אני אוהבת לשבת סביב השולחן הערוך לשבת, לערוך את הקידוש ולהנות מהישיבה יחד. אין חייבות להיות דתיות בשביל זה. זו המסורת היהודית, לאו דוקא דת.
I like sitting at the table set for Shabbat, reciting the Kiddush and enjoying sitting together. It's not necessary to be religious to do so. It's the Jewish tradition, not necessarily religion.
אני משתדלת להתרחק ככל יכולתי מכל כפיה שהיא. אף אחד לא יכתיב לי איך לחיות את חיי, איך לנהל את סדר יומי ובעיקר לא איך לקיים את המסורת. אף אחד! היכן שיש כפיה דתית, אני לא שם. הם מאבדים אותי בזה.
I'm trying my best to stay away from any coercion what so ever. Nobody will dictate how I should live my life, how to conduct my schedule, and especially not how to keep tradition. Nobody! Where there is religious coercion, I'm out. They lose me there.
Cubaneros – Lost on You (salsa version of LP's song)
אני אמנם סבתא, אך בהחלט מרגישה צעירה. ששים זה הרי הארבעים החדש. גיל הוא רק מספר ומה שחשוב זה הבריאות שלך (טפו-טפו-טפו + מלא חמסות!!!); ההרגשה שלך, שזה דבר סוביקטיבי; ואיך את נראית, שזה כבר אוביקטיבי.
Indeed, I am a grandma, but I definitely feel young. By all means, sixty is the new forty. Age is just a number, and what's important is your health (touch wood); how you feel, which is subjective; and how you look, which is objective.
אני בסופרמרקט, עומדת ליד ארגז העגבניות ובוררת לי בנחת את המתאימות לי. אני אוהבת אותן באמצע, לא גדולות מדי וגם לא קטנות מדי. למדתי, שעגבניה בגודל ממוצע, כמו גם מלפפון בגודל ממוצא, יחד עם בצל ירוק, דופן של פלפל, דופן של גמבה, ארבע כפות חומוס גרגרים וכנ"ל אפונה ירוקה, מתאימים לי לכמות הסלט שאני צריכה לארוחת הבוקר היומיומית שלי.
I'm in the supermarket, standing by the tomato crate, and selecting leisurely those that are most suitable for me. I like them average, not too big and also not too small. I've learned that a tomato with an average size, like also a cucumber with an average size, together with scallion, a quarter of a pepper, a quarter of a red sweet pepper, four spoons of chickpeas, and the same amount of green peas, all fit to the amount of salad I need for my daily breakfast.
תוך שאני שקועה במלאכת הבחירה, אני שומעת ברקע קול לועג של ילד: "הנה סבתא זקנה." אמנם אני סבתא, אך לא נראה לי שהמלה 'זקנה' נדבקת אלי, ולכן אני מעבדת את הרעש הזה ככזה שאינו מופנה כלפי. לוקחת את השקית עם העגבניות שבחרתי, מניחה אותה בתוך העגלה וממשיכה לכיוון המלפפונים. אני חולפת על פני עגלת סופר עם שני ילדים עומדים בתוכה. הקטן יותר מצביע עלי וצועק שוב בקול רם ולועג: "הנה סבתא זקנה", וצוחק צחוק גדול.
While being immersed in my task of choosing the right tomatoes, I hear in the background a mocking child's voice: "Here is an old grandma." Indeed, I am a grandma, but I don't see how the word 'old' can be attached to me; therefore, I process that noise as such that wasn't addressed to me. I take the plastic bag with the tomatoes I selected, put it in the cart and move to the cucumbers' direction. I pass by a supermarket cart with two kids standing in it. The smaller one points his little finger at me and again shouts in a mocking loud voice: "Here is an old grandma", and laughs a big laugh.
מקום ניכר בנקיונו, מה שמעיד על אלה המנהלים אותו ואלה המתגוררים בו. כשהמדרכות מטונפות, מה כבר יכול להיות טוב במקום כזה?
A place is recognized by its cleanliness, which indicates of those who administrate it and those who live in it. When the sidewalks are dirty, what can be good in such a place?
מה שוה יפי הפרחים כשהמדרכה כה מטונפתWhat is worth the beauty of the flowers when the sidewalk is so filthy
נבצר מבינתי: האם דמוקרטיה אינה שלטון רוב העם תוך התחשבות בקבוצות מיעוט ולא שלטון מיעוט תוך דריסת זכויותיו של רוב העם?
נבצר מאוד!
I do not understand: isn't democracy about the ruling of the majority with consideration of minority groups, and not the ruling of a minority with violating the rights of the majority?
ישנם אנשים שהעיתוי שלהם לא משהו בלשון המעטה; כאלה, שתמיד צצים בזמן שאינו נוח לך. איך מנפנפים אותם מעלינו? נראה לי שזו אמנות, כמו להלך על ביצים בנסיון לא לשבור את האגו שלהם.
There are people whose timing is not great to say the least, such that always appear when it's the most uncomfortable. How do you wave them off? I think that this must be art, like walking on eggs while trying not to break their ego.
איני בהריון, אך לפעמים יש לי כמיהה למאכל מסוים. מזה שבועיים שנפשי חשקה בצ'יפס. מזה שבועיים שאני מחפשת מסעדה בחדרה בה אפשר לאכול צ'יפס טעים. היום מצאתי.
I'm not pregnant, but sometimes I have a craving for a certain food. For the last two weeks I have this appetite for potato chips. For the last two weeks I am searching a restaurant in Hadera where I could eat nice potato chips. I found one today.
"מה אבל-אבל-אבל? מה הקשקוש הזה?" נזפה בה המלכה שוב.
"Each word is so in the rock of our existence", said the Queen cynically.
"The truth no longer counts?" Alice asked in an offended voice.
"The truth? What truth?" Scolded her the Queen.
"But… But… But…" Alice tried to express herself.
"What but- but- but? What is this nonsense?" The Queen scolded her again.
האדמה רעדה מתחת לרגליהן והן בקושי הצליחו לשמור על שיווי משקל, אך המלכה התעקשה לעמוד. אליס חשה שהיא עוד מעט ותקרוס, אך לא העזה לשבת, לא כשהמלכה עומדת. לא רק שאין זה מנומס, אלא ממש חצוף, ועלול לגרום למלכה להתעצבן. לא כדאי לעצבן את המלכה, ידעה אליס היטב. ראשים עלולים להתעופף. ראשים אינם ציפורים, חשבה אליס בלבה, אין זה מומלץ שאלו יתעופפו.
The earth moved under their feet and they hardly managed to keep their balance, but the Queen insisted on standing. Alice felt that she is going to collapse any second, but she didn't dare to sit, not while the Queen is standing. Not only it is impolite, but really cheeky, and might cause the Queen to get the needle. Alice knew very well that upsetting the Queen is not recommended. Heads might fly. Heads are not birds, Alice thought, it's not recommended they would fly.
"האמת של מה שקורה באמת", התנסחה אליס בזהירות.
"באמת?" לעגה לה המלכה. "אינך רצינית, נכון?" עיניה התיזו ניצוצות לכל עבר. אליס לא העיזה להישיר אליה את מבטה.
"איני רוצה להשמע חצופה…" פתחה אליס בהססנות נאום שהכינה מראש. היא לא היתה בטוחה עד כמה יכולה היא להרחיק לכת. בכל זאת, ראשה היה יקר לה מאוד.
"הממ…" השמיעה המלכה קול סתמי. ניכר היה שדעתה אינה ממוקדת באליס, בעיקר לא לדבריה. המלכה לא אהבה דברים כבדים. היא אהבה לרקוד (ולדרוך על רגלי סביבתה, בלשון המעטה), לתנות אהבים עם כל מי שמצא/ה חן בעיניה (אליס בֵּרכה את האלה הגדולה על שלא מצאה חן בעיני המלכה משום שמי שראשה/ו היה יקר לה/ו לא העז/ה לסרב למלכה), לצייר (המלכה ממש לא היתה מוצלחת בזה), שיקראו באוזניה סיפורים קצרים (היא לא היתה מסוגלת להתמודד עם סיפורים ארוכים); דברים כאלה… שיחות כבדות שעממו אותה וגרמו לה לכאב ראש. ראשים עפו לכל עבר כשהמלכה חשה בראשה.
"The truth of what is really going on", Alice expressed her words cautiously.
"Really?" The Queen mocked her. "You are not serious, are you?" Her eyes splashed flashes all around. Alice didn't dare to look straight at her.
"I don't want to sound cheeky…" Alice started hesitantly a speech she prepared in advance. She wasn't sure how much far she can go. After all, she did cherish her head.
"Hmm…" The Queen hummed a vague sound. In was perfectly clear that her mind wasn't focused on Alice, especially not on what she had to say. The Queen didn't like heavy stuff. She liked to dance (and step on every feet nearby), making love to whom she fancied (Alice thanked the Mighty G-ddess for the Queen didn't fancy her, because whoever their head was dear to them, didn't dare to refuse the Queen), drawing (she wasn't much of a painter, to say the least), short stories to be read to her (she couldn't deal with longer ones); heavy conversations were boring and caused her headaches. Heads flew in all directions when the Queen had headaches.
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.