אסטרוד ז'ילברטו Astrud Gilberto

אסטרוד ז'ילברטו – לא היית צריכה להיות כל כך נחמדה

Astrud Gilberto – You Didn't Have To Be So Nice

שנים שלא שמעתי את קול הפעמונים הזה ברדיו, שנים. ופתאום שמעתי את "הנערה מאיפנמה", כשהקריָן מציין שזה השיר שהכי מזוהה איתה. אולי זה כך, אך לי, השיר הכי מזוהה איתה, לו אני מקשיבה רבות ביוטיוב, זה השיר שלמעלה, אף שהוא גרסא שלה לזה של ה-The Lovin' Spoonful. אני חושבת שזה השיר הראשון שלה ששמעתי ברדיו בילדותי. מיד ידעתי שזה לא משהו טוב ופתחתי ויקיפדיה. עם סיום השיר, הזכיר הקריָן את עובדת פטירתה בגיל 83.

I haven't heard that sound of bells on the radio for years, years. And suddenly I heard "The Girl from Ipanema", while the presenter noting that this is the song most associated with her. Maybe it's so, but for me, the song most associated with her, which I listen to a lot on YouTube, is the song above, even though it's her version of the one by The Lovin' Spoonful. I think this is the first song of hers I heard on the radio as a child. I immediately knew it was not something good and opened Wikipedia. At the end of the song, the broadcaster mentioned the fact of her death at the age of 83.

סטן גץ מציג: אסטרוד ז'ילברטו – הנערה מאיפנמה

Stan Getz feat. Astrud Gilberto – The Girl from Ipanema

<iframe width="560" height="315"

אני אוהבת לשמוע מוזיקה ברזילאית. אם אני זוכרת נכון (הזכרון לא משהו בגילי…), השיר הראשון אותו שמעתי ברדיו (היה רדיו, דור צעיר!), היה "הרכבת של 11" של גל קוסטה. זה מסוג השירים שנכנסים לי משמיעה ראשונה, לפעמים גם מהצלילים הראשונים. יש לי מלא שירים כאלה. מוזיקה ברזילאית הושמעה ברדיו יותר ויותר והיה אף מופע בשם "ארץ טרופית יפה" עם שירים ברזילאים שתורגמו לעברית.

I like listening to Brazilian music. If I remember correctly (memory does not serve me well at my age…), the first song I heard on the radio (there was radio, young generation!), was Gal Costa's "Trem Das Onze" ("The 11 o’clock Train"). It's the kind of song that gets to me the first time I hear it, sometimes even from the first notes. I have a lot of such songs. Brazilian music was played on the radio more and more and there was even a show called "A Beautiful Tropical Country" with Brazilian songs translated into Hebrew.

נכחתי במופע של אסטרוד ז'ילברטו בישראל. למרות שנברתי ביסודיות בגוגל, לא מצאתי את תאריך ההופעה. אני זוכרת את המופע, אך לא את התאריך. זה גם היה המופע הראשון של זמרת מחו"ל בו נכחתי. היתה אמורה להיות הופעת חימום. אני זוכרת היטב (מעניין אילו דברים נחרתים בנו…) שעם תחילת המופע, עלתה להקת רקדנים לבמה והחלה לפזז. לא עברו אלא מספר דקות ורחש של אי שביעות עלה מהקהל. זה הלך והתגבר, עד כדי דרישה בצעקות רמות להוריד את "השטויות" ולהעלות את הזמרת שלשמה התכנסנו פה. הופעת המפזזים הופסקה והקהל המשיך לצעוק. לבמה עלה מישהו, אולי המפיק, ששאל למה אנחנו מתנהגים בצורה ברברית שכזו. הקהל צעק חזרה שבאנו לשמוע את אסטרוד ז'ילברטו ולא אחרים במקומה. האיש ענה שככה זה במופע – יש להקת חימום ורק אחריה, עולה הזמרת. "אז למה לא פרסמו?" צעקה מישהי בכעס. "ודאי שפרסמו!" ענה האיש. "אני לא ראיתי את זה!" השיבה לו ההיא. בסופו של דבר, אחרי שהאיש הלך אל מאחורי הקלעים וחזר לאחר כרבע שעה, הוא הכריז: "באופן יוצא מן הכלל הסכימה הזמרת להקדים את הופעתה והיא תעלה מיד". התשואות הרמות בהן היא התקבלה, עדיין מצלצלות באוזני.

I was present at Astrud Gilberto's show in Israel. Although I googled thoroughly, I could not find the date of the performance. I remember the show, but not the date. It was also the first show of a female singer from abroad that I attended. There was supposed to be a warm-up performance. I remember very well (it's interesting what things get stuck in us…) that at the beginning of the show, a group of dancers came on stage and started dancing. Only a few minutes passed and the sound of dissatisfaction arose from the crowd. It grew louder, to the point of demanding with loud shouts get the "nonsense" off the stage and bring up the singer for whom we had gathered here. The dancers' performance was stopped and the crowd continued to shout. Someone came on stage, perhaps the producer, who asked why we were behaving in such a barbaric manner. The audience shouted back that we came to hear Astrud Gilberto and not others in her place. The man replied that this is how it is in a show – there is a warm-up band and only after that, the singer comes on. "So why wasn't it published?" Someone shouted angrily. "Of course they published!" answered the man. "I did not see!" She replied to him. In the end, after the man went backstage and returned about fifteen minutes later, he announced: "In an exceptional way, the singer agreed to precede her performance and she will appear right away." The loud applause she was welcomed by us still rings in my ears.

אני חושבת שיש לי כמה תקליטים ודיסקים שלה בתוך המאגר העצום של המוזיקה אותה רכשתי במהלך השנים. פעם לא היה יוטיוב ולכן, חוץ מאשר ברדיו ואחר בטלויזיה, כשהתמזל מזלך ושידרו את המוזיקה שאהבת בזמן שהאזנת, הדרך היחידה להאזין לה היתה דרך רכישתה. אהבתי לשמוע את שירתה, הן בפורטוגזית (איך שאני אוהבת את השפה היפה הזו!!!) והן באנגלית. הקול שלה היה נפלא. פשוט נפלא!

I think I have several records and CDs of hers in the vast store of music I have acquired over the years. There used to be no YouTube and therefore, except on the radio and later on the television, when you were lucky and the music you liked while you were listening was broadcast, the only way to listen to it was by purchasing it. I loved hearing her singing, both in Portuguese (how I love this beautiful language!!!) and in English. Her voice was wonderful. Wonderful indeed!

אסטרוד ז'ילברטו – האהבה חזקה מאיתנו

Astrud Gilberto – Love Is Stronger Far Than We

מה שאהבתי אצלה, שהיא לא שרה רק בסגנון אחד. אמנם היא הוגדרה כ"זמרת בסגנונות בוסה-נובה וג'אז", אך היא גם הלחינה בעצמה. אני ממליצה להאזין לשיריה בערוץ היוטיוב שלה.

What I liked about her, that she didn't sing only in one style. Although she was defined as a "singer in bossa-nova and jazz styles", she also composed herself. I recommend listening to her songs on her YouTube channel.

האלבום של אסטרוד ז'ילברטו

Astrud Gilberto – The Astrud Gilberto Album

בתמצית:

אסטרוד ז'ילברטו, אחת מהקולות הנשיים הכי-הכי הלכה לעולמה. יהי זכרה ברוך!

In essence:

Astrud Gilberto, one of the greatest female voices, passed away. May she rest in peace.

הלכתי על תספורת קצרה ופסים I Ended up with a Short Haircut and Streaks

פסים בשיער    Hair streaks

מאז ומעולם הייתי מרוצה מהשיער שלי. מעולם לא היו לי העדפות בקשר אליו. שיער זה שיער.

I have always been happy with my hair. I never had preferences about it. Hair is hair.

אני ממש לא עושה ענין מהשיער שלי, אך כשהנושא הזה עולה, אני שמחה שזה יצא כפי שהוא. זאת אומרת, כשאני מסתרקת בבוקר מול הראי, אני עושה שלוש תנועות: מעבירה את המסרק על השיער בצד ימין, אחר כך בצד שמאל ולקינוח – מאחור. איני צריכה אפילו להביט בראי בזמן שאני עושה זאת, זה מסתדר מצוין. כשהשיער ארוך, אין לי פוני, כך שאיני צריכה לסרק גם אותו. קצר וקולע.

I really don't care about my hair, but when this topic comes up, I'm glad it turned out the way it is. I mean, when I comb my hair in the morning in front of the mirror, I do three movements: I pass the comb over my hair on the right side, then on the left side, and I'm ending combing it on the back. I don't even have to look in the mirror while doing this, it works out great. When my hair is long, I don't have a bang, so I don't have to comb it either. Short and sweet.

"איזה שיער מדהים יש לך!" מתפעלת הספרית שלי בכל פעם שאני באה לעשות צבע ולהסתפר. "מה יהיה איתו?"

"שששששש!" אני מהסה אותה מיד, "חמסה וחמיס! מה את מביאה עלי עין רעה?"

"הוא יפה וקל לטיפול", היא ממשיכה לשבח.

"ברוך שלא עשתה לי אותו עם תלתלים", אני חותמת את השיחה עליו ומתפללת בלבי שלא יהיה לה מה להוסיף. בדרך כלל אין לה. תודה על חסדים קטנים כגדולים!

"What amazing hair you have!" My hairdresseress is amazed every time I come to get a colour and a haircut. "What will be with it?"

"Shhhhhh!" I stop her immediately, "Hamsa and Hamis! Why are you bringing an evil eye on me?"

"It's beautiful and easy to take care of," she continues praising.

"Thank the Goddess she didn't make it curly", I seal the conversation on it and pray in my heart that she won't have anything to add. She usually doesn't. Thanks for small and big favours!

לכבוד פתיחת התערוכה החדשה מחר, קבעתי היום תור לספרית. בבוקר, התעוררתי עם התחושה שמציקה לי מזה זמן-מה שאולי הגיע הזמן לעשות שוב קרחת. הבעתי בפני הספרית את תשוקתי זו והמתנתי לתגובתה. פניה הביעו זעזוע עמוק. "בשום פנים ואופן לא!" אמרה נחרצות. "אם את רוצה, אני יכולה לספר אותך קצר, אבל קרחת – לא אצלי במספרה!"

In honour of the opening of the new exhibition tomorrow, I made an appointment at my hairdresseress today. I woke up in the morning with the feeling that has been bothering me for a while – maybe it's time to go bald again. I expressed this desire to my hairdresseress and waited for her response. Her face expressed deep shock. "Absolutely not!" she said firmly. "If you want, I can tell you a short story, but you're bald – not at my salon!"

לפני שנים רבות, מיד אחרי שהצלחתי להתגרש מהאפס לו הייתי נשואה, חשתי צורך לעשות קרחת. זה היה מעין אקט של שחרור, השלת העבר מעלי. ביקשתי מבני שיעשה לי זאת בעזרת מכונת התספורת שלו, אך הוא סרב בכל תוקף, מה שהוריד חלק ניכר מחלקו בירושתי. בצר לי, פניתי אל חברתו דאז: "אם את רוצה להתחתן אי פעם עם הבן שלי ואותי כחותנתך האוהבת, אני ממליצה לך למלא את בקשתי ולעשות לי את הקרחת אליה אני כל כך משתוקקת."

הבחורה הנבונה הביטה בי במבט ארוך מאוד, אומד וענתה: "איני יודעת לגבי הבן שלך, אבל אשמח להשאר איתך בקשר גם אם איתו זה לא יצליח." הבן הנבון שלי סכר את פיו והתהליך יצא אל הדרך. קודם היא גזרה את השיער במספריים הכי קצר שיכלה; אחר כך, הפעילה את מכונת התספורת שזמזמה בחדוה, חשה מן הסתם את השמחה שבלבי. המלאכה נעשתה כהלכה בידי החברה וכעבור כעשרים דקות, הבטתי במראה וראיתי את אבי. את המבט בעיני בני היה קשה לפענח, אך הוא לא אמר דבר, אפילו לא משך בכתפיו.

Many years ago, soon after I managed to get a divorce the zero I had been married to, I felt the need to go bald. It was a kind of act of liberation, throwing away the past. I asked my son to do this for me with the help of his Haircut Machine, but he flatly refused, which took away a significant part of his share in my will. In my distress, I turned to his girlfriend at the time: "If you ever want to marry my son and me as your loving mother-in-law, I recommend that you fulfil my request and cut my hair to the baldness I so long for."

The wise girlfriend looked at me with a very long, appraising look and answered: "I don't know about your son, but I would love to stay in touch with you even if it doesn't work out with him." My intelligent son kept his mouth shut and the process started. First, she cut my hair with scissors as short as she could; then, she turned on the hair cutting machine which hummed joyfully, probably sensing the bliss in my heart. The work was done correctly by the girlfriend, and after about twenty minutes, I looked in the mirror and saw my father. The look in my son's eyes was hard to decipher, but he didn't say anything, didn't even shrug his shoulders.

יומיים לאחר מכן, באה אמי לביקור. שכחתי לספר לה על הקרחת. כשפתחתי לה את הדלת, ראיתי שהיא עומדת להתעלף. מיהרתי לתמוך בה, להכניסה פנימה, להושיבה על כסא ולהביא לה כוס מים. אחרי שהשיבה את רוחה, הביטה בי במבט נוזף ואמרה: "חשבתי שאת רוח רפאים. את נראית בדיוק כמו אביך בימיו האחרונים."

Two days later, my mother came to visit. I forgot to tell her about the baldness. When I opened the door for her, I saw that she was about to pass out. I hurried to support her, I brought her inside, sited her on a chair and brought her a glass of water. After she regained her composure, she looked at me reproachfully and said: "I thought you were a ghost. You look exactly like your father in his last days."

מאז, עברו שנים רבות למדי והרצון לגלח את שערי עד הקרקפת לא עלה בי שוב עד הזמן האחרון. החיים שלי טובים ומספקים, שמח לי, אני מאושרת. אין לי מושג למה זה התחיל להציק לי. מה זה אמור לרמוז לי?

Since then, quite a few years have passed, and the desire to shave my hair down to the scalp did not rise in me again until recently. My life is good and satisfying, I am joyful, I am happy. I have no idea why it started bothering me. What is this supposed to imply to me?

תספורת קצרה, צבע ופסים Short haircut, colouring and streaks

במשפט אחד:

הלכתי על תספורת קצרה ופסים. את הקרחת אולי אעשה בהזדמנות אחרת.

In one sentence:

I ended up with a short haircut and streaks. I might do the baldness on another occasion.

להסיר את המסכה Taking off the Mask

Wolf Larsen – If I Be Wrong

הרגשתי שהגיע הזמן להוריד את המסכה. שמתי את נפשי בכפי ויצאתי אל הרחוב העוין ללא מסכה שתגן עלי. החויה היתה מפחידה למדי.

I felt it was time to take off the mask. I put my life in my hand (endangered myself) and went out into the hostile street without a mask to protect me. The experience was quite scary.

ומה אם אני טועה? ההגיון אמנם התיר לי, אמר שאפשר כבר להוריד את המסכה ברחוב, אך הלב הדואג לא היה רגוע. 'ומה אם אני טועה???' ניקרה המחשבה המפחידה כל הדרך לבלות עם הנכדים.

And what if I'm wrong? Indeed, logic did allow me, it said that the mask could already be taken off on the street, but the worried heart was not calm. 'And what if I'm wrong???' The scary thought was pecking me all the way to spending time with my grandchildren.

במשפט אחד:

את התוצאות אראה בעוד מספר ימים – אם אני מספיק מחוסנת מכדי להדבק בחולירות שמסתובבות סביבנו. מקוה לטוב!

In one sentence:

I'll see the results in a few days – whether I'm sufficiently vaccinated not to catch any virus that's going around us. Hoping for the best!

סלפי עם חששותי בדרכי חזרה לביתי    Selfie with my concerns on my way back home

עוד צילומים לתערוכת בית אליעזר Taking More Photos for the Beit Eliezer Exhibition

בית הכנסת הראשון בשכונת בית אליעזר   The first synagogue in the Beit Eliezer neighbourhood

הצילומים אותם צילמנו בפעם הקודמת עבור התערוכה, לא סיפקו אותנו. לכן, יצאנו שוב והפעם לקחנו איתנו מורת דרך שגדלה בשכונה, שתדריך אותנו ותכוון במדויק למה רצוי שנצלם.

The photographs we took last time for the exhibition, did not satisfy us. Therefore, we went out again and this time we took with us a guide who grew up in the neighbourhood, to direct us and point precisely to what we should photograph.

הסיור נפתח בתחילת השכונה, ברחוב העצמאות, במקום בו היה בית הקולנוע הראשון והיום זה סופרמרקט. לידו, מועדון התרבות הראשון בשכונה, בתוך גן קפלן שנקרא היום "מועדון יחדו" מטעם פנאי העיר חדרה.

The tour started at the beginning of the neighbourhood, on HaAtzamut (independence) Street, in the place where the first movie theatre was and today it is a supermarket. Next to it, the first cultural club in the neighbourhood, inside the Kaplan Garden, which today is called the "Yachdav (together) Club" on behalf of Pnay Ha'Ir Hadera (Hadera City Leisure).

בהמשך, במרחק כמה מטרים משם, צילמנו את בית הכנסת הראשון שנבנה בשכונה, על שם שארית הפליטה. בית הספר קפלן, שרבות מבנות ובני השכונה למדו בו, שינה את אופיו (הפך לדתי) ואת שמו לשע"י צמרת שובו. חדרה הולכת ומתחרדת.

Later, a few meters away, we took photos of the first synagogue built in the neighbourhood, named after the remnant of Holocaust survivors (Sh'erit ha-Pletah). Kaplan school, where many of the girls and boys of the neighbourhood attended, changed its character (became religious) and its name to Ztameret Shuvu. Hadera is becoming increasingly ultra-Orthodox.

בית הקולנוע הראשון בשכונה The first movie theatre in the neighbourhood

מועדון התרבות הראשון בשכונה The first cultural club in the neighbourhood

ביה"ס שע"י צמרת שובו Ztameret Shuvu School

תגלית חדשה בשבילי, בה לא הבחנתי בסיור הקודם, היתה הבִּיצָה בפאתי השכונה. מדהים לגלות מקומות חדשים שהיו כאן מזמן גאולת הארץ ושלא ידעתי על קיומם. זאת אומרת, ידוע שחדרה (כמו מקומות נוספים ברחבי ישראל) הוקמו על אדמות ביצות שיובשו בעזרת האקליפטוסים שיובאו מאוסטרליה, אך לא ידעתי היכן נמצאת הבִּיצָה שנותרה. אני זוכרת, שבאחת התערוכות בה שמרתי, הגיעה לבקר תושבת השכונה ובשיחה שהתפתחה בינינו, היא סיפרה על שעדיין נותרה עדיין בִּיצָה ושהיא יכולה לשמוע מביתה את קרקורי הצפרדעים השוכנות בה. אני מבורכת ללמוד ולחוות דברים חדשים מרתקים.

A new discovery for me, which I did not notice on the previous tour, was the swamp on the outskirts of the neighbourhood. It's amazing to discover new places that have been here since the acquisition of land, and of that I didn't know existed. I mean, it is known that Hadera (like other places throughout Israel) was built on marshlands that were drained with the help of eucalyptuses imported from Australia, but I did not know where the remaining swamp was. I remember that at one of the exhibitions I was guarding, a resident of the neighbourhood came to visit and in the conversation that developed between us, she told me that there was still a marsh left and that she could hear from her house the croaking of the frogs living in it. I am blessed to learn and experience fascinating new things.

הביצה בפאתי השכונה   The swamp at the outskirts of the neighborhood

במשפט אחד:

מורת הדרך שלנו היתה מצוינת, יצאו צילומים מתאימים לפוטומונטאז' אותו אני מתכננת.

In one sentence:

Our guide was excellent, suitable photos came out for the photomontage I am planning.

נר ראשון של חנוכה ה'תשפ"ג First Hanukkah Candle 5783

בית מלא אור, חנוכיה בחלון   A house full of light, Hanukiyah in the window

הדלקת נרות החנוכה תמיד משמחת אותי, אך להדלקת הנר הראשון של חנוכה יש תוספת משמחת מאז נולדה נכדתי המתוקה בערב המבורך הזה.

Lighting the Hanukkah candles always makes me happy, but lighting the first Hanukkah candle has a happy addition since my sweet granddaughter was born on this blessed evening.

חנוכה זה חג שמח, מלא אור. הדלקת הנרות בחנוכיה עושה כיף בלב. זו מסורת נחמדה שאני שמחה מאוד לחגוג, יחד עם המאכלים הטעימים כמו הסופגניות והלביבות. פעם, היה סוג אחד של סופגניה. בשנים האחרונות, זה הלך והתדרדר, לטעמי, לכל מיני סוגים וקישוטים שמבחינתי אין להם שום קשר לחנוכה. גם הסופגניה והלביבה, הקשר היחיד שלהן לחג הוא השמן בו הן מיטגנות. אבל הן טעימות מאוד.

Hanukkah is a happy holiday, filled with light. Lighting the candles in the hanukkiyah brings joy to the heart. It's a nice tradition that I'm very happy to celebrate, along with the delicious foods like the sufganiyot (donuts) and latkes (potato pancakes). In the past, there was one kind of sufganya. In recent years, it has deteriorated, in my opinion, to all kinds of decorations that, for me, have nothing to do with Hanukkah. The sufganya and the latke, too, their only connection to the holiday is the oil in which they are fried. But they are very tasty.

מבחר סופגניות וגמר מונדיאל   selection of donuts and the World Cup final

בערב הזה, היה גם גמר המונדיאל בין נבחרות צרפת לארגנטינה. מבחינתי, משום שברזיל לא הגיעה לגמר, לא היתה לי עדיפות לאיזו קבוצה תנצח. רציתי לראות כדורגל טוב, מעניין ורגעים מותחים של התקפות ושערים. לפי המחצית הראשונה, שהיתה משעממת ומעצבנת (פרט לשני השערים שכבשה ארגנטינה), נראה היה שהמשחק גמור. צרפת שיחקה בצורה גרועה ביותר ורחוק מאוד מרמה של קבוצת כדורגל שהגיעה לגמר המונדיאל. לחושך כל הדיווחים על השחיתויות והרקבון בממלכת קטאר, ניקרה בי המחשבה שאולי שולמו שלמונים לנבחרת צרפת ולכן היא משחקת גרוע כדי שארגנטינה תנצח אותה. אך אז באה המחצית השניה המותחת מאוד והשוויון בשערים ואז ההארכה, וגם הפנדלים בסוף. ארגנטינה ניצחה.

This evening, there was also the FIFA World Cup final between the national teams of France and Argentina. For me, because Brazil did not reach the final, I had no preference for which team would win. I wanted to see good, interesting football and exciting moments of attacks and goals. According to the first half, which was boring and annoying (except for the two goals scored by Argentina), it seemed that the game was over. France played extremely poorly and very far from the level of a football team that reached the World Cup final. In the darkness of all the reports about the corruption and the rot in the Kingdom of Qatar, the thought occurred to me that maybe the French team was paid a lot and therefore it plays poorly so that Argentina will beat it. But then came the very tense second half and the tie in goals, then extra time and the penalty shootouts at the end. Argentina won.

עד לתחילת הטקס להכתרת המנצחת, הדלקנו את הנר הראשון, שרנו שירי חנוכה ונשנשנו ממטעמי החג. היה כיף! בסיום הטקס, הענקנו דמי חנוכה לנכדים וחזרנו הביתה שמחות ומאושרות.

Until the beginning of the ceremony to crown the winner, we lit the first candle, sang Hanukkah songs and snacked on the holiday treats. It was fun! At the end of the ceremony, we gave Hanukkah gelt (money) to the grandchildren and returned home joyful and happy.

מחרוזת שירי חנוכה

A string of Hanukkah songs

בתמצית:

נר ראשון של חנוכה, יומולדת לנכדה, משחק גמר המונדיאל.

In summary:

First candle of Hanukkah, granddaughter's birthday, World Cup final match.

שבת בפארק עם המשפחה Shabbat in the Park with Family

 

כלבים רודפים אחרי בועות סבון

 

Dogs chasing after soap bubbles

 

 

 

 

גופיות כבר לא No More Singlets

גופיות כבר לא;  מכנסיים קצרים עדיין כן   NO more singlets; shorts still yes

הקיץ מתחיל לסגת. אמנם שלהי דקייטא קשיא מדקייטא ועוד נכונו לנו ימים של חום וחמסין, אך אלו יהיו כבר פחות עזים. הקושי פחות פיזי ויותר נפשי וזה נובע מיִסוּרֵי ההִפָּרדוּת מהחום והחרדה מפני הקור ההולך ומתקרב.

Summer is starting to recede. It is true that the end of summer is harder than summer, and more days of heat and humidity are in store for us, but these will already be less intense. The difficulty is less physical and more mental, and this stems from the agony of parting from the heat and the anxiety from the approaching cold.

זו התקופה בה אני מסדרת את ארון הבגדים ומחליפה את בגדי הקיץ לאלו של עונת הביניים והחורף. ישנם בגדים, כמו גופיות ושמלות חסרות שרוולים, שזו להם הכביסה האחרונה, אותם אני מגהצת, מקפלת בקפידה ומאחסנת בארון עד לקיץ הבא. עדיין אינני מאחסנת את המכנסיים הקצרים, למרות שבבקרים אני כבר מרגישה שהברכיים שלי קרות. זה עובר אחרי שעה-שעתיים, עת חום קרני השמש נכנס מבעד לחלונות הפתוחים לרווחה ומחמם את הדירה. גם את הפיג'מה הקצרה עדיין לא החלפתי לזו החורפית. אני מושכת איתה עוד קצת, עד שיגיע הרגע בו גם זו תזכה לכביסה אחרונה ולאחסון ממושך.

This is the time of year when I organize my wardrobe and change the summer clothes to those of the mid-season and winter. There are clothes, such as singlets and sleeveless dresses, that have their last wash, which I iron, meticulously fold, and store in the closet until next summer. I still don't store my shorts, although in the mornings I already feel that my knees are cold. It passes after an hour or two, when the warmth of the sun's rays enters through the wide-open windows and warms the apartment. I haven't changed my short pyjamas to the winter one yet either. I stall with it a little more, until the moment comes when it too gets a final wash and long-term storage.

אחת משלל הגופיות שלי לפני גיהוץ   One of my many singlets before ironing

בלילות, אני מתכסה עדיין עם שמיכת הצמר הדקה, אליה עברתי לפני כחודשיים אחרי שאלה הפכו לקרירים. אם יש משהו שאני שונאת, זה להתעורר באמצע השינה מכל סיבה שהיא. לכן, אינני שמה שעון מעורר ואני מסרבת להתחייב על פגישות בבקרים. בדרך כלל, אני ישנה חזק ועמוק אחרי שהתרגלתי לְקולות הסביבה והם אינם משפיעים עלי, אך קור מעיר אותי. שמיכת הצמר הדקה שומרת על שנתי לעת עתה. אני מעריכה, על סמך הכאוס במזג האויר (זוכרות את התחממות כדור הארץ ונזקיה?), שיקח עוד כחודשיים לחורף להגיע. לפעמים, אין לנו קור וגשם לפני ינואר, אז עוד חזון למועד.

At night, I still cover myself with the thin wool blanket, which I switched to about two months ago after the nights became chilly. If there's one thing I hate, it's waking up in the middle of sleep for any reason. Therefore, I don't set an alarm clock and I refuse to commit to meetings in the mornings. Usually, I sleep soundly and deeply after getting used to the surrounding sounds which don't affect me, but cold wakes me up. The thin wool blanket keeps my sleep safe for now. I estimate, based on the chaos in the weather (remember global warming and its damages?), that it will take another two months for winter to arrive. Sometimes, we don't have cold and rain before January, so there is time.

גופיות מקופלות מוכנות לאפסון עד לקיץ הבא   Folded singlets are ready to be stored until next summer

במשפט אחד:

הסתו עוד לא ממש כאן, אך ניצנים ראשונים של ראשית סוף הקיץ כבר מורגשים פה ושם.

In One sentence:

Autumn is not quite here yet, but the first signs of the beginning of the end of summer are already felt here and there.

ואז מתה המלכה And then the Queen Died

מלפפונים   Cucumbers

היה לי יום עמוס מאוד, מלא בסידורים שהצריכו צעידות מהבוקר עד הערב בכל רחבי חדרה, מקצה לקצה. אמנם טוב לשרירי הרגליים, אך מתיש מאוד. מאז תחילת הקורונה הפסקתי את צעידתי היומית והרגליים התנוונו לי. עלי להכנס שוב לכושר.

I had a very busy day, full of errands that required walking from morning to evening all over Hadera, from end to end. Although good for the leg muscles, but very exhausting. Since the beginning of the Corona, I have stopped my daily walk and my legs have degenerated. I have to get in shape again.

אשה יוצאת מביתה לסידורים, שמה פעמיה לְקָצֶה אחד של העיר. אחרי כשעה, מסיימת את משימותיה הקצרות שם וחוזרת לביתה שמחה וצוהלת. היו לי כמה חבילות שהזמנתי. באחת מהן, הסנדלים המהממים הללו. הייתי שמה קישור בשמחה, אך הם היו במבצע שהסתיים (174 ₪ כל זוג).

A woman leaves her house to run errands, heading to one end of the city. After about an hour, she finishes her short tasks there, and returns to her home happy and jubilant. I had several packages that I ordered. In one of them, these stunning sandals. I would happily put a link, but they were on sale that ended (NIS 174 each pair).

סנדלים מהממים ! Stunning sandals

באתר, היה במבצע גם זוג הכפכפים הזה, אך משום שאלה כפכפי אצבע (שאיני סובלת), לא קניתי. הייתי שמחה לכפכפים כאלה, לוא היו עם רצועה לרוחב הסנדל.

On the site, this pair of flip-flops was also on sale, but because they are flip-flops (which I can't stand), I didn't buy them. I would be happy for such flip-flops (clogs), if only they had a strap across the sandal.

כפכפים מהממים   Stunning flip-flops

החבילה השניה היתה מחנות "אחותי – חנות סחר הוגן", בה אפשר למצוא מבחר עשיר של מתנות מהממות לעצמך ולאהובייך. אני ממליצה בחום! אני אוהבת למצוא באתר (יש גם חנות רגילה) את המתנות היפהפיות והייחודיות, המקסימות את כל מי שמזמינה ומקבלת אותן. בנוסף לאיכות המוצרים, יש את המסר החברתי, את הענין של העצמת נשים – מה שלי ובעיני מאוד חשוב. זהו מיזם כלכלי-חברתי ופמיניסטי שוה ביותר.

The second package was from "Achoti (my sister) – Fair Trade Shop", where you can find a rich selection of stunning gifts for yourself and your loved ones. I highly recommend it! I love to find on the website (there is also a regular store) the beautiful and unique gifts that charm everyone who orders and receives them. In addition to the quality of the products, there is the social message, the matter of empowering women – which is very important to me. This is a very worthwhile socio-economic and feminist initiative.

שמחה ומאושרת, יצאתי לסיבוב נוסף של סידורים. הפעם, לקצה השני של חדרה, שם נמצא משרדה של רואת החשבון, לה אני מעבירה את החשבוניות, הקבלות ושאר הניירות שאני מדפיסה מדי חודש ללקוחותי שאין להן את הזמן, הסבלנות ובעיקר – המדפסת, כדי להדפיס. גם זו פרנסה, בין שאר עיסוקַי. אני משלבת את זה עם קניה בסופר המקומי, המרוחק מאוד ממקום מגורי (כפי שכתבתי – בקצה השני של העיר). אני קונה שם רק כשישנם מבצעים ששוים את סחיבתם למרחק כה לא מבוטל.

Happy and pleased, I went on another round of errands. This time, to the other end of Hadera, where accountant's office is, to whom I deliver the invoices, receipts and other papers that I print every month for my clients who don't have the time, the patience, and above all – the printer, to print. This is also a livelihood, among my other occupations. I combine this with shopping at the local supermarket, which is very far from where I live (as I wrote – at the other end of town). I only shop there when there are special offers which are worth shlepping along such a significant distance.

עת חזרתי הביתה לאחר שעתיים ממושכות על הרגליים, נזכרתי שלא קניתי מלפפונים. בפתק, בו רשמתי במפורט ובמדויק את המבצעים כדי לא לשכוח דבר, לא חשבתי להוסיף אותם, כי איך אפשר לשכוח רק מלפפונים? את שאר הירקות לסלט יש לי עד יום שני, בו אני אמורה לצאת לגלריה וחסרו לי כמה מלפפונים. בתכנון שלי לסידורים של היום, התכוונתי לצאת שוב; הפעם, לגלריה, כדי להפגש שם עם ידידה. אמרתי לעצמי, שבדרך חזרה הביתה, אעבור בחנות הירקות ואשלים את החסר.

When I returned home after two long hours on my feet, I remembered that I didn't buy cucumbers. On the note, in which I wrote down precisely the sales in detail so as not to forget anything, I didn't think to add them, because how can you forget only cucumbers? I was missing just a few cucumbers as have the rest of the vegetables for the salad until Monday, when I'm supposed to go out to the gallery. In my previous planning for this day's errands, I intended to go out again; this time, to the gallery, to meet a friend there. I told myself that on my way back home, I would pass by the vegetable shop and fill in what I lack.

אחרי הביקור בגלריה, התחשק לי אוכל סיני. חציתי את הכביש לקניון ועליתי אל המסעדה האהובה עלי, בה האוכל טעים מאוד. מזמן לא אכלתי שם. משום היותי צמחונית, אני מבקשת רק את המנות שאינן בשר: קוביות תפוחי אדמה מטוגנים, אורז מטוגן, ירקות מאודים (אותם אני מערבבת עם האורז) וכמה חתיכות של חצילים מטוגנים. בשל המודעות לנזקי כלים מפלסטיק, בעיקר בשילוב של אוכל חם, ביקשתי מהמוכרת שתשים לי את האוכל במגש מאלומיניום. זו עשתה כבקשתי ועטפה את המגש בנייר אלומיניום. כשריח המזון המהביל באפי, הלכתי לאט תוך שאני מתבוננת בחלונות הראוה. לא הייתי רעבה, כך שלא מיהרתי הביתה.

After visiting the gallery, I felt like Chinese food. I crossed the road to the mall and went up to my favorite restaurant, where the food is very tasty. I haven't eaten there in a long time. Being a vegetarian, I ask for the non-meat dishes only: fried potato cubes, fried rice, steamed vegetables (which I mix them with the rice), and a few pieces of fried eggplants. Due to the awareness of damage to plastic utensils, especially when combined with hot food, I asked the seller to put the food in an aluminium tray. She did as I asked and wrapped the tray in aluminium foil. With the smell of the steaming food in my nose, I walked slowly while window-shopping. I wasn't hungry, so I didn't rush home.

באחד הדוכנים, הוצג מבחר שמנים. עצרתי לבדוק את המחירים כדי להשוות עם מה שאני מכירה מהסופרים בהם אני נוהגת לקנות. בעודי עומדת ומביטה בדוכן, שיננתי לעצמי לא לשכוח לקנות את המלפפונים. פתאום נזכרתי שאין עלי מזומן. לא נראָה לי שבחנות יקבלו כרטיס אשראי בשביל ארבעה-חמישה מלפפונים. המחשבה הראשונה היתה להוציא כסף בכספומט. אחר כך חשבתי שאולי כדאי לי להכנס לסופר בקניון ולקנות שם את המלפפונים יחד עם מצרכים נוספים. התחלתי לחשוב על אלו מצרכים שחסרים לי שלא קניתי במסע שעשיתי קודם לכן לקצה השני של חדרה. בעודי חוככת בדעתי, שמעתי מאחורי קול שאמר: "סליחה!" חשבתי שמישהי רוצה לעבור ושאני חוסמת את דרכה. זזתי קצת, אך הקול חזר וביקש את סליחתי.

In one of the stands, a selection of oils was displayed. I stopped to check the prices to compare with what I know from the supermarkets I usually shop at. While standing and looking at the stand, I reminded myself not to forget to buy the cucumbers. I suddenly remembered that I had no cash on me. It didn't seem to me that the store will accept a credit card for four-five cucumbers. The first thought was to withdraw money at an ATM. Then I thought that maybe I should go to the supermarket in that mall and buy there the cucumbers along with additional groceries. I started to think about what supplies I lack that I didn't buy on the trip I made earlier to the other end of Hadera. While I was considering the matter, I heard a voice behind me that said: "Excuse me!" I thought that someone wanted to pass and I was blocking her way. I moved a little, but the voice was again and begged my pardon.

הסתובבתי והבטתי בבחורה צעירה אותה לא ראיתי מימי. היא חייכה אלי בהתנצלות ואמרה: "סליחה, המוכרת טעתה בחיוב שלך, היא חדשה אצלנו." 'מה פתאום טעתה בחיוב שלי', הרהרתי בעודי מדמיינת איך היא עומדת לבקש ממני לחזור איתה למסעדה כדי לשלם את ההפרש, תוהה אם יהיה זה אפשרי עם כרטיס האשראי. הבעת התמיהה על פני זרזה אותה להבהיר: "מנה צמחונית כמו שלך עולה 39 ₪ ולא מה ששילמת, אז הנה ההחזר." היא הושיטה אלי את כף ידה הפתוחה, מראה לי את המטבעות. "שילמת 19 ₪ יותר."

"תודה!" מלמלתי אליה, איני מאמינה למה שזה עתה ארע. הזוי ביותר! בדיוק כשהייתי זקוקה לכסף קטן, זה הגיע. אם זה אינו נס גלוי, אז מה כן? הנס הבא חייב להיות 22 מיליון הפאונדים שלי הממתינים להגיע אלי בהקדם.

I turned and looked at a young girl whom I had never seen before. She smiled at me apologetically and said: "Sorry, the seller made a mistake with your payment, she is new to us." 'Why did she get my charge wrong', I pondered as I imagined how she was going to ask me to escort her back to the restaurant to pay the difference, wondering if it will be possible with my credit card. The expression of confusion on my face drove her to clarify: "A vegetarian dish like yours costs NIS 39 and not what you paid, so here is the refund." She extended her open palm to me, showing me the coins. "You paid NIS 19 more."

"Thanks!" I muttered to her, unable to believe what just happened. So very odd! Just when I needed small change, it arrived. If this isn't a visible miracle, then what is? Next miracle must be my 22 million pounds awaiting to get to me asap.

חמש דקות לפני שחנות הירקות נסגרה, הספקתי להגיע אליה (עוד נס!!!). מלבד חמשת המלפפונים, נזכרתי לקנות גם שני פלפלים ירוקים (נו, לא נס נוסף?). מזל שזכרתי שנשאר לי במקרר רק רבע פלפל ירוק, שיספיק לַסלט אותו אכין מחר. זה היה פרק זמן מלא בנִסים גלויים. על הנסתרים, שאני מניחה כי גם הם ארעו, אין לי מושג.

Five minutes before the vegetable shop closed, I managed to get there (another miracle!!!). Besides the five cucumbers, I also remembered to buy two green peppers (nu, wasn't this another miracle?). Luckily, I remembered that I only have a quarter of a green pepper left in the fridge, which will be enough for the salad that I will make tomorrow. It was a period of time full of visible miracles. I have no idea about the hidden ones, which I assume also happened.

בבית, הכנסתי את הירקות למקרר, פתחתי את שקית הנייר עם הארוחה והוצאתי מתוכה את החשבונית. החשבון היה 55 ₪. נורה אדומה נדלקה בראשי. אני לא-מי-יודעת-מה בקיאה בחשבון, בשביל זה אני מקפידה להשתמש במחשבון. זה הראה לי ש-55 ₪ פחות 19 ₪ יוצא 36 ₪ ולא 39 כפי שהבחורה הצעירה אמרה. זאת אומרת, שהיא שילמה לי 3 ₪ יותר ממה שהגיע לי. או שאולי לא שמעתי היטב? גם זה יכול להיות… ציינתי לעצמי ביומן לגשת לשם ביום שני הקרוב, כשאצא שוב לגלריה. אני מקוה שהבחורה הצעירה שמסרה לי את העודף לא שילמה מכיסה את שהיה חסר בַּקוּפָּה ותישן בשלוה עד לבואי לישב את החשבון.

At home, I put the vegetables in the fridge, opened the paper bag with the meal and took out the invoice. The bill was NIS 55. A red light went on in my head. I'm not good at math, that's why I make sure to use a calculator. It showed me that 55 NIS minus 19 NIS comes out to 36 NIS and not 39 as the young girl said. I mean, she paid me 3 NIS more than I deserved. Or maybe I didn't hear well? It could also be… I made a note in my diary to go there this coming Monday, when I go out to the gallery again. I hope that the young lady who gave me the change did not pay out of her pocket for what was missing in the cash register, and she will sleep peacefully until I come to settle the bill.

הערה לסדר:

כל היום הייתי בהתרוצצויות מחוץ לבית, כך שלא יצא לי להאזין לחדשות. אין לי מושג מתי התחילו להודיע על מצבה של המלכה. כשפתחתי לצפות בחדשות, זה היה לקראת סוף המהדורה, בשעה תשע. אז שמעתי על מותה. הדבר הראשון עליו חשבתי, היה שמֵאוֹת, אם לא אלפֵי או מליונֵי בני אדם גוועים כל הזמן בתנאים איומים ברחבי העולם ולאף אחד לא אכפת. לעומתם, אשה זקנה, שימיה מלאו, שמתה בשיבה טובה, עשירה מאוד, שחיה חיים מלאים וטובים, היא ומותה זוכים להד כה רב. ואז שמתי דאודורנט. הוד מלכותה המנוחה היתה מלכה, אז מה? האם פטירתה חשובה יותר מזו של אדם פשוט?

Point of order:

All day I was running around outside the house, so I didn't get to listen to the news. I have no idea when they started announcing the queen's condition. When I turned on my computer (I have no TV) to watch the news, it was towards the end of the edition, at nine o'clock. That's when I heard about her death. The first thing I thought about, was that hundreds, if not thousands or millions of people are dying all the time in horrible conditions around the world and no one cares. In contrast, an old woman, whose time to leave the world has come, who died in good old age, very rich, who lived a full and good life, her death resonates so much. Then, I put on the deodorant. Her Late Majesty was a queen, so what? Is she or her passing more important than a common person?

חמסין ונעים לי Hamsin and I like it

בוקר, 10:18, 31 מעלות צלסיוס, נעים   Morning, 10:18 AM, 31 degrees Celsius, pleasant

 

כרגיל, בסביבתי וגם מחוץ לה, מתלוננות על החום והחמסין שפוקדים אותנו. אני, חמים ונעים לי.

As usual, in my environment and outside of it, people complain about the heat and hamsin that waves us. Me, it feels warm and pleasant to me.

 

למה אני שואפת לגור במדבר עם העדפה לסהרה? כי שם יבש והלחות אינה מעיקה כמו פה. את נכנסת למקלחת וברגע שאת יוצאת משם, משתלטת עלייך שוב הלחות. איני יכולה להעביר את כל היום במקלחת, למרות שזה רעיון מצוין למלא אמבטיה עם מים פושרים ולשכב בתוכה. הבעיה היא שכך אי אפשר להשלים את המטלות שלך, בעיקר את אלה שאינך יכולה לדחות, כמו קניית אוכל.

Why do I aspire to live in the desert with a preference for the Sahara? Because it is dry there and the humidity is not onerous like here. You get in the shower and as soon as you get out, the humidity takes over you again. I can't spend the whole day in the shower, although it's an excellent idea to fill a bathtub with lukewarm water and lie in it. The problem is that this way you can't complete your tasks, especially the ones you can't postpone, like buying food.

 

בדירה בה אני גרה, אני נהנית מהרוח שנושבת פנימה דרך החלונות משני הכיוונים המנוגדים. לשבת על המרפסת בהחלט נעים כל עוד יש את משב האויר המרענן המיבש את הזעה הנוטפת. הבעיה מתחילה כשהרוח נחלשת והלחות תופסת פיקוד. אז, אין ברירה ואני מפעילה את המאוורר. לי זה מספיק.

In the apartment where I live, I enjoy the wind that blows in through the windows from the two opposite directions. Sitting on the balcony is definitely pleasant as long as there is a refreshing breeze that dries the dripping sweat. The problem starts when the wind weakens and the humidity takes over. Then, there is no choice and I turn on the ventilator. That works for me.

 

לקום בבוקר ולראות במד המעלות את המספר 31, זה נחמד, מבחינתי. בחדשות מבשרת הקריינית על 40⁰ צלסיוס בלונדון, שיא שאין זכור כמותו בממלכה. אני מביטה בטלפון המכוון על המעלות בלונדון כדי לבדוק אם יש התאמה. מאמצים רבים נדרשו לי להצליח בכך, משום שגוגל התעקש בכל כוחו לתת לי רק את הטמפרטורות בישראל, למרות שציינתי במפורש שאיני רוצה שיעקבו אחרי מיקומי. הם עושים זאת על ידי חדירה מחוצפת וללא רשות לראוטר שלי (איך זה מתאפשר להם???) שמציין את מקום המצאו. הסלולרי מאשר שאכן, ישנה התאמה. אני תוהה לגבי הלחות שם. את זה אין מציינים בחדשות וחבל.

Waking up in the morning and seeing the number 31 on the degree meter is nice, as far as I'm concerned. In the news, the announcer declares about 40⁰ Celsius in London, an unprecedented record in the kingdom. I look at the phone tuned to the degrees in London to see if there is a match. It took a lot of effort for me to succeed in this, because Google insisted with all its might on giving me only the temperatures in Israel, even though I specifically stated that I did not want them to track my location. They do this without my permission by brazenly entering my router that indicates its location (how is this possible for them???). The cellular confirms that indeed, there is a match. I wonder about the humidity there. This is not mentioned in the news, which is a shame.

צהריים, 14:22, 33 מעלות צלסיוס   Noon, 14:22, 33 degrees Celsius

בצהריים, מטפס הקו האדום במדחום ל-33 מעלות. אני מניחה שישנם כאלה שהבדל של שתי מעלות הוא משמעותי עבורם, אך לא מבחינתי. כל עוד אין החום מלווה בלחות – אני בסדר גמור. אוספת את עצמי, לוקחת את התיק ושני סלי קניות ויוצאת לַסוּפֵּר. המקרר, אותו ניקיתי וצחצחתי בבוקר, עומד ערוך ומוכן לקלוט את המצרכים אותם אקנה. תא הירקות ריק לגמרי. אתמול סיימתי את המלפפון והעגבניה האחרונים. רבע פלפל ירוק שוכן בתא קטן בדלת המקרר, אותו ייעדתי לטובת הירקות שחלקים מהם נחתכו לסלט. אין לי צורך בפלפל, בגמבה או בבצל שלם בסלט ולכן אני נוהגת לחתוך מהם את החלק המתאים ואת השאר מאחסנת בתא הקטן, לא יחד עם שאר הירקות כדי למנוע בהם רקבון.

At noon, the red line on the thermometer climbs to 33 degrees. I suppose there are those for whom a difference of two degrees is significant, but not for me. As long as the heat is not accompanied by humidity – I'm perfectly fine. I gather myself, take my bag and two shopping bags, and go out to the supermarket. The refrigerator, which I cleaned and cleared in the morning, is set up and ready to receive the groceries I'm going to buy. The vegetable compartment is completely empty. Yesterday I finished the last cucumber and tomato. A quarter of a green pepper resides in a small compartment in the refrigerator door, which I designated for of the parts of the vegetables which were cut for the salad. I don't need a whole pepper, gamba (red pepper) or onion in a salad, so I usually cut the appropriate part from them and store the rest in the small compartment, not together with the other vegetables to prevent them from rotting.

 

השכן מלמטה, אותו אני פוגשת בחצר, מצביע על פניו החשופים: "כבר לא צריך מסכה", הוא מעדכן אותי.

"צריך בהחלט!" אני משיבה לו בתקיפות ועוזבת אותו עם מבט תהייה על פניו. אין לי מושג למה הבלבול במבטו, משום שברדיו משננים לנו שאנחנו עדיין בפנדמיה עם זן מדבק ביותר, שזו לא נעלמה לגמרי ולכן ממליצים לנו לעטות מסכות. מה יש כאן לתהות? גם לוא היו אומרים שאין צורך יותר במסכות (יש כאלה שעושים זאת), אני יודעת מה טוב בשבילי ואיך עלי לשמור על עצמי. זרים לא יחליטו בשבילי. ברחוב, אני היחידה שעוטה מסכה. מישהי בגילי עוטה את המסכה על סנטרהּ ואני חושבת לעצמי שזה מיותר. אם אנשים נמנעים מלעטות מסכות משום שחם להם, אז מה החוכמה לשים על הסנטר? זה הרי חם באותה המידה, לא ככה?

The downstairs neighbour, whom I meet in the yard, points to his bare face: "You don't need a mask anymore," he informs me.

"It's definitely needed!" I answer firmly and leave him with a puzzled look on his face. I have no idea why his confused expression, because on the radio we are reminded that we are still in the pandemic with a highly contagious kind of virus, that it has not completely disappeared, so we are advised to wear masks. What is there to wonder? Even if they would say that there is no need for masks anymore (some do so), I know what is good for me and how I should protect myself. Strangers will not decide for me. On the street, I'm the only one wearing a mask. Someone my age wears the mask on her chin and I think to myself that it is unnecessary. If people avoid wearing masks because they are hot, then what is the point of putting it on the chin? It's just as hot, isn't it?

לילה, 22:34, 32 מעלות צלסיוס. הלילה, לא יהיה צורך להתכסות בשמיכה   Night, 22:34, 32 degrees Celsius. Tonight, there won't be a need to cover yourself with a blanket

 

אמ;לק:

חם, חמסין, נעים.

 

TL;DR:

It's hot, hamsin, it's pleasant.

 

גברת, גברת, רק רגע! Hey, Ma'am, just a minute!

בנין בבנייה על מגרש מכבי חדרה לשעבר   A building under construction on the former Maccabi Hadera plot

בנין נוסף נמצא בהתחלת בנייתו. אני, כהרגלי, מנסה לצלם את התהליך. הבוקר, בדרכי לסידורים, יצא לי לעבור שוב דרך המגרש עליו כתבתי בשבוע שעבר. אז, לא יצא לי לצלם את הבנייה מבפנים בגלל הפועלים שעמדו בדרכי. הפעם, לא נגלה לעיני אף אחד, כך שחשבתי לנסות להכנס פנימה ולצלם.

Another building is at the beginning of its construction. I, as usual, try to take photos of the process. This morning, on my way to run some errands, I passed again the plot I wrote about last week. Then, I did not get to photograph the construction from the inside because of the workers who stood in my way. This time, no one was at my sight, so I thought I would try to go inside and take some photos.

 

אני מתקרבת ונכנסת פנימה, אל תוך המתחם. נפש חיה אינה נמצאת. רק העגורן זז ומניף דברים. זה אומר שהאתר אינו שומם ויש בו עובדים. לשמאלי, אני מבחינה במבנה חד קומתי. מתוך מחשבה שזה משרד האתר, אני פונה לשם. אף אחד אינו נמצא בתוכו. זה גם אינו משרד. זה נראה כמו מגורים של הפועלים או של השומר. אני פונה חזרה ומתקרבת אל מה שמתגלה כבור ענק מתוחם בכמה קרשים מעץ. אני מרימה את המצלמה כדי לתפוס כמה תמונות ואז…

I approach and enter inside, into the compound. No living soul is present. Only the crane moves and swings things. This means that the site is not deserted and has employees. To my left, I notice a one-story structure. Thinking it's the site's office, I head there. No one is in it. It is also not an office. It looks like a residence of the workers or of the guard. I turn back and approach to what turns out to be a huge pit bordered by a few wooden planks. I lift up my camera to take some photos and then…

 

מישהו מגיח משום מקום וצועק לעברי: "גברת, גברת, רק רגע!" אני מפנה את ראשי לאחור. איש, עטוי ציוד הגנה מלא מראש ועד כף רגל, מנופף בידיו לעברי. אני מתקרבת לעברו. "גברת, עצרי! את לא יכולה להתקרב!"

'מה לא יכולה', אני אומרת לעצמי, אך עוצרת במקומי. "למה לא?" אני שואלת את האיש שהגיע, כולו אומר סמכות. "אני רק רוצה לצלם את הבור. זה מדהים! מראה מדהים!"

הוא מחייך אלי. "מדהים או לא, אך אסור לך להיות פה בכלל", הוא אומר. לפחות הוא אינו צועק ובהחלט מסביר פנים. 'אולי הוא התיקון של חוויות העבר', אני חושבת.

"למה?" אני שואלת. "אין שום שלט שאוסר להכנס. אני רק רוצה לצלם כמה תמונות וזהו. אין לי כוונה להתנחל פה."

Someone emerges out of nowhere and shouts at me, "Hey, ma'am, just a moment!" I turn my head. A man, clad in full protective gear from head to toe, waves his hands at me. I approach towards him. "Ma'am, stop! You can't come near!"

'What can't', I say to myself, but stood in my place. "Why not?" I ask the man who arrived, his whole posture says authority. "I just want to photograph the pit. It's amazing! An amazing sight!"

He smiles at me. "Amazing or not, but you shouldn't be here at all," he says. At least he does not shout and is obviously affable. 'Maybe he's the correction of past experiences,' I think.

"Why?" I'm asking. "There's no sign forbidding entry. I just want to take some photos and that's it. I have no intention of settling here."

שלט הוראות בטיחות אתר עבודה   Work site safety instructions sign

האיש החביב מחייך שוב. "בואי", הוא אומר ומחוה בידו לעבר היציאה, "אסביר לך בחוץ למה אסור לך להיות פה. זה מסוכן מאוד." אני אזרחית שומרת חוק. אין לי כוונה להתווכח עם מי שנראה אחראי על האתר ולהכשילו במילוי תפקידו החשוב. אני הולכת איתו. אנו מגיעות אל מעבר לגדר. הוא מצביע על השלט המפרט את הוראות הבטיחות באתר. "את רואה מה כתוב?"

אכן רואה, אני מחייכת לעצמי. "רואה אין זה אומר שיודעת לקרוא", אני אומרת לו. זה נראה לי משעשע. הוא אינו מחייך. "חוצמזה, כתובות כאן הוראות לעובד, לא לקהל עוברי האורַח."

הוא מביט בי ממושכות, מנסה להבין למה אני מתכוונת. "אלה הוראות לכולם", הוא מדגיש ושונה, "לכו-לם!" הוא מצביע על התוית המוצמדת על מעילו, מעל הכיס. "את רואה מה כתוב כאן, כן? זה תפקידי – לפקח על הבטיחות באתר."

The nice man smiles again. "Come," he says and gestures with his hand towards the exit, "I will explain to you outside why you are not allowed to be here. It is very dangerous." I am a law-abiding citizen. I have no intention of arguing with anyone who seems to be in charge of the site and causing him to fail in fulfilling his important role. I go with him. We reach beyond the fence. He points to the sign detailing the safety instructions for the site. "Do you see what is written?"

Indeed, I see, I smile to myself. "Seeing does not mean I can read," I tell him. It seems amusing to me. He does not smile. "Other than that, the instructions written here are for the employee, not the people passers-by."

He gazes at me for a long time, trying to figure out what do I mean. "These are instructions for everyone," he emphasizes and repeats, "Eve-ry-one!" He points at the label attached to his coat, above his pocket. "You see what's written here, yes? It's my job – to supervise site safety."

 

'חבל על הזמן, זה אבוד, הוא לא יאפשר לי לצלם', אני חושבת. "אני מבינה שלא תאפשר לי לצלם וחבל. יחד עם זאת, אני לא רוצה לנדנד לך, אלא רק להעיר שבילדותי, היה שלט מפורש שאסר על זרים להכנס לאתרי בנייה. כדאי שתשימו גם את השלט הזה."

הוא מרים אחת מידיו ופותח את כפתהּ במחוה של 'אין מה לעשות'. "את צודקת, גברת", הוא אומר.

אני רואה שהוא מחכה עד שאעזוב את המקום. "טוב, לא אעכב אותך. מתנצלת על שגזלתי מזמנך וגררתי אותך עד לפה." אני מרימה את ידי לשלום והולכת לדרכי.

'It's a waste of time, it's lost, he will not allow me to take photos,' I think. "I understand that you will not allow me to take photos and it is a pity. At the same time, I don't want to nag you, but only to remark that in my childhood, there was an explicit sign forbidding strangers from entering construction sites. You should put that sign too."

He raises one hand and opens its paw in a gesture of 'there is nothing to do'. "You're right, ma'am," he says.

I see he's waiting for me to leave. "Well, I won't hold you. Sorry for wasting your time and dragging you this far." I raise my hand to gesture goodbye and go on my way.

שלט "הכניסה לזרים אסורה"   The sign for "Entry of Strangers is forbidden"

אמ;לק:

אפשר לנהוג בנימוס ובדרך ארץ. מסתבר שישנם עדיין אנשים נורמליים.

 

TL;DR:

It is possible to conduct politely and in a country way. It seems that there are still normal people.