ארכיון חודשי: מאי 2020

שבוע חדש מתחיל   A New Week Begins

Kate Drummond – Chasing dreams and beginning again

בכל פעם שמתחיל שבוע חדש, זו הבטחה לכיף שמצפה לי במהלך השבוע.

Whenever a new week begins, it's a promise of fun that awaits me throughout the week.

אף אחת אינה יכולה לדעת מה צופן לה העתיד, גם לא כל החוזות בכוכבים והאמונות על ההורוסקופים למיניהם. כל מה שאפשר לדעת, זה שהעתיד הוא הפתעה. כאשה אופטימית, אני תמיד מצפה לעתיד טוב. מדי פעם אני מתאכזבת, אפילו מאוד, תלוי בנסיבות, אך בדרך כלל קורים לי דברים טובים, כן ירבו!

No one is able to know what the future will bring, not even all the astrologers practicing the horoscopes. All you can know is that the future is a surprise. As an optimistic woman, I always look forward to a good future. Occasionally, I get disappointed, even very much, depending on the circumstances, but usually good things happen to me, may there be more like them!

בדרך כלל, אני נוהגת לשבת ביום ששי בצהריים ולתכנן את השבוע שלאחר מכן. לפעמים אני דוחה את זה למוצאי שבת, אך אני מעדיפה את ימי ששי. אז יש את השקט של לפני השבת, אין טלפונים ואין הסחות דעת. אם זה בחורף, אני יושבת בחדר העבודה המחומם או לפעמים בסלון ורושמת את המשימות שאני מיעדת לי לשבוע הקרוב. בקיץ, אני עושה את זה לרוב במרפסת. בדרך כלל מנשבת רוח, לפעמים קלה ולפעמים ערה יותר, שמפיגה את החום.

Usually, I usually sit on a Friday afternoon and plan the following week. Sometimes I put it off for Saturday night, but I prefer my Fridays. Then there is the quiet of before the Sabbath, no phones and no distractions. If it's winter, I sit in the heated study room or sometimes in the living room and write down the tasks I'm aiming for this week. In the summer, I usually do this on the balcony. Usually a breeze blows, sometimes light and sometimes awake, which dissipates the heat.

לפני הקורונה, היתה לי פעילות ענפה למדי במהלך ימי השבוע. היו את הסרטים של ימי ראשון בארבע אחר הצהריים, היו הביקורים אצל החברות, לשבת יחד בבתי קפה או במסעדות, היו לנו בילויים. מאז הקורונה, אין לנו את זה יותר. הכל נסגר וגם אם המסעדות ובתי הקפה נפתחו עכשו והחברות שלי התחילו לבלות שם, איני רואה את עצמי מצטרפת אליהן. נראה לי שהפרק הזה של הבילויים סגור אצלי, לפחות לזמן מה, ארוך ככל האפשר.

Before the Corona, I had quite a bit of activity during the weekdays. There were the movies at 4 p.m. on Sundays, there were visiting friends, sitting together in cafés or restaurants, we had good times. Since the Corona, we don't have it anymore. It's all got closed, and even if the restaurants and cafés have opened now and my friends have started hanging there, I don't see myself joining them. It seems to me that this episode of entertainment is closed for me, at least for a while, as long as possible.

"אז מה, את ככה תשארי סגורה בבית ולא תצאי החוצה לנשום אויר?" תהתה חברה שצלצלה לבדוק מה שלומי ואיך אני מתמודדת עם הפתיחה המחודשת של הכל.

"אני נושמת מספיק אויר במרפסת שלי", עניתי לה, "רוצה להצטרף אלי לקפה?" אני מתחרטת מיד על ההצעה. למה שארצה שהיא תבוא אלי עם הוירוסים שלה? אצטרך לשבת עם מסכה כל זמן ביקורה.

"תודה, אבל רק עכשו חזרתי מארוחת צהריים במסעדה", היא מסרבת בנימוס. "היה טעים מאוד." אני נושמת לרווחה.

"So, are you going to stay closed in the house and you won't go out for a breath or some air?" A friend wondered when she called to check on what I was doing and how I was dealing with the reopening of everything.

"I'm breathing enough air in my balcony," I replied, "want to join me for coffee?" I regret it immediately. Why would I want her to come to me with her viruses? I will have to sit with a mask while she's visiting.

"Thanks, but I just returned from lunch at the restaurant," she politely refuses. "It was very tasty." I'm relieved.

איני מצליחה לדמיין את עצמי עושה כמוה. רק לעצם המחשבה שמישהו זר הכין לי את הארוחה ואין לי מושג מה מצבו הבריאותי, מעבירה בי חלחלה גדולה. גם לפני הקורונה לא ששתי לאכול את שהכינו ידיים זרות, אבל זה היה לפני המגפה, לפני האפשרות שכל דבר עלול להדביק, שאינך בטוחה בשום מקום, גם לא בצעידה ברחוב עטויה במסכה, כי יכול להיות שמישהו עבר שם מספר דקות לפנייך והשאיר את חיידקיו, שלא לדבר על וירוסיו. "את מציינת לעצמך את זה ביומן כדי שתדעי היכן היית וסופרת 14 יום מהיום?" אני שואלת.

"מה פתאום?" היא מתחלחלת. "למה שאעשה כדבר הזה? אי אפשר לחיות ככה! אני רוצה לחיות, לבלות, לא לפחד משום דבר."

"אבל זה כמו לטמון את הראש באדמה!" אני מביעה את תדהמתי הרבה. "אני ממש לא יכולה להבין את זה!"

"איך לטמון? משרד הבריאות הודיע שאפשר לצאת לכל מקום. לשים מסכות ולצאת", היא מתפלאת.

"וגם לרחוץ ידיים מליון פעם ולהשתמש באלכוג'ל וכל השטויות הללו", אני לועגת לה כי זה ממש מגוחך. "עד שזה לא יעבור לגמרי, אני ממשיכה לנקוט באמצעי זהירות מירביים. אני מתכננת לחיות כמה שיותר." אני שומעת את אנחתה מעבר לקו ואנו נפרדות. אני יודעת שלא אתראה איתה בקרוב.

I can't imagine myself doing like she did. Just the mere thought of a stranger preparing the meal for me and having no idea what his health condition is, I feel horrified. Even before the Corona, I wasn't happy to eat what was made by stranger's hands, but it was before the pandemic, before the possibility that everything could infect, that you are nowhere safe, not even walking in the street wearing a mask, because someone may have passed there a few minutes before you and left his bacteria, not to mention his viruses. "Do you record this in your diary so you know where you were and count 14 days from today?" I'm asking.

"No way?" She is shocked. "Why should I do that? You can't live like that! I want to live, enjoy life, not be afraid of anything."

"But it's like hiding your head in the ground!" I express my huge amazement. "I really can't understand it!"

"How is it hiding? The Ministry of Health announced that we can go anywhere. Put on masks and get out," she wonders.

"And also wash your hands a million times and use hand sanitizer and all that crap," I mock her because it's really ridiculous. "Until it passes completely, I continue to take maximum precautions. I plan to live as much as possible." I hear her sigh one her side of the line and we part. I'm not planning to see her any time soon

במשפט אחד:

שבוע חדש מתחיל. אמור שמזג האויר יהיה נחמד.

In one sentence:

A new week begins. The forecasters said the weather is going to be nice.

מותו של כושי A Death of a Nigger

מותו של כושי   A death of a nigger

מותו של כושי   A death of a nigger

התמונה שתכעס אתכם ביותר, אומרת לי היכן אתם יושבים על 'קשת היקום המוסרי'. באופן אישי, אני תמיד עומד להמנון הלאומי. זו הבחירה שלי משלל סיבות, אבל הבנתי וכיבדתי את הבחירה האישית של קולין קאפרניק לכרוע ברך כדי להעלות מודעות לאכזריות ואלימות המשטרה כלפי שחורים וחומים הרבה יותר מדי זמן. אנחנו עייפים! במקום שאנשים ישפטו כאב שחור, אולי עליהם לנסות להבין אותנו קודם!

בלייר אנדרווד

Whichever picture ANGERS you most, tells me where you sit on the ‘arc of the moral universe’. Personally I always stand for the National Anthem. That’s my choice for a myriad of reasons but I understood & respected Colin Kaepernick’s personal choice in taking a knee in order to bring awareness to police brutality & violence visited upon black & brown bodies for far, far too long. WE ARE TIRED! Instead of people judging black pain, maybe they should try to understand us first! #RIPGeorgeFloyd #unarmed #Handcuffed #9minKneeToTheNeck

Blair Underwood

*******

ראיתי תמונות. את הוידאו לא יצא לי לראות ואין גם סיכוי שאחפש אותו. יש לי מספיק סיוטים גם בלעדיו.

I saw photos. I did not see the video and there is no way I will look for it. I have enough nightmares without it.

חברה סיפרה לי די בפרוט מה שראתה בוידאו, כך שממש אין צורך שאחזה במו עיני. גם כך, לשמוע את תאוריה, לא היה לי קל. אף פעם לא היה לי קל לשמוע או לראות התעללות של חארות באחרים רק משום שהם יכולים והם חזקים יותר מקרבנותיהם חסרי האונים.

A friend told me in detail what she saw in the video, so it was absolutely unnecessary for me to watch it with my own eyes. Even so, hearing her descriptions was not easy for me. It has never been easy for me to hear or see shits abusing others just because they can and are stronger than their helpless victims.

Beth Hart & Joe Bonamassa – Strange Fruit

אני מביטה בתמונות שהעלה בלייר אנדרווד בעמוד הפייסבוק שלו ואיני יכולה שלא להשוות אותן עם הזכרון הקולקטיבי שלי, כבת העם היהודי, לתקופות האפלות בהן התעללו הגויים הארורים בבני עמי. כמו כן (כן, באותה נשימה!), קשה לי שלא להתבייש במה שעושים בני עמי בימים אלה בעם אחר. אני עדיין מצפה מבני העם שלי לנהוג אחרת מכפי שנהגו בנו, להיות מוסריים יותר. קשה לי לקבל את העובדה שכך זה בכל העולם. מה ההבדל בין משטרה אמריקאית מתעללת בתושבים מסוימים רק משום שאלה בעלי צבע כהה, לבין רודן סורי שטובח בבני עמו משום שאין הם רוצים את עולו עליהם?

I'm looking at the photos Blair Underwood posted on his Facebook page and I can't help but compare them with my collective memory, as a member of the Jewish people, of the dark periods in which the bloody Gentiles abused my people. Also (yes, in the same breath!), it's hard for me not to be ashamed of what my people are doing to another people these days. I still expect my people to behave differently than we were treated, to be more virtuous. It's hard for me to accept that this is the case all over the world. What is the difference between US police abusing certain residents just because the colour of their skin is dark, and a Syrian tyrant who murders his people because they don't want him as their leader?

בילי הולידיי פירות מוזרים

Billie Holiday Strange Fruit

נמאס כבר לקונן ולהזכיר את העובדה שלכל מקום אליו הגיע האדם הלבן, הוא זרע הרס, דיכא והשמיד את הילידים שהיו שם לפניו. גם הדת, אך זה כבר ענין אחר. גם על זה כבר כתבתי וקוננתי לא אחת. הייתי שמחה לוא יכולתי לכתוב מתוך מקום נוח של להיות בצד של הטובים, הצודקים, הנאורים והמוסריים, של המקיימים הלכה למעשה את "ואהבת לרעך כמוך" גם אם הלה שונה ממך. הבעיה היא שגם אצלנו החיים אינם כפי שהם צריכים להיות. גם אצלנו דיכאו את השחורים רק משום שהם היו שונים במראה ובמנהגים שלהם משלנו, האשכנזים. גם אצלנו הוכתבה ההיסטוריה בידי אלה ששלטו ולא רצו לשתף את השאר. גם אצלנו, היום, עומד ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום יחד עם חבר מרעיו, כמו כנופיית פושעים, כמו מאפיונרים והם מנסים להטיל אימה על בית המשפט כדי למנוע מהשופטים לשפוט אותו בהתאם לראיות ולעשות צדק, כמו המאפיה באיטליה ובמקומות אחרים.

I'm tired of lamenting and mentioning the fact that wherever the white man arrived, he sowed destruction, suppressed and destroyed the natives who were there before him. Religion, too, but that's another matter. I've already written about this too and lamented more than once. I would be happy if I could write from a convenient place of being on the side of the good, just, enlightened, and moral, of the observers who practice "love thy neighbour as you" even if he differs from you. The problem is that life in Israel is not as it should be too. In our country, too, the blacks were suppressed only because they were different in appearance and customs than ours, the Ashkenazi. Here too, history was dictated by those who ruled and did not want to let the others participate. Today, too, we have a prime minister with three indictments, along with his crooked cohorts, like a gang of criminals, like mobsters, and they try to terrorize the court in order to prevent the judges from judging him based on evidence and doing justice, like the Mafia in Italy and elsewhere.

עוד כושי קיפח את חייו משום שלפושע לבן במדי משטרה היה את הכוח לרוצחו. מה הלאה? זה קרה כבר, גם בימיו של הנשיא האפרו-אמריקאי. זה לא נפסק. מה זה אומר? איך בכל זאת מפסיקים את שביל הדמים הנורא הזה? איך מפסיקים את כל שפיכות הדמים בכל העולם? איך מותחים קו על העבר ומחנכים את האוכלוסיה לסובלנות כלפי האחר? האם זה אפשרי בכלל? אני פסימית בענין הזה. מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. זה התחיל עוד עם קין והבל – ואלה היו אחים!!! וזה לא נפסק מאז.

Another nigger lost his life because a white criminal in a police uniform had the power to murder him. What next? This has already happened, even in the days of the African-American president. It didn't stop. What does it mean? How do we stop this awful bloody trail anyway? How do we stop all the bloodshed all over the world? How does one draw a line on the past and educate the population for tolerance for the other? Is this possible at all? I'm pessimistic about this. What has been will be again, what has been done will be done again; there is nothing new under the sun. It started again with Cain and Abel – and they were brothers!!! And it hasn't stopped since.

רוד סטיוארט – הרצח של ג'ורג'י

Rod Stewart The Killing of Georgie

במשפט אחד:

עוד כושי קיפח את חייו כי פושע לבן החליט לרצוח אותו. למי זה אכפת?

In one sentence:

Another nigger met his death because a white criminal decided to murder him. Who cares?

שבועות ה'תש"פ Shavu'ot 2020

אסנת פז סלינו על כתפינו

Osnat Paz – Saleinu Al Ktefeinu (Our Baskets on our Shoulders)

נדמה היה שהמדינה החלה להפתח וצפיתי שהרחוב שלנו יתמלא בדוסאלך חוגגין, הרי זה חג מתן תורה, אך זה לא קרה. נראה שיש עוד כמה שפויים שנזהרין מפני עינא בישא של המגיפה הארורה הזו.

The country seemed to be opening, and I was expecting our street to be filled with Dosalach celebrating the holiday. After all, it's the Festival of giving of the Torah, but that didn't happen. There seems to be some sane people who still beware of the evil eye of this damn pandemic.

עציצי ואני התידדנו למדי במהלך הערב שעבר, עד שהלכתי לישון. זה היטה אוזן קשבת לרחשים שעלו מהמחשב שלי עת צפיתי בכמה דברים ברשת, כמו סרטונים ושירים. שמעתיו מזמזם יחד איתי את המלים ודי התפלאתי שהוא בכלל מכיר אותן. יכול להיות שבמשתלה בה גדל עד שהגיע אלי הוא שמע את השירים הללו. התקרבנו, אין ספק בכך. נחמד שיש אל מי לדבר. אמי זצ"ל נהגה לומר שבמקום לשפוך את הלב בפני בני אדם שעלולים לנצל את מה ששמעו כדי לרכל עלייך הלאה ולהפיץ דברים שלא היית רוצה, שמבחינתך הצנעה יפה להם, עדיף לדבר אל חיית מחמד או אפילו עציץ. גם אם הם יספגו את אשר תרעיפי עליהם, לא יוכלו הללו לחזור על מה שסיפרת להם. חיות מחמד לא היו לנו בבית, אך עציצים כן ובשפע.

Potti'le and I befriend during last evening, until I went to bed. It lent an attentive ear to the noises coming from my computer as I watched some things on the net, like videos and songs. I heard it humming along with me the words and I was quite surprised that it even knew them. It may be that in the nursery where it grew up until it came to me, it heard these songs. We were getting closer, no doubt about it. Nice to have someone to talk to. My mother rest her soul used to say that instead of pouring your heart out to people who might take advantage of what they heard in order to gossip about you and distribute things that you would not want, which in your view should stay private, it is better to talk to a pet or even a flowerpot. Even if they absorb what you pour on them, they won't be able to repeat what you told them. We didn't have pets at home, but we did have flowerpots, plenty of them.

עציצי  Potti'le

עציצי   Potti'le

היום בצהריים, בסקייפ, איבחנה חברתי האוסטרלית הידענית את עציצי ומצאה שזה ספטיפיליום (אין לזה שם בעברית כנראה, לא שידוע לי). מעיון ברחבי הרשת מצאתי שזה צמח קל לגידול שאינו דורש הרבה. מצוין, מבחינתי. אני צופה שלעציצי ולי נכונו גדולות ונצורות יחד.

At noon today, on Skype, my erudite Australian friend diagnosed Potti'le and found it to be Spathiphyllum, known as peace lily. Looking throughout the net I found that it is an easy to grow plant that does not require much. Excellent, as far as I'm concerned. I anticipate that Potti'le and me are going to experience wonderful things together.

היה שקט לאורך כל היום. יצאתי למרפסת מספר פעמים כדי לשבת שם ולספוג את אור השמש במטרה לשמור על מלאי של ויטמין D שתמיד טוב שיהיה ממנו בגוף. הבטתי בעוברים והשבים המעטים מאוד ולא היה שום זכר לחגיגות. אף אחד לא יצא במחולות, שלא לדבר על שום ציוץ מהכולל שאינו רחוק מדירתי וגם לא מבית הספר הדתי המשמש גם כבית כנסת למתפללים רבים מהסביבה. מישהו טאטא את השביל שהוליך אל המרכז לעולים מהקווקז, מה שכנראה מבשר שתהיה שם קבלת שבת בערב, כמדי ששי. אני רגועה. אלה אנשים שקטים ונחמדים שאינם נוהגים להרעיש.

It was quiet throughout the day. I went out on the balcony several times to sit there and soak up the sunlight in order to maintain a vitamin D stock that is always good to have in one's body. I looked at the very few passers-by and there was no trace of any festivities. No one started dancing, not to mention no tweet from the Kollel that is not far from my apartment, nor from the religious school that also serves as a synagogue for many worshipers from the area. Someone was sweeping the path that led to the Centre for the immigrants from the Caucasus, which presumably would be a Kabbalat Shabbat (the Friday evening service), like every Friday. I am calm. These are nice, quiet people who don't use to make a noise.

ישבתי לי בנחת, זוללת בכיף מעוגת השוקולד ושותה מהקפה בלגימות איטיות. יום חג נעים, שקט. "מה עוגת שוקולד?" מתפלאת הנסיכה. "אינך אמורה לאכול עוגת גבינה?"

"רוצה חתיכה?" אני שואלת שאלה מיותרת, משום שזו אינה דופקת לי חשבון ומעבירה לצלחת שצצה בידה חתיכת עוגה נכבדת מאוד. אין לי בעיה עם הזלילות שלה, יש לי עוד שתי עוגות בארון במטבח וגם עוגיות, אם אלה תגמרנה לי לפני יום ראשון. עד אז החנויות סגורות, אך אין לי מה לדאוג, אני מצוידת היטב. לא אני ולא היא נצליח לזלול שתי עוגות שלמות ושקית עוגיות בתוך יומיים. איני צופה אורחים נוספים מלבדה.

I sat leisurely, stuffing myself with the chocolate cake and drinking my coffee in slow sips. It was a nice, quiet holiday. "What's with the chocolate cake?" The princess is astonished. "Aren't you supposed to have cheesecake?"

"Want a piece?" I ask a superfluous question, because she doesn't take notice at me, and passes to the plate that popped up in her hand a very notable piece of cake. I have no problem with her stuffing herself, I have two more cakes in the kitchen cupboard and cookies, as well, if these would run out on me before Sunday. Until then, the shops are closed, but I have nothing to worry about, I am well equipped. Neither I nor she could finish two whole cakes and a bag of cookies in two days. I don't expect any more guests except her.

"אז מה עם עוגת גבינה?" היא מנדנדת לי. "איך אפשר חג שבועות בלי עוגת גבינה?"

"שכחתי לקנות", אני מסבירה לה. "בקניות האחרונות שלי בסופר היו רק עוגות שוקולד, אז לא התכוננתי. אני מקוה שאת יכולה לחיות עם זה", אני מוסיפה בעוקצנות. מה היא כבר יכולה לעשות לי?

"So what about cheesecake?" She's nags me. "How is it possible Shavu'ot holiday without a cheesecake?"

"I forgot to buy," I explain to her. "In my last shopping at the supermarket there were only chocolate cakes, so I didn't prepare myself. I hope you can live with that," I add sarcastically. What can she do to me already?

ילדות ישראלית – שירי שבועות

Israeli Childhood – Shavu'ot Songs

במשפט אחד:

כל החגים מאז החלה הקורונה הארורה התהפכו לנו.

In one sentence:

All the holidays since the bloody Corona started turned upside down on us.

דנה פלג – 5 צמחים לעציץ שישפרו לכם את השינה [אתר Ynet]

18 Plants That Help You Sleep By Erica Daniels [ProFlowers site]

ערב שבועות ה'תש"פ Shavu'ot Evening 2020

מתנה לחג השבועות מהנכדים   A holiday gift from my grandchildren

מתנה לחג השבועות מהנכדים   A holiday gift from my grandchildren

איזה כיף זה לקבל שי לחג מהנכדים!

How fun it is to get a holiday gift from the grandchildren!

 

לפני ארבע וחצי שנים עברתי לדירה הזו. טרם הגעתי לנושא העציצים. בתכנון שלי, אחרי שהכל יהיה מסודר ומעוצב לשביעות רצוני (ונקוה שזה יהיה במהרה ועוד בימינו), היה למלא את מרפסת הסלון בעציצי פרחים ריחניים כמו יסמין, לבנדר, גרניום וגם שושנה אדומה כמו בספר על הנסיך הקטן, וכמובן בתבלינים שאני אוהבת כמו נענע, פטרוזיליה ושמיר. תכננתי גם לשים עצים ננסיים, חשבתי על לימון ותפוז. אני משתמשת הרבה בלימון בסלט וגם בתה. תפוזים אני אוהבת מאוד. אני אוהבת גם תפוחים מתוקים, אך נראה לי שלא מתאים לאכול תפוח ננסי, אם בכלל יש דבר כזה.

Four and a half years ago, I moved to this apartment. I have not yet reached the flowerpots subject. In my plan, after everything was arranged and decorated to my satisfaction (and let's hope it will be soon and still in nowadays), the living room balcony would be filled with fragrant flowerpots like Jasmine, lavender, geranium and also a red rose like in The Little Prince book, and of course with the spices I love like mint, parsley and dill. I also planned to put small trees, I was thinking of lemon and orange. I use a lot of lemon in my salad and in my tea as well. Oranges I love very much. I also love sweet apples, but small apples don't seem suitable to eat, if there is such a thing.

עציץ זה מחויבות. צריך להשגיח, לטפל, לא לשכוח להשקות. העציץ הסתכל עלי, אני עליו, שנינו חייכנו זה לזו, הוא קצת בהיסוס, בוחן את המצב, בודק את השטח, אותי. די התגברתי על ההיסוס שלי, החיוך שלי היה קצת יותר בוטח ואמרתי לו: "אתה בידיים טובות, אל תדאג, עציצי. אני אדאג לך ואטפל בך. אצלי תפרח מאוד." חיוכו של העציץ התרחב והיה קצת יותר בטוח.

A flowerpot means commitment. You have to look after it, take care of it, not to forget to wate it. The flowerpot looked at me, me at him, we both smiled at each other, it hesitated a little, examining the situation, checking the area, me. I pretty much got over my hesitation, my smile was a little more confident and I said to it: "You're in good hands, don't worry, Potti'le. I'll take care of you and look after of you. With me you will bloom very much." The flowerpot's smile widened and was a little safer.

התלבטתי היכן להציב אותו. הכי נראה הגיוני היה במרפסת הסלון, אך שם חם מאוד בקיץ וקר מאוד בחורף. לא הייתי בטוחה מה העציץ שלי אוהב, כך שחשבתי על המטבח: גם מקום מואר, גם לח במידה, גם אני מבקרת בו פעמים רבות ביום, כך שאוכל להתרועע עימו והוא לא ירגיש בודד. דא עקא, שאני מכינה שם מאכלים, חותכת ירקות לסלט ואיני בטוחה עד כמה זה בריא לעציץ המודע לסביבתו לראות את אחיו ואחיותיו נטבחים. הנחתי אותו במסדרון לבינתיים, עד שאראה את תגובתו לסביבה ואת יכולתו להתאקלם. אני עדיין נוטה להציבו במטבח. אראה בהמשך.

I debated where to place it. The most sensible seemed to be on the living room balcony, but it is very hot in summer and very cold in winter there. I wasn't sure what my Potti'le liked, so I thought about the kitchen: it's also a bright place, fairly moist, I visit it many times during the day, so I can socialize with it and it won't feel lonely. The problem is, that I make foods there, cut vegetables into salad and I'm not sure how healthy it is for a flowerpot that is aware of its surroundings to see its siblings being slaughtered. I placed it in the hall in the meantime, until I saw its reaction to the environment and its ability to acclimate. I still tend to place it in the kitchen. I'll see later.

"מה עכשו עציץ?" התעניינה הנסיכה. היא הביטה בצמח שהיסס עדיין אם לפרוח יותר או להשאיר את הניצנים על כנם עדיין, עד שיהיה לגמרי בטוח.

"למה לא? אם לא עכשו, אימתי?" אני משיבה בפתגם הידוע.

היא מתבוננת בי בעיניים חוקרות. "את ומחויבות לא ממש הולכים ביחד, אז איך תסדרי עם עציץ?"

אני מבינה שהיא דואגת לרווחתי. "זה עציץ, לא כלב, כולה להשקות בזמן, לא משהו שלא אוכל לעמוד בו."

הנסיכה מעבירה יחד מלטפת על העלים הירוקים. "חמודי", היא פונה אליו כאילו היה שלה ולא שלי, "אם שרון תשכח לטפל בך, אני פה כדי להזכיר לה. אתה בידיים טובות." האמת, לא אכפת לי לחלוק בו איתה.

"What is a flowerpot now?" The Princess was interested. She looked at the plant that was still hesitating to flower or leave the buds still until it would be completely safe.

"Why not? If not now, when?" I reply with the well-known proverb.

She looks at me with investigative eyes. "You and commitment don't really go together, so how will you make it with a flowerpot?"

I understand that she cares about my well-being. "It's a flowerpot, not a dog, all it needs is watering in time, not something I can't cope with."

The princess passes a caressing hand on the green leaves. "Sweetie," she turns to it as if it were hers and not mine, "if Sharon forgets to take care of you, I'm here to remind her. You're in good hands." Actually, I don't mind sharing it with her.

במשפט אחד:

העציץ הזה הביא לי ולדירה רוח חדשה, משמחת, מרנינה את הנפש.

In one sentence:

This flowerpot brought me and to the apartment a new, joyous spirit, uplifting the soul.

מונסון סרט דוקומנטרי Monsoon Documentary

מונסון (2014) קדימון

Monsoon (2014) Trailer

סרטים על הטבע ריתקו אותי מאז ומתמיד. אחד מהם זה הסרט דוקומנטרי מונסון.

Movies about nature have always fascinated me. One of these is the Monsoon documentary.

אחד היתרונות שיש חברות ממקומות שונים בעולם, הוא לימוד דברים חדשים שאין מלמדים באף בית ספר על מנהגי המקום. הקיץ האחרון באוסטרליה היה מהקשים ביותר מבחינת השריפות. זה היה נורא! למדתי מחברתי האוסטרלית החביבה, שבגלל ההתחממות הגלובלית, היה איחור במונסון ביבשת אסיה, זה גרם לאיחור בגשמים באוסטרליה, מה שייבש אותה והיווה קרקע פוריה לשריפות. הא בהא תליא, כמו רוב הדברים בעולמנו.

One of the advantages of having friends from different parts of the world is learning new things that no school teaches about local customs. Last summer in Australia was one of the most difficult in terms of fires. It was awful! I learned from my lovely Aussie friend, that due to global warming, there was overdue monsoon on the continent of Asia, it caused late rain in Australia, which dried it up and became fertile ground for fires. One depends on the other, like most things in our world.

Australia: Eye of the Storm – Monsoon

בסרט הדוקומנטרי על המונסון בהודו, נגלה לפני עינינו עולם שלם שאין אנו חושבות עליו ביומיום. בכלל, אין אנו חושבות יותר מדי על שאר העולם כשאנו מרוכזות בדלת אמותינו במקום להתעניין יותר במה שקורה מעבר לכך. מה שקורה מעבר לעולם המצומצם שלנו משפיע גם עלינו. הייתי תלמידה טובה ושקדנית למדי בבית הספר. אז עוד היה מעניין ללמוד. איני זוכרת שלמדתי על המונסון ועל השפעותיו על העולם. זה לא שהמונסון לא היה, רק לא לימדו עליו, לפחות לא את הכיתה שלי. חבל, כי זה מעניין.

In this documentary about the monsoon in India, we discover a whole world that we do not think about every day. In general, we do not think too much about the rest of the world as we concentrate on our narrow surrounding instead of being more interested in what goes on beyond that. What happens beyond our limited world also affects us. I was a good and pretty diligent student at school. It was more interesting to learn then. I don't remember learning about the monsoon and its effects on the world. It's not that the monsoon wasn't at that time, it just wasn't taught, at least not in my class. Too bad, because it's interesting.

מלבד המסע המרתק בסרט על פני כמה מקומות ברחבי הודו כדי להמחיש מה עושה חסרונו של המונסון לחקלאות, איך חוזים אותו, איך מתיחסים אליו ועוד, משופע הסרט בקטעים פיוטיים מענגים. הנה הפתיח:

המונסון מגיע. אפשר לחוש את האויר החם והלח הנושב מעל הים הערבי. המונסון מגיע להודו בכל שנה כמו אל קדום, זורע כאוס וחורבן, ובורא חיים.

Apart from the fascinating journey in the film across several places across India to illustrate what the lack of monsoon does to the agriculture, how it is forecasted, how it's been related, and more, the film abounds with delightful poetic sections. Here's the introduction:

Monsoon is coming. You can feel the hot humid air going up blowing of the Arabian Sea. Monsoon comes to India every year like some ancient god rioting chaos and destruction, and creates life.

מונסון סרט דוקומנטרי (חלק 1)

Monsoon Documentary (part 1)

*******

מונסון סרט דוקומנטרי (חלק 2)

Monsoon Documentary (part 2)

הסרט מסתיים בטקסט הבא:

קוצר הקיום עלי אדמות מסתכם בתוך נוף כמו זה, ואתה חש כל כך קטן בתוך התמונה הגדולה. וזה בדיוק הפרדוקס: שלמרות שהאדם כה קטן, העניק לו האל כוח אדיר אותו הוא יכול לנצל לדברים טובים.

The film ends with the following text:

The shortness of existence sums out in a scenery like that one, and you feel so small in the scheme of things. And that's precisely the paradox: that although man is small, God bestowed hi a tremendous power which he can use for good things.

במשפט אחד:

מדהים להיווכח בכל פעם מחדש עד כמה אנחנו תלויים בחסדי כוחות הטבע האדירים.

In one sentence:

It's amazing to realize again and again how much we depend on the mercy of the mighty forces of nature.

הסרט השמח   The Happy Film

הסרט השמח – קדימון

The Happy Film – Trailer

סרטים דוקומנטריים על אמנות תמיד סקרנו אותי. זה פותח את הדעת לדברים מעניינים.

Documentaries about art have always intrigued me. This opens our mind to interesting things.

"הסרט השמח" זה סרט דוקומנטרי על המעצב סטפן סגמייסטר, שלא היה מרוצה כל כך מחייו ולכן החליט לנסות לשנות אותם ואת עצמו. פסיכולוג הסביר לו שאדם יכול לשנות את עצמו באמצעות שלוש שיטות (או שלוש גישות): מדיטציה, טיפול פסיכולוגי ותרופות פסיכיאטריות. סגמייסטר יצא למסע אותו הוא מתעד בסרט במשך שנה, כשהוא מקדיש רבעון לכל שיטה ובסוף כל תקופה הוא בודק מה השתנה אצלו מבחינת מדד האושר.

"The Happy Film" is a documentary about designer Stefan Sagmeister, who was not at all pleased with his life and so decided to try to change them and himself. A psychologist explained to him that a person could change oneself through three methods (or three approaches): meditation, psychological therapy, and psychiatric medication. Sagmeister went on a journey that he has been documenting in the film for a year, devoting a quarter to each method and at the end of each period he examines what has changed for him in the measure of happiness.

Stefan Sagmeister: Beauty vs. utility

דברי הפסיכולוג בסרט: "אושר אינו מגיע מכך שתשיג את מבוקשך. זה לא בא מבפנים. זה מה שהבודהיסטים והסטואיים אמרו לנו: 'שנה את עצמך ותמצא אושר'. יש בזה אמת מסוימת, אך אני חושב שדרך חשיבה נכונה יותר על האושר האנושי, שהאושר מגיע במציאת מערכות היחסים הנכונות. בינך לבין הזולת, בינך לבין עבודתך ובינך לבין דבר שהוא גדול יותר ממך."

The psychologist's words in the film: "Happiness doesn't come from getting what you want. It doesn't come from within. That's what the Buddhists and the Stoicisms told us: "Change yourself and find happiness". There's some truth in it, but I think the more correct way of happiness comes from getting the right kind of relationships. Between yourself and others, between yourself and your work, and between you and something that is larger than yourself."

Stefan Sagmeister: Bring the personal and the human into design

המסע שהוא עובר מרתק מאוד גורמים לתאים האפורים של הצופה לבדוק את עצמו מולם. זה מרתק. זו אינה צפיה פסיבית, לפחות לא מבחינתי, אלא צפיה פעילה מאוד, של ההשוואה בין מה שאני צופה בו, הדברים המתרחשים על המסך לבין מה שאני חושבת על מה שאני רואה וגם מה שנאמר. איך נקודת הראות שלו, השקפת העולם שלו, תואמת או לא את שלי ואת זו של סביבתי. הוא אוסטרי, אני ישראלית עם המטען הרגשי הכבד שאני נושאת כלפי העם הזה (וגם הגרמני, מן הסתם) שהוציא מקרבו את הצורר הכי נורא בכל ההסטוריה של העם שלי. הוא חי וביקר בכמה מקומות בעולם, אני כמעט ולא. ישנם דברים דומים מאוד, ישנם דברים שונים מאוד.

The journey he goes through is very fascinating and cause the viewer’s grey cells to check herself in accordance with them. It's very fascinating. This is not a passive viewing, at least not for me, but a very active one, of the comparison between what I watch, the things that are happening on the screen, and what I think of what I see and also what is said. How his point of view, his worldview, matches or not with mine and that of my surrounding. He is an Austrian, I am an Israeli with the heavy emotional baggage I carry towards his people (and the German, too) who has brought out the most terrible bitter enemy in all of my people's history. He lived and visited several places in the world, I barely did. There are very similar things, there are very different things.

אמרותיו וכותרות העבודות שלו המובאים בסרט חכמים מאוד ולהלן כמה מהן:

החיים יהיו טובים יותר בעתיד זה טיפשי. אני צריך לחיות עכשו. עכשו זה הכי טוב.

חברתי מריה אומרת שהאושר האמיתי זה להפסיק לדאוג לאושר שלי ולדאוג לאושרם של אחרים במקום זאת.

הניסיון להראות טוב מגביל את חיי.

כל מה שאני עושה תמיד חוזר אלי.

ניהול יומן מסייע להתפתחות אישית.

עשה את הצעד הראשון. היה גמיש יותר.

יש לי אומץ וזה תמיד עובד בשבילי.

כולם חושבים תמיד שהם צודקים.

זה כמעט בלתי אפשרי לְרַצות את כולם.

His sayings and the titles of his works brought in the documentary are very smart, and here are some of them:

Life will be better in the future is stupid. I have to live now. Now is better.

My friend maria says that the real happiness is to stop worrying about my own happiness and worry about the happiness of others instead.

Trying to look good limits my life.

Everything I do always comes back to me.

Keeping a diary supports personal development.

Make the first step. Be more flexible.

Having guts always works out for me.

Everybody always think they are right.

It's pretty much impossible to please everybody.

Stefan Sagmeister: The power of time off (Ted Talk, 5.10.2009)

במשפט אחד:

זה סרט מעניין מאוד, מעשיר, נהניתי מאוד מהעבודות המקסימות שלו. עושה טוב על הנשמה למרות שכותרת הסרט אומרת: "הסרט הזה לא יסב לכם אושר".

In one sentence:

This is a very interesting, enriching film, I really enjoyed his lovely work. It's doing good to the soul though the title of this film says: "This movie won't make you happy".

חזרתי מסידורים   I Came Back from Running Errands

יוני רכטר ואריק איינשטיין גברת עם סלים

Yoni Rechter & Arik Einstein – Lady with Baskets

חזרתי מסידורים. הנסיכה ישבה על עץ הדקל הכרות בגינת הבנין שלנו, כנראה ממתינה לי.

I came back from running errands. The princess was sitting on the hewed palm tree in our building's garden, probably waiting for me.

כשיצאתי מהבית, היה חמים ונעים. רוח קלה נשבה רוב הזמן, מתגברת מדי פעם ולולא הכובע לראשי המקובע בשרוך, היא היתה ודאי מעיפה לי אותו ופורעת את שערי. לולא הרוח, הייתי מגדירה את מזג האויר כמושלם ומתפללת שכך זה ישאר כל הזמן.

When I left the house, it was warm and cozy. A light breeze blew most of the time, rising occasionally and if it wasn't for the hat to my head laced with a lanyard, she would have flung it on me and ruffled my hair. If it wasn't for the wind, I would set the weather as perfect and pray that it will stay that way all the time

הסידורים הלכו מהר, כך שלא התעכבתי הרבה. בסך הכל זה לקח לי שעה, יצאתי-חזרתי. מה שגוזל זמן, אלה ההכנות לפני ובעיקר אחרי. לפני היציאה, יש לחבוש את המסכה. זו אינה פעולה נעימה, אך אין ברירה. אין לי חשק לשלם קנס של 200 ₪ על אי חבישת מסכה. בחזרה, זה להכנס ישר למקלחת כדי לטהר את עצמי מהרחוב. זה תמיד היה – החיטוי מהרחוב בכל עונות השנה, אך בימי קורונה אלה על אחת כמה וכמה, אפילו יותר משבעתיים.

The errands went fast, so I didn't delay much. All in all, it took me an hour, I went out and went back. What takes time is the preparations before, and especially after. Before leaving the house, the mask must be worn. This is not a pleasant act, but there is no choice. I have no desire to pay a 200 ILS fine for not wearing a mask. When back, it is to go straight into the shower to purify myself from the street. It has always been – the disinfection from the street at all seasons, but in these Corona days, all the more so, even more than seven times over.

'מה היא עושה על העץ?' אני חושבת לעצמי. למרות שרציתי להראות לה שהבחנתי בה, אין לי כוונה לנופף אליה. אני עוברת על פני השכן שלי ושולחת אליו חיוך. הלה מחייך אלי בחזרה. אם יבחין בי מנופפת לאויר, הוא עוד עלול לפקפק בשפיותי. לא מתאים לי.

"חיכיתי לך, מה חשבת שאני עושה פה?" היא מסבירה לי. אני מעיפה מבט מהיר לעבר השכן לבדוק אם הוא יכול לשמוע אותה. "הוא לא יכול לשמוע אותי וגם לא לראות, אין לך מה לדאוג", היא מרגיעה אותי. אני מחניקה את אנחת הרווחה שכמעט ונמלטת מפי. לא מתאים לשחרר אנחות באוזני השכן.

'What is she doing on the tree?' I think to myself. Although I wanted to show her that I noticed her, I have no intention of waving to her. I walk past my neighbour and smile at him. He smiles back at me. If he noticed me waving to the air, he might doubt my sanity. That doesn't me.

"I was waiting for you, what did you think I was doing here?" She explains to me. I take a quick look at the neighbour to see if he can hear her. "He can't hear or see me, you don't have to worry." She reassures me. I stifle the sigh of relief that almost escapes my mouth. It's not appropriate to release sighs in the neighbour's ears.

אני עולה במדרגות ופותחת את הדלת. היא אינה עולה אחרי. היא אינה צריכה, משום שהיא יכולה להכנס לביתי בלי להשתמש במדרגות. לא ידעתי מה הן תוכניותיה ולכמה זמן היא מתכוונת להשאר. היא תמיד בלתי צפויה. לרוח שנשבה בחוץ אין שום עקבות בתוך הדירה. זה שמר על טמפרטורה רגילה, חמימה, כזו שמתאימה לי. "לולא הכרתי אותך, הייתי מעירה שחם פה", היא מעירה. 'אבל את מכירה אותי', אני חושבת לעצמי. "אכן כן, בהחלט", היא עונה. "לעזור לך עם המצרכים? אני יכולה לסדר אותם בשבילך ואת לכי להתקלח. רוצה?" ודאי שאני רוצה, זו הקלה מבחינתי.

I go up the stairs and open the door. She does not go up after me. She doesn't have to, because she can enter my house without using the stairs. I didn't know what her plans were and how long she intended to stay. She is always unexpected. The wind blowing outside has no trace inside the apartment. It maintained a normal, warm temperature, such that suited me. "If I hadn't known you, I would have commented that it's hot here," she comments. 'But you know me', I think to myself. "Yes indeed, definitely," she replies. "May I help you with the groceries? I can arrange them for you and you can go to shower. Would you like me to do it?" Of course I want to, that's a relief for me.

 מסכה בימי קורונה   Mask in the Corona days

מסכה בימי קורונה   Mask in the Corona days

במשפט אחד:

נחמד שיש עזרה.

In one sentence:

It's nice to have help.

אורך המכנסונים   The Length of the Shorts

יוסו נ'דור וננה צ'רי – 7 שניות

Youssou N'Dour & Neneh Cherry 7 Seconds

משהו מאוד יסודי ובסיסי דפוק אצל השמוקים. אי אפשר להסכין עם זה.

Something very basic and elementary is fucked up with the shmucks. We must not agree with that.

בכל פעם צץ משהו חדש שמרגיז, מפריע, מעצבן, לא מתאים, לא הולם ועוד ועוד לאותם שמוקים. תמיד זה הם ואיך הם רואים/מקבלים משהו מסוים. אף פעם זה לא רצונן של נשים. לנו אין זכות קיום משלנו, לפי איך שהם רואים את העולם. זה מגעיל, דוחה, מעצבן וצריך לעקור מן השורש את הגישה הזו כבר!

Each time something new pops up that annoys, disturbs, irritates, doesn't fit, inappropriate and more and more to those shmucks. It is always them and how they see/receive something. It is never the will of women. We have no right to exist, according to how they see the world. It's disgusting, repulsive, annoying and this approach must be uprooted already!

בימים הבוערים האלה (תרתי משמע) אין לבתי הספר במה להתעסק אלא באורך המכנסונים של הבנות. בבנים אין נוגעים, כי איך שהם מתלבשים לא מעניין את מנהלות ומנהלי בתי הספר. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. מזה מספר שנים, מאז החלה ההדתה בחברה, שהגיעה לכל מקום במדינה שאמורה להיות מופרדת מהדת, מתנהלים ויכוחים נגד בנות על אורך החצאיות שלהן, על אורך המכנסונים ובכלל על הלבוש. בת צריכה להתלבש "צנוע" כדי לא לגרות את הבנים. מכאן מתחיל שורש כל רע: אנחנו חפצות, לא נפשות אנושיות וכל הזמן גורמות לנזקים לשמוקים.

In these burning days (in both meanings), schools have nothing to do but to deal with the length of girls' shorts. Boys are not of their concern, because the way they dress does not interest the principals. This is not the first time this has happened. For a number of years now, since the religionization started in our society, that has reached everywhere in this country that was supposed to be separated from religion, discussions have been going on against girls about the length of their skirts, the length of their shorts and about how they dress in general. A girl should dress "modestly" so as not to sexually stimulate the boys. This is where the root of evil begins. This is where the root of all evil begins: we are objects, not human souls, and constantly cause harm to the shmucks.

למה זה קורה לנו? ישנן סיבות רבות. לדוגמא: משום שלמרות שאנו מחצית מן האוכלוסיה, אין לנו ייצוג הולם בעמדות הכוח. משום שעדיין, בעת הזו, ישנן נשים שאינן מבינות שאנחנו לא תחת אף שמוק, אלא יש לנו את הזכות להחליט על עצמנו ולא לאף אחד אחר. משום שלא כל מחצית האוכלוסיה מבינה שיש לה את הכוח לשנות את פני הדברים. אני עדיין נתקלת בנשים שמביטות בי בבוז כשאני אומרת שאני פמיניסטית ופועלת למען העצמת נשים.

Why is this happening to us? There are many reasons. For example: because although we are half the population, we don't have adequate representation in positions of power. Because, at this time, there are women who don't understand that we are not under any shmuck, but we have the right to decide for ourselves, not anyone else should decide for us. Because the whole half of the population doesn't realize that it has the power to change things. I still come across women who look at me with disdain when I say I'm a feminist and work to empowering women.

זה לא התחיל עם המכנסונים, זה התחיל הרבה קודם וזה עדיין ממשיך, למרות תנועת המי טו. מה שקרה ועדיין קורה אחריה, זה כמעט שום דבר. העולם מצא לנכון להתעלם מזה, נשים התיאשו מלהלחם בטחנות רוח וממשלות קמות על טהרת השמוקים. היחס המשפיל לנשים לא יעלם מעצמו. נשים צריכות לקחת את הכוח לידיהן ולהלחם. אין מה לעשות. השמוקים מבינים רק שפה אחת – כוח, ואם יהיה לנו את זה – נוכל להכרית את הרע מקרבנו. אני עדיין אופטימית ומקוה שזה יהיה עוד בְּיָמַי.

It didn't start with the shorts, it started much earlier and it still continues, despite of the MeToo movement. What happened and is still happening after it, is almost nothing. The world found it appropriate to ignore this, women were discouraged from fighting windmills and governments were formed with the purity of the shmucks. The humiliating attitude against women will not go away on its own. Women need to take power into their hands and fight. there's nothing to do. The shmucks understand only one language – power, and if we'll have it – we can destroy the evil from within us. I am still optimistic and hope it will be in my days.

Scientology – Human Rights Video #1: Born Free and Equal

במשפט אחד:

יש כל כך הרבה מה לתקן בעולם, כל כך הרבה! שוויון בין כל בני האדם זה אחד מהם.

In one sentence:

There is so much to fix in the world, so much! Equality among all human beings is one of them.

20 שנים ליציאת צה"ל מלבנון   Twenty Years for IDF Withdrawal from Lebanon

בופור – קדימון הסרט

Beaufort – Movie Trailer

לפני עשרים שנה בדיוק, התעוררנו בבוקר ולילד שלי לא היתה מלחמה לחזור אליה.

Exactly twenty years ago, we woke up in the morning and my child had no war to return to.

במקרה, כשפתחתי את התריס הבוקר, היו הצפצופים של החדשות ממרפסת השכנים וקולה של הקריינית הגיע עד לאוזני: "היום אנו מציינים 20 שנה לנסיגת צה"ל מלבנון. בשלוש אחר הצהריים יפתח משפטו של ראש הממשלה באישומים על שחיתות, מרמה והפרת אמונים. מזג האויר: יוסיף להיות קריר וגשם צפוי מדי פעם." הלכתי למטבח להכין לעצמי את הסלט של הבוקר.

Coincidentally, when I opened the shutter this morning, the beeping of the news came from the neighbours' balcony and the voice of the announcer came to my ears: "Today we mark 20 years since the IDF withdrawal from Lebanon. At three in the afternoon, the prime minister's trial will open on charges of corruption, fraud and breach of trust. The weather: it will continue to be cool and rain is expected from time to time." I went to the kitchen to make my morning salad.

צילומי מזל"ט שליווה את יציאת הכוחות ממבצר הבופור 24.5.2000

Drone footage that escorted IDF withdrawal from the Beaufort Castle 24.5.2000

מבחינת מזג האויר, בדירה שלי היה חמים ונעים. הקור מהחוץ לא חדר אליה במהלך הלילה. מבעד לחלון יכולתי לראות את הרוח המנידה את העצים והבנתי שהתחזית היתה מדויקת, כולל הגשם שירד לפנות בוקר ושמעתיו דופק על התריסים. מבחינת משפטו של ראש הממשלה, הפסקתי להתעניין במהלכיו ואני סומכת על העיתונאים שיסקרו את זה וכי הדברים המחפירים שעשה, שודאי יִפָּרסוּ בפנינו במהלך המשפט הארוך המצפה לנו, ירשמו ויונצחו בדברי ימי העם שלא מגיע לו מושחת בראשו. לא נראה לי שארצה אי פעם לעיין בדברים הללו. אשמח למות בעוד 50 שנים בלי לדעת מה היה במשפט הזה.

In terms of the weather, my apartment was warm and cozy. The cold outside didn't penetrate it during the night. Through the window I could see the wind shaking the trees and realized that the forecast was accurate, including the rain that was falling in the early hours of the morning which I heard knocking on the shutters. As far as the prime minister's trial is concerned, I have stopped being interested in his moves and I trust the journalists to review it as wrong as the disgraceful things he did, which will probably be spread in front of us during the long trial that awaits us, will be recorded and preserved in the history of the people who don't deserve to have a corrupt as a leader. I don't think I'd ever want to look into these things. I would love to die in 50 years without knowing what was in that trial.

לבנון – קדימון הסרט

Lebanon – Movie Trailer

באשר למלאת עשרים שנים לנסיגת צה"ל מלבנון, זה החזיר אותי ליום ההוא. אני זוכרת את היום ההוא כאילו זה קרה היום. כמו היום, פתחתי את התריסים בבית בו גרתי כדי לאפשר לשמש להאיר, נכנסתי למטבח והדלקתי את הרדיו כדי לשמוע את החדשות בזמן שאני מכינה את ארוחת הבוקר. ההפתעה הגמורה היתה לשמוע את הקריינית מבשרת על פינוי מוצב הבופור. הילד שלי, ששרת שם, היה בבית בחופשה. הוא את היציאה שלו עשה כמה ימים לפני כן, כשיצא בסוף השבוע הביתה. הוא לא ידע שהוא כבר לא יחזור לשם, גם חבריו לא ידעו עד הרגע האחרון בו ניתנה הפקודה לקפל את עצמם וציודם ולסגת משם. הכל היה סודי ובצדק. באותה תקופה לא היה טלפונים ניידים ורשתות חברתיות, כך שאפשר היה לשמור סודות ועד שדברים היו מתפרסמים, לקח זמן.

As for the 20th anniversary of the IDF withdrawal from Lebanon, it brought me back to that day. I remember that day as if it happened today. Like today, I opened the shutters in the house where I lived to let the sun shine, I went into the kitchen and turned on the radio to hear the news while making breakfast. The complete surprise was to hear the broadcaster announcing the evacuation of the Beaufort post. My child, who was serving there, was at home on leave. He made his departure a few days before, when he left for home on the weekend. He didn't know he wouldn't be back there anymore, even his friends did not know until the last moment, when the command was given to fold themselves and their gear and retreat from there. Everything was secret and justified. At that time, there were no mobile phones and social networks, so secrets could be kept, and until things became public, it took time.

שתי אצבעות מצידון [הסרט המלא]

Two Fingers from Sidon [full movie in Hebrew]

כשהילד שלי התעורר ונכנס למטבח לסעוד יחד איתי, סיפרתי לו את החדשות. כמובן שהוא שמח על שלא יצטרך לחזור למקום הנורא ההוא, למתח המבצעי, לדברים הקשים שחוה הוא וחוו חבריו לנשק. זו אמנם היתה הפתעה, אך בהחלט משמחת. לכולנו. שמחתי שאוכל לחזור לישון בשלוה בלי לחשוש לו יותר. לאף הורה לא היה קל בזמן שהילדים שלנו היו שם. לאף הורה לא קל בזמן השרות הצבאי של הילד שלו. עשרים שנים עברו מאז. הילד שלי השתחרר השנה ממילואים. הוא בן ארבעים עוד מעט. יש לו משפחה, בת זוג (כלתי הנפלאה), לי יש נכדים מהממים. שרק נהיה בריאים ושמחים.

When my child woke up and came into the kitchen to dine with me, I told him the news. Obviously, he was happy that he didn't have to go back to that awful place, to the operational tension, the hard things he and his brothers in arms experienced. It was a surprise, but it was a joyful one. To all of us. I was glad I could go back to sleep without worrying about him anymore. It wasn't for any parent while our kids were there. It isn't easy to any parent during his child's military service. Twenty years have passed since then. My child was released this year from reserve duty. He will be forty soon. He has a family, a spouse (my wonderful daughter-in-law), I have great grandchildren. May we all be healthy and happy.

אל ג'אזירה באנגלית – נסיגת ישראל מדרום לבנון

Al Jazeera English – Israel's withdrawal from south Lebanon

במשפט אחד:

20 שנים ליציאת צה"ל מלבנון. אשמח לציין בעוד 20 שנים את השתחררותנו משליטתנו על העם הפלשתיני. מגיע לנו ולהם לחיות בשלום זה לצד זה.

In one sentence:

20 years for IDF leaving Lebanon. I would love to point out in 20 years our release from our control over the Palestinian people. We deserve to live in peace side by side.

היציאה מלבנון – כתבתה של אילנה דיין 20.10.2009

Two Fingers from Sidon trailer

יום ירושלים ה'תש"פ   Jerusalem Day 2020

ירושלים (משורר: וויליאם בלייק; מלחין: יוברט פארי)

Jerusalem (poet: William Blake; composer: Hubert Parry)

מתחילת השבוע, עת החל השרב הגדול, הסתגרתי בתוך הסרטים שלי והתעלמתי מהחדשות.

From the beginning of the week, when the big heat wave began, I shut myself up in my movies and ignored the news.

אני משתדלת להתעדכן מדי פעם בחדשות, אך לא בכל יום ואפילו לא יומיים. אני סומכת על הסביבה שלי שאם תהיינה חדשות חשובות שעלי לדעת, יעדכנו אותי כבר. יכול לעבור שבוע שלם, כמו השבוע האחרון, בלי שאפתח אף אתר חדשות, גם לא בשביל הכותרות. מאז ההשבעה הצפויה של הממשלה המושחתת, אין לי כוח להכיל את שהם מעוללים לנו. אני בגיל שהאחריות כבר לא אצלי, אלא בדור של ילדַי. תוֹרָם להלחם על דמותה של המדינה שהם רוצים להנחיל לצאצאיהם. אני הנחתי את נשקי. אני רוצה לחיות את חיי בנחת ובלי להתרגז מהפוליטיקאים.

I try to keep up with the news from time to time, but not every day or not even two days. I trust my surrounding to update me if there would be important news which I needed to know. A whole week can pass, like last week, without me turning any news site on, not even for the headlines. Since the expected swearing-in of the corrupt government, I have no strength to endure what they are doing to us. I am at an age where it is no longer my responsibility, but my children's generation. It is their turn to fight for the image of the state they want to pass on to their descendants. I have put my arms down. I want to live my life leisurely and without getting angry with the politicians.

חלב ודבשהללויה (זוכה אירוויזיון 1979)

Milk & Honey Hallelujah (Winner of Eurovision 1979 in Israel)

הנכדים עלו מולי הערב בווטסאפ והשמיעו לי את "שומר החומות" לכבוד יום ירושלים שנחגג אתמול. שרנו יחד את המלים מהן אני זוכרת רק את הפזמון והיה שמח. שכחתי מזה לגמרי. לולא הם, זה היה עובר מעלי. מה לעשות, מי שאינה פותחת חדשות, איך תדע? מאז הקורונה די התפספסו לנו החגים והחגיגות משום שלא יכולנו להתאסף ולחגוג יחד, כך שלא חשנו השנה את טעמם. שנה משונה. אני מניחה שכך בכל העולם.

The grandchildren came in front of me tonight on WhatsApp, and played for me "The Walls Guard" in honour of Jerusalem Day celebrated yesterday. We sang the words together of which I can only remember the chorus, and it was fun. I totally forgot about it. If it wasn't for them, it would have passed over me. What to do, one who doesn't turn on the news, how will she know? Since the Corona, we have missed the holidays and celebrations because we could not gather and celebrate together, so we did not feel their taste this year. A weird year. I suppose this is the case all over the world.

עופרה חזה ירושלים של זהב

Ofra Haza – Yerushalayim shel Zahav (Jerusalem of Gold)

אני יכולה לזכור את יום שחרור ירושלים. לא את כל היום, אלא רק את החדשות לאורך כל היום שנפתחו בהמנון שלנו, "התקוה", וההכרזה שירושלים העתיקה שוחררה. אני יכולה עדיין לשמוע באוזני רוחי את החדשות הללו ואת קולם הדרמטי של הקריינים המכריזים על שחרור העיר. אני עדיין מתרגשת עד דמעות. העיר, שהיתה צריכה להיות של שני העמים (היהודי והערבי) במסגרת תוכנית החלוקה, נכבשה בידי הירדנים במלחמת השחרור והיהודים לא הורשו להכנס אליה. לא היתה לנו גישה אל המקומות הקדושים ליהדות. העיר הזו חזרה אלינו לאחר 2000 שנות גלות. מי לא תתרגש? אז עוד הייתי ילדה ולא חלמתי ש-53 שנים לאחר מכן עדיין נהיה מסוכסכים עם הערבים.

I can remember the day Jerusalem was liberated. Not the whole day, but only the news throughout that day that opened in our anthem, "HaTikvah," and the announcement that the ancient city of Jerusalem was liberated. I can still hear in my mind this news and the dramatic voice of newscasters announcing the liberation of the city. I'm still excited to tears. The city, which was to be of both peoples (Jewish and Arab) under the partition plan, was occupied by the Jordanians during the War of Independence, and Jews were not allowed to enter it. We had no access to the holy places of Judaism. This city came back to us after 2000 years of exile. Who wouldn't be excited? I was still a girl then, and I never dreamed that 53 years later we would still be at conflicts with the Arabs.

Discover the City of David Today

אני מאמינה שאפשר לפתור כל סכסוך אם כל הצדדים הנוגעים בדבר מעוניינים בכך. היתה תקופה בה היה שביב של תקוה לשלום באזור הדמים בו אנו חיים, כשעשינו שלום עם מצרים ועם ירדן. אנו זוכרת את הימים ההם, כמה תקוה היתה טמונה בהם. היו מדינות מוסלמיות במפרץ ובאפריקה שכוננו עימנו קשרים, גם אם היו אלה בסתר, אך עם רצח ראש הממשלה שלנו, רבין, נרצח גם השלום. אמנם, לפני 53 שנים שחררנו את ירושלים, אך אנו חיים עדיין במעגלי דמים. ארץ אוכלת יושביה היא ארצנו, ממש כפי שכתוב בתנ"ך.

I believe that any conflict can be resolved if all parties concerned want it. There was a time when there was a fragment of hope for peace in the bloody area we live in, when we made peace with Egypt and Jordan. We remember those days, how much hope there was in them. There were Muslim states in the Gulf and in Africa that we established relationships with, even if some were secretly, but with the assassination of our Prime Minister, Rabin, peace was also murdered. Although 53 years ago we liberated Jerusalem, but we are still living in bloody circles. A land that eateth up the inhabitants is our country, exactly as written in the Bible.

אמרסון לייק ופאלמר – ירושלים (מתוך האלבום Brain Salad Surgery)

Emerson Lake and Palmer – Jerusalem (from the album Brain Salad Surgery)

במשפט אחד:

יום איחוד ירושלים ה'תש"פ.

In one sentence:

Jerusalem Reunification Day 2020.