תם עידן An Era Ended

כאן, שם ובכל מקום  Here, There and Everywhere

איך שהזמן רץ גם כשאיננו נהנות… מי סופרת, אך שלושים וחמש שנים עברו-חלפו עלינו בלי ששמנו לב. התקדמנו בגיל… איך נעלמים לנו הדברים שאהבנו, שהיינו מורגלים אליהם. חבל.

How time runs even when we're not having fun… Who's counting, but thirty-five years have passed by without us noticing. We advanced in age… How things we loved, that we were used to, vanish. So bad.

 

עידן טולדנו ונועה וקס – פגאו

Idan Toledano & Noa Vax – Pegao (live at 88FM)

העולם משתנה. הדברים מסביבנו מחליפים צורה או פשוט נעלמים לנו. דברים שאהבנו, איכויות שרצינו שימשיכו איתנו לעד, הולכים וגזים – לפעמים מבלי משים ולפעמים מול עינינו הכלות. חבל.

IThe world is changing. Things around us change shape or just disappear on us. Things we loved, qualities we wanted to last with us  forever, are fading – sometimes unintentionally and sometimes in front of our longing desperate eyes. Very bad.

גל דה פז – ההופעה הגדולה בשמיים

Gal De Paz – The Great gig in the sky

זה התחיל עם ימי ששי בצהרים, אחר כך זה הפך להיות ששי אחר הצהרים. עכשו זה יהיה יום ששי שונה, חסר. חבל.

It started with Fridays at noon, then it became Fridays in the afternoon. Now it will be a different Friday, I'll miss it. A shame.

טומי עמנואל ואדגר קרוז – פגאו

Tommy Emmanuel and Edgar Cruz – Pegao

אין לי מושג איך זה קרה ולמה יהודית בן יעקב עזבה היום ולמה התוכנית המעולה הזו ירדה מלוח השידורים. איך הולכת האיכות ונעלמת מחיינו. איך התרבות מתמעטת. חבל!

I have no idea how this happened and why Yehudit Ben Yaakov left today, and why this excellent program came off the broadcast schedule. How quality vanishes from our lives. How culture is decreasing. So bad!

 

בתמצית:

תם עידן וחבל

In essence:

An era ended and it's a shame.

4.8.2019

כתבתי את הרשומה הזו ב-28.11.2014, באותו יום ששי בה שודרה התכנית האחרונה. היה לי מאוד עצוב, היה לי די לא טוב בלב, תחושה קשה של פרידה. עברו 5 שנים כמעט והתחושות האלה עדיין מחלחלות בי. הגעגועים שלי לתכנית המצוינת הזו עדיין פה. לעצב אין סוף.

4.8.2019

I wrote this post on 28.11.2014, the day the last programme was aired. I was very sad, I had a bad feeling in my heart, a hard sense of departure. It's been almost 5 years now and those feelings still permeate me. My longing for this excellent program is still here. Sadness has no end.

רדיו תמיד היה אהבה גדולה שלי, עוד מילדות. נהגתי להדבק למקלט ולהאזין לתוכניות שונות, בעיקר לאלה שאהבתי. הקולות של הקרייניות והטון בו הן השתמשו, משכו אותי לבדוק אם התוכנית מעניינת. אצלי, הקול זה הבסיס. אחרי זה בא התוכן. אם הקול מדהים והתוכן על הפנים – זה לא יעבוד אצלי.

Radio has always been a great love of mine, since childhood. I used to stick to the receiver and listen to different shows, especially the ones I loved. The voices of the narrators (women, not men) and the tone they used, attracted me to check if the program was interesting. For me, the voice is the basis. After that comes the content. If the voice is amazing and the content is on the face (a Hebrew term to "very bad, terrible") – it won't work for me.

היו תוכניות מוזיקה מעניינות לאורך שנות ההתבגרות שלי. למדתי מהן רבות, בעיקר מאלה שהיו מוקדשות למוזיקה יותר איכותית, פורצת דרך ופחות מיינסטרימית. למותר לציין שעם השנים הפכה המוזיקה הזו לשגורה על רוב האוכלוסיה ונשמעה פחות "ייחודית" לאוזן שהתרגלה. הדבר היחיד שלא היה תקין, לדעתי, שהיו עורכים מוזיקליים עם טעם מסוים ולא ניתן היה פתחון-פה לאחרים, לכאלה עם טעם שונה כדי לפתוח בפני המאזינות דברים חדשים.

There were interesting music programmes throughout my adolescence. I learned a lot from them, especially from those who were dedicated to higher quality, ground breaking and less mainstream music. Needless to say, over the years, this music has become common to most of the population and has become less "unique" to the ear that got used to it. The only thing wrong, in my opinion, was that there were musical editors with a certain taste and no say for others, for those with different tastes in order to open new things to the listeners.

בתוכנית של יהודית בן יעקב היה קודם כל הקול המדהים, היחודי; אחר כך, העריכה המצוינת של דליה הלר, שהמוזיקה שהביאה כל כך התאימה לאוירה של התוכנית; ואז, הדברים שהשמיעה בן יעקב בין השירים מתוך לבה. התוצאה היתה שילוב של שתי נשים מוכשרות מאוד שעשו תוכנית רדיו מעולה. אי אפשר היה לתאר יום ששי אצלי בלי התוכנית הזו. כשזו התחילה, היא ליוותה אותי בדרך הביתה מהעבודה, מתל אביב לראשון לציון. אחרי שזו עברה לשעות אחר הצהרים, ליוותה לי התוכנית את סגירת הבישולים לקראת כניסת השבת. היה תענוג צרוף לשמוע את קולה המלוה אותי בפעילויות שלי.

In Yehudit Ben Jacob's programme, first of all, was the amazing, unique voice; then, the excellent editing by Dalia Heller, that the music she brought was so well suited to the atmosphere of the programme; then, the things Ben Yaakov said between the songs out of her heart. The result was a combination of two very talented women who made a great radio programme. I couldn't imagine a Friday without this programme. When it started, it escorted me on my way home from work, from Tel Aviv to Rishon Lezion. After it moved to the afternoons, this programme accompanied me the closing of my cooking for the Shabbat. It was a sheer pleasure to hear her voice accompanying me in my activities.

מבחינתי, איכות זו דבר שאני לומדת ממנו דברים חדשים, תובנות חדשות, הראש שלי נפתח לדברים שלא ידעתי קודם, גם אם איני מסכימה עם הכל. הדברים שבן יעקב השמיעה בתוכניתה היו מדהימים לי מבחינת ההארה שבהם. כידוע, אינני חסידת השטויות של העידן החדש, אך יחד עם זאת, כשישנם דברים חכמים שנראים לי – אני נוטה לאמצם. כמי שמעדיפה לא לצעוד בתלם של מוסכמות (גם אם אלה של חידושים כלשהם, כולל רוחניים), אני משתדלת לבחון דברים שמובאים לפתחי בטרם אני מחליטה מה לעשות איתם. יחד עם זאת, לשמוע, לקלוט, לעבד במוח ובלב את מה שהשמיעה בן יעקב– זה היה מדהים. אשה מדהימה!

For me, quality is something I learn from new things, new insights, my head opens to things I didn't know before, even if I don't agree with everything. The things that Ben Yaakov voiced in her programme were amazing to me in terms of their enlightenment. As known, I am not a follower of the nonsense of the New Age, but at the same time, when there are things that seem clever to me – I tend to embrace them. As someone who prefers not to toe the line of conventions (even if of any innovations, including spiritual ones), I try to examine things that are brought to my doorstep before deciding what to do with them. At the same time, hearing, receiving, working in the brain and heart what Ben Yaakov heard – it was amazing. An amazing woman!

אני יודעת שאין זו חוכמה גדולה להתרפק על דברים שהיו ואינם עוד, כי הם חלפו, גזו ולא יחזרו. זה כמו לדפוק את הראש בקיר. האם זה יעזור? מה שכן אפשר לעשות, זה לשמר את הדברים הללו. לפחות לנסות. דורות חדשים צצים ואני בטוחה שרבים מביניהם יוכלו למצוא ענין גם בתוכניות הישנות הללו, אם השתמרו. לרשות השידור הישראלית יש נטיה להשמיד נכסי תרבות וזה חבל אחד גדול.

I know that it is not wise to cling to things that were and no longer are, because they have been gone, vanished and will not return. It's like banging your head against a wall. will it help? What can be done, is to preserve these things. At least try. New generations are popping up and I'm sure many of them will be able to find interest in these old programs too, if they were preserved. The Israeli Broadcasting Authority has a tendency to destroy cultural assets, which is one big pity.

במשפט אחד:

אני תוהה למה לא ירים מאן דהוא את הכפפה ויאגד את כל תוכניות "כאן, שם ובכל מקום" תחת קורת גג אחת נגישה כדי שנוכל לשמוע שוב ושוב וכן כדי לשמר לדורות הבאים. חומר למחשבה ולפעולה.

In one sentence:

I wonder why somebody won't pick up the gauntlet and gather all "Here, There and Everywhere" programmes under one accessible site so we will be able to listen to them when we like and preserve them for future generations. Just a thought and a call for action.

מוזמנות להצטרף לאגודת הידידות של התוכנית בפייסבוק

Friends Who Like יהודית בן יעקב – כאן, שם ובכל מקום on Facebook

 

כאן, שם ובכל מקום – מילות פרידה

Here, There and Everywhere – Farewell Words

 

מיס מוסלימה Miss Muslimah

חתיכות זו לא מלה!
Beauty is in the eye of the beholder

אין קץ לטפשות, גם לא לשטיפת המוח. דעתי המנומקת נגד שוק הבשר הנקרא "תחרות מיס עולם" הושמעה כבר, כך שאין צורך לשוב וללעוס את השטות הזאת. בשנה שעברה נפתחה חזית חדשה מכיוון מאוד לא צפוי, אך עדיין מעצבן. שוב נשים מנוצלות לטובת כיסים של מנצלים.

Stupidity has no limit, nor has brainwashing. My reasoned opinion against this flesh-market called "Miss World Pageant" was already heard, so there's no need to chew this nonsense again. Last year, while we didn't see it coming, a new unexpected front suddenly appeared, very much annoying. Again, women are being exploited if favour of the pockets of exploiters.

קודם כל, מיס אנגליה שמקשקשת על היותה אשה משוחררת וכי האיסלם אינו מדכא נשים, אלא להפך. אני תוהה למה היא משקרת במצח נחושה כל כך, אם זה לא לטובת התועלת האישית שלה או נכון יותר של בעלה. אם הלה לא היה מרשה לה – נראה אותה ממרה את פיו, גם אם הם גרים באנגליה. חוקי האיסלם אוסרים על אשה לעשות דברים על דעת עצמה ובלי רשות של גבר כלשהו – אם זה אביה, אחיה, דודהּ או בעלהּ.

First, Miss muslimah from England 2014 who dries the copp (babbles, jabbers) about her being a liberated woman and that Islam doesn't suppress women at all, and insists it's the opposite. I can but wonder why she lies through her teeth, if it's not for her own benefit' or more true – her husband's benefit. If the latter wouldn't allow her – she wouldn't dare to disobey him, even if they live in England. The Islamic laws forbid a woman to do things on her own and without permission from a man – if it's her father, brother, uncle or her husband.

אצלנו, מקדישים את הפרחים בצה"ל באיזו תחרות זמר בלתי חשובה ואצלם הרי אי אפשר בלי פוליטיקה. המפגרת שזכתה בתחרות, מקשקשת על שיש לשחרר את פלסטין ואת סוריה. אני ממליצה לה קודם לשחרר את עצמה ואחר כך להקדיש מחשבה על שחרור אחרים. זאת, בתנאי, כמובן שיש לה את היכולת לחשוב עצמאית.

The moron who won the pageant declares that Palestine and Syria should be released. I I would advise this stupid person to first free herself, then think of other issues (if she has the brains, that is).

איזה עולם, איזה עולם… אי אפשר לחיות בשקט בלי שהחזק ינצל את החלשה.

Oy, what kind of a world this is… One can't leave quietly without having the strong man exploiting the weak woman.

♀♀

בתמצית:

איך אמר הקריין: שִׁכחו מהביקיני… שכחנו. העיקר שיש להן סמרטוטים על הראש. העולם ניצָל!

 

♀♀

In short:

How did the announcer say: forget the bikini… We did. The most important is that they wear this stupid shmate on their empty head. The world is saved!

על הסכין On The Knife

הכירי את שכנתך
Know thy nieghbour

"הם עובדים יפה והכל, אבל אין אמונה!"

"כל ערבי הוא מחבל בפוטנציה, צריך להזהר מהם!"

"ערבי טוב, זה ערבי מת!"

"מ-וות ל-ע-ר-בים, מ-וות ל-ע-ר-בים!"

(תמצית הקריאות המתלהמות נגד בני דודנו)

מה אתן אומרות?

♀♀

"They work ok and everything, but you can't trust them!"

"Every Arab is a potential terrorist, one must beware!"

"A good Arab is a dead Arab!"

"Death to the Arabs, death to the Arabs!"

(A few of the harsh words against our cousins)

What say you?

♀♀

יש לי כמה חברות קרובות שדי משונה לנו שהתקבצנו יחד. לפעמים אנו תוהות הדדית איך זה שאנחנו כה אוהבות זו את זו וביחסים כה קרובים, למרות הדעות המנוגדות שיש לנו במספר נושאים מהותיים. מסתבר שאת יכולה לאהוב גם את זו ששונאת ערבים כי "הם נחשים, אלו, צריך מאוד לשים לב שלא יתקעו לך סכין", למרות שדעתך מנוגדת לחלוטין. כשהייתי צעירה יותר, אחת כזו לא היתה זוכה לנשום את האויר שאני נושמת והייתי פוסלת אותה מכל וכל בגלל דעותיה הנלוזות לדעתי. איך בכל זאת הגיעו כמה כאלה אל ד' אמותי? החיים, מסתבר, מקרבים לבבות למרות הניגודים.

I have some close friends who feel weird that we are together. Sometimes, we wonder how come we do love each other and we stay in such close relationship, despite our opposite views in some fundamental issues. It turns out that you can love also the person who hates Arabs because "they are snakes these, one must be very cautious not to be stubbed in the back", even is your opinion is totally the opposite. When I was younger, such a person wouldn't get to breath the same air I breathe and I would absolutely reject her due to her despicable opinions (as I see it). How did such come into my life? It seems that life brink hearts together despite contradictions.

כשאנו מביטות אחורה, אל תחילת יחסינו, אנחנו מוצאות שלא התחלנו עם החלפת דעות פוליטיות, אלא בנושאים הרבה יותר מהותיים וחשובים לנו, כגון ספרות, מוזיקה, תרבות וכיוצא באלה דברים הבריאים לנפש והמביאים מזור לכל. נכון שיש לנו טעמים שונים, כמו זו ש"חולה" על מחזות זמר ואחרת על אופרות (ומסתבר שביאטריס אינה היחידה החובבת ז'אנר מעצבן זה), יש האוהבת לקרוא רומנים עבי כרס (מי הזכירה את איין ראנד?) ויש שאינה מסוגלת להביא עצמה לסבלנות המתאימה ומסתפקת בסיפורים קצרים או בשירה. יש ויש ויש…

When we look back to the beginning of our relationship, we fine that we didn't start with exchanging political views, but with more significant and important subjects (to us, of course) like literature, music, culture etc. issues which are healthy to the soul and that bring cure to everybody. It is true that we have different tastes, like the one who is crazy about musicals, and another about the opera (it seems that Béatrice is not the only one who is fond of this annoying genre); some like heavy novels (who reminded Ayn Rand?); and there's the one that can't bring herself to be patient enough, so she is satisfied with short stories or poetry. There are different kinds of people…

חָלַקנו ביקורים בתאטרון, בקולנוע, מול המרקע בבית – בעיקר אצל אלה שרכשו את המפלצות הענקיות שמעניקות חויה נחמדה למדי. אני בטוחה שיבואו ימים ויהיו מסכים על קירות שלמים, כפי שחזינו בסרטי המדע הבדיוני. במהרה בימינו, אמן! היינו עסוקות בלהעשיר זו את זו בעולמנו הפנימי ולא ממש התפנינו לדבר על פוליטיקה. כך מצאנו את עצמנו יום אחד, אחרי שנים של חברות, בצדדים שונים של המתרס ועם מגוון דעות מנוגד.

We shared visiting the theatre, the movies, the television screen at home – especially at those who purchased the huge monsters which gives a nice experience. I'm sure that the day will come where whole walls will be covered with screens, as we saw on the science fiction movies. I wish they'd come soon, in our days, Amen! We were busy with enriching each other in our inner world and we didn't bother to talk about politics. This is how we found ourselves one day, after years of friendship, on the different sides of the barricade and with various opposite opinions.

זה התחיל באינתיפאדה השניה, בשנת 2000. חזרתי מפגישה עם כמה חברות במרכז ונקלעתי לפקק עצום בצומת משמר הגבול בכביש ואדי עארה. ביום רגיל, את עוברת את המרחק משם ועד לבית ברבע שעה. הפעם, זה ארך שלוש שעות. אינני רוצה לחשוב על מה היה קורה אילולא השתמשתי בשירותים בקניון בחדרה בטרם עלותי לאוטובוס. לפעמים ישנם נסים קטנים ומצאתי את עצמי מברכת על מזלי הטוב. טוב זה יחסי, כמובן… לא היה נעים כלל וכלל להתקע בתוך אוטובוס שלא זז מילימטר, שלא לדבר על לחזות בכל השמוקים מסביב שלא היססו לצאת מהרכבים כדי לשחרר את שלפוחיותיהם קבל עם ועדה.

It started on the Second Intifada, in the year 2000. I came back from a meeting with some friends in the centre of Israel and I found myself in a huge traffic jam at Mishmar Hagvul junction on Wadi Ara highway. In a normal day one passes the distance between there to my home in Kazir in 15 minutes. This time it took three hours later. I don't want to think what would have happen if I didn't use the W.C. at the shopping mall in Hadera before I went on the bus. Sometimes there are little miracles, and I found myself blessing my good fortune. Good is of course dependent, as it wasn't pleasant at all to be stuck inside the bus which didn't move an inch, not to mention watching all the schmucks around who didn't hesitate to go out of the cars in purpose of relieving their bladder in public.

סיפרתי את חוויותי לחברות ולראשונה במהלך חברותנו רבת השנים הגענו לדבר על פוליטיקה ונגזרותיה. היו שיחות לא קלות, וזאת בלשון המעטה. לתגרות ידיים לא הגענו, אך להתרגזות ולהרמת הקול בהחלט, מה שלא נעם לאף אחת מאיתנו. החלטנו, שלמען שלום יחסינו, איננו מדברות על פוליטיקה.

My friends and I had some disagreeable conversations, in understatement. We didn't come to scuffle, but we did get angry and to raising voices, which wasn't pleasant to any of us. We decided, for the sake of peaceful relationship, not to talk about politics. 

האמת, הדילמה מאוד לא פשוטה ואי אפשר לדעת מי כן בסדר ומי יתחנף אלייך וכשזהירותך תתרופף – ישלוף עלייך סכין לרוצחך. למרות זאת, אסור להכליל. מה שעשו לנו – אסור לנו לעשות לאחרים! אסור לחשוד בכשרים בגלל קומץ מתלהמים ורוצחים.

Indeed, this is not an easy dilemma and it's not possible to know who is OK, and who will flatter you and when your caution will loosen – he will pull a knife to murder you. Despite this, one must not generalize. What has been done to us – we shouldn't do to others! We shouldn't suspect the innocent because of a few harshly murderers.

כשבנינו את הבית בקציר ב-1990, העסקנו פועלים ערבים. חלק היה מהסביבה, קרי – ישראלים, וחלק בא מהשטחים. היה קטע מאלף, לפחות מבחינתי, כשהבאתי להם אבטיח. זה בהחלט היה פוקח עיניים.

In 1990, when we built our house in Kazir, we occupied Arabs workers. Some were from the villages nearby, meaning Israelis, and some came from the territories. It was an illustrative event, at least from my point of view, when I brought them a watermelon. It certainly opened my eyes.

יושבים 6 חבר'ה על הבלוקים וכל אחד לועס את הארוחה שהביא עימו מהבית בתוך פיתות. אני שמה את האבטיח הקר שהוצאתי מהמקרר על ערמת הבלוקים ששימשה להם כשולחן ומרגישה על הכיפק על הכיבוד שאני נותנת להם כקינוח. מוחמד מביט עלי ובחבר'ה חליפות ומחייך אלי בנימוס כשהוא מודה לי על טוב לבי. אני מחייכת חזרה, מאחלת להם תאבון וחוזרת לעיסוקי. שעה לאחר מכן, אני באה לבדוק איך התקדמו בעבודה ומוצאת את האבטיח מזיע בשמש, באותו מקום בו הנחתיו.

6 guys are sitting on building block and they chew the meal they brought from home within pittas. I put on the pile of blocks they used as a table the cold watermelon I took out from the fridge. I feel great for the dessert I gave the. Muhamad looks at me and then to the guys and smiles politely at me while thanking me for my kindness. I smile back, wishing them good appetite and go back to continue my tasks. An hour later I come back to check their advance with the building and find the watermelon sweating in the sun, at the same place where I put it.

"יאסר", אני פונה לפועל הכי קרוב אלי, "שו הדא?" ההוא מביט בי במבט מוזר ומשרטט סימן שאלה בעיניו. "לא נגעתם באבטיח. חבל שזה התחמם עכשו."

"גברת שרון…" פותח הלה.

אני קוטעת אותו בתקוה שיבין את הרמז: "מה, יא סידי?" לפני 25 שנים להקרא גברת היה לי די מוזר. היום כבר התרגלתי לזה, כמו גם להקרא 'סבתא' (איזו מלה מקסימה!). בני אדם הם יצורים סתגלנים…

"אין לנו איך לפתוח את האבטיח", הוא מסביר.

"Yasser", I turn to the closest worker, "shu Hada? ("What is this?" in Arabic) He gives me a weird gaze and draws a question mark with his eyes. "You didn't touch the watermelon". It's a shame it became hot now."

"Misses Sharon"… He starts.

I interrupt him with the hope he will understand the hint: "What, Ya Sidi?" (in Arabic; "Mister") 25 years ago to be called Misses was very weird to me. Today I'm already used to it, like also be called 'grandmother' (such a precious word!). Human beings are adaptive creatures.

"We can't manage to open the watermelon", he explains.

אני מרימה את גבותי (מעריצה מאוד את אלה המסוגלות להרים גבה בודדת) בתהייה. "איך? אין לכם סכין?" פתאום אני תופשת מה אני אומרת, איך אני מחברת סכין לערבים. צימוד קצת מסוכן בימים ההם, כשהסכינאות שלטה ברחובותינו ובני דודינו שחטו יהודים שניקרו בדרכם.

"אסור לנו", הוא אומר בקול שקט.

במין הבזק של הבנה (אני הרי מאותגרת לא מהיום) חודרות למוחי האיטי התמונות של הבידוק הבטחוני, של הוראות השעה ודומיהן. מה לעשות, הם עבדו אצלנו מספר חודשים, הכרנו אותם על בסיס אנושי ומעולם לא ראינו אותם כ"אחרים". ככה זה כשמתחככים עם הזולת, מתקרבים אליו, מתידדים איתו.

I lift my eyebrows in amazement (I admire greatly those who are able to lift each eyebrow separately). "How? Don't you have a knife?" Suddenly I comprehend what I am saying, how I'm connecting a knife to Arabs. It's a bit a dangerous juxtaposition those days, when knifing ruled in our streets and our cousins slaughtered Jews who happen to be near them.

"We are not allowed", he says in a quiet voice.

With a flash of understanding (well, I'm challenged since a long time ago, not just currently) my slow mind starts to remember the images of the security check everywhere, the temporary orders and alike. What should I do, they worked for us for a few months, we knew them on a humanly basis, and we never saw them as "others". This is what happens when people mingle, they get closer, they befriend.

לקחתי בחזרה את האבטיח והכנסתיו למקרר. כשזה היה מספיק קר, חתכתיו לחתיכות והבאתי להם בתוך קערה. הנחתי לידה מזלגות עבורם. לא הייתי בטוחה שמותר להם מזלגות, אבל לא התכוונתי לברר. שמחתי שהם התישבו וקינחו את היום במשהו מתוק.

Took the watermelon and put it back in the fridge. Then, when it was cool enough, I cut it to pieces, put into a bowl, and brought to the workers. I put some forks aside the bowl. I wasn't sure they are allowed to have forks, but I had no intention to investigate. I was happy to see them sitting down and deserting the day with something sweet.

 

Berkeley students' surprising reaction to ISIS and Israel flags on campus

♀♀

בתמצית:

למרות הכל, כולנו בני אדם.

♀♀

In summary:

Despite everything, we are all human beings.

 2007 סועאד מאסי הופעה אקוסטית חיה

Souad Massi Live Acoustic 2007

ארץ אוכלת יושביה A Land that Devours its Inhabitants

נחתנו בסביבות 5 לפנות בוקר. אני לא אוהבת לטוס (בלשון המעטה), קל וחומר בלילה. ביאטריס ואני מנצלות את זמן הטיסה לחלומות. בהתחלה לא הייתי מסוגלת להרדם למעלה באויר וכתוצאה מכך היה הולך לי כל היום. עם התרגלותי ל"שגרה", הצלחתי גם אני לעצום עין ולתפקד במהלך היום של הנחיתה בארץ.

איננו סוחבות איתנו כבודה רבה, רק את התיקים האישיים שלנו, כך שאין אנו מתעכבות ועושות דרכנו לקפה של בוקר. אנחנו אוהבות להתנהל בנחת. יש לנו כחצי שעה עד לרכבת של 6 שתיקח אותנו לחדרה ומשם הביתה במכונית. יש יתרון שאחד הילדים גר בחדרה ואפשר לחנות אצלו את האוטו.

בדרך אנחנו עוצרות לקניות כדי שיהיה לנו מה לאכול. מאז התחדשו המהומות, ביאטריס מסרבת בכל תוקף לקנות אצל בני דודינו. לפיכך, למען שלום-בית, עלי לחשב תקציבנו מחדש וזה עולה לנו ביוקר רב יותר מאשר אצל הישמעאלים. לדוגמא, בדוכן גן שמואל מוכרים שקדים ב-118 ₪ לק"ג. מאה ושמונה עשרה שקלים חדשים!!! למזלנו, מצאנו בשוק בכרכור ב-50 ₪.

אם כבר מדברות על יוקר המחיה ועל הבּוֹרוֹת בתקציב, כדאי שרשויות המס יבדקו את כל הכסף השחור שעובר במגזר הישמעאלי. בכל זאת, 20% מהאוכלוסיה וחלק די נכבד ממנה מעלים את הכנסותיו. הבעיה היא שמפחדים להתעסק איתם והתוצאה היא שמכבידים את היד על האזרחים הישרים ועל אלה שאינם יכולים להתחמק מדיווח אמיתי.

אנחנו מפנקות את עצמנו בארוחת בוקר במתחם הקניות בגן שמואל. שבעות וטובות לב אנו עושות סיבוב כדי לתפעל את הרגלים. אני מביטה על טאבלט אדום בחלון התצוגה שמושך לי את העין. מעיינת במפרט שלו ומוצאת שזה מתאים לצרכים שלי. מזמן תכננתי להחליף את המחשב הנייד בטאבלט במשקל קל יותר לטיסות. עכשו מצאתי.

כבר שעת צהרים עת אנו מגיעות הביתה. פורקות את עצמנו ומתישבות בגינה לבדוק את הרכש החדש. מדליקה את הרדיו כדי לשמוע חדשות והעולם נחשך. כל השמחה על החזרה ארצה, על השמש הזוהרת ומזג האויר הנעים, הופכת לאוזניים כרויות לשמוע את העדויות והזוועה. אני מתרגמת לביאטריס את הדיבורים ורואה בדמיוני מה שמתרחש אצלה בראש. לוא יכלה, היתה אורזת את עצמה ועושה אחורה פני חזרה פאריזה. עכשו היא תקועה פה כי מועד הכרטיס שלה חזרה רחוק מספר שבועות.

אינני יכולה לומר שאני רגילה למה שקורה, משום שאי אפשר להתרגל לזה; לא לצוקים – איתנים ככל שיהיו ולא לעמודי ענן למיניהם. יחד עם זאת, זו הארץ שלי והמצב הבטחוני החסר מלוה אותי כל חיי. היא, לעומת זאת, מוצאת קושי רב בהתאקלמות פה והדילמה העיקרית בחיינו היא להחליט היכן לגור. אני מעדיפה את הארץ, כמובן, אך צריכה להתחשב גם בה. בינתיים אנחנו מיטלטלות בין שם לכאן. יהודיות נודדות.

עופרה חזה – קדיש

Ofra Haza – Kaddish

יהא זכר הנרצחים ברוך ושלא נדע יותר טרור, פיגועים ודאבה!

A  Land that Devours its Inhabitants

We landed around 5 in the morning. I don't like to fly (it's an understatement), all the more so at night. Béatrice and I dream during the flight. At the beginning, I couldn't sleep up in the air, so the whole day was ruing for me. When I got use to this "routine", I managed to close my eyes and function during the landing day in Israel.

We don't schlep much luggage with us, only our personal handbags, therefore we don't get held and make our way to a morning coffee. We like to do things calmly. We have an half an hour until the 6 o'clock train that will take us to Hadera and from there home in our car. There is a benefit that one of my kids lives in Hadera, so we can park the car there.

On our way home we stop to shop so we'll have things to eat. Since the Palestinians renew their riots, Béatrice unequivocally refuses to shop at our cousins. Therefore, for the sake of domestic peace, I have to recalculate our budget, which cost us dearly, much more than we used to spend at the Ishmaelites. For example, at the shop in Gan Shmuel, they sell almonds for the price of 118 ILS per kilo. One hundred and eighteen Israeli new shekels!!! Fortunately, we found them for 50 ILS in the market of Karkur.

If we're talking about the cost of living and about the holes in the national budget, in is advisable for the tax authorities to check all the black money that is transferred within the Ishmaelite section. They are 20% of the population and a great part of them evade their income. The problem is that the authorities are scared of dealing with them, therefore the result is that honest people are paying the price and the taxes, as the authorities pursue them and those that can't escape of it.

We indulge ourselves with breakfast in the shopping centre. Satisfied and happy we walk around to activate our feet. I'm looking at a red tablet that draws my eyes at the display window. After studying its specifications I find that it meets my needs. For a quite a long time I planned to replace my laptop with a tablet as the latter is lighter to schlep. Now I found what I was looking for.

When we arrive home it is already noon. We unpack ourselves and sat down in the garden to check the new acquisition. I turn on the radio to listen to the news, and the whole world darkens. Our joy of coming back to Israel, of the shining sun and the pleasant weather, turns into attentive ears to hear the evidence and the horror. I translate the talking to Béatrice and can see in my mind what's going inside her head. If she could, she would pack herself and go back to Paris. Now she's stuck here because her return ticket is due for a few weeks.

I can't say that I'm used to what is happening, because nobody can't get use to this; not to the terror and all the bloodshed. Yet, it is my country and the lack of safety accompanies my whole life. She, on the other hand, finds it very hard to acclimate here in Israel, and the maid dilemma we have is to decide where to live. I prefer Israel, of course, but I also have to take into consideration her needs. In the meantime, we wander between there and here. We are the wandering Jews.

Partisan Song sung by Annie Lederhendler

May the memory of the murdered be blessed, and may we never again experience any terror attacks, as well as grief!

אופרה Opera

אופרה… …Opera

בשבוע האחרון קלטתי פרסומת ברדיו בישראל בנוגע להפקת "הספר מסביליה" באופרה הישראלית לרגל מלאת 30 שנים לפעילותה. ביאטריס שומעת ואוזניה מזדקפות במין תאוה שאינה מובנת לי. אני רואה את הניצוץ בעיניה ואת הגלגלים במוחה מחשבים תאריכים. אנחנו אמורות להיות בארץ בזמן שהדבר הזה יוצג.

"Chère", אני מכריזה באחת המלים הספורות שהצלחתי לקלוט ולשנן ואפילו לזכור להשתמש בה וממשיכה בשפה שאני מכירה טוב יותר, "that's not gonna happen".

"Mais Pourquoi?" היא תוהה ברצינות, כאילו לא הבהרתי הרבה יותר ממלאנטאלפים פעמים את רתיעתי הנחרצת מהז'אנר המאוס עלי.

"נוּ, די עם זה!" אני קוטלת כל דיון נוסף בנושא. "Non c'est non!" בכמה וראיציות אפשר להסביר שלא בא לי לגרום נזק לאוזני, בעיקר כששפתה אינה שפתי ואוצר המלים שלי ממש מוגבל?

Last week I noticed an ad in the Israeli radio about the production of the "Il Barbiere di Siviglia" in The Israeli Opera, in honour of 30 years of its activity. Béatrice hears this and her ears stand erect with such lust I don't comprehend. I see the sparkle in her eyes as well as the wheels in her brain, how she calculates the dates. We are supposed to be in Israel when this thing will be performed.

"Chère", I declare in one of the very few words I managed to catch and learn and even remember to use, and I continue in the language I know better, "that's not gonna happen".

"Mais Pourquoi?" She seriously wonders, as if I haven't clarified more than a billion times my strong resentment of this loathsome genre I can't stand.

"Nu, enough with this!" I kill any further discussion on the issue. "Non c'est non!" In how many variations can I explain that I have no desire whatsoever to cause any harm to my ears, especially when her language is not mine and my vocabulary is so very limited?

אין לי בעיה עם מוזיקה קלאסית, נהפוך הוא – אני די אוהבת אותה (Rossini The Barber Of Seville – Overture Young Israel Philharmonic Orchestra), אך כשמתחילים לצרוח לי בפרצוף ו/או באוזן מלים בלתי מובנות – כאן אני לא פה יותר. שפוטנה בעצמכן. מה עוד שסיפור העלילה ממש עלוב. לפחות באותן עשר אופרות אותן טרחתי לבדוק.

אגב, ביאטריס מציצה עכשו במסך, עת אני מעלה את הקטעים הללו מן היוטיוב ומוחאת כפיים בהתמוגגות בלתי מובנת לי. "Oh la-la!" היא עושה לי. "C'est merveilleux!"

שוּ merveilleux, אני עושה לעצמי, איך שזו מתלהבת! קחנה כמה צלילים מן ההיכל – סניור קרשנדו בזמן שאני מנסה לצנן את מה שהולך להיות גרירתי בעל כורחי לארוע מיותר מבחינתי.

…

I have no problem with classical music, on the contrary – I pretty much like it (Rossini The Barber Of Seville – Overture Young Israel Philharmonic Orchestra), but when I get screamed at in my face and/or my ears unclear words I can't understand – that's where I'm not here anymore. You may judge for yourselves. Not to mention that the plot is really lousy. At least in those ten operas I bothered to check.

By the way, Béatrice is peeping now at the screen, while I'm posting these pieces of music from YouTube, and claps her hands delightfully which I can't understand. "Oh la-la!" she does to me. "C'est merveilleux!"

What merveilleux, I do to myself, how excited is she! You may take some Sounds from the Hall while I'm trying to calm down what is going to be forcibly dragging me against my will to a pointless event as far as I'm concerned.

…

זה יקח יותר זמן ממה שתכננתי, אז עד שאשוב, בדרנה עצמכן בינתיים בצלילים שביאטריס אוהבת… אני לא אחראית על מצב האוזניים שלכן.

…

It will take more time than I planned, so until I'm back, you may amuse yourself in the meantime with the sounds Béatrice loves… I'm not responsible for the status of your ears.

…

החדשות מרשת ב' באינטרנט מזהירות כי צפוי בארץ מזג אויר גשום. אמנם לא כמו אצלנו, בפריז, אבל יהיה רטוב. מה יותר כיף מאשר להתכרבל בשמיכת פוך נעימה ורכה ולהקשיב לדבר המענג הזה?  Stamatis Spanoidakis – Rainy Dusk at Bosphorus מבטיחה לכן שאצלו אין צרחות, רק נועם. לי, המוזיקה שלו עושה רטטים בגוף.

The news at Reshet B on the internet warns that the forecast in Israel is for rainy weather. Indeed, not like here in Paris, but it's going to be wet. What can be more fun than snuggling in a pleasant soft down duvet and listening to this delightful piece? Stamatis Spanoidakis – Rainy Dusk at Bosphorus I promise you no screaming there, only pleasantness. His music makes my whole body quiver.

ממליצה לכן להתרווח ולהאזין לעוד מהמלחין הזה, זו המוזיקה שאני אוהבת:

I recommend you to lean back and listen to more of this composer, this is the music I love:

Stamatis Spanoudakis – Her Eyes Filled With Tears

Stamatis Spanoudakis Herodion 2013 Full concert

Stamatis Spanoudakis Megaron 2012 Full concert

זוכרות את מיקיס תאודורקיס? אמנם אנטישמי מגעיל, אך המוזיקה שלו מדהימה בעיני, כמו שיר השירים מתוך הבלדה על מטאוזן, שזו אחת מיצירות המופת שלו. מומלץ גם להאזין לכל היצירה, כדוגמא לכך שאפשר לשיר ברגש ובלי לצרוח.

בהזדמנות אעלה את הגיגי בנוגע ליוצרים ומוסר ואם ראוי להחרים את אלה שדורשים את רעתך ולהמנע מלהתיחס אליהם.

Remember Mikis Theodorakis? Indeed, a disgusting anti-Semite, but I find his music amazing, like this Theodorakis – Asma asmaton (Song of Songs) from the Ballad of Mauthausen, which is one of his greatest creations. I recommend listening to the whole Ballad of Mauthausen, as an example of the possibility of singing emotionally without screaming.

When the time is ripe, I'll post my thoughts concerning creators and ethics, if it is appropriate to boycott those who wish to harm you, and avoid paying any attention to them.

♀♀

אנחנו נשים מעשיות ואיננו חסידות של דרמה, כך שביאטריס התעשתה די מהר והסכימה להצעת הפשרה שלי לשדך לה את מירי לטובת המופע ושקטה הארץ ונחה נפשי. עד המשוכה הבאה…

♀♀

As practical women, we are not fond of drama, therefore Béatrice regained her composure fairly quickly and accepted my compromise offer to pair her with Miri in favour of attending the opera, and there was peace upon the earth and tranquillity in my soul. Until the next hurdle…

נכון שלא נמאס לכן מאדל המדהימה? (Adele Live Lounge Special)

You haven't had enough of Adele, right? (Adele Live Lounge Special)

אקסיות Exes

שמעו קולה – אנחנו מעגל בתוך עוד מעגל

Hear Her Voice – We are a Circle within a Circle

איננו מדברות על האקסיות שלנו. פתאום חשבתי על כך שלא יצא לנו להחליף חוויות בנושא הזה. מן הסתם היינו עסוקות בדברים הרבה יותר משמעותיים בזמן שאנו יחד. בדרך כלל, כשאת נפגשת עם מישהי חדשה, אחד הנושאים העולים על הפרק בשיחת ההכרות שלכן, הוא העבר, קרי: מי היו האקסיות שלכן ולמה אינכן יחד יותר, למרות שזה הדבר הכי מטומטם לעשות. אקסיות צריכות להשאר בעבר. למה שמישהי חדשה תרצה לשמוע עם מי היית, שלא לדבר על עם כמה היית? רובנו רוצות להיות "האחת והיחידה" ואיננו מעוניינות לדעת שהיו כאלה לפנינו בחייה של המועמדת החדשה. המהדרות מוסיפות פרטים אינטימיים שאני שונאת לשמוע מחמת צנעת הפרט. הרי צר עולמנו ומצומצם, כך שאני עלולה לפגוש באותה אקסית מושמצת ולמה שאדע את הפרט המיותר מבחינתי, שההיא סרבה לישון בלילות בזרועותיה של זוגתה והעדיפה חדרים נפרדים? ואולי ההתעקשות על כך נבעה מן העובדה שהמתלוננת נוחרת קשות, עובדה שגיליתי בלילה הראשון אותו בילינו גם בשינה? משום שאני מעדיפה ללכת לישון עם אהובתי ולקום בבוקר בחיוך עם אותה אחת אהובה, ויתרתי על נוכחותה של הרכלנית בחיי והמשכתי הלאה בתקוה לפגוש את האחת הנורמלית.

We don't talk about our exes. Suddenly it occurs to me that we haven't exchange our experience in this issue. Apparently we were occupied in much more significant matters in our time together. Usually, when you meet somebody new, one of the topics that come up during your get-to-know conversation, is your past, meaning: who were your exes and why you are not together anymore, even if that's the most stupid thing to do. Exes should be left in the past. Why would somebody new wish to know whom you have been with, not to mention with how many? Most of us wish to be "the one and only" and we are not interested in knowing there were others such in the life of the new candidate. The meticulous ones add intimate details which I hate to hear due to the right to privacy. Our world is very narrow, therefore we might meet this defamed ex, and why would I know the unnecessary detail (as far as I'm concerned), that her ex refused to sleep in the arms of her spouse and preferred separated bedrooms? Perhaps her insisting sprouted from the fact that the complainer snores heavily, a fact I discovered the first night we spend also sleeping? Because I prefer to go to bed with my beloved and wake up smiling in the morning with the same one and only, I let that gossipmonger go and I move on with hope to meet the normal one.

יובל דיין  – אהבה בת עשרים

Yuval Dayan – Twenty-year-old love

[Jacques Brel – Chanson des Vieux Amants]

בדרך כלל, כשנפגשות בנסיבות חברתיות, מחליפות הכל מבטים והשוואות, עם מי האקסיות שלהן נמצאת עכשו ועד כמה שוה זו יותר מהן. שוּק של תהיות ובדיקה היכן אנו נמצאות על רצף הביקוש: מי לא התגברה על האקסית שלה; מי התגברה מספר פעמים וגם האחת הנוכחית עימה הופיעה למפגש, נמצאת בסכנת החלפה ומעבר הלאה; ומי שמה פס על העבר ונמצאת עם מישהי שכנראה תזדקן עימה יחד. לסוג האחרון אני תמיד מאחלת הצלחה. זוגות שמאריכים ימים זוכים אצלי לפינה חמה ואוהדת בלב. הלואי וגם לי היה המזל…

Usually, when people meet socially, everybody exchange gazes and assessments, whom with their exes are, and how much that woman worth more than them. This is a market of wondering and examining where are we on the sequence of demand: who have not gotten over her ex; who moved on and got over her ex a number of times, and the current one, with whom she appeared in this event, is also in danger of being replaced; and who forgot the past and is with somebody who probably will grow old with her. That last kind I wish the best of luck. Long life couples have a warm sympathizing place in my heart. I wish I'd be so luky myself…

איני נוהגת לבלות בקרב הקהילה וטעמי עימי. בעיקר, כי אין מקומות בילוי הולמים לנשים בשלות בגילי, כך שפגישותי עם לסביות אחרות נערכות בדרך כלל בחו"ל ועם ביאטריס. אני משערת שבכמה ארועים בהם נכחנו בפריז, פגשנו אי אלו אקסיות שלה, אך היא מעולם לא הראתה ולוא גם ברמז שנוכחותן מורגשת אצלה. היא גם לא הציגה אותן בפני כמי שהיו חלק מחייה האינטימיים, אך מצורת מגען בה, עת החליפו נשיקות כביכול קלילות על הלחיים, אני מעריכה שכמה מאלו היו יותר מאשר ידידות. נראה לי גם שחלק גדול מחברותיה הנוכחיות חלק איתה יחסים אינטימיים בתקופות שונות. נראה לי יפה שהן נשארו בטוב למרות פרידתן כבנות זוג. יחסים שאינן עולים יפה בתוך זוגיות, עשויים לפרוח ולשגשג בתוך חברוּת. אני מעריכה את היכולת להשאר חברות גם אם אינכן מתפקדות כהלכה בתור בנות זוג. חברה אמיתית היא כזו שמבינה את המציאות ואינה נוטרת לך טינה על מה שאת, אלא אוהבת אותך כמו שאת, גם אם משמעות הדבר שלא תחיינה תחת אותה קורת גג ומישהו אחרת תתפוס מקום בלבך ובחייך. חברת אמת תבין שמקומה תמיד ישמר בלבך, אך יחסיכן יקבלו לבוש אחר (תרתי משמע).

I don't spend my time among the lesbian community, as I have my reasons. Mainly, because there is a lack of suitable places for ripe women at my age; therefore, I get to meet other lesbians only abroad, and with Beatrice. I assume that we met a few of her exes at some events we attended in Paris, but she never showed, not even hinted, that she was with them in the past. She also didn't present them to me as being part of her intimate life, but due to how they touched her when they exchanged allegedly casual kisses on their cheeks, I estimate that some of those were more than friends to her. I guess that a big part of her current friends shared with her intimate relationships at different periods in her life. I find it nice that they stayed good friends despite their separation as spouses. A relationship that doesn't go well as a couple may bloom and flourish within friendship. I admire the ability to stay friends even if the couple doesn't function as spouses. A real friend understands reality and doesn't hold any grudge regarding what you are, but loves you even if it means that you two won't live under the same roof, and somebody else will occupy your heart and life. A true friend would understand that her place will always be preserved in your heart, but your relationship will obviously change.

ליאור נרקיס ושלומי שבת – לכל אחד יש

Lior Narkis & Shlomi Shabat – Everybody Has

מישהי שלא הכרתי התישבה לידי אמש במסיבה, עת חיכיתי לביאטריס שהלכה להביא לנו שתיה ונשנושים. היא הביטה בי במבט חודר והתחילה לשאול שאלות של חיזור. למרות שהרגשתי מוחמאת, עצרתי אותה בעודה באּיבּהּ. פתאום הבנתי, שלמרות שעדיין לא דיברנו על יחסינו מתוך מבט לעתיד ואין בינינו התחיבויות כתובות, אני חשה צורך להזיז הצדה מחזרות פוטנציאליות, כמו זו המהממת שמלהגת באוזני בשפה המקסימה ההיא שאת רוב מלותיה אין אני מכירה – משום שיש לי אוזניים, אני אמנם שומעת צרפתית, אך לא בהכרח מבינה.

ביאטריס חוזרת ומביטה בחיוך לבבי באשה הזרה שלצדי. הן מחליפות ברכות במלים רכות, נוגעות זו בזו, מחבקות וכמובן הנשיקות הבלתי נמנעות על הלחי. אני רואה את רפרוף שפתותיהן, את החיוך הנלווה, את המבט האינטימי ביניהן. ברור לי היטב מה היו זו לזו…

Last night at the party we attended, somebody I didn't know sat beside me while I was waiting for Beatrice to bring us drinks and some nosh. She gave me a penetrating gaze and started to ask some courting questions. Even though I felt flattered, I stopped her immediately. Suddenly I understood that despite that we haven't talked about our relationship from a future point of view and we don't have any written obligations, I feel the necessity to shift aside potential admirers, like this really gorgeous one who prattles in my ears in this charming language whose most of its words I don't know. Only because I have ears, I indeed hear French, but not necessarily understand.

Beatrice comes back and gives a smiling warmheartedly look to the woman beside me. They greet each other with soft words, touch each other, hug, and of course the unavoidable kisses on the cheek. I see their fluttering lips, the complementary smiles, the intimate gaze between them. I know clearly what they were to each other…

Adele – One and Only

♀♀

שירה גולן – האדם והאור

פריז, קונדיטוריה ומה שביניהן

Shira Golan – Man and the Light

Pippa Fleming

היית אהובה You Have Been Loved

La Bouche – A Moment of Love

אנחנו בדרך לסעודת השבת עם הילדים והנכדים. יהודית בן יעקב מנגנת ברדיו שירים יפים לשבת וקוראת שירים מקסימים. הלב מתרונן. אני אומרת לביאטריס שזה היה תמיד החלום שלי – לקריין ברדיו בתוכנית משלי, להשמיע שירים ולנגן את השירים שאני אוהבת. היא שולחת לעברי מבט מהורהר ואומרת שלה היה חלום שונה לגמרי. נו, שוין, ברור כי לכל אשה חלומה היא…

We are on our way to the Shabbat meal with the children and the grandchildren. On the radio, Yehudit Ben Ya'akov is playing nice music for Shabbat and reads beautiful poetry. Joy to one's heart. I tell Beatrice that being a radio presenter, to read poems and play my favoured music in my own programme, was always my dream. She sends a contemplative gaze at me and says she had an entirely different dream. Well, it's clear that every woman has a dream of her own.

סילה בלאק – לוא חשבתי שאי פעם תשני את דעתך

Cilla Black – If I Thought You'd Ever Change Your Mind

הצלילים הנעימים אופפים אותנו באהבה. אני מכירה את השיר הזה גם בביצוע היפה של אגייטה מאבבא. אני מזמרת את המלים וביאטריס מצטרפת אלי. שילוב הקולות שלנו ערב מאוד לאוזני, כמו השילוב שלנו זו עם זו בחיינו. אני מרגישה בעלת מזל מיוחד איתה.

The pleasant sounds wrap us lovingly. I know this song also with the beautiful performance of Agnetha Fältskog from ABBA. I sing the words and Beatrice joins me. Our voices fit together perfectly and me ears find it very lovely, like our fitting in each other's life. I feel very lucky to have her.

סיה – היית אהובה

Sia – You Have Been Loved [Lyrics]

מישהי אמרה לי פעם שהדבר הכי-הכי שהיתה רוצה בחייה, זה לחוות אהבה ולוא פעם אחת. לא כסף, לא עושר – אהבה. זה היה מזמן, הרבה מזמן. מים רבים מאוד זרמו מאז וכיסו על מערכת יחסים שלא היתה בה אהבה, למרות ההצהרה. מעולם לא הבנתי איך זה קורה: מאן דהיא מצהירה משהו שאני מאמינה כי הוא אמיתי מבחינתה, אך כשהדברים באים לכדי ביצוע, רחוקים המעשים מן המלים כרחוק מזרח ומערב. למה ואיך אין קשר ולוא הקלוש ביותר בין האמירה לבין מה שאמור היה להיות המימוש? לתמהונית הפתרונים.

Somebody said once to me that of all things she wanted in her life, she would like to experience love, at least once. Not money, not wealth – love. It was a long time ago, very long. Many waters had flown since and covered a relationship without love, despite her declaration. I never could understand how it happens: somebody states something that I believe is real to her, but when it comes to been carrying out, the words are very-very-very far from the actions. Why and how there's no connection (and not even a weak one) between what have been said and what was supposed to be done? Perhaps that weird person has the answer.

לכולנו, גם לנכות רגשית הכי קשות, יש את הצורך להיות נאהבות. הבעיה היא איך לקבל את העובדה שמישהי אוהבת אותך ורוצה אותך. כן, אותך! אצל פולניות מדופלמות הקטע הוא שמה שעושה לי טוב – עושה לי רע ומה שעושה לי רע – הרי זה עושה לי טוב. איזו משוואה מטומטמת! אינני מקבלת אותה. אוי, כמה פולניות מיותרות כאלה פגשתי בחיי! כמה הכנות, כמה שיחות נפש אל תוך לילות לבנים, כמה כמיהה לאהוב… והתוצאה: מפח נפש. כשמגיע רגע האמת, כשאת בוחנת את היחסים הללו ובודקת מה את מקבלת מהם – מה את מוצאת?

All of us, even the most emotional crippled, have the need to be loved. The problem is how to receive the fact that somebody loves you and wants you. Yes, you! The problem with these people is that when they feel good – it's wrong, and when the feel bad – it's great. Weird equation, unacceptable as far as I'm concerned. Oy, how many of these unnecessary dumbs I met in my life! So many preparations, so many conversations into white nights, such a desire to love… But the result: bitter disappointment. When the moment of truth comes, when you examine this relationship trying to discover what you are getting out of them – what do you find?

ג'ורג' מייקל – היית אהוב

George Michael – You Have Been Loved [Lyrics]

את יודעת מה את נותנת – את כל-כולך, את הכי-הכי שאת יכולה, את משתדלת לעטוף באהבה, את יוצאת מגדרך לרָצות, לתת, להשביע רצון. יחד עם זאת, את גם רוצה לקבל, את גם רוצה לחוש נאהבת, מגיע לך! אבל הצד השני מודה ומתוודה כי היא נכה רגשית ואינה מסוגלת לתת לך את שאת צריכה. את שואלת את עצמך (ולפעמים גם אותה) למה היא טורחת להטריד את זולתה אם אינה יכולה לתת מעצמה ולהתחייב למערכת יחסים. עד שאת מבינה שזה טבעה. את לומדת לא להגיב לכאלה המספרות לך (גם אם זה בדאבה) שהיו להן כל כך הרבה נשים ואין הן מבינות למה לא מצאו את האהבה שהן מחפשות כה נואשות. מתי הן תפנמנה שלא אהבה הן שוחרות, אלא את הרגשת הכשלון הצפוי כדי להצדיק את היותן "כאלה".

You know what you are giving – all of you, the best you can give, you are trying to wrap her with love, you go out of your skin to please, to give, to satisfy. At the same time, you wish to receive too, you want to feel loved, and you deserve this! But the other woman admits she is emotionally crippled and she that can't give you what you need. You ask yourself (and sometimes her too) why does she bothers to trouble women if she can't give herself and commit to a relationship. Until you understand that's her nature. You learn not to relate to those who tell you (even if it's in anguish) they had so many women and they don't understand why they didn't find the love they are looking for so desperately. When will they get that not love is what they are seeking, but the sick sense of the expected failure, in order to justify them being "such".

The XX – Infinity

לפעמים את תוהה בתוך-תוכך למה זה מגיע לך ולמה נקלעה מאן דהיא אל מעגל חייך. מישהי העירה לי פעם שמה שקורה בחיינו אינו בכדִי ועלינו לבחון מה זה בא לשרת אותנו. אני טוענת שישנם דברים שאין טעם לחפור בהם, כמו למה באה ביאטריס המתוקה אל חיי ואיך, למרות שאין בינינו הסכמים חתומים והצהרות חגיגיות, אנחנו מסורות זו לזו והחודש נחגוג שנתיים להיותנו יחד. מה שחשוב הוא, שכיף לקום בבוקר בחיוך ועם התחושה של להיות נאהבת, עטופה באהבה, לדעת שיש מישהי שדואגת לי ולא רק אני לה. מודה אני על שזכיתי, שלקבל (סוף-סוף!!!) נעים ונפלא לא פחות מלתת. הרטט המתוק של אהבה אמיתית.

Sometimes, you wonder deep down in yourself why you deserve this and why somebody has come into your circle of life. Someone I met once comment that what happens in our life is not in vain, and that we have to examine does it serve us. I claim that there are things that there's no point to dig into, like why did sweet Beatrice come into my life and how, despite that we have no signed agreements or formal declarations, we are devoted to each other and this month we are going to celebrate two years of being together. The most important thing is that it's great to wake up with a smile in the morning, and with the feeling of being loved, enfolded in love, to know that there's somebody who cares for me and it's just me the one who cares. I am thankful for this love, and can finally receive, such an peasant and wonderful feeling – not less than give. The sweet vibration of true love.

יהודית רביץ – באה מאהבה

♀♀

אין כמו השיר הבא לעשות טוב על הלב…

The next song pleases one's heart…

Etta James – At Last

♀♀

and i love her, all of her,

for how i watched her crawl

beneath my skin and into my

soul. and i love her, all of

her, for how she would glide

over my dark fields and leave

trails of roses left to grow.

and i love her, all of her,

for how she devoured me whole

and made sense of all my bones.

But most of all, i love her,

all of her, for healing my

pieces and guiding them all

back home.

r.m. drake

ה-XX עם פלורנס וולש – יש לך את האהבה

The XX feat. Florence Welch – You Got the Love

♀♀

טעימה נוספת מאטה ג'יימס הנפלאה

Another great piece from wonderful Etta James

בתמצית:

את יפה! את האגם של מים מתוקים ואני ההרים המקיפים אותך… [קורין אלאל]

The essence

You are beautiful! You are the lake of sweet water, and I am the mountains surrounding you… [Corinne Allal]

כיצד אכתוב סיפור?

איך כותבים סיפור

זוכרות את כתה ה' ואת שיעורי ההבעה? איך עבדנו בשקידה לפי הספר "כיצד אכתוב חיבור?" איך למדנו להתבטא ואיך ניתנו בידינו הכלים המתאימים לכך? אני זוכרת את עצמי מתענגת על הלימוד, הרי תמיד אהבתי לכתוב, ונהנית מהתרגילים. מתמטיקה לא השטח שלי (בלשון המעטה…), אך עם מלים אני בהחלט חוגגת.

והנה, מאתיים שנה אחרי בית הספר היסודי, נתגלגלה לידי הזכות להיות שותפה לעריכה הלשונית של מדריך עדכני ועכשוי לכתיבת פרוזה. זה מעין סגירת מעגל עבורי ואני מודה לאורי, מחבר הספר, שבחר בי וביסמין לעשות את המלאכה. זו הסבה לנו תענוג גדול בשל הטקסטים החשובים והחכמים שבספר. יישר כוח על היוזמה!

איך כותבים סיפור

המלצה:

אתן מוזמנות לרכוש את הספר המעולה הזה וללמוד ממנו. הוא מיועד לכל אחד ואחת מאיתנו, אלה המושכות ידן בעט או המקלידות ולאלה השוחרות ספרות והמעוניינות לקבל כלים מעשיים ומעולים לכתיבה טובה.

איך כותבים סיפור: מדריך לכתיבת פרוזה

שירים ליום גשום Songs for A Rainy Day

יום אפור וגשום  Grey and rainy day

הקטע המצוטט מתוך "אפס" (רומן שלי)

The quoted part was taken from Effes (my novel "Ziro")

האש באח בערה בעליזות. אורלי וענת ישבו על השטיח, משעינות את גבן אל הכורסא. בחוץ נשבה הרוח בחוזקה. גשם עז ניתך ארצה, הולם בכוח ברעפי הגג ובתריסים. אוף, איזו סערה! רק שלא יהיו רעמים, חשבה אורלי בבעתה. אך בהתעלמות מוחלטת מבקשתה המפורשת, ניצת לפתע בחדר זיק אור אדיר. כל האורות בבית כבו מיד, בבת אחת ורעם חזק ונורא הרעיד את אמות הסיפים.

The fire in the fireplace was burning gaiety. Orly and Anat sat on the carpet, leaning their back to the sofa. Outside, the wind blew intensely. A strong rain was pouring down, hitting the shingles and the shutters with all its might. Oy, what a storm! I hope there won't be any thunders, Orly thought in panic. But totally ignoring her specific request, a huge light lit in the room. All the lights in the house immediately turned off at once, and a strong terrifying thunder shook the foundations of the house.

רחוב סומסום – מטריה בשניים

"יו, מאמי!" צעקה אורלי בבהלה והטמינה את ראשה בחיקה של ענת. "איזה פחד!"

ענת ליטפה את שערותיה ברכות, מנסה להרגיעה: "אל תפחדי, מותק, זה רק רעם."

"מה רעם? זה כמו פצצה! יו!" צעקה אורלי באימה וצללה שוב אל תוך המחבוא הרך למשמע רעם נוסף.

"תכף זה יעבור. אל תדאגי. אין לך ממה לפחוד. זה רק קצת רעש ותו לא."

"ה'תו-לא' – זה מה שמפחיד אותי, ענת. תמיד כשאומרים את ה-'ותו-לא' הזה, ידוע לי מנסיוני המר שדוקא יש תוספות וזה לא נגמר פה. אוף!" שוב התחפר ראשה בחיק הבטוח בהגיע הרעם השלישי.

"Oy my G-d!" Orly shouted in horror and buried her head in Anat's lap. "That was scarring!"

Anat softly caressed her hair, trying to calm her down: "don't be scared, sweetie, it's just a thunder."

"What a thunder?! It was like a bomb! Oy!" Orly cried in horror and again dived into the soft hiding place. Another thunder rolled on their head.

"Don't worry, it will be over soon. You don't have anything to be afraid of. It's just a little noise, nothing more."

"The "nothing more" – this is what frightens me, Anat. Always, when this "nothing more" is said, I know from my bitter experience that there's more and it doesn't end here. Oy!" Again, her head entrenched in the safe lap when the third thunder came.

רחוב סומסום – רעמים וברקים

"אולי כדאי שאמזוג לך קצת קפה? המשקה החם ירגיע אותך", הציעה ענת בהפוגה בין הרעמים.

אורלי לקחה את הספל בתודה ולגמה ממנו, מניחה לחום המשקה להתפשט בכל אבריה. הרעם הבא היה חלש יותר מקודמיו. הצורך להגן על עצמה עדיין חלחל בה, אך היא ניסתה לשלוט בזה, לרסן את הדחף החזק הזה לחפש מחסה. צמרמורות בלתי ניתנות לשליטה הרעידו את גווה. היא אזרה את כל כוחותיה שלא להתנפל שוב אל חיקה החמים של ענת. הספל רעד בידיה והיא לגמה ממנו שוב באיטיות, מנסה ליצב את ידיה. החשמל טרם חזר, אך הדבר כבר לא הפריע לה כל כך עכשו.

"Perhaps I should pour you some more coffee? The warm drink will calm you up", Anat suggested during the break between the thunders.

Thankfully, Orly took the cup and sipped slowly, letting the warmth of the drink spread all over her. The next thunder was weaker. The need to defend herself still trickled in her, but she tried to control in, to restrain this strong urge to seek shelter. Uncontrolled trembling shivered her body. She gathered all her strength in order not to sink into Anat's warm lap. The cup in her hand was shaking while she took slowly another sip, trying to stabilize her hands. The electricity was not on yet, but it didn't bother her so much now.

סופה – עמיר בניון

הסערה החלה להתרחק. הרוח עדיין נשבה בחוזקה, אך הרעמים כבר כמעט ופסקו. עדיין יכולה היתה לשמוע אותם, חלשים, מתגלגלים בנהמה רחוקה, אך הם כבר לא הפחידו אותה. עיניה החלו להתרגל לאפלולית. האש באח הפיצה אור רך, נעים.

The storm started to weaken, becoming farther away. The wind still blew strongly, but the thunders were almost gone. She could still hear them, weak, roaring in the distance, no more frightening her. Her eyes got used to the dimness. The fire in the fireplace was spreading a nice, soft light.

האש באח  The fire in the fireplace

♀♀

בקשה: הו, אלוקימתינו האדירות, אנא, המטירי עלינו גשם ברכה במידה ובמשורה!

Request: Oh, our mighty Goddess, please, pour on us blessed rain to a degree and not too much!

♀♀

Guns N' Roses Ft. Sir Elton John Playing November Rain