברדיו ואחר בטלויזיה, כשהתמזל מזלך ושידרו את המוזיקה שאהבת בזמן שהאזנת, הדרך היחידה להאזין לה היתה דרך רכישתה. אהבתי לשמוע את שירתה, הן בפורטוגזית (איך שאני אוהבת את השפה היפה הזו!!!) והן באנגלית. הקול שלה היה נפלא. פשוט נפלא!

I think I have several records and CDs of hers in the vast store of music I have acquired over the years. There used to be no YouTube and therefore, except on the radio and later on the television, when you were lucky and the music you liked while you were listening was broadcast, the only way to listen to it was by purchasing it. I loved hearing her singing, both in Portuguese (how I love this beautiful language!!!) and in English. Her voice was wonderful. Wonderful indeed!

אסטרוד ז'ילברטו – האהבה חזקה מאיתנו

Astrud Gilberto – Love Is Stronger Far Than We

מה שאהבתי אצלה, שהיא לא שרה רק בסגנון אחד. אמנם היא הוגדרה כ"זמרת בסגנונות בוסה-נובה וג'אז", אך היא גם הלחינה בעצמה. אני ממליצה להאזין לשיריה בערוץ היוטיוב שלה.

What I liked about her, that she didn't sing only in one style. Although she was defined as a "singer in bossa-nova and jazz styles", she also composed herself. I recommend listening to her songs on her YouTube channel.

האלבום של אסטרוד ז'ילברטו

Astrud Gilberto – The Astrud Gilberto Album

בתמצית:

אסטרוד ז'ילברטו, אחת מהקולות הנשיים הכי-הכי הלכה לעולמה. יהי זכרה ברוך!

In essence:

Astrud Gilberto, one of the greatest female voices, passed away. May she rest in peace.

ספוטיפיי והשאר Spotify and the Rest

ET Canada – Neil Young Demands Spotify To Remove His Music Over Joe Rogan's Vaccine Misinformation

זה לא שיש לי אשליות, אך לפעמים ישנם צעדים אותם נוקטים אנשים טובים ונורמלים שעשויים לשנות את העולם לטובה או לפחות למשוך לצד הטוב ולנסות להתנתק מהרוע. למרבה הצער, למגר את הרוע לגמרי אי אפשר, לפחות בעת הזו. אני עדיין מקוה שלטובת האנושות, נצליח בזאת בעתיד הקרוב.

It's not that I have illusions, but sometimes there are steps taken by good and normal people who may change the world for the better or at least pull to the good side and try to break away from the evil. Unfortunately, eradicating evil is completely impossible, at least at this time. I still hope that for the benefit of humanity, we will succeed in this in the near future.

איני משתמשת בספוטיפיי. יוטיוב מספיק לי. השבוע, קראתי על ניל יאנג שהורה לספוטיפיי להסיר את המוזיקה שלו מהפלטפורמה הזו משום שהיא נותנת במה לאיזה אידיוט שמפיץ דברים שקריים לגבי הפנדמיה, מה שגורם לחולי ואף למותם של הטיפשים שצופים בה. לשמחתי ולשמחת רבים, שמענו הערב שגם ג'וני מיטשל הסירה את המוזיקה שלה. לא ברור לי למה לא כל האמניות/ים הסירו את המוזיקה שלהם כדי להביע עמדה ולעמוד עם הטובים במקום לחשוש לכיסם. לשמחתי הגדולה עוד יותר, חוֹוָה ספוטיפיי עזיבת מנויים. אני מקוה שאלו יהיו רבים ככל האפשר. הגיע הזמן שהטובים יכתיבו את סדר היום בעולם ולא הרעים ימח שמם וזכרם מעל פני האדמה.

I don't use Spotify. YouTube is enough for me. This week, I read about Neil Young ordering Spotify to remove his music from this platform because it gives a stage to some idiot who spreads fake news about the pandemic, causing sickness and even the deaths of the fools who watch it. To my delight and of many, we heard tonight that Joni Mitchell also removed her music. It is not clear to me why not all the artists removed their music to express a position and stand with the good ones instead of fearing for their pockets. To my even greater delight, Spotify is experiencing departure of subscribers. I hope these will be as many as possible. The time has come for the good to dictate the agenda in the world and not the bad whose name and memory should be erased from upon the earth.

BBC News – Singer Joni Mitchell wants songs off Spotify in Covid row

יש הבדל בין חופש הדיבור לבין חופש הפצת ידיעות שקריות ומטעות, שלא לדבר על משחק ציני ומרושע במוחותיהם התמימים של אנשים הנוהים אחריהם. ממש דיני נפשות. אין לי בעיה של חארות שמביעים את אשר הם חושבים או סתם מקשקשים ומסכסכים בעבור בצע כסף. יש לי ויכוח גדול עם כאלה הרוצים לא לשים שום גבולות בשם המושג חופש. לי לא ברור למה אסור לשים גבולות לחופש כשאנחנו שמים גבולות כל חיינו לדברים שאנחנו מוכרחים, אחרת יקרו דברים שאין אנו רוצים בהם. דוגמא אחת: אנחנו נוסעים ברכב כשאנו חגורים בחגורות בטיחות. איזו הפרה של החופש שלנו, אוי-אוי-אוי!!! למה שלא ניסע בלי להיות חגורים בשם החופש שלנו, אה?

There is a difference between the freedom of speech and the freedom to spread false and misleading information, not to mention the cynical and vicious play in the innocent minds of people who follow them. A real danger. I have no problem with assholes expressing what they think or just blabbering and spark disputes for lucre. I have a big argument with those who don't want to set any boundaries in the name of the concept of freedom. It is not clear to me why we must not set boundaries for freedom when we set boundaries all our lives for the things we must do, otherwise things will happen that we do not want. One example: We drive a car with seat belts on. What a breach of our freedom, oy-oy-oy!!! Why not travel without wearing seatbelts in the name of our freedom, eh?

אמ;לק:

אין לי כח לחארות!!!

TL;DR:

I have no strength for dreks!!!

הרדיו הישן The Old Radio

טרייסי צ'פמן – מכונית מהירה

Tracy Chapman – Fast Car

חברה המליצה לי על תחנת הרדיו הזו וגם על זו, ואני מודה לה עד מאוד על כך. עשתה לי את היום.

A friend recommended me this radio station and this as well, of which I thank her very much for that. She made me the day.

התחנה הראשונה משדרת שירים משנות ה-80 וה-90, לא ממש השנים הכי טובות (לטעמי) מבחינת המוזיקה הפופולרית שנוצרה בהן. יחד עם זאת, מוזיקת הרוק הכבד שנוצרה בשנים ההן, בהחלט מצוינת לטעמי, אך זו אינה משודרת בתחנה הזו. זה התחיל מצוין, עם השיר של טרייסי צ'פמן שאני אוהבת על המכונית המהירה. זה גם המשיך מצוין עם כמה שירים שממש עשו לי דפיקות נעימות בלב. יש לזה סיבות רומנטיות. איזה כיף להאזין לשירים ישנים אהובים. זה כמו לחוות שוב אהבות ישנות, אך בלי כאבי הלב הנלווים, רק כיף. להזכר שוב בשירים "של פעם" שאהבתי, שלא שמעתי מזה זמן רב, זה תענוג צרוף.

The first station broadcasts songs from the 80s and 90s, not really the best years (in my opinion) in terms of popular music that was created during them. Having said that, the heavy rock music created in those years is definitely great for my taste, but it is not broadcast on this station. It started great, with Tracy Chapman's song I love about the fast car. It also went great with some songs that really made my heart pounding pleasantly. There are romantic reasons for this. How fun it is to listen to favourite old songs. It's like re-experiencing old loves, but without the accompanying heartache, just fun. To be reminded again of the "old-fashioned" songs I loved, which I had not heard for a long time, is a sheer pleasure.

3 HOURS the Best of Deep House Chill Out Music

התחנה השניה משדרת מוזיקת צ'יל אאוט – רגועה, נעימה, רכה, שעושה לי כיף גם היא. כששודר בתחנה הראשונה שיר שאיני אוהבת, בעיקר כזה של הפדופיל המגעיל שאינני מסוגלת לשמוע, העברתי לשניה, הרגועה. שם אין פספוסים – המוזיקה תמיד טובה. מה שאיני אוהבת במוזיקת הפופ של שנות ה-80 וה-90, זה את הראוותנות, את השואו במקום את המהות. "זמרת" כמו מדונה, שחוץ משיר אחד שהוא לטעמי (אני אוהבת בלדות), פשוט מיותרת לדעתי. לחפות על זיופים ועל קול לא משהו באמצעות מופע ראוותני על הבמה – לא הטעם שלי. אני גם מעדיפה לשמוע שירים ולא לראות אותם. אני מעדיפה רדיו על פני צפיה בקליפים ביוטיוב.

The second station broadcasts chill out music – calm, pleasant, soft, which is fun too. When a song I didn't like was broadcast on the first station, especially one of the disgusting paedophile I couldn't listen to, I moved on to the second, the calm. No errors there – the music is always good. What I don't like about the pop music of the 80s and 90s, is the ostentation, the show instead of the essence. A "singer" like Madonna, who except for one song which is to my taste (I love ballads), is simply unnecessary in my opinion. Covering up being off-key and a voice that is not something through a ostentatious show on stage – is not my taste. I also prefer to hear songs rather than see them. I prefer radio over watching YouTube clips.

סימפלי רד – יריד

Simply Red – Fairground

בישראל, אין לנו תחנת רדיו שמשדרת ללא פרסומות מעצבנות, שעוברות לי באוזן בלי שאשים לב אליהן. אצלי זה כמו חיסון – ברגע שמתחילה פרסומת – האוזניים שלי נאטמות. זו גם הסיבה שאני מפספסת פעמים רבות את החדשות ובעיקר את התחזית. עד שהאוזניים שלי משחררות את אטימתן – החדשות תמו. החדשות ממש אינן מעניינות אותי, כי אין מדווחים בהן על החיים האמיתיים. בעיקר, הן העורכים והן הכתבים משתפים פעולה עם השלטון המושחת על ידי אי דיווח על מעלליו והסתרת מה שבאמת מתרחש. מזמן הפסקתי להאזין לחדשות באמצעי התשקורת ואת האמת (היחסית אף היא), אני שואבת מהאינטרנט, באמצעי תקשורת ראויים לשמם, שם העיתונאים משתדלים לעשות את מלאכתם נאמנה.

In Israel, we don't have a radio station that broadcasts without annoying commercials, which pass through my ear without me noticing them. For me it's like a vaccine – as soon as an advertisement starts – my ears are sealed. This is also the reason why I often miss the news and especially the forecast. By the time my ears loosen their seal – the news is over. The news really does not interest me, because there is no reporting on real life. In particular, both editors and reporters cooperate with the corrupt government by failing to report its misdeeds and concealing what's really happens. I have long since stopped listening to the news through the lying means of communication, and the truth (also relatively), I draw from the internet, through media worthy of their name, where journalists strive to do their job faithfully.

ג'ורג' מייקל – לחישה פזיזה

George Michael – Careless Whisper

לסיכום:

היה נהדר לבלות אחר הצהריים בהאזנה לשירים ברדיו האינטרנטי בלי להתענות מפרסומות.

In conclusion:

It was great to spend the afternoon listening to songs on the internet radio without having to suffer from commercials.

כשהתרבות מתמסמסת When Culture Dissolves

לואי ארמסטרונג – איזה עולם נפלא

Louis Armstrong – What a Wonderful World

ישנה הסכמה בקרב הציבור שהתרבות היא זו שתיפתח אחרונה. הסכמה מוזרה, משום שאחרי אוכל, לו אנו זקוקות כדי להתקיים מבחינה פיזית, אנו צריכות תרבות, אותה אנו צורכות כדי לקיים את הנפש.

There is a consensus among the public that culture is the one that will be opened last. Strange consent, because after food, which we need to exist physically, we need culture, which we consume to sustain the soul.

אני תוהה אם אתן מסוגלות לדמיין חיים בלי תרבות, בלי מה לעשות בשביל הנפש, ההנאה, בזמן המועט שנותר לנו אותו אין אנו מקדישות לעבודה. האם אתן מסוגלות לדמיין את חייכן בלי לקרוא ספר (גם אם זה דיגיטלי?), בלי לצפות בסרט או בסדרות בטלויזיה? האם אפשר להעביר את החיים רק בלבהות בקירות?

I wonder if you are able to imagine a life without culture, without what to do for the soul, for pleasure, in the little time we have left that we don't devote to work. Can you imagine your life without reading a book (even if it's digital?), without watching a movie or series on TV? Is it possible to pass life only by staring at the walls?

כשהמשק הושבת בגלל הקורונה, ניסו להשבית את התרבות. בדיקטטורה, מדכאים ראשית כל את התרבות כדי לסרס את העם. אצלנו לא הצליחו, משום שבני אדם יצורים נבונים הם בדרך כלל וכמעט תמיד מוצאים פתרון למצבים לא נוחים. לדוגמא: המירו את הקרנות הסרטים באולמות לאינטרנט. מבחינתי, זה היה פתרון מבורך, כי כך יכולתי לצפות ביותר סרטים מאשר לוא אלה היו מוקרנים באולמות וגם זה בזמני החופשי כשאיני כבולה לשעות מסוימות. הופעות נערכו בזום, הרצאות כנ"ל. אני אמנם לא לטובת הזום, כי זו תוכנה מזיקה שקשה להשתחרר ממנה כשאת רוצה להסירה מהמחשב שלך ולכן איני מוכנה להעלותה אצלי, אבל מה שטוב, שאפשר לצפות בהקלטות – אם זה ביוטיוב, בפייסבוק או בכל מדיה שהיא.

When the economy was shut down because of the Corona, they tried to shut down culture as wrong. In a dictatorship, culture is first and foremost suppressed in order to castrate the people. They haven't succeeded with us, because humans are intelligent beings and usually and almost always find a solution to uncomfortable situations. For example: movie screenings in theatres was converted to screening in the internet. For me, it was a blessed solution, because that way I could watch more movies than if these were screened in theatres, and also in my free time when I wasn't bound to certain hours. Performances were streamed via Zoom, lectures as well. I'm not in favour of Zoom, since it is a harmful software that is difficult to get rid of when you want to remove it from your computer, so I'm not willing to upload it to my device, but what is good, you can watch recordings – whether on YouTube, Facebook or any other media.

הבעיה היא לא הצריכה, אלא הפרנסה. אי אפשר להתפרנס כראוי מיצירת תרבות. כל אותם יוצרות/ים שאמורות להתפרנס מפרי עמלם, עומדות בפני שוקת שבורה, משום שאין משלמים להן על הצריכה במדיות הללו. התרגלנו לצרוך תרבות בחינם. מי מתעשר מעבודת היוצרות/ים? העלוקות הרוכבות על גבן ומוצצות את דמן. התאגידים הגדולים שמאגדים את היצירות הללו, מוכרות את זכויות השימוש בהן, אך משלמות פרוטות ליוצרות/ים, אם בכלל. יש כאלה הגובות דמי כניסה מהיוצרות/ים על "הזכות" להציג את יצירותיהן על הפלטפורמות הללו. אני, כיוצרת, צריכה לשלם עבור הזכות להציג את עבודותי? שלא לדבר על העמלות הגבוהות שגובים התאגידים, שחלק מאוד מזערי מהן מגיע אל כיסן של היוצרות. ניצול מחפיר!

The problem is not consumption, but livelihood. It is impossible to make a proper living from creating culture. All those creators who are supposed to make a living from the fruits of their labour, are in a hopeless situation, because they are not paid for the consumption in these media. We got used to consuming culture for free. Who gets rich from the work of the creators? The leeches riding on their backs and suck their blood. The big corporations that combine these works, sell the rights to use them, but pay pennies to the creators, if any. There are those who charge an entrance fee from the creators for the "right" to display their work on those platforms. Do I, as a creator, have to pay for the right to display my work? Not to mention the high commissions charged by corporations, that a very tiny fraction goes to the pockets of the creators. Disgraceful exploitation!

בזמן שאנו צורכות תרבות, אין אנו חושבות על איך היא נוצרת, על הדרך הארוכה (לפעמים מאוד-מאוד ממושכת) אותה עוברות היוצרות, שלא לדבר על יצירות הדורשות מספר רב של העושות במלאכה. מישהו אמרה לי שעבודה על סרטון של 15 דקות יכולה לארוך כחצי שנה ואפילו יותר. מישהי, חוץ ממני ומעוד מתי מעט כמוני, טרחה אי פעם להשאר עד סוף הסרט ולקרוא את כל הקרדיטים של אלה שעמלו עליו? מי שמה לב למספר הכל כך רב שלהם?

While we consume culture, we don't think about how it is created, about the long (sometimes very-very long) path that creators go through, not to mention works that require a large number of those involved in it. Somebody told me that working on a 15-minute video can take about six months or more. Has anyone, other than me and a very few like me, ever bothered to stay until the end of the film and read all the credits of those who worked on it? Who notices they are so many?

כשסגרו אותנו, כשסגרו את העסקים ואת התרבות, איך לא חשבו על אותם מאתיים אלף שמתפרנסים מצריכת התרבות שלנו? תרבות אינה מסתכמת רק במה שאנו רואות בחזית – את האמניות המבצעות ולפעמים גם את המלוות אותן, כמו הנגנות, זמרות הרקע וכו'. בתעשיית התרבות עוסקות רבות מסביב למה שמוצג לנגד עינינו: פועלות הבמה, התאורניות, הבמאיות, המפיקות, מעצבות התפאורה, מקימות התפאורה, המסיעות, מוכרות הכרטיסים… תקצר היריעה מלפרט את כולן בכל שטחי התרבות. כל אלו התפרנסו מתרבות. ממה הן יכולות להתפרנס עכשו? מאויר? מתמלוגים שאין משלמים להן?

When they locked us, when they closed the businesses and the culture, how could they not think of those two hundred thousand who make a living from consuming our culture? Culture is not limited to what we see at the forefront – the performing artists and sometimes also those accompany them, such as the musicians, the background singers, etc. Many people are involved in the culture industry behind what is presented before our eyes: the stage workers, the actors, the directors, the producers, the set designers, the set-up people, the drivers, the ticket sellers… It is impossible to list them all in all areas of culture. All of these made a living from culture. What can they make a living from now? From thin air? From royalties they don't get?

גידי גוב ומאור כהן – אחלה עולם

במשפט אחד:

מאחורי התרבות ישנם א/נשים, אלה היוצרות אותה, שאמורות להתפרנס ממנה וכאלה המתפרנסות ממה שמסביב לה. צריך לדאוג לפרנסתן! אמנם אפשר להורות להן למצוא פרנסה אחרת, אך מה זה יתרום לתרבות שלנו?

In one sentence:

Behind culture there are people, those who create it, who are supposed to make a living from it, and those who make a living from what is around it. We have to take care of their livelihood! While it is possible to instruct them to find another livelihood, what will it contribute to our culture?

 

Chi Mai

אניו מוריקונה – Chi Mai (מי בכלל)

Ennio Morricone – Chi Mai (Whoever)

עצומנה את עיניכן, השעֵנה לאחור בנינוחות, ברוגע, והקשבנה בכיף מהצליל הראשון עד לאחרון. זה לא קליפ לצפות בו, אלא להקשיב, כמו שנהגנו לעשות פעם, כשהצמדנו את אוזנינו לרדיו כדי לשמוע מוזיקה ולא רק חדשות, כמו בימים אלה.

Close your eyes, lean back, calmly, and listen leisurely from the first note to the last. It's not a video clip to watch, but to listen, as we used to do once, when we stuck our ears to the radio to hear music and not just news, like these days.

אני זוכרת איך, מהצליל הראשון של הקטע הזה אותו ניגנו ברדיו, נעצרה נשימתי. איני זוכרת מתי זה היה (הזכרון שלי בימים אלו אינו כפי שהיה), באילו נסיבות, מה עשיתי, אך זוכרת שעצרתי את כל מה שעשיתי ופשוט הקשבתי. מאז, בכל פעם שהקטע הזה מתנגן, אני עוצרת ומקשיבה לו. איני יכולה לשבוע מזה.

I remember how, from the first note of this piece that was played on the radio, my breath was taken. I don't remember when it was (my memory these days is not as it was), under what circumstances, what I did, but remember that I stopped everything I did and just listened. Since then, every time this piece plays, I stop and listen to it. I can't get enough of it.

זה היה מאותן פעמים בהן הקריין/הקריינית אולי אמרו את שם הקטע בטרם השמעתו, מה שפתח אצלי שאיפה לדעת פרטים על זה וכמה שיותר מהר. בימים ההם לא היה אינטרנט, לא היה יוטיוב, לא היה שום מקור מידע מהיר ומיידי שאפשר היה ללמוד ממנו. הדרך היחידה לקבל מידע על קטע מוזיקלי מסוים, היתה לחכות, גם אם בקוצר רוח, עד להשמעה הבאה ולהיות ברת מזל לשמוע את פרטיו. פעמים רבות ומעצבנות, לא היו הקריין/ הקריינית טורחים, כך שלא היתה ברירה, אלא לחכות עד להשמעה הבאה. היו ימים לא נוחים אז מבחינת שליפת מידע.

It was one of those times when the announcer might have said the name of the piece before it was played, which triggered my ambition to know the details about it, and as soon as possible. In those days there was no internet, no YouTube, no quick and immediate source of information to learn from. The only way to get information on a particular piece of music was to wait, even it was impatiently, until the next play and be lucky to hear its details. Many annoying times, the announcer didn't bother, so there was no choice but to wait until the next play. There were inconvenient days then in terms of retrieving information.

Ennio Morricone 75^th Birthday Concert

במשפט אחד:

אניו מוריקונה, שנפטר אתמול בגיל 91, התפרסם כמלחין לפסקולים מקסימים רבים מאוד בקולנוע ובטלויזיה, בעיקר למערבונים (אם כי הלחין גם מוזיקה קלסית יפהפיה), אך הוא שבה את לבי במנגינה הזו, Chi Mai. יהי זכרו ברוך.

In one sentence:

Ennio Morricone, who passed away yesterday at the age of 91, became famous as a composer who wrote very many wonderful scores for cinema and television, especially westerners (though he also composed beautiful classical music), but he captivated me with this tune, Chi Mai. May his memory be blessed.

צלילים שנשכחו Forgotten Tunes

האחיות פוינטר – אני כה נרגשת

The Pointer Sisters – I'm So Excited

ישנם צלילים המלוים אותנו לאורך חיינו, אך עם הזמן נשכחים. אנו נזכרות בהם כנודע לנו שמי שיצר או ביצע אותם נפטר.

There are sounds that escort us throughout our lives, but over time are forgotten. We remember them when we learn that those who created or performed them passes away.

הן היו איתי לאורך תקופה ארוכה. ברקע. זו אינה מוזיקה שאני שמה בכוונה כדי להקשיב לה להנאתי. אני אוהבת יותר רוק לכל סוגיו – רך, כבד, מטלי, וגם פופ, גם השמאלצי ביותר, שממיס אותי מאוד. הייתי פחות בענין של המוזיקה שלהן. יחד עם זאת, אני זוכרת היטב את שני השירים שהעליתי פה. אהבתי ואני עדיין אוהבת לשמוע אותם.

They were with me for a long time. In the background. This is not music I purposely put on to listen to for my enjoyment. I like more rock of all types – soft, heavy, metallic, and also pop, even the most schmaltz, to which I melt. I was less interested in their music. At the same time, I remember well the two songs I put up here. I loved and I still love to hear them.

בוני פוינטר הלכה לעולמה לפני יומיים, בגיל 69. ראיתי את הידיעה לראשונה בפייסבוק. דיברנו על זה בינינו, החברות. אחת מאיתנו זכרה את כל השירים של האחיות פוינטר ופחות את אלה של בוני. אני לא זכרתי כלום, מלבד את שם הלהקה. רק כשהזכירו לי, צפו השירים ועלו.

Bonnie Pointer passed away two days ago, at 69. I first saw the news on Facebook. We talked about it between us, the friends. One of us remembered all Pointer Sisters songs but less Bonnie's songs. I couldn't remember anything except the band's name. Only when they reminded me, the songs came on my mind.

האחיות פוינטר – אש

The Pointer Sisters – Fire

במשפט אחד:

העולם זז קדימה, גם המוזיקה שאהבתי נותרת מאחור.

In one sentence:

The world is moving forward, even the music I loved is left behind.

כריס וויליאמסון Cris Williamson

Cris Williamson – Waterfall

איזה יופי שיש אינטרנט! זה מאפשר להפתח למוזיקה שבחיים לא הייתי מגיעה אליה בצינורות המקובלים.

How lucky we are to have the internet! It allows me to open up to music that I would never reach via standard channels.

מישהי העלתה זכרונות מן הזמרת-יוצרת הזו בקבוצת הנשים אליה אני משתייכת. לחצתי על הקישור ושמחתי לראות ולשמוע מוזיקה של אשה ותיקה עם קריירה ארוכת שנים. חבל רק שמעולם לפני כן היא והמוזיקה שלה לא הגיעו אל אוזני. מוזיקה יפה, ערבה לאוזן ומעניינת. חשבתי לעצמי שמן הסתם ישנן זמרות נוספות ששרות מוזיקה טובה, שחבל שאין מקום שמאגד אותן כדי שאפשר יהיה למצוא אותן בקלות. לדוגמא: מוזיקה שעושות ושרות יוצרות וזמרות לסביות.

Someone brought back memories of this songster-songwriter in the women's group I belong to. I clicked on the link and was glad to see and hear the music of a woman with a long-standing career. Aa shame she and her music never came to my ears. Beautiful music, pleasant to the ears and interesting. I thought that probably there are other songsters who sing good music, and it is a shame that there is no place to put them together so they can be easily found. For example: music created and sung by lesbian creators and songsters.

כריס וויליאמסון – הנשים שרות הלילה

Cris Williamson – The Women Are Singing Tonight

אני אוהבת בעיקר יוצרות ששרות את שיריהן, אם כי גם כשהן שרות יצירות של אחרים בצורה הולמת. זה תלוי בביצוע שלהן. להלן פרשנות של כריס וויליאמסון לשיר של לאונרד כהן, סיסטרס אוף מרסי. אהבתי מאוד את הביצוע שלו וכמובן את המלים. כאן, זו פרשנות שונה, מעניינת.

I like mainly creators who sing their songs, though when they also sing other people's works appropriately. It depends on their performance. Following is Cris Williamson's interoperation of Leonard Cohen's song, Sisters of Mercy. I loved his performance very much, as well as the lyrics. Here, she does it differently, an interesting interpretation.

Cris Williamson – Sisters of Mercy (Leonard Cohen's song)

זו זמרת-יוצרת שמגיע לה כבוד גדול על פועלה והיא אכן זכתה בהכרה, מה שמשמח אותי מאוד. לפעול בגלוי בתוך סביבה עוינת, בתקופה בה נושאים לסביים היו מוקצים, לשיר על ולמען נשים – כל הכבוד לה! היא מאותן נשים ענקיות שפילסו בעוז ובנחישות את הדרך לבאות אחריהן, שבלעדיהן לא היינו מגיעות עד הלום. הן השיגו בשבילנו השגים גדולים ומשמעותיים, אם כי הדרך עדיין לא הסתיימה והיא די ארוכה, לדאבוני. העידן הנוכחי לא כל כך מפרגן לנשים כששמוקים אידיוטים עומדים בראש מדינות חשובות כמו אמריקה ובריטניה.

She is a songster-songwriter who deserves great respect for her work and she indeed won recognition, which makes me very happy. To act openly in a hostile environment, at a time when lesbian issues were outcast, to sing about and for women – well done to her! She is one of those great women who fiercely and resolutely worked their way to those who came after, without whom we would not have be where we are. They have achieved great and significant achievements for us, though the road is not over yet and is quite long, to my dismay. The present era does not treat women favourably, since idiotic shmucks head important countries like America and the United Kingdom.

אני מסתכלת על רשימת האלבומים המרשימה שהיא הוציאה ונדהמת איך אף שיר מתוכם הגיע להשמעה ברדיו הישראלי. מדהים, לא? איך העורכים מוזיקלית לא טרחו לגוון לנו את ההשמעות עם דברים שונים וחדשים. מזל שיש לנו אינטרנט ועולם רחב ועשיר ללמוד עליו עוד.

I look at the impressive list of albums she released and am amazed how none of her songs from all those albums was played on Israeli radio. Amazing, isn't it? How did the music editors not bother to diversify the playlists with different and new things. We are lucky to have the internet and a rich wide world to learn more about.

Cris Williamson – Power

במשפט אחד:

אני ממליצה לשמוע ולרכוש כמה שיותר יצירות של נשים.

In one sentence:

I recommend to listen to women's creations and purchase as many as possible.

Cris Williamson – Goodnight, Marjorie Morningstar

האירוויזיון בישראל The Eurovision Song Contest in Israel

קובי מרימי – בית

Kobi Marimi – Home

האירוויזיון אינו כוס התה שלי, גם לא הקפה. אני אוהבת מוזיקה, לא פירוטכניקה.

The Eurovision Song Contest is not my cup of tea, nor coffee. I love music, not pyrotechnics.

הכל מדברים על ההפקה המדהימה שהרימה הטלויזיה הציבורית הישראלית כנגד ולמרות כל המכשולים האפשריים שהממשלה הרעה שלנו שמה לפניה, כולל מניעת מימון. מישהו העיר – ולדעתי בצדק – שבגלל חולשת השירים (הוא נמנע מלומר "הזבל המוצג לפנינו") – עבדה ההפקה קשה מאוד כדי להעביר אותם בצורה המיטבית, עד כי לא שמים אליהם לב כל כך ומתפעלים מהפירוטכניקה שמסביב, מהשואו.

Everyone talks about the amazing production that the Israeli public television has raised against and despite all the possible obstacles that our bad government has put before it, including the denial of funding. Someone commented – and I think rightly – that because of the weakness of the songs (he refrains from saying "the trash shown to us"), the production worked very hard to get them to the best of their ability, to the point where we don't pay much attention to them and admire the surrounding pyrotechnics, the show, instead.

יש לי מלא דברים לומר נגד, אבל משום שאני משתדלת להתיחס בחיוב לחיים, כולל בבלוג שלי, אתרכז במה שאני חושבת על השיר הישראלי, אותו אני אוהבת מאוד.

I have a lot of things to say against, but because I try to relate positively to life, including in my blog, I will concentrate on what I think about the Israeli song, which I love very much.

מהשמיעה הראשונה של השיר ברדיו (למחרת זכייתו), אהבתי אותו מאוד. אני משתדלת לשמוע שירים, לא לצפות בקליפים שלהם, שלמרות שאיני סובלת מהפרעת קשב וריכוז – מסיחים את דעתי מהמוזיקה. אני מפרידה בין צפיה בהופעה לבין שמיעת שירים והתרשמות בלתי אמצעית מן המוזיקה ללא עזרים מלאכותיים.

From the first time when I heard the song on the radio (the day after it won), I loved it very much. I try to hear songs, not to watch their clips which distract my mind from the music, although I don't suffer from attention deficit disorder. I separate between watching a live show and listening to songs and unmediated impression of the music without artificial accessories.

השמיעה של השיר ברדיו עשתה בשבילי את העבודה והייתי כולי צמרמורת. שיר גדול! מזכיר את הסגנון של ג'וני לוגן שאני אוהבת. מה לעשות, אני אשה רומנטית… אוהבת בלדות שקטות יפות. הקול של מרימי מדהים, פשוט מדהים! חודר ללב ונוגע. זה הרי מה שאני מחפשת במוזיקה – יופי ונגיעה. זו תמצית המוזיקה בשבילי, לא פירוטכניקה, לא קליפים ולא קשקושים אחרים. השיר של מרימי עוצמתי ואני מקוה שיצליח.

Hearing the song on the radio did the work for me and I was completely shuddering. A great song! Reminds me of the Johnny Logan style that I love. What can I do? I'm a romantic woman… I love beautiful quiet ballads. Marimi's voice is amazing, just amazing! Penetrates the heart and touches. That's what I'm looking for in music – beauty and touching. This is the essence of music for me, not pyrotechnics, no clips and no other scribbles. Marimi's song is powerful and I hope he will succeed with it.

לפני שנה, ידעתי בודאות שנטע תזכה עם "טוי". כתבתי על זה פה. לא היה לי שום ספק בזה, משום שזה היה שיר הפוך מהטעם שלי, עם הרבה רעש וצלצולים – ממש שיר אירוויזיוני טיפוסי לימינו. עובדה, היא זכתה. השנה, אמרתי לחברה שישראל לא רוצה לזכות ולכן שלחה שיר יפה, בלדי, נוגע – הפוך ממה שהולך עכשו.

A year ago, I knew for certain that Neta would win with "Toi". I wrote about it here. I had no doubt about it, because it was a song that was the opposite of my taste, with a lot of noise and ringing – simply a current typical Eurovision song. Fact, she won. This year, I told a friend that Israel does not want to win and therefore sent a beautiful song, a ballad, touching – the opposite of what is going on now.

לסיכום:

לטעמי, האירוויזיון הכי מרשים ועם השירים הכי יפים היה זה שנערך בישראל בשנת 1979. מאז, זה רק הלך והתדרדר ובמשך שנים נמנעתי מלצפות בארוע הלא מעניין הזה. מסתבר, שזה ענין של טעם והדור הצעיר אוהב את מה שמאכילים אותו וצופה במופע באדיקות. כל אחת וטעמה היא.

In conclusion:

In my opinion, the most impressive Eurovision and with the most beautiful songs was the one held in Israel in 1979. Since then, it has only deteriorated and for years I avoided watching this not interesting event. It turns out that it is a matter of taste and the young generation loves what it is being fed and observes the show devotedly. Each one and their taste.

במשפט אחד:

האירוויזיון לא כוס התה שלי, גם לא הקפה. יחד עם זאת, אין לזלזל במאתיים מליון צופים מרחבי העולם. מישהי בטלויזיה סיכמה: שיר כבר לא נמדד רק באיכות שלו, אלא גם ביכולת להחזיק מעמד באויר על מקלות (רמז לשיר האוסטרלי השנה).

In one sentence:

Eurovision is not my cup of tea, nor coffee. At the same time, two hundred million viewers from around the world should not be underestimated. Someone on TV summed up: a song is no longer measured only by its quality, but also by the ability to hold on in the air on sticks (a hint about the Australian song this year).

קובי מרימי – הללויה

Kobi Marimi – Hallelujah

אנשים מנגנים בקצה העולם People Play at the End of the World

Sulton Ali Rahmatov – Concert

בקצה אחד של העולם התאגדו ערב אחד אנשים מוכשרים ביותר וערכו קונצרט לקהל שקנה כרטיסים, התלבש במיטב מחלצותיו ובא להנות ממופע מופלא.

At one end of the world, most talented people gathered together one evening and held a concert for the audience who bought tickets, dressed in their best clothes and came to enjoy a wonderful performance.

זמן מה לאחר מכן, יושבים אנשים אחרים בקצה אחר של העולם ונהנים לצפות בקונצרט המדהים והקסום ההוא. איך שהמוזיקה מחברת בין אנשים, יוצא מן הכלל!

Sometime later, other people sit at another end of the world and enjoy watching that amazing and magical concert. The way music connects people, that's amazing!

Detektivbyrån – DHW09 (DreamHack 2009)

קמטים בזמן Wrinkles in Time

Wintergatan – Marble Machine

דילגתי על כל מה שיכולתי לדלג ועברתי ישר לענין שלשמו התכנסתי. לא יכולתי לבחור זמן טוב יותר מזה. היה לי מזל.

I skipped all I could skip and went straight to what I was gathering for. I could not have chosen a better time. I was lucky.

כשאת מפנה זמן איכות עם עצמך, את מגלה פעמים רבות דברים מדהימים שלא ידעת על קיומם. אין כמו זמן איכות עם עצמך. העולם מחוץ לבועה שלך, החדשות אינן מגיעות אלייך ואת חופשיה להנות ממה שיש שם בחוץ, מחוץ לקופסא שלך.

When you make quality time with yourself, you often discover amazing things you did not know existed. There is nothing like quality time with yourself. The world is outside your bubble, the news doesn't get you and you are free to enjoy what is out there, outside your box.

Nigel Stanford – AUTOMATICA: Robots Vs. Music

קמטים כאלה בזמן ובתוך הבועה שלך, מאפשרים לך להטעין את הסוללות שלך כדי להתמודד עם מה שאורב לך בחוץ. כמעט עם הכל.

Such wrinkles in time and inside your bubble, allow you to recharge your batteries in order to cope with what is waiting for you outside. Almost with everything.

 

Wintergatan – Dreamhack Summer 2013