ארכיון חודשי: מרץ 2010

כל האנשים הבודדים All the Lonely People

סיפור כשר לפסח

A Kosher Pesach Story

השעון מתקתק את הזמן. תיק-תק-תיק-תק. שעון בן חיִל. זמן יש לי. איפה היא עכשו? מה היא עושה? ודאי מחייכת את דרכה אל הדוכן, בין בני ובנות קהילתה, מתעכבת פה ושם, לוחצת ידיים בנימוס, שואלת לשלום פלונית, מתעניינת בענייני פלמונית, לִבּה מתוח, רק שלא ישאלו שוב. שלא ישאלו. אני בטוחה שהם אינם שואלים יותר. בעצם, מה אני יודעת?

The clock is ticking the time away. Tic-tock-tic-tock. Such a dynamic clock. Time I have. Where is she now? What does she do? I guess she is smiling her way to the pulpit, among the members of her congregation, stopping here and there, politely shaking hands, asking how is that person, showing interest in another, her heart is tense, hoping they won't ask again. Let them not ask. I'm sure they are not asking anymore. Actually, what do I know?

הנרות דולקים על המפה הצחורה. צלחת הפסח מונחת על השולחן. חבילת המצות בצד. קערת המרק מעלה אדים, הקניידלעך שטים בתוכה. פעם, היה לי המתכון של אמי ז"ל, אך הוא אבד עם שאר הדברים היקרים לי בחיים. עכשו יש לי את מה שאימצתי מהזכרון. זה לא אותו הדבר, אך זה מה יש. לפחות הכופתאות יוצאות אווריריות.

 

לפני שנים, נקלעתי לסדר בבית כנסת ליברלי בעיר נוכריה, שלא ממש הסבירה לי פנים. לאחר הארוחה, הוגש קפה בחלב. הבעת התמיהה על פני ודאי נראתה היטב עד למרחוק, כי היא באה עד אלי לשאול אם הכל בסדר ואיך אני מסתדרת. "מצוין", עניתי, "רק שדבר אחד מתמיה אותי: איך זה ששותים פה קפה בחלב מיד אחרי ארוחה בשרית? האם לא צריך לחכות לפחות איזה ארבע שעות?"

Years ago, I happened to attend a Seder at a liberal synagogue in a foreign city which was not very welcoming. After the meal, coffee with milk was served. I assume that the expression of wonder on my face was obvious even from a distance, since she came up to me to ask if everything was OK and how was I doing in the sense of how was I coping. "Well, excellent", I replied, "but there is one thing that puzzles me: how come you're having coffee with milk here immediately after a meat meal? Doesn't one have to wait at least four hours or so?"

"שֵׁש", היא ענתה לי, "אבל הם מאוד ליברלים."
הם ולא היא. היא אורתודוקסית, אך הסכימה לשמש להם לרבא, כך סיפרה לי. "לא, שלא תחשבי שאני משנה להם את ההרגלים. חשוב לי שהקהילה תתקיים ותפרח וממש לא מפריע לי שכל אחד מפרש כהבנתו. ישנם דברים הרבה יותר חשובים בחיים מאשר הדקדוק בתרי"ג מצוות."
"או", עניתי בדי פקפוק, "את ודאי מבית הלל." בתור חילונית, חשבתי שאני מבריקה.
"תלוי. ישנם דברים שהם חשובים לי ואני נוהגת כשמאי, אך אף פעם לא מתוך 'יהרג ואל יעבור'. אינני רואה שום דבר שכדאי לההרג עבורו. החיים חשובים יותר." היא נטלה את זרועי והובילה אותי אל שולחנה. "אצלי, אין חלב על השולחן", חייכה את חיוכה שובה הלב.

"Six", she answered, "but they are very liberal."

They, not her. She is from the Orthodox stream, but agreed to serve as a Rabba for them, so she told me. "Mind you, don't think that I'm changing their habits. It's important for me to see that the parish will continue to exist and thrive and it really doesn't bother me when each one has their own interpretation according their own understanding. There are a lot of more important things in life than to be punctilious with the 613 mitzvoth (commandments)."

"Oh", I responded quite doubtfully, "you must be from Beit Hillel." Being secular, I thought I was brilliant.

"Depends. There are things that are important to me and I refer to them as Beit Shammai, but never out of 'self-sacrifice'. I don't see anything worth being killed for. Life is more important." She took my hand and led me to her table. "Here, there's no milk on my table", she flashed her heart-warming smile.

ומאז, לא זזה ידה מתוך ידי. הקהילה אפילו לא הרימה גבה למראה הרבא שלהם המחלקת את חייה עם בת-זוג, נהפוך הוא – הפכתי לרבנית, אשת הרבא. התאמתי את עצמי.
לימדתי עברית, יצקתי מים על ידי הרבא, למדתי רבנות. הוסמכתי. ואז…

Since then, her hand has not left mine. The congregation hasn’t even lifted an eyebrow at the sight of their Rabba sharing her life with a woman as a spouse, on the contrary – I became a Rabanit, the Rabba's wife. I have adjusted.

I taught Hebrew, I served the Rabba, I studied Rabanut (to be a Rabba). I graduated and was ordained. And then…

"את לא ממש חושבת לעבור לשם, נכון?" הכעס בלבה חלחל אל קולה, משתקף בעיניה היפות, הדבשיות, אשר אהבתי.
"למה לא? את באה איתי, כמובן, כבת זוגי." היה ברור לי שהיא תלך אחרי. הרי אני נשארתי בשבילה. עכשו זה הזמן שלי.
"איך אני יכולה? זו הקהילה שלי. אי אפשר לי לנטוש אותה. רבא זה לא קדנציה של כמה שנים, זה לכל החיים."
"מה לכל החיים? את הולכת להיות סגורה פה עד מאה ועשרים?"
"אני לא הולכת, אני כבר פה. ולא, אני לא רואה את זה כ'סגורה', להפך – המשרה מרתקת, האנשים נחמדים, טוב לי פה."

"You’re not really thinking of going to live there, right?" The anger in her heart trickled into her voice, reflecting within her beautiful honey-like eyes, which I loved.

"Why not? You are coming with me, of course, as my spouse." It was clear to me that she would follow me, since I stayed for her. Now it's my time.

"How could I? This is my congregation. It's not possible for me to abandon it. A Rabba is not for a term of a few-years, it's for life."

"What 'for life'? Are you going to be trapped here until you are one hundred and twenty?"

"I'm not going, I'm already here. And no, I don't see it as 'trapped', on the contrary – the position is fascinating, the people are nice, I'm happy here."

לה היה טוב. לי? לא בשלמות. אהבתי אותה בכל נפשי ובכל מאודי, אך גם רציתי לפרוש את הכנפיים שלי, לבסס לעצמי קריירה, לא לחסות בצלה. אף שהיתה הנפש התאומה שלי, עדיין אנחנו לא ישות אחת. אך אין מקום של פרנסה לזוג רבנות החולקות חייהן זו עם זו.

She was happy. Me? Not completely. I loved her with all my heart and soul, but I also wanted to spread my wings, to establish a career for myself, not to be sheltered in her shadow. Although she was my soul mate, still we were not one entity, we were individuals. But there's no place to make a living for a couple of Rabbas who share their life together.

זו רק שנה, לניסיון, לא נורא כל כך, ניסיתי לנחם את עצמי עת יצאתי לדרכי העצמאית. נכון שבחגים לא נהיה ביחד, אך נמצא כבר מוצא. אני בטוחה בזה. או שלא… הגעגועים לא הצליחו לגשר על הפער בין החיים לבין הכמיהה שבלב.

It's only for a year, on trial, it's not too bad, I tried to comfort myself while embarking my own independent path. True, we won't be together on the holidays, but we'll find a way. I'm sure of it. Or not… Our cravings did not succeed in bridging the gap between life and the heart’s desire.

אהבתי את העבודה שלי, אפילו שהיתה בנכר. אפילו שהגעגועים שרפו לי את הלב. השיחות אל תוך עבי הליל הלכו והצטמצמו עם הזמן לכדי הדלקת נרות שבת יחדו ואחר כך אך בקושי לברכת חג שמח חפוזה. הסתגלתי לחיות בגפי. ואז…

I loved my work, even if it was in the Diaspora. Even when my longing for her burned within my heart. Our chats deep into the night, decreased with the passing time into just lighting the Shabbat candles together, and later we barely managed to say a brief Chag Same'ach. I adjusted to living on my own. And then…

"מדברים מבית החולים, אמך הובאה אלינו היום…"
כמה טלפונים בהולים, אריזה חפוזה של שתי מזוודות, אני ברשימת ההמתנה, אפילו שהסברתי את הסיבה לדחיפות, למרות שהדגשתי את התואר רבא. אם אין מקום להשחיל סיכה, איך אותי?
תודה לאל, יש מקום. אמי כנראה עוזרת לי להגיע אליה. הספקתי להגיע אליה בזמן כדי להיות איתה.

"It's from the hospital. Your mother has been admitted here today…"

A few hasty phone calls, quickly packing two suitcases, I'm on the waiting list, although I explained the cause for the urgency, despite me emphasizing my title as Rabba. If there's no room to fit in a pin, how would I get in?

Thank G-d, there's a place. It seems that my mother helps me to get to her. I succeeded in getting there on time to be with her.

בית אמי, כפי שזכרתי. כמעט. כמה שנים לא הייתי פה? הוילונות שונים. היא החליפה השנה. הקירות מדיפים ריח של צבע טרי, של נקיון, התחדשות. מניחה את חפצי בחדר הנוסף, שהיה פעם חדר ילדותי. היום אני אורחת. זה כבר לא ביתי. איפה הבית שלי?

My mother's house, the same as I remembered. Almost. How many years wasn’t I here? The curtains are different. She changed them this year. The walls emit an odour of fresh colour, of cleanliness, renewal. I put my luggage in the spare room, which once was mine as a child. Today, I'm a guest. It's not my home anymore. Where is my home?

חשה לבית החולים. אמי מביטה בי, עיניה מחייכות אלי בעדינות. חיכיתי לך, היא אומרת בלי קול, לא חשבתי שתבואי.

I hurry to the hospital. My mother gazes at me, her eyes tenderly smile at me. I was waiting for you, she says silently, I didn't think you'd come.

קמה מהשבעה כדי לעשות את הפסח כמיטב יכולתי. ושמחְתְ בחגייך והיית אך שמחה. איך זה אפשרי?

I'm getting up from the Shiv'ah to keep the Pesach as best I can. Be happy on your holydays and only joyful. How is it possible?

זה לא מכתב פרידה

מתוך "דברים שלא אמרתי לך", רומן בכתובים

תודה מקרב לב לאביב רוס המוכשר על העריכה, העצות והתמיכה

ששי, ח' טבת התש"ס 17.12.99

מאז שעות הבוקר המוקדמות אני מסתובבת סביב עצמי, עושה כל מיני דברים אחרים רק בכדי להמנע מלכתוב את המכתב הזה. נא הרגעי, זה לא המכתב "ההוא", מכתב הפרידה, שמשום-מה יש לי רושם שאת כל הזמן מצפה לו ממני מהרגע שהכרנו. כזכור לך, הבטחתי לך שני דברים ולא משנה מה יקרה – אני מתכוונת לעמוד בדיבורי. האחד: בחיים, לעולם לא אכתוב לך את המכתב "ההוא" והשני: לעולם לא אמחיש לך שום דבר, אלא אסביר קודם. ובנוסף – עכשו אני מבטיחה לך חגיגית, אם לא עשיתי זאת עד כה: לעולם לא אגרום לך רע, חס ושלום או לאי נוחות. גם לא "בהסח הדעת".
ניסיתי לחזור לישון לאחר הבגט ששלחת לי וגם הצלחתי מעט. קמתי בעשר, בקושי רב, אבל מאחר והייתי צריכה לעבוד קצת ולנקות הרבה, לא היתה לי ברירה וגררתי את עצמי אל מחוץ למיטה.
חשבתי על המשפט שכתבת בפתק של הבוקר: את (הכוונה, כנראה, אלי…) שומרת על קשר שתיקה ואני תוהה: מה קורה? הגר, אינני יודעת מה לענות לך. מה באמת קורה – את זאת אני צריכה לשאול אותך.
האמת, אני מבולבלת ופגועה ולא יודעת את נפשי. משהו לא בסדר אצלי, כנראה, אם אינני מצליחה להבין אותך. יש לי הרגשה לא נוחה לכתוב את הדברים, להסתתר מאחורי הרשת ולא להביט לך בעיניים ולתקשר ישירות, בדיבור, באופן בלתי אמצעי. אבל הדברים מציקים לי ואינני יכולה לחנוק אותם, להדק אותם בתוכי. החלטתי לכתוב, קודם כל להוציא ואח"כ נראה אם הם ישָלחו. תלוי בנסיבות. אינני רוצה להעכיר את מצב רוחך, ודאי לא לגרום לך להרגשה רעה. אני אוהבת אותך בכל לבי, הגר, זה ודאי. ואני מבטיחה לך שאצלי הרגשות אינם מתנדפים, יהא אשר יהיה.
אינני יודעת מה לחשוב. אינני יודעת מדוע, אבל אני חשה שהדברים בינינו אינם זורמים כפי שציפיתי שיזרמו. קל מאוד להושיט אצבע מאשימה כלפייך ולומר שאת אשמה, אבל אינני שוכחת לרגע שלטנגו יש צורך בשתיים ואני חושבת שאולי עשיתי משהו שבעטיו סר חִני בעינייך. משהו קרה ואת כנראה רוית ממני. זו ההרגשה שלי. את אולי מחייכת לעצמך ואומרת ששוב הפרנויה שלי פועלת. שיהיה. זכותך לחשוב כך. אבל אני יוצאת מדעתי, מה לעשות?
קשר השתיקה, כפי שאת מכנה זאת, נובע משום שאינני יוזמת ומתפרצת ומפציצה, כפי שנהגתי לעשות. הגר, עייפתי. קשה כל הזמן למשוך את העגלה כשאין כתף מן העבר השני ואפילו יש כוח שמתנגד. אז התקפלתי ואני רק מגיבה ליוזמות שלך ומבחינתך זהו קשר שתיקה. הגר, פשוט אינני יודעת מה עלי לעשות בשביל שהדברים יזרמו בינינו כפי שאמורים (לדעתי) לזרום וּלְהִמָשֵך.
אינני יכולה להמנע מלחשוב – כל הזמן המחשבה הזו צצה במוחי – שזה התחיל בשבת המשותפת הראשונה שלנו. את היית נחושה להנעים את שהותי בכל המובנים, בעוד שבכנות, כל מה שביקשתי היה רק להיות במחיצתך. אני מבטיחה ונשבעת לך שבס"ה ביקשתי להתחבק איתך, לחוש אותך, לא מעבר לזה ואת התעקשת ללכת הלאה ובדיעבד חשת רע עם זה. נכון, היה לי נפלא ומה לי כי אלין, אבל את נותרת מתוסכלת ואולי עם הרגשת החמצה. כשרק צד אחד נהנה, זה לוקה מאוד בחסר והצד השני חש לא שלם. אולי זו הסיבה שביום ראשון "שכחת" אותי?
כשהבעתי תרעומת על שאת מזניחה אותי, הגבת בצורה מעליבה. אולי טעיתי שלא שוחחתי איתך על כך וטאטאתי את הדברים תחת השטיח. יכול להיות. שני תרוצים יש לי: האחד – אני פחדנית ושפנה וחששתי שתזרקי אותי לכל הרוחות והשני – חששתי (שוב…) שיתפתח ויכוח (מה שאני מנסה להמנע ממנו) ותלכי לעבודה מרוגזת, מה שאסור שיקרה. בכל אופן, לא הייתי רוצה להיות הסיבה לרוגזך. ומאז, הדברים בינינו אינם כפי שהיו. איך את נוהגת להסביר – שכאשר זורקים אבן לאגם, זה משתנה בעטיה של אותה אבן ולא יהיה שוב כפי שהיה לפני שהאבן הצטרפה אליו.

קצרה היריעה מלהכיל את רגשות התודה שאני חשה כלפייך על השהיה במחיצתך בחג. הרבה זמן – אני יכולה לומר שנים – שלא היה לי כיף כזה ונחת כזו. החוויות רוויות בי. לגבי, להדליק הנרות ולשיר את התפילה, הם חלק מן המסורת שהייתי רוצה לשמר ולחוות, אפילו שאינני דתית. בכיף גם הייתי שרה "מעוז צור", אם היית מצטרפת אלי. לא נעים לי לשיר לבד. היה לי נהדר להיות בצותא עם משפחתך ואני שמחה שסוף-סוף זכיתי להכירה. הטיול שלנו, שלקחת אותי לעשות הכרה עם נופי ילדותך, האהבה שעשינו בחורשה ההיא… אפילו הטיול בערב החג עם החברות שלך. הבחנתי איך הרימו גבה לנוכחותי, התפלאו שפתאום צצתי. הרי לא סיפרת להן עלי לפני כן. הנעמת לי את החג. המתקת את חיי.
חשבתי שגם את נהנית, אבל אז בא יום חמישי. אין לי שמץ של מושג כיצד להתיחס לאותו יום, אל הבוקר שדמה לזה של יום ראשון ההוא, שלאחר השבת ההיא, הראשונה שלנו ביחד. אינני מבינה את זה, הגר. את לא יודעת להפרד? במקום להשאיר טעם של עוד, לתת הרגשה של כיף ושישאר זכרון נעים, מה שנשאר זה ריקנות, תהייה, בלבול.

נכון שהצהרתי – ואני עדיין מחזיקה בדעה הזו – שאין חובה לצעוד רק בכיוון אחד, כביכול קדימה, אלא כדאי גם לגוון – לבדוק גם מה קורה בצדדים. לפעמים יש צורך בנסיגה כלשהי, אולי אף לעמוד במקום, לנוח. אין לי בעיה עם כל אלו. מה הבעיה שלי בכל זאת? שאת נכנסת למעין קליפה ומפסיקה לתקשר איתי. נדמה לי שאת נסוגה באופן פתאומי לעומק, יותר מדי רחוק, עד כדי מתן הרגשה שלא היינו צריכות בכלל להפגש או שחבל שקרה מה שקרה בינינו. הגר, זו סטירת לחי, מכה ישירה על לב חשוף. זה כואב!
יש לי הרגשה שאת נמנעת מלחבק אותי משום שאת חוששת שמחיבוק נגלוש ונגיע רחוק יותר. לא עולה בדעתך שאפשר להסתפק גם בחיבוק? שלפעמים, כל מה שאני צריכה ורוצה זה שתחבקי אותי ותו לא? שכחת שאני זקוקה לחיבוק? האם קשה לך לתת חיבוק? אני בטח נשמעת לך כמו ילדה מפונקת, אם כן – חבל, כי זה לא נכון. הצורך בחיבוק הוא בסיסי, זה צורך שלנו כבני אדם.
יכול להיות, שכרגיל, אני טועה ושוב רצה קדימה ואת מנסה להקים בריקדות ולעצור את הסוסים שלי, אולי להחליפם בצבים. יכול להיות, שכרגיל גם כן, אינני יורדת לסוף דעתך ואינני מבינה אותך. אני מודה – אין לי מושג מה לחשוב. חזרנו לנקודת ההתחלה, בעצם, שאת במקום א' ואני באחר.

אולי אני טועה (כרגיל) ואני מדמיינת שהבהרתי לך מה אני חושבת עלינו ומצפה מאיתנו. אינני נסוגה משום דבר שאמרתי. הרגשות שלי אלייך לא נמוגו ואני חושבת שאת האשה הכי נפלאה לי. אני מקוה מאוד שעברנו כבר את השלב (שלי אינו ברור כלל) שבו תהית מדוע התאהבתי בך. את זקוקה שוב שאפרט לך למה אני אוהבת אותך? אין לי בעיה לעשות זאת – בתענוג רב! הנה:
ההרגשה שלי, מה שמחלחל אצלי בלב כלפייך, זו אהבה ואני יודעת שאני אוהבת אותך בכל נפשי ובכל מאודי. וישנם גם נימוקים "הגיוניים", לא רגשיים: כל מה שאת, החוכמה שלך, הכימיה וההתאמה בינינו, הניגודים שבנו, ההשלמה שאנחנו משלימות זו את זו. והנה נימוק רוחני: אני מרגישה בפנים, בתוך-תוכי שאת המיועדת לי, גם אם מוזר לך לשמוע בכל פעם שאני אומרת לך זאת. האם אני המיועדת לך? זו שאלה שרק את יכולה לענות עליה. אולי גילית פתאום (או לאט) שנקעה נפשך ממני, אולי גילית בי חסרונות שלא שמת לב אליהם בעבר? אינני יודעת מה לחשוב, הגר. וזה משגע אותי!

בעצם, כשאני חושבת על זה עכשו, תוך כדי כתיבה, אני מגיעה למסקנה שאינני יודעת מה את חושבת עלינו, אם יש "עלינו" בכלל. את תוהה, בפתק מהבוקר, שאולי עשית משהו, ש"אולי זו את" וכותבת שאם לא אומַר לך מה עשית, לא תוכלי לתקן. הנה, כתבתי לך מה לא עשית. האם את יכולה לתקן? האם אינני מבקשת ממך מה שאינך רוצה או מסוגלת לתת?
אינני יודעת אם להזכיר זאת, אבל עדיף שאפתח כבר הכל, נכון? הגר, השבת הזו היינו צריכות להיות ביחד!!! כתוב לי ביומן – את זו שהכתבת לי בנסיעה שלי אז, ברכבת, את התאריכים בהם תוכלי להתפנות אלי – וכתוב שהשבת תהיה לנו. האם הבילוי איתי בחג היה יותר מדי בשבילך? האם החלטת לנוח מאיתנו ולבלות את השבת אצל אחותך? ודאי שנעלבתי! מה חשבת, שלא יכאב לי שאת מעדיפה להרחיק אותי מעלייך? לא העלית בדעתך שאפגע?
הנשיקה הממושכת (שטעמה עדיין על שפתי העורגות אלייך) כשהורדת אותי בפתח ביתי במוצאי החג בדרכך לביתך, הטלפון שלך בו הודעת שהגעת הביתה בשלום. ומאז – כלום. דממת אלחוט עד הצהרים, אז הודעת לי שאת נוסעת לעשות את השבת מחוץ לביתך. סטירת הלחי המצלצלת שליוותה את פֵרוק התיק שכבר ארזתי… זו כואבת!
שוב, אני מדגישה: הגר, בבקשה, אזרי עוז ואמרי לי את האמת. אם נמאס לך ממני, אין מה לעשות – כואב, אבל אקבל את זה. עדיף לדעת את האמת המרה מאשר לחיות בגן עדן של שוטים. גם אם מוזר לי שאינך מתגעגעת לראות אותי, לדבר איתי, לעשות איתי אהבה.
אני מוכנה להסכים שאין מפנים עורף למשפחה ויש צורך לשמור על קשר עם שארי בשרנו, ברור, אבל… עם כל הכבוד, כמה קשר? האין אנו סוג של משפחה? האם אין אנו אמורות לדבוק זו בזו? את לא צריכה אותי? יכול להיות שהיינו יותר מדי זמן ביחד בחג? הכבדתי עלייך בנוכחותי? הבכתי אותך בפני משפחתך ו/או חברותייך? עשיתי דברים לא טובים? בכנות, מה קרה? אמרי לי, אני פשוט באפלה פה. את רוצה לשנות את היחסים בינינו? לא נוח לך עם דברים מסוימים? הגר, הגידי לי, איך אדע אם לא תאמרי לי?
אין לי כוונות – וגם אינני יכולה – להכריח אותך לכלום. מה שאני יכולה לעשות, זה לקוות שאני טועה, אבל אם לא – אני מעדיפה לדעת מה קורה פה. את מתרחקת ממני כדי להכין את הקרקע עבור…? טוב, נו, לא יכולתי להתאפק – הרי אמרת שאת אוהבת אותה מאוד כחברה. אולי פתאום גילית שיותר מזה?
שוב, אני חוזרת ומדגישה – לא היתה לי כוונה כלל שסדרי חייך ישתנו באחת ותבלי את שבתותייך הפנויות בחברתי בלבד, אך לשנות סתם כך, ללא סיבה, בלי הודעה, אחרי שקבענו? ודאי שזה כואב!
זהו. יש עכשו שקיעה מדהימה. איך אמר המשורר: "יפה שקיעת שמש ללב עצוב…" והלב שלי עצוב מאוד. פגוע.
אני מקוה שתהיה לך שבת שלום ונחת ושיהיה לך כיף שם. זה ממש בכנות, מהלב, כי אני אוהבת אותך. לי יש הרבה עבודה, כך שהזמן לא יזוז לי סתם. חוץ מזה, תמיד יש פריסל…

סִיָה Sia

מוזיקה טובה גם כיום!!!

Good Music today as well!!!

באנגלית, אוהבים לבלוע אותיות ולקצר כמה שיותר. זה די מעצבן, שלא לדבר על האוזניים שלי, שלמרות שניקיתי באופן יסודי, עליהן לסבול ולנסות לנחש את הנאמר…

In English, they like to swallow letters and shorten as much as possible. It's pretty annoying, not to mention my ears, that despite I cleaned them thoroughly, they have to suffer and try to guess what was being said…

לילה אחד, בתוכנית "לינק" של אורלי יניב, שמעתי אותה אומרת סִיָה, You have been Loved. חשבתי לעצמי שככה היא נפרדת מאיתנו, בבחינת seeya… ואז בקע הקול הזה, המדהים, המהמם, ה… וישר אחרי שנגמר, רצתי ליוטיוב לחפש אותה.

One night, on the radio program "link" with Orly Yaniv, I heard her saying Sia, You have been Loved. I thought that this is how she says goodnight to depart from us, like saying see ya… And then, this amazing, astonishing voice emerged, and right after it finished, I hurried to look for her on YouTube.

השיר הראשון שמצאתי, היה Soon to be Found ולאחריו צפיתי ב- I Go to Sleep ומאז, אין יום שאינני שואפת אל אוזני את הסם הזה ששמו Sia. יחד עם זאת, זה לא על חשבונה של הדרה, אהובתי.

The first song I found was Soon to be Found, and after it I watched I Go to Sleep, and since, there's no day passing on which I don't inhale into my ears the drug named Sia. However, it's not on the expanse of my beloved Hadara.

פס הקול של חיי זו המוזיקה של שנות ה-70. אני בצד של הרוק הכבד, המאסיבי, המפעים (תרתי משמע: הן ברעש והן בעוצמה) כמו גם הבלדות העדינות, האדירות ולקינוח – הפופ היפהפה, המלודי, המרטיט. אני ממש לא בקטע של שירֵי הרוזה-רוזה למיניהם ולא אותם אחרוזה. בשבילי, מוזיקה צריכה לרגש, להכנס לי לעצמות, אחרת מה הטעם? דקלומים ושטויות אני יכולה לשמוע מכל צד ועבר (אך, כמובן, אינני עושה זאת) ברדיו שמשדר את הפלייליסט הלעוס, המאוס.

The soundtrack of my life is the music of the 70's. I'm on the side of the heavy rock, the massive, the exciting (double meaning: both noise and intense), as well as the tender, great ballades, and for desert – the beautiful, melodic, thrilling Pop music. I am not at all at the Rap-crap. For me, music has to move, touch, go into my bones, otherwise what's the point? Declamations and nonsense I can hear all over the place (which, of course I don't do) in the radio that plays the chewed, repulsive playlist.

לאורך השנים, בעיקר בהתחלה, הייתי מתרגשת מכמעט כל שיר לועזי שהושמע ברדיו. אז שידרו עדיין את סגול כהה וניקול כרואזי, המוזיקה הנפלאה ההיא, ביומיום ולא רק בשבתות. היום… נו, היום… אין אֶת הריגוש, אין את הנשמה היתרה, אין את החיבור ללב. אין.

During the years, especially in the beginning, I used to get excited from almost every song that was on the radio. Then, they used to play Deep Purple and Nicole Croisille, that wonderful music, one everyday basis, not only on Saturdays. Today… Well, today… There is not that excitement, the special soul, there is not the connection to the heart. Not at all.

כמה נשמה ! How much soul

אך בכל זאת יש נחת פה ושם, כי מדי פעם גחות ההבלחות הללו, שחבל שהן כל כך דלות, של איכות מדהימה. מה שמפליא אותי, זה למה אין לאיכות הזו ביטוי כלכלי הולם מיידי. החשמליות, הנה, יש לכן עוד תקוה

But still there is some satisfaction here and there, since once in a while these flickering come up, of amazing quality. It's a shame they are so few. What makes me wonder, is why this quality have an immediate suitable economic expression. Hachashmaliot, here, you still have hope

גם כשהשתתפה כסולנית בהרכב Zero 7, ביצעה סיה את השירים עם כל הלב, כפי שצריך. מוזיקה זו נשמה, לא רדידות. חבל שאין לנשמה, לאיכות, תמורה כלכלית הולמת.

Also, when she participated as a soloist with Zero 7, Sia performed the songs with all her heart (Zero 7 – Somersault ft. Sia), as it should be. Music is soul, not shallowness. it's a shame that soul, quality, has no suitable proper economic return.

 

הגרסא המקוצרת:

ממליצה בכל פה להקדיש מזמנכן, לשבת על היוטיוב ולצפות בה, בעיקר בסדרת ההופעות החיות שלה. עושה טוב לפתוח את היום או לחילופין, לסוגרו.

The short version:

I strongly recommend for you to dedicate of your time, sit on YouTube and watch her, especially in her live performance serial. It does good for one to open the day with her voice, or closing it, for that matter.

 

Sia – Live in Sydney (Full Concert)

המלצה:

אורלי יניב בגלגל"צ

הדברים היפים שבחיים

החשמליות – אחר כך בא הגשם

מבוא
בספרה המצוין, "כמעין המתגבר", מתארת איין ראנד (בין שאר הדמויות) איש עסקים מניפולטיבי, האוסף יצירות אמנות לעיניו בלבד, משום שההמון נבער מכדי להעריכן כיאות. למרות שהעולם המתואר בספרה הולך ושוקע בבינוניות ומטה, עדיין יש בו מתי מספר היוצרים והמסוגלים גם להנות משכיות חמדה. כלומר, איכות היא איכות היא איכות, גם בעולם אפל.

מאז שאני זוכרת את עצמי, היה לי טעם יחודי לי, שונה ורחוק כל כך מזה של הסביבה בה גדלתי. אתן יודעות איך זה, יש גם כבשים סגולות, כמוני, לא רק לבנות, שחורות או ורודות. פעמים רבות יצא לי להיות הנשאלת הראשונה, הדוברת הראשונה, כך שלא היה לי עם מה ו/או מי להשוות דעה ולישר קו. לא ברור לי למה, אך כך היה. מה שאומר, שתמיד אמרתי את שאני חושבת באמת. ברוב המקרים, ב-99 פסיק תשעה אחוזים, אף אחד לא התישר איתי, אלא עם האחרים, אלה שבאו אחרי. אולי זה מה שעיצב אותי?
בחיים למדתי כמה דברים. לפעמים אני מצליחה גם ללמוד ממה שקורה לי… אין לי מושג למה ואיך, אבל זה קורה, מוזר ככל שיהיה. בכל אופן, לפעמים אפשר ללמוד משהו, אך אין זה אומר שאנו גם מבינות מה שלמדנו.
אחד הדברים הללו, שאני מצליחה ללמוד ולא בהכרח גם להבין, הולך ככה: אני אוהבת/נמשכת לדברים יחודיים וכשאני אוהבת משהו, הסכנה היא שאף אחד אחר מלבדי לא יאהב את זה. לדאבוני, אני חולקת טעם עם יחידי סגולה. איך כתב בועז – כמה מאות עותקים של האלבום נמכרו. חבל לי, כי האלבום הוא אחד היצירות הכי-הכי שאני אוהבת, העושות כיף לרוח השומעת, המרוממות את הנפש.
מקומות בהם נהגתי לבלות כי היו מצוינים ונפלאים, גם בתי קפה ומסעדות, נסגרו. למה? כי היו טובים מדי לקהל הרחב. אולי כי האנשים שהפעילו אותם – והרי הִכָּרתים – פעלו מתוך אהבה ולא מתוך תאוות בצע. כי הקהל הרחב, שהולעט בתהליך החיברות שלו להתפשר על דברים פושרים, אינו יודע להעריך טעם טוב ומצוינוּת. חבל, פשוט חבל.
החיים שלנו נמדדים על פי מדד הכסף. מדברים אֶל ההמון על אהבה, אך למעשה זו מזויפת. אנשים מזויפים נושאים את שם האהבה לשוא. אנשים מזויפים הורסים את העולם.

עצם הענין
את החשמליות שמעתי בפעם הראשונה ברדיו, המקור ממנו באים לי לאוזן רוב הדברים. התאהבתי מצליל ראשון. זה התחיל עם השיר "לונדון", שלשמחתי שודר ושודר ושודר… די התפלאתי ששיר שאני אוהבת משודר בתכיפות כזו בעידן השטחי של הפלייליסט, תקופת פוסט אורלי יניב, שדרנית ועורכת מעולה, הכי טובה שיש, עד עצם היום הזה. ממליצה להאזין מדי יום שני, בין 22 לחצות, לתוכניתה "לינק", בה אפשר להבין למה אני מתכוונת באהבה למוזיקה טובה ואיכותית.

אחר כך רכשתי את האלבום. כך זה היה באותם הימים – לא היה יוטיוב, שלא לדבר על החמור המעתיק. "אחר כך בא הגשם" עורר בי רגשות, עורר אהבה, היה פס הקול של היצירה שלי. כידוע, אינני יכולה לכתוב בלי שמוזיקה ממלאת לי את האוזן. אני צריכה השראה והאלבום הזה מילא חלק נכבד בה.
אינני יודעת איך אתן, אך אני תמיד מקצה לעצמי מקום וזמן לכיף ולא משנה עד כמה טורדניים עיסוקַי. להאזין למוזיקה זה בין הדברים הכי כיפיים בחיים. עוצֶמֶת עיניים ומתמסרת לגלי הכיף העוטפים, הנישאים עם הצלילים השוטפים אל האוזניים. "לונדון" מקבל היום משמעות אחרת, אחרי שביקרתי וחייתי בה במהלך השנים האחרונות.

האלבום לוקח אותנו למקומות עדינים, חלומיים. זה מין רוק רך, לא כסאחיסטי או מטאלי (שאותו אני גם אוהבת, כידוע), מזכיר את המוזיקה של שלישיית קצה השדה, יש לפעמים רצון לעוף. איזה יופי שאפשר לעשות ריפיט באייפוד ולשמוע ולשמוע ולשמוע. האוזן אינה שבעה. היינה טובות אל עצמכן, ממליצה לקחת את הזמן ולהנות.
ישנם אלבומים שקנינו בשל השיר האחד, תקליט השדרים, ששמענו ברדיו. האזנה בבית לא הצדיקה את הקניה, כי מעבר לאותו שיר, שאר האלבום לא היה לטעמנו (איך אני בלשון רבות, בבחינת We the queen of England?). "אחר כך בא הגשם" אינו נמנה על אלה. זה אלבום מגובש, מקסים ביופיו, אפשר לחוש כי נוצר מתוך אהבה. הוא זורם, שוטף אותנו בצלילים רכים, ערבים עד מאוד לאוזן וחודר אל הנפש. מה עוד נבקש מיצירה?
עם הזמן, הלך לי האלבום הזה לאיבוד, כדרך רוב הדברים הטובים בחיי. אני משערת שמאן דהיא חמדה לה אותו וניכסה לעצמה. שיהיה לה לבריאות. רכשתי אותו שוב.
מה שבועז כהן כתב, שובר את הלב, כי חבל שחלומות כאלה יצירתיים נשטפים. חבל שאין תגמול הולם ליוצרות/ים. אסור לנו להרשות עולם שטחי, כפי שזה היום, אסור לנו לתת לשטחיות להשתלט על חיינו.
בספרה המצוין אף הוא, "מרד הנפילים", מזהירה איין ראנד מפני השתקת היוצרים ושיתוק היצירתיות באדם. עולם אפל הוא עולם שאין בו שאר רוח, שאין בו מה שיגרום לנו להתרוממות הרוח. השאלה היא, מה יכולות אנו לעשות בפועל כדי לקיים את הרוח?

סיום
מי שאוהבת זריחות, מי שאוהבת שקיעות, מי שאוהבת, שמסוגלת לאהוב – תאהב את האלבום הנפלא הזה. עשנה לעצמכן טובה – פסח מתקרב ואיתו עת המתנות – רכושנה את האלבום הזה לעצמכן ולזולתכן שאתן אוהבות. אתן תקבלנה אהבה חזרה.

הגרסא המקוצרת:
יש לי חלום: הלואי ונשנה את דרך חיינו כדי שאפשר יהיה לתרגם את ההנאה שיש לנו מיצירות, לתגמול שנוכל להעניק חזרה לאלה שחוללו את הקסם, כמו החשמליות באלבום "אחר כך בא הגשם". שהמדד בחיים שלנו יהיה של ההנאה הנגרמת לנו משאר הרוח של היוצרות/ים. שנהיה עשירות ברוח. אמן!

שירים חדשים של החשמליות

צילומים: שרון הר פז ©®

יפה שקיעת שמש ללב עצוב

מתוך "דברים שלא אמרתי לך"

יומנה של אל"ף (אשה לסבית פמיניסטית)

ספר בכתובים

תודה לאביב רוס המוכשר על העריכה וההערות הבונות

כל דמיון בין המציאות לבין אלה החיים, המתים או שעתידים להגיע לעולם הבא – הזוי ומקרי בהחלט, לחלוטין, בתכלית ומעל לכל ספק

פתיח . יפה שקיעת שמש ללב עצוב

יום ששי, י"ט באדר א' התש"ס 25.2.2000
17:30
שבת ודאי כבר נכנסה, השמש טובלת לה בים, השקיעה בעיצומה, כה מרהיבה והלב שלי… את יודעת כמה אני אוהבת לצפות בשקיעה. בעצם, גם בזריחה, רק שלא "יוצא לי"… הרצון לכתוב לך בוער בי מאוד. כל כך חסרות לי השיחות שלנו. אני זוכרת איך הלב שלי היה מנתר כשהייתי מבחינה בשובי הביתה בנורה המהבהבת המבשרת על הודעה ממך. כן, אני עדיין אוהבת אותך וגם ממרחק שנות ריחוק ממני, כשתקראי את היומן הזה שאני כותבת לך, את יכולה להיות בטוחה שעדיין יש לי רגשות חמים אלייך, אם כי יתכן ונהיה בפאזה אחרת ושונה זו מזו. אינני יודעת אם אחיה עוד הרבה זמן. יש לי הרגשה…
כל כך הרבה פעמים… בכוונה כתבתי 'הרבה', כי אינני יכולה לספור את הפעמים שהתשוקה לקחת עט ביד ולכתוב לך יקדה בי… רציתי להתישב ולכתוב את שאני חשה וחושבת בענין שלנו, בעיקר בעתים בהן נגענו ועצרנו בעדנו מלהתבטא. כל כך הרבה פעמים…

כשאמרתי לך היום בשיחה שקיימנו במהלך נסיעתך אל הורייך, שעדיף לנו לשנות נושא ולחדול לדבר עלינו משום שאת לא מקשיבה לי, ענית לי במשפט שלדעתי הוא מגעיל וחסר רגישות: "את יכולה להגיד מה שאת חושבת, אני לא חייבת לענות." את צודקת, כמובן, מדינה חופשית ומותר לנו להתבטא כרצוננו, אך מגעיל מצדך לשלוח אותי לדבר אל הקיר.

אני חושבת שהיחסים שלנו אופיינו בדיבור שלי אל הקיר. את היית הקיר שלא רצה לענות ולשתף פעולה. יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה וצריכה לומר לך, אבל אינני יכולה לעשות זאת משום שאינני מוכנה לבוא בדברים עם קיר. לך אין שום כוונה לענות לי ולכן אין טעם שאדבר אלייך. מאחר ואינך מוכנה לנהל איתי דושיח, אני מוותרת על המונולוג בעל פה ומעדיפה לכתוב פה את הדברים. גם אם משמעות הדבר בעצם, זה לדבר אל עצמי.

יכול להיות שיש בי רצון להשאיר אחרי את הדברים שלא יכולתי לומר לך? יכול להיות שאני צריכה לבחון את הדברים שאני חשה כלפייך תוך כדי כתיבה? אולי כדי "להוכיח" לך פעם שהפסדת משום שלא היית מוכנה להתמסר לזוגיות איתי? אולי כדי לגרום לך להצטער, להרגיש שהחמצת הזדמנות שעשויה היתה להיות טובה ונפלאה לשתינו? ישנן סיבות רבות ואינני יודעת להצביע במובהק על אחת.
הגעתי למצב נפשי נורא הגורם לי להתנהג בצורה שלא הייתי מעלה על דעתי לפני מה שקרה לי איתך. לדוגמא: דורית צלצלה לקשקש איתי. המון זמן לא היינו בקשר. אני הייתי שקועה בצרות שלי איתך והיא בצרות שלה עם השמוק. היא בישרה לי שהתגרשה ממנו לאחרונה. יופי לה. איחלתי לה הצלחה מעומק הלב.

אחרי שסיפרה לי את קורותיה ומנתה בפני את תוכניותיה לעתיד, היא שאלה עלייך, מה שלומך ומה איתנו. האמיני לי, בימים כתיקונם לא הייתי מרחיבה, אלא מסתפקת בהמהום קצר ויבש על כך שהכל בסדר ומשנה את הנושא. היחסים בינינו אינם עמוקים מספיק כדי שאשפוך בפניה את לבי. אך מה שקרה, הזכרת שמך גרמה לי לפרוץ בדמעות. היא שמעה שהקול שלי רועד ושאלה מה קרה ואז, כמובן, לא יכולתי לעצור בעד עצמי והדברים יצאו ממני בשטפון שלא יכולתי לסכור. סיפרתי לה שהחלטת לגרש אותי מחייך וזה לא הספיק לך, אלא היית מוכרחה לברוח ממני ולצאת מן הארץ לשליחות של שלוש שנים מטעם הבנק שלך, כך שהיחסים בינינו תמו.

הצלחתי להשתלט קצת על עצמי ולא הרחבתי מעבר לכך. היא הצטערה לשמוע זאת ואמרה שהיתה בטוחה שהאהבה שלנו תימשך לנצח ומאוד התפלאה שכך החלטת. היא סבורה, שמשום שאת פוחדת לצאת מן הארון, העדפת לסיים את יחסינו ולא להסתכן בגילוי כלשהו, גם אם זה בחו"ל, הרחק ממשפחתך ומחברייך. לא טרחתי להעמיד אותה על דיוקם של דברים.
אני אוהבת אותך כל כך ומקוה שתהיי שלמה עם מה שהחלטת, אפילו שזו הדרך הקלה. אף אחד לא קבע שתמיד זו צריכה להיות דוקא הקשה. אני שמחה שדרכים קלות לך ואינך צריכה להאבק על מה שאת רוצה לעשות ומקוה בכל לבי – באמת – שבעת שתקראי את הדברים הללו, תוכלי לומר לעצמך שפעלת בצורה הכי נכונה והכי מתאימה לך ולא טעית ובעיקר – שאין בלבך חרטה שהלואי והדברים היו אחרת. זו תקותי ומכל הלב.

מה שלא נותן לי מנוח, זו העובדה שעד עצם היום הזה לא טרחת להתיחס למכתב האחרון שלי אלייך. אולי זה משום שסתמת את הגולֵל על יחסינו ולענות לי היה אומר שיש המשך ובכך אינך רוצה? השארת אותי לחשוב ולדמיין במקום להבהיר ולבאר, אבל בעצם, את לא אוהבת פירושים והבהרות. פירושים משמעותם טרחה ומאמץ ותקשורת ואת כל הזמן חוזרת ומשננת לי כמו במנטרה שאינך טובה בזוגיות. בטח שאינך טובה בזוגיות – זו הרי נבואה שמגשימה את עצמה, כי במקום לטרוח ולהתאמץ ללמוד מה זה, את סוגרת את עצמך ואינך מוכנה לנסות ולעשות את הדרוש כדי שזה יצליח, אז איך אפשר לצפות להצלחה?

באחת ההזדמנויות, הצהרת שטוב לך עם עצמך ואינך מרגישה צורך בזוגיות. אינני מאמינה לך, כי לולא כן, למה הרשית לנו להגיע למה שהגענו? אמנם אמרת באותו יום ארור בו גרשת אותי מחייך, שהיחסים שלנו גלשו מעבר למה שרצית, שעשית דברים בעל כורחך, אך אני רואה בזה שִכְתוּב של ההסטוריה, כאילו להצדיק את החלטתך לגרש אותי, כי מעשייך הצביעו על כוונות אחרות.

אני חושבת, שלולא ההתעקשות שלך להכשיל את עצמך בנושא הזוגיות, היינו יכולות להעניק זו לזו מה שאנחנו זקוקות. אני זקוקה לאשה כמוך וחושבת שגם את זקוקה לאחת כמוני; חבל רק שהחלטת לטרוף את הקלפים ולהרוס אותנו. יכול להיות שכרגיל, חייתי בתוך הבועה שלי ודמיינתי לעצמי את היחסים בינינו, בעוד שאלו היו אך בנין קלפים רעוע. מה אני יודעת?
מעליב אותי לחשוב שהייתי בשבילך ניסוי, כפי שהתבטאת היום בשיחתנו במעין נימת נצחון: "בזמנו, נכשלתי בזוגיות הטרוסקסואלית והנה, ניסיתי זוגיות הומוסקסואלית ונכשלתי גם בה". אינני יודעת עד כמה את טורחת להרהר בדברים שאת אומרת, כי אי אפשר שלא לתהות מה "השמחה" הזו לך? מה זה אומר, ששיחקת ברגשות שלי כדי להוכיח לעצמך שאינך טובה בזוגיות, במקום להתאמץ ככל האפשר כדי שהיחסים בינינו יצליחו? לא נעים לי לחשוב על עצמי כעל שפן-נסיונות וזה גם לא הוגן לנהוג כך בבני אדם. אין לי מושג למה את מונעת מעצמך את התענוג שבזוגיות ואני מקוה שאם יצא לך לקרוא את מה שכתבתי לך פה, זה יפקח את עינייך, את הרי אשה נבונה ואם תרצי – תדעי להצליח בזוגיות הבאה. בעצם, זה לא בדיוק מה שאני מקוה, כי אני רוצה אותך לעצמי…
המכתב שכתבתי לך וקראתי באוזנייך ושלא טרחת להשיב לי עליו, הוא מבחינתי סיום של תקופה. עד אז, משום שלא הייתי מודעת לכך שאני מדברת אל קיר, כיוונתי את דברי אלייך. גרושך אותי מחייך פקח את עיני להבין שאיננו מתכוונות לאותם הדברים. פתאום הבנתי שמבחינתך, את מוכנה להמשיך בטיזינג ולהחליף איתי נוזלים (ממש לא אכפת לי שתעלבי מן ההגדרה הזו של יחסינו, כי כך זה היה בעצם) ולשדר לי מסרים מנוגדים ומבלבלים. פתאום הבהבה בי המחשבה שאת רוצה להחזיק במקל בשני קצותיו כשהוא מכוון לרצונותייך בלבד, ללא שום התחשבות בי, משל הייתי חפץ שאפשר להשתעשע בו. אמנם היו (ועדיין ישנם) בי רגשות כלפייך (ואפילו בוערים מאוד), אך לא יכולתי להרשות לעצמי להגרר אחר משובותייך והייתי מוכרחה להתחיל לשמור על עצמי. הדברים שהיו אמורים להיות מכוונים אלייך נבלמו ונעצרו, לפעמים בטרם נאמרו ולפעמים אמנם היו לי פליטות-פה והתחלות של דיבורים, אבל במאמץ הצלחתי להתגבר על הצורך שלי לומר לך את הדברים.

ההכרח לבלום את מה שצריך להאמר לך קשה לי מאוד ובמיוחד נחמץ לבי כל הזמן על ההחמצה, שבמקום לתקשר – הצבת חומה בינינו. את רוצה לרקוד על כל החתונות שקיימות – גם לא להיות מעורבת, גם לא להעמיק, לא להתחייב, אבל את כן רוצה להנות מדי פעם ממגע (אפילו שאת מכחישה את זה – כי אחרת למה את מתעקשת שנישן יחד באותה מיטה?), לבלות איתי ולהנות מכך שאני כרוכה אחרייך, שלא לדבר על ההנאה המשונה הזו שבטיזוזך אותי. אני לא מסוגלת לקבל את זה!
האם חשבת אי פעם מה מושך אותך אלי? מה מעניין אותך אצלי? הרי אני אשה פשוטה, חסרת השכלה פורמלית, לא חכמה באופן מיוחד (עובדה שנפלתי בפח איתך), אז במה יכול הקשר בינינו להועיל או לתרום לך? מה יש בי שבעטיו את מתקשרת אלי שוב ושוב, נופחת רוח בשיירי הרמצים של יחסינו ואינך סוגרת את הקשר לגמרי? לי זה לא מובן, האם לך? כל כך נבהלת מן העמקות שדרשתי, מן הרצינות שלי, מן האינטימיות, מן הנחיצות לתקשר ולהבהיר דברים, האם זה מה שבכל זאת מושך אותך אלי, גם אם אינך מוכנה להודות בכך?
אינני יודעת מה הדברים הללו יעשו לך, אני מקוה שתקחי לתשומת לבך ותלמדי מהם, למען העתיד. שלך, כמובן, כי לנו אין עתיד משותף. אין דרך חזרה. היום הבנתי את זה בצורה ברורה לגמרי. אם איננו יכולות לדבר על דברים אישיים, אין תקוה שנוכל לחזור או להמשיך הלאה ביחסינו. לוא היית עוזרת, מוכנה לתרום את חלקך, להקל עלי את המשא שאמור להיות משותף, הרי הייתי עושה כל שביכולתי ויוצאת מגדרי כדי שנצליח, אבל את אמרת לי בזמנו לא "לשכנע" אותך. אם זה המשחק שלך – לגרום לי לרדוף אחרייך, אני מוותרת על השתתפותי בו. זה לא מרוץ ואינני ציידת. אם זה נאמר בכנות, אם זה מה שרצית – סימן שאינני חשובה לך ואת לא רוצה אותי בחייך. אינני אונסת, למרות שהאשמת אותי גם בזה. אני מוכנה להלחם כשעוזרים לי. לבדי, אין שום טעם. כשיש קשיים, כשיש התלבטויות במערכת יחסים, במקום לסגור אותה – צריך לשתף, לתקשר ויחד למצוא פתרון. מאוד כואב לי שהחלטת אחרת. אם כי זכותך.
החלטתי לחזור קצת אחורה ולתעד בעמודים הבאים את הרגשות שלי לגבי דברים שאמרת ומאורעות שארעו לנו. מי יודעת, אולי…

מבוא

מתוך "אחלמה", הרומן החדש שלי העומד לצאת לאור (אם תרצה השמה, כמובן וגם בס"ד) או-טו-טו

שעת בין הערביים, שעת דמדומים

כוס ישועות אשא ובשם השם אקרא: אנא השם הושיעה נא, אנא השם הצליחה נא. ברוך אתה השם א-לוקינו מלך העולם, המבדיל בין אור לחושך, ובין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה השם המבדיל בין קודש לחול

תמר הרימה מבטה, עיניה הכהות מתבוננות בחברתה בפיזור דעת. "לוא ידעתי מה שאני יודעת היום, הדברים מן הסתם היו נראים אחרת." אולי. זו חוכמה קטנה מאוד להתיחס לעבר כשאנו כבר למודות נסיון. ומה שמרגיז בזה, שגם אם מתחרטות, אי אפשר לחיות מחדש, אחרת. אי אפשר לתקן.
"את מתחרטת?"
"ואם כן, זה יעזור לי?" הפנתה את עיניה לעבר האופק. הן ישבו במרפסת התלויה, משקיפות ממרומי הקומה ה-14 על הים התיכון. רוח קלה נשבה, מפיגה קמעא את חום היום. השמש החלה לטבול בים בשקיעה מרהיבה, מרחיבת לב כל רואיה. "כל כך יפה", מלמלה. רוית אהבה שקיעות. נהגה לומר שגם בזריחות היתה שמחה לצפות, אבל לא "יוצא" לה. אח רוית, רוית… ציפור לילה מתוקה שלי… איזו החמצה. איזו עיוורת הייתי כשדחיתי בטפשותי את אהבתך.
שרה הביטה בתמר השקועה במחשבות. מעניין… מה שימי הולדת עושים לנו… חתיכת חיים מאחוריה. מאחורי שתינו, בעצם. אנחנו מכירות זו את זו כבר ששים שנה, מהיום הראשון בו התחלנו לעבוד בבנק. מכירות? אני תמהה… ששים שנים אנחנו חברות, לפחות אני חשבתי ככה… מסתבר שטעיתי. בעצם, אולי לא טעיתי… אולי חברות זה ככה? אולי לא מוכרחות לדעת הכל על החברה שלך? כל השנים הללו בהן העמידה פנים שהיא חיה בגפה, כמוני, ובעצם רוית לא היתה סתם דיירת אצלה…
על מה היא חושבת? הפנים שלה שלוות, חולמניות. איך אני הייתי נוהגת במקומה? אסור לי לחשוב כך. לאף אחד אסור לשפוט בעל פה, בכאילו. מעולם לא עמדתי בפני מצב כזה ואין לי את הכלים. איך לא עלה על דעתי? הן חיו יחד במשך עשר שנים, גידלו את הילדות ואני לא חשדתי בשום דבר. איך יכולתי להעלות אז בדעתי שרוית היא בעצם שותפתה המלאה בחיים ובהורות? בשנים ההן חייתי בחו"ל ובמכתביה אלי היא לא שיתפה אותי מעבר למידע המשמח על הריונותיה והלידות. גם לא בפגישות החטופות שלנו, בחופשות המולדת שלי. אומרים שאורח לרגע רואה כל פגע, אבל זה לא כל כך נכון. עובדה. לא הצלחתי לראות שהיחסים ביניהן עמוקים יותר מאשר של בעלת בית ודיירת. הבנות הרי קראו לרוית בשמה, לא אמא, אז מי יכלה לנחש את האמת? מעניין… אם הייתי חושדת, איך הייתי נוהגת בהן? ועכשו, איך לעכל את מה שסיפרה לי? איך להבין את העובדה שלא יכלה לבטוח בחברוּת שלנו ולספר לי אז? האם חששה לאבד אותי? האם חששה שאפנה לה עורף? אולי, בעצם, החברות שלנו לא היתה חברות? מה זאת חברות? אף פעם לא טרחתי לחשוב על זה. ידעתי שאנחנו חברות וזהו. בעצם, מה זה משנה? בלאו הכי אנחנו נמצאות כבר בסתו חיינו. כמה זמן עוד נותר לנו? היא נאנחה.
"מה קרה?" תמר החזירה את מבטה מן השקיעה. פניה חרושות הקמטים הביעו דאגה כנה. "הרגל שוב כואבת? רוצה שאעסה לך אותה?" וכבר הושיטה את ידה, נכונה להקל.
"זו לא הרגל. לא כואב לי כלום. רק חשבתי על מה שסיפרת לי." ואני מנסה לעכל. השבוע האחרון לא היה קל לי. ממש לא. מוזר לגלות פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן, דברים חדשים שלא ידעתי עליה. עליהן. עלינו. שלא חשדתי בקיומן. הפתעות כאלה לעת זקנה…
"אהה." מה כבר יש לה לחשוב על זה? היא מתכוונת להפיק לקחים? בגילנו מה זה כבר יועיל? פספוס נורא של חיים. נותר רק להצטער. את הנעשה אין להשיב.
השמים זהרו בצבעי פסטל רכים. הקשת הצבעונית סימנה את תחילת קצו של היום. השבת עוד מעט תצא ויקראו לנו להבדלה. ברוך המבדיל בין קודש לחול. לא שזה משנה לי. כבר לא. כל הימים נראים אצלי אותו הדבר. גם בשבת, לדאבוני. הנשמה כבר לא יתרה כל כך. אני קמה בבוקר… האמת, לא יודעת בשביל מה… מודה לבוראי על שהחזיר בי את נשמתי בחמלה רבה; אינני מפקפקת במעשיו, אך נבצר ממני להבין למה טרח לשמור אותי עוד בין החיים; נוטלת ידי מן הכלי שליד מיטתי, משתדלת לעשות זאת הכי בשקט כדי לא להעיר את שרה… לפני עשר שנים, כשאך הגענו לכאן, היא היתה מרימה גבה למראה המנהג הזה, עת היתה מקיצה מקול שכשוך המים. היום, היא רק מנופפת לי בידה, מסתובבת לצד השני וממשיכה את שנתה. היא אוהבת לישון עד מאוחר. כמו רוית בשעתה… רוית… או, רוית… עיניה הפכו זגוגיות.
אין לי כוח לרדת לחדר האוכל, אבל חשוב שאשנס את שארית כוחי ואלך בכל זאת. כמה הבדלות עוד נשארו לי לשמוע? הכל נגמר לי כבר. מתי יגיע תורי? חייתי יותר מדי. הרבה מעבר למה שחשבתי שיוקצב לי. מעניין… איך החיים זזים לנו. אין לנו שליטה על שום דבר, גם לא על הטעויות שלנו. בשביל מה אני חושבת על זה בכלל? למה לטרוח? מה זה כבר ישנה? הפעם היה תורה להאנח. "זכרונות…" קולה לאט בשקט, "זה כל מה שנשאר לי עכשו." ולצערי, אין הם מרנינים את לבי או מנחמים אותי לעת בלותי.
"זה מה שנשאר", ענתה שרה כהד. לה, לפחות, יש את הזכרונות, גם אם אולי לא כולם שמחים… ואת הילדות. ומה יש לי? מה נשאר לי מהחיים שלי? עיניה שוטטו על פני האורות שהחלו להדלק בזה אחר זה, מאירים את הטיילת למטה. דמויות חבוקות התהלכו אנה ואנה, ראשיהן סמוכים זה אל זה. מעולם לא הייתי במצב כזה. מעולם לא הייתי קרובה אל מישהו עד כדי כך. וחשבתי שגם היא… מוזר לי לחשוב עליה ככה. תמיד חשבתי עליה כעל א-מינית ובחירתה להרות באמצעות הפריה חיזקה את דעתי זו. לא העליתי על דעתי שיש לה צורך ב… שיש ביניהן… ניערה את ראשה, מנסה לגרש את המחשבות. לא לענין עכשו. איך חשבתי שהיינו בקשר חברי כל השנים הללו, אבל למעשה חיינוּ במקביל, לא ממש מכירות. התמונה שהיתה לי עליה אינה התמונה האמיתית. בעצם, מהי התמונה האמיתית?
מה שעשתה בשבוע האחרון, שנתנה לי לקרוא את ערֵמת הקלסרים בהם היו מתויקים חייהן, פתח בפני עולם שלם שלא הייתי שותפה לו. עכשו מצאה לנכון ליטול קורה מבין עיני. למה? מה נזכרה פתאום? למה לא בזמנו, למה לא כשעברנו לכאן, למה לא בכל מיני הזדמנויות אחרות שניקרו בחיינו? אולי משום יום הולדתה, שהגיעה לגבורות? שבוע שלם עיינתי בפקסים שהחליפו ביניהן, ביומנה של רוית שנכתב אליה בלב רותח מעלבון הדחיה, בפתקים הקטנים, האוהבים. חתיכת חיים שעברה עליהן בלעדי.
בעצם, אם להיות כנה, לא כל כך סימפטתי את רוית, שתסלח לי באשר היא נמצאת. היא נראתה לי סנובית ועקשנית וחסרת סבלנות לשמוע דעה שונה משלה. כאילו היה לה מונופול על הצדק והחוכמה. נראה לי שגם היא לא חשה שמחה לראות אותי. כנראה שהניכור בינינו היה הדדי. מעולם לא הבנתי איך תמר הכניסה אותה לביתה, במיוחד כדיירת, כזרה. הן היו כל כך שונות באופי. עכשו אני מבינה… אולי נכון מה שאומרים – שהפכים נמשכים. לא שהסקתי ממה שקראתי שתמר נמשכה אליה. לפחות לא מינית. אז צדקתי שחשבתי שהיא א-מינית… עובדה שמאז גירשה את רוית מחייה, כפי שהלה כינתה זאת ביומנה, לא היתה עם אף אחת אחרת. היא התרכזה בילדות ובעבודה ובחבורה שלנו ולא הכניסה שוב "דיירת" אליה הביתה.
האם נכון פעלתי כשנתתי לה לקרוא? תמר הציצה בשרה. זו היתה שקועה בכסאה, מבטה שלוח אל האופק. מה כבר יכול להיות? הרגשתי שזה הזמן לגלות לה. לא רציתי למות בלי שהיא תדע על התקופה ההיא בחיי. האם זה משנה? יכולתי להניח לזה ככה, אבל חשבתי שזה לא יהיה פייר. לא יודעת למה. אחרי שנלך לעולמנו, שום דבר כבר לא יהיה חשוב. לא לנו, בכל אופן. אני בטוחה שגם לא לזולתנו. מַאי נָפקָא מִנַּהּ למאן דהוא מחיינו, שתי ישישות? אז חיינו עלי אדמות, אז מה? לא חשוב. מה היא חושבת על זה? משנה לי? לא גיליתי לה כדי לשמוע את דעתה עלי או על מה שהיה. אין לי צורך בטחינת הענין. רוויתי. מספיק עיניתי את נפשי לא מעט שנים. אולי חשבתי שבהראותי לה את הצד הזה בחיי, אני מסירה מעלי איזשהו נטל? כאילו להקל על עצמי? אני לא חושבת שאני זקוקה להקלה. אני כבר לא זקוקה לשום דבר… קמה לאט, מותחת בזהירות את אבריה.

שרה הפנתה אליה את ראשה. "צריך ללכת?"
"כן. עוד מעט יתחילו. כדאי שנגיע בזמן כי לא יחכו לנו." הבדלה זו הבדלה. אין דוחין בעטיָן של שתי זקנות.
שרה קמה וסידרה את הכסאות בקו ישר. לזו תמיד היתה אובססיה לסדר. הן החליפו חיוך ושרה שילבה את זרועותיהן, כהרגלה, מוליכה אותן פנימה, אל חדרן הממוזג.