Monthly Archives: ספטמבר 2013

עד כמה נמוך אפשר לרדת?

מווווווווווו

באמת, עד כמה?

תשובה א': כמה שאפשר

תשובה ב': אפילו עוד יותר

תשובה ג': החזירות אינה נגמרת

תשובה ד': אם נותנים, אז למה שלא ננצל

…..

…..

תשובה סופית: כל התשובות נכונות, כי אני יכול

העולם נחלק לכל מיני: הטובים והרעים, בני האור ובני החושך, בני רחב ובנים כשרים, בעלי כשרון מסוים ובעלי אחר, מנצלים ומנוצלים… והיריעה עוד רחבה ומתמשכת. תמיד אפשר לחלק, לשייך, להדביק תויות, להפלות, להחרים, להזיק… ועוד, לא עלינו.

ישבתי היום עם חברה ומה שהתחיל בגישוש זהיר, הפך להסכמה הדדית שהעולם אינו מה שציפינו לו מאז שהתחלנו לשים אליו לב (קרי: עמדנו על דעתנו הנחושה), שהדברים עליהם גדלנו והתחנכנו השתנו בצורה קיצונית כל כך ושום דבר אינו דומה למה שרצינו להשיג. אנחנו רצינו עולם מסוים ומה שיצא – לא לזה פיללנו. האם אפשר לתקן? כי לחזור אחורה בלתי אפשרי, כל הזמן שזז קדימה מאז היינו צעירות וחולמות, לא יחזור יותר.

אחד הנושאים שהכאיבו ללבנו במיוחד, היה ההתיחסות הנבזית והגוזלת את כבשת הרש של היוצרות והיוצרים. מנהג פשה בעולם והוא – לא לשלם לנו, אלא לקחת את פרי רוחנו בחינם, מה שנקרא: לחמוס. מזכיר למאן דהיא את מערכון הצבעים של הגשש?

לקוח: אבל כבר נתתי לך מספיק כסף!

צבע: אנחנו נגמור את העבודה, נשב, נעשה חשבון ואתה תשלם לי.

לקוח: אתה עוד תהיה חייב לי.

צבע: אז תשלם לעצמך!

לאנשים יש את החוצפה לקחת את שלך ולהשתמש בזה בלי לשלם. קוראים לזה לגנוב. היא הראתה לי את הכתבה הזו בדה-מרקר וזה לא עשה לי טוב. מנצלים את הגולשים (שהם פראיירים בפני עצמם) ומשתמשים בתוכן שלהם כדי לעשות כסף ובלי לשלם אגורה לגולשים! גזֵלה לאור היום! ומי שמשתפים פעולה – מה כבר אפשר לומר עליהם, מלבד שהם טפשים?

זה התחיל עם אפפל הארורים, שהרסו את תעשיית המוזיקה והותירו מוזיקאים רבים ללא פרנסה ראויה. אחרי שהשמידו שם כל חלקה טובה, הם פנו לתעשיית המו"לות כדי להרוס גם אותה בשיתוף עם אמזון. אין לי בעיה עם שינויים בצורת הצריכה, יש לי בעיה עם גזילת פרנסתם של מי שטרחו ועמלו ועבדו והוציאו את נשמתם ביצירותיהם, שאין משלמים להם כראוי. איך כתוב בהוראות של אמזון? שמחיר הספר לא יעלה על 10 דולר. אתן יודעות כמה מזה מקבלת הסופרת? מבטיחה לכן נאמנה שאינכן רוצות לדעת. אוי לעולם שכך הושחת!

יצאנו מהפגישה די ממורמרות ועם חומר רב לעכל. אולי יהיה לזה המשך.

המוזיקה שלי My Music

Play Misty for Me

We are singing

רציתי לבוא ממקום טוב, של מוזיקה, של כיף, אך כשמדובר במוצרי אפפל – זה בלתי אפשרי. הם מעלים בך כל רגש שלילי שאפילו לא חשבת שקיים בך. הכל מכוון נגדך שם. שום דבר למען הלקוחה. לדוגמא, האייפוד. עד שאספתי אליו את רשימת השירים הכי אהובים עלי, אותה העליתי בדי עמל מרובֶּה שעות – הלך הדיסק הקשיח של המחשב ואי אפשר היה לשחזר. פעם, לפני יובלות, כשהם עוד היו במיעוט והתחננו שמישהו ישתין לכיוון של המוצרים המעצבנים שלהם – אפשר היה להעביר את תכולת האייפוד לכל מחשב שהוא. היום – יוק! בלתי אפשרי לגמרי. הדבר היחידי שאפשר לעשות, זה לסנכרן מהמחשב לאייפוד ולא מהאייפוד למחשב וכשמסנכרנים מהמחשב – זה מוחק קודם כל את כל מה שהיה לך באייפוד. מפגר, כבר אמרתי? שונאת אותם!!!

♀♀

לפעמים אנו שואלות את עצמנו מה נשאיר אחרינו. מה יזכיר אותנו? שובל של בושם ייחודי, צליל צחוק, צלילי מוזיקה שאהבת… אז אני משאירה את זה…

לרשימת השירים שאני אוהבת קראתי LOVE. נכון שאין צורך להסביר? הסדר לא ממש חשוב, כי הרי יכולתי להתחיל עם כל אחד מהם, אבל נאלצתי כמובן לסדר, כי רשימה צריך להתחיל מאיפשהו. גם כדי שזה יִשמע ערוך צלילית ומצב רוחית 🙂 כל השירים פה לקוחים מתוך האלבומים שיש לי, שלטעמי הם מעולים. נכון שלא תמיד כל האלבום מושלם ויש כאלה המכילים שיר אחד או שניים והשאר – חבל על המאמץ שהושקע, אבל אני משתדלת לא לרכוש כאלה והם ממש מעטים אצלי.

ב-2009, כשהעליתי את השירים הללו לאייפוד, השתדלתי לעורכם בסדר הגיוני כדי שהם ישתלבו זה בזה ויעשו כיף לשומעת. לקח לי כמה חודשים לאסוף את הכל ולמיין מתוך האלבומים שיש לי. מי ידעה שחמדני הממון באפפל יסגרו את השער וכשאחליף מחשבים לא אוכל יותר להעביר את המוזיקה הזו? עכשו רק נותר לקוות שזה יחיה כמה שיותר, כי אחרת – הלכו להם לשוא כל העבודה הקשה והזמן שהשקעתי.

כשהכנתי את הרשומה הזו כדי לחלוק איתכן בכיף, חיפשתי בעיקר הופעות חיות מוצלחות או את המקור כפי שהוקלט באולפן. קליפים אינני אוהבת, משום שאני מעדיפה להקשיב למלים ולראות אותן במקום את מה שבמאי/מפיק כלשהו מחליטים בשבילי. בעיני, אין אלה משרתים את השיר ולרוב רק מסיחים את הדעת מהכיף שבהאזנה לצלילים, שלא לדבר על הורסים אותו.

ישנם עוד אלפי שירים שאני אוהבת ועוד המון מוזיקה נפלאה (קלסית, ג'אז) ועל אף שתקצר היריעה – אני משערת שאביא עוד בעתיד מתוך רשימת המוזיקה הקלסית שבמכשיר.

אינני יודעת מה איתכן, אך כשאני מאזינה למוזיקה הזו, כמעט מדי יום (במקום הברבורים ברדיו), זה עושה לי נפלא בנפש. להתרווח, לשים אוזניות ולשקוע בַּכיף.

 

  1. Have I told you lately – Van Morrison  זה מה יש, אם כי אני מעדיפה את הביצוע של Rod Stewart.
  2. Barefoot – K. D. Lang  שיר הנושא מתוך הסרט בה כיכבה: Salmonberries
  3. The first time ever I saw your face – Roberta Flack  מתוך סרטו של קלינט איסטווד: Play Misty for Me
  4. Nocturne – Secret Garden
  5. סהרה – את
  6. Femme Fatal The Velvet underground
  7. מליון כוכבים – עמית פרקש
  8. The great gig in the sky – Pink Floyd
  9. היהודים – קח אותי
  10. Nightporter Japan
  11. Constant craving – K. D. Lang
  12. Cats in the cradle – Ugly Kid Joe
  13. Child in time – Deep Purple
  14. July morning – Uriah Heep
  15. Theme from Valley of Dolls – K. D. Lang
  16. Hometown glory – Adele
  17. Touch me – The Doors
  18. How can we hang on to a dream – Tim Hardin
  19. Because the night – 10,000 Maniacs
  20. Colorblind – Counting Crows
  21. Cozmic blues – Janis Joplin
  22. Free – Hadara Levin Areddy אין ברשת 😦
  23. Animal instinct – Cranberries
  24. The look of love – Diana krall
  25. Blue café – The Style Council
  26. Jazz in Paris – Malcolm McLaren
  27. Parisienne walkways – Gary Moore
  28. The Paris match – The Style Council
  29. Dancing in the dark – Bruce Springsteen
  30. I Maschi – Gianna Nannini
  31. It'll never happen again – Tim Hardin  יש ביצוע מקסים נוסף של The Dream Academy וגם של דייויד סילויאן הנפלא
  32. Sunday Morning – The Velvet underground
  33. החשמליות – לונדון
  34. Nothing really ends – Deus
  35. Sick & Tired – The Cardigans המוזיקה מקפיצה ואף שאינה מתאימה למלים העצובות, השיר מקסים
  36. Without her – Blood, Sweat & Tears
  37. I just called to say I love you – Stevie Wonder
  38. Dykes and the holy war – Polianna Frank
  39. My ever changing moods – The Style Council
  40. Fritha alone – Camel (מתוך The Snow Goose)
  41. Look at yourself – Uriah Heep
  42. קצת אחרת – הנסיך הקטן
  43. Little girl blue – Janis Joplin
  44. Little angel – Hadara Levin Areddy
  45. Night in white satin – The Moody Blues
  46. The Severed Garden (adagio) – The Doors ג'ים מוריסון קורא שירה על רקע האדג'יו של אלבינוני
  47. Trista Pena – Gipsy Kings
  48. Your song – Elton John
  49. Hush sweet lover – K. D. Lang
  50. Wind between my wings – Bette Midler
  51. MMMM… – Crush Test Dummies
  52. I talk to the wind – King Krimson
  53. Lovesong – The Cure
  54. Games people play – The Alan Parsons Project
  55. Smooth operator – Sade
  56. החשמליות – אחר כך בא הגשם ; הנה שיר נוסף שאינו באייפוד, אך יפה לא פחות לבד (כל השירים באלבום יפהפיים אחד-אחד)
  57. The snow goose – Camel
  58. You and Me – Avishay Sapir השיר הזה אינו נמצא ברשת, אך ניתן להתרשם מהמוזיקה המצוינת שאבישי יוצר ומפיק
  59. I'm on fire – Bruce Springsteen
  60. Happy Bosa – Hadara Levin Areddy
  61. Zombie – The Cranberries
  62. Myth – K. D. Lang
  63. Profumo – Gianna Nannini
  64. Carnival – The Cranberries
  65. Promenade – Emerson, Lake & Palmer מתוך גרסתם ל"תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי
  66. היהודים – הזמן שלך
  67. Psycho killer – Talking heads ועוד ביצוע מקסים
  68. Superstar – The Carpenters מעדיפה את הביצוע של בט מידלר
  69. Un amor – Gipsy Kings
  70. קצת אחרת – שיר בין ערביים [מבדידות הופכים האנשים קשים…]
  71. Golden brown – Stranglers
  72. Ode to my family – The Cranberries
  73. I love you more than you'll ever know – Blood, Sweat & Tears והנה איימי וויינהאוז
  74. Maid with the flaxen hair – Richard Stoltzman וכפי שדביסי הגה זאת בביצוע פסנתר
  75. The air that I breath – K. D. Lang
  76. The future – Avishay Sapir השיר הזה אינו נמצא ברשת, אך ניתן להתרשם מהמוזיקה המצוינת שאבישי יוצר ומפיק
  77. You’re the best thing – The Style Council
  78. OneAimee Mann
  79. Time after time – Cindy Lauper
  80. America – Simon & Garfunkel
  81. Overture – K. D. Lang
  82. The rose – Bette Midler
  83. Lover her madly – The Doors
  84. הדרה לוין ארדי – כמה זמן ; אחד השירים המדהימים, שחבל שאין הוא ברשת
  85. The whole point of return – The Style Council
  86. Strange fruit – Pollyanna Frank
  87. Still crazy after all these years – Paul Simon
  88. Daydreamer – Adele
  89. You were always on my mind – Elvis Presley
  90. Trouble me – 10,000 Maniacs
  91. September – David Sylvian
  92. Lithium – Evanescence
  93. שרון ליפשיץ – מעיל הגשם הכחול (לפי שירו של לאונרד כהן Famous blue raincoat)
  94. הדרה לוין ארדי – אני רוצה אותך
  95. Still loving you – Scorpions
  96. Jesse – Roberta Flack
  97. Jessie (going through) – Leslie Tucker
  98. Angie – The Rolling Stones אף פעם לא סבלתי את הלהקה הזו וזה השיר היחיד שאני יכולה לשמוע מהם
  99. Whiter shade of pale – Procol Harum
  100. Anthem – Malcolm McLaren כל התקליט הזה מצוין ומקסים וכדאי להקשיב לו במלואו
  101. There must be an angel – Eurythmics
  102. Linger – The Cranberries
  103. Sleep away – Bob Acri
  104. Guilty Kisses – Ilya
  105. The turn of a friendly card – The Alan Parsons Project Project האלבום המלא
  106. Chasing pavements – Adele
  107. Light my fire – The Doors
  108. Famous blue raincoat – Leonard Cohen חובה, אבל ממש חובה להאזין למלים שלו. לא מתה עליו (אינני סובלת שוביניסטים), אך יש לו כמה שירים מדהימים שכדאי לשמוע, כמו זה
  109. The movie – Jim Morrison האיש היה משורר בחסד וידע גם לקרוא את שיריו בצורה כובשת לב
  110. Time – Pink Floyd
  111. Rain – Uryah Heep  וביצוע מקסים נוסף של Anita Popović
  112. Before you goHadara Levin Areddy
  113. When the music's over – The Doors

חפירות:

  1. ברוס ויליס נגד אפל דה מרקר
  2. קישור לאלבומים של הדרה לוין ארדי הנפלאה, שם תמצאנה מה חדש
  3. הדרה אהובתי רשימה שלי על הנפלאה שבזמרות

שישו ושימחו Joy and Rejoice

דדל שמחת תורה

עמוק בליבך, עיגולים של שמחה
ואור גנוז בנשמת אפך

מיכה שטרית

"שמחות קטנות" – ערב הפיוט הגדול

"Little Joys" – Evening of Liturgical Hymns

שישו ושימחו

ביאטריס טרחה ועמלה עם הנכדים ויצאו להן דֶדֶלים מהממים תחת ידיהם המוכשרות. בשנה שעברה הם הכינו אותם עם אבא-אמא בעברית והשנה – זה היה בצרפתית. הוריהם תהו שמא כדאי לשכור בשנה הבאה מישהי שתטמיע בהם את חוויית הכנת הדדל באנגלית. ביאטריס השיבה בתהייה משלה, שאולי זה רעיון לא רע כלל ואפשר להכין בכל שמחת תורה דדל בשפה אחרת. כמובן שמיד צצו כל מיני רעיונות ובאחד מהם חשבנו על סבתהּ הפרסית של אוריתי (הסבתא-רבה של הטף), אותה החמצנו, משום שלדאבוננו, הלכה הלה לעולמה בשנה שעברה בשיבה טובה (הלואי עלינו בבוא העת). נו, לא הכל מושלם. ביאטריס העירה שאמהּ (היא חמותי בהחבא) ודאי היתה שמחה מאוד לסייע בטריפוליטאית, לוא היתה מסוגלת לקבל את היחסים בין שתינו, שזה ענין מורכב ביותר מבחינתה. אולי פעם זה ישתנה. כרגע, אנחנו יכולות רק לקוות.

Joy and Rejoice

Béatrice worked hard with the grandchildren and they produced amazing Simchat Torah flags with their talented hands. Last year they did them with their parents in Hebrew, and this year it was in French. Their parents wondered how worth it would be to hire next year somebody who would make these flags with them in English. Béatrice replied that perhaps it wouldn't be a bad idea at all and they can make their flags every Simchat Torah in a different language. Naturally, all kinds of ideas popped up, and in one of them we thought about Orit's Persian grandmother (the children's great-grandmother) whom we missed since unfortunately she passed away last year at a ripe old age (I wish us the same when the time comes). Well, not everything is perfect. Béatrice commented that  her mother (who is secretly my mother-in-law) would be very happy to assist in Tripolitanian if she could accept our relationship, which is a very complicated matter as far as she's concerned. Perhaps it would change one day. At the moment, we can but hope.

"תגידי", מקשה הצאצא שהפך אותי לסבתא מאושרת, "התחרפנתן לגמרי? מה אתן הופכות לי את הילדים לדוסים?" להזכירכן, קוראותי הנאמנות, זה אותו אחד שבגיל 4 שאל אותי בקול רם וצלול, כשמכר שלי, רב, שומע ואוזניו מצילות מן הסתם: "מה זה אלוהים?" והִרוה אותי נחת. שמחתי שזה לא יגדל ביראה מיותרת ממשהו בלתי הגיוני ומיותר.

"Tell me", asks my offspring that made me a happy grandmother, "have you gone out of your minds? Why are you turning my children into dosalach (religious)?" I'd like to remind you, my faithful readers, that he is the one who at the age of 4 asked me loud and clear, while an acquaintance of mine, a Rabbi, shockingly heard: "What is G-d?" and made me happy. I was satisfied that he won't grow up with an unnecessary fear of something illogical and needless.

מזל שביאטריס רק שומעת עברית ואינה מבינה את הדברים.

"איזה דוסים על ראשך?" אני מהסה אותו בחריפות. "מה זה, אסור לילדים לדעת מאין באו, במובן של המסורת? אתה רוצה שיהיו בורים גמורים?"

"לדעת, כן", הוא עונה באורך-רוח, "אבל מה היא שמה לנרקיסי כיפה על הראש ולכלנית קשרה מטפחת? תכף היא תמליץ להם על פאות, הוא לגדל והיא לכסות את שערה."

Fortunately, Béatrice only hears Hebrew and doesn't understand.

"What dosalach are you taking about?" I sharply shut him down. "What, your children aren't allowed to know where they come from traditionally? Do you want them to be total ignorants?"

"Knowing, yes", he answers tolerantly, "But why did she put a kippah on Narkisi's head and tied a headkerchief on Calanit's head? Soon, she will recommend him to grow sidecurls, and her to wear a wig in order to cover her hair."

הטף דוקא התלהב. להתחפש תמיד כיף.

The grandchildren were exited. Always fun to wear masks.

♀♀

[הכנת דגלי שמחת תורה באתר של התנועה הרפורמית ליהדות מתקדמת]

Israel Movement for Reform and Progressive Judaism site

 ארבעת המינים

♀♀

חילונית א'

נטילת ארבעת המינים

ידעתי על נטילת ידיים, בעיקר לאחרונה, בגלל הפוליו לא עלינו, אך נטילת ארבעת המינים? הם עושים את זה עם מים וסבון? ממש מרטיבין? לא ברור לי, למה ליטול אם אפשר להניח להם?

בכתבה על שוק ארבעת המינים, תהה הכתב בפני קהל השומעים, כולו פליאה, איך מוציאין כל כך הרבה כספים על הללו, כגון 1000 ₪ (אלף!!!) טבין ותקילין לאתרוג. מיד נמצאו להם דוסים למכביר שנעמדו כאיש אחד לכהות בו: "בשבילנו, רוחניות זה דבר קדוש ונוציא כל סכום עליה. זו מהותו של עם ישראל!"

איך אני נוהגת לומר: כל אדם ורוחניותו הוא, שלא לומר 'מהותו הוא'. מי יודעת, אולי בנענוע מינים אלו ניוושע ותִקרב עת גאולתנו?

♀♀

חילונית ב'

בסוכות תשבו שבעת ימים

פעם, בילדותי (לדברי הנכדים, זה בטח היה לפני איזה מליון שנים), נהגנו אחרת: מיד אחרי תפילת נעילה ושבירת הצום, הזדרזו המדקדקין, גם אלה שלא היו דתיים, והתחילו במצוות דפיקת המסמרים לשם הקמת הסוכה. נראה לי שהיתה אז יותר מסורת מאשר ההפקרות של ימינו.

במהלך חול המועד עברו הפקחים ובדקו איזו מן הסוכות הכי יפה ואפילו חילקו פרסים למצטיינים בקישוטה. והיום מה? גורנישט. אם מישהו מקים סוכה – הוא ודאי דתי וכדאי לתפוס מהלה מרחק, כי בני מגזרו הפכו להיות קיצוניים ביותר בימינו. איפה הם הימים ההם, בהם גרנו זה בכפיפה לזה ולהוא ואף לא אחד מהדוסים ההין לידות אבנים בחילונים?

מר קו מנגן מוצארט

♀♀

חילונית ג'

הקפות

חבר'ה, חשבתם איך זה נראה? עומדין להם הדוס'לך ורוקדים עם ספר. מאן דהוא החליט פעם שזה קדוש ומאז סובל כל העולם בכל מיני גרסאות של סבל, יסורים ועינויים שהמציאו לנו המאמינים. מתי ישוחרר העולם מהבלי הדתות ומעול השטויות הכביכול קדושות הללו? מתי נהיה חופשיים לחשוב בעצמנו בלי שמאן דהוא ימצא לנכון להטיף לנו כדי להכריחנו לדבוק בתורתו, אותה הוא מחשיב כאמת הבלעדית? מתי יסתפק כל אדם באשר הוא בעצמו בלבד ולא יראה חובה קדושה לעצמו למות על קידוש השם ולנבור בעסקי זולתו? מתי "ואהבת לרעך כמוך" יהיה שגור בפי כל וללא קשר וזיקה לאמונה כלשהי (ורצוי בלעדיה, כמובן)?

[משעשע איך עושין מוזיקה מעניינת…]

♀♀

חילונית ד'

מה השמחה הזו לנו?

הממשלה הזו על הפנים, הכלכלה על הפנים, הכל לא הולך כמו שצריך, אנחנו בקושי מקרטעים ואלה שמחין. על מה יש לשמוח? עומדים להם הדוס'לך ומפזזים כאילו אין מחר ואין על ראשנו כורת רשע עם גזרותיו המבישות ועוד מזמרין בקולי-קולות. אפשר לחשוב שעברתי לגור בשכונה דתית. אלה, אין להם בעיה לפלוש לכל מקום שהם יכולין ולהטריד את מי שאינו מעונין בשמחתם. החילונים, מן הסתם, בראש שמחתם, אחרת מה להם לחפש אצלנו?

מעולם לא חויתי את שמחת בית השואבה במו רמ"חי ושס"עי לפני כן והסתפקתי במה שהראו בטלויזיה. מה שהיה לי יותר מדי ומיותר בהחלט, אבל אני הרי לא ממונה על השידורים (חבל מאוד!). גם ככה מצב הרוח אצלי לא משהו ואלה רוקדין לי על העצבים. אוף! שהתהלוכה הרועשת הזו תעבור כבר מפה!

♀♀

שנה טובה – גרסת התפוח

נעילה ה'תשע"ד

Ne'ila 2014

שופר

בית לולה, המשמש כבית כנסת לעת מצוא בחגי תשרי, גדוש ומלא מפה לפה. המוני בני קציר ממלאים את הרחבה שלפניו וחוסמים את הכביש, אך זה בסדר. גם ככה אין רכבים מהינים לנוע פה, גם אם רוב תושבי הישוב חילונים המה.

Beit Lola (Lola's place), which becomes a synagogue when needed at the High Holy Days, is completely full. Crows of the People of Katzir are filling the square in front of it, blocking the road, but it's OK. No car dares to move, here, despite that most of the Katzirians are not religious.  

ביאטריס ואני פוסעות בנחת אל עבר המתגודדות, מלוות במשפחה. יש עוד זמן. החמה עדיין בראש האילנות וטרם שבה לנרתיקה, כך שבטוח שנספיק לשמוע את קול תקיעת השופר. אנחנו משתדלות לשמור על המסורת לפי הבנתנו ולפי איך שמתאים לנו. ערכנו סעודה מפסקת עם הילדים והנכדים שהגיעו להסתופף בצל קורתנו. משימה מאתגרת, היות ואפשר לבוא אלינו בכיף, אך לא לצאת מאיתנו בטרם ירדה החשכה ושלושה כוכבים נצפים בברור ברקיע.

Béatrice and I are pleasantly strolling towards the congregation, accompanied by our family. There is time. The sun is still high in the sky, waiting to dip itself in the sea before going to bed, so we will manage to be on time for hearing the blowing of the Shofar. We are trying to keep tradition according to our understanding and to what suits us. We had the Se'uda Mafseket (the final meal before the fast) with the children and grandchildren who came to pass Yom Kippur under our roof with us. It is a bit challenging, as you are mostly welcome, but you can't leave before dark and three stars are clearly observed in the sky.

על בטן שבעה ומלאה, הלכנו כולנו לשמוע את תפילת "כל נדרי". הטף הביט בפליאה ברוכבים הבודדים (השנה מעט מספרם וטוב שכך) הנעים על הכביש הריק והפנה אלינו עיניים שואלות. הסברנו שיש כל מיני סוגים של ילדים ואנשים ועלינו לכבד את כולם כל עוד אין אלו מציקים לנו, גם אם אין אנו מסכימים עם דרכם. הטף הראשי, הבוגר, שעלה השנה לכיתה א', הרהר עמוקות בסוגיה, הפך בה והפך בה ולאחר שהגיע למסקנה, אמר בקול צלול: "נכון!" אחותו, הטפה הראשית, החובשת השתא את הספסל בגן החובה, הסתפקה בהנהון חינני לאות הסכמה, שערותיה נעות במרץ. אי אפשר היה להתאפק מלקחת את שניהם אל בין זרועותינו ולחבק באהבה. כמה חמוד הטף, דבש!

With our belly full and satisfied we all went to hear the "Kol Nidrey" prayer. Our grandchildren gazed with amazement at the few cyclers (this year their number lessened, and it's very good) who were moving on the empty road, and turned wondering eyes toward us. We explain that there are varies kind of children and other people, and we must respect them all, as long as they are not pestering us, even if we do not agree with their way. The main grandson, the adult who went this year to the first grade, pondered deeply on the matter, turned it upside down, and after coming to a conclusion, he said in a clear voice: "Indeed!" His sister, the main granddaughter who started Kindergarten this year, settled with a graceful nodding in agreement, her hair moving vigorously. We couldn't restrain ourselves of lovingly embracing them both strongly (but still gently!). They are soooooooo sweet!

מעניין איך שילדים לומדים להסתגל לכל מצב, אם רק מכינים אותם לזה. אחרי התפילה, חזרנו הביתה לנשנש סביב שולחן עגול. מסתבר, שאם מקדישים להם את הזמן ואין מתעלמים מהם, אלא משתפים, אפשר לשבת איתם ולשוחח בכיף. הם מתקדמים לא רע בצרפתית שלהם עם ביאטריס.

It is interesting how children learn to adopt every situation if we take the time to prepare them in advance. After the prayer we went back home to nosh some refreshment around the round table. In seems that if you dedicate the time, and they are not being ignored but shared with your activities, then you can pleasurably sit with them and enjoy their conversation. They are doing quite well advancing with their French chatting with Béatrice.

הבוקר, אחרי הזכרת הנשמות, יצאנו לטייל בסביבה. כיף שלא צריך להשגיח שמא תבוא מכונית. לא שיש תנועה מי-יודעת-מה מסיבית בקציר, אבל אחרי שהתרחבנו בעוד 200 משפחות (והיד עוד נטויה) – ישנן שעות שהמכוניות נעות זו אחרי זו והתנועה די ערה ברחוב הראשי וצריך להזהר. לפחות ביום כיפור חפים הכבישים ממכוניות מחללות.

This morning, after the prayer of remembering the souls, we went for a walk nearby. It is great that we don't have to watch out in case a car comes. Not that in regular days we have any traffic jams in Katzir, but after we have expanded more with 200 families (and there is plans for more) – there are hours where the cars move frequently and the traffic is quite active, so one needs to be aware. At least on Yom Kippur the roads here are free of desecrating cars.

לאחר ארוחת צהרים הצטנף הטף תשוש בתוך המיטות ונם את הסיאסטה בלי הפרעה. אנחנו, המבוגרות, ישבנו עם הילדים והעלינו זכרונות מימים ימימה, בעיקר מיום כיפור ההוא, שאי אפשר להשתחרר ממנו עד עצם היום הזה.

After lunch, the exhausted grandchildren curled up in the beds and slept the siesta without interference. We, the adults, sat with the children and reminisced upon ancient memories, especially from that Yom Kippur we can't be freed of until this very day.

יום כיפור חילוני, שננעל בהתכנסות מחודשת בבית לולה ובתפילה זכה לטוב.

An irreligious Yom Kippur that was adjourned by gathering again at Beit Lola to wholeheartedly say the closing prayer with hope for the best.

כדאי לעיין בראיון עם הרבא הרפורמית פרופסור דליה מרקס. כמים חיים!

♀♀

נינה:

יום קשה. לא קל לצום, אבל מוכרחים, זו מצוה. כל עוד אני יכולה – אני מקיימת. החום הזה אינו עוזר הרבה. בבוקר הלכנו לבית הכנסת להזכרת הנשמות. מזל שבשביל זה לא צריך לשלם. המקומות בבית הכנסת יקרים בלי כל סיבה מוצדקת. לא נשארנו אחרי זה. גם ככה קשה לי ללכת הרבה ובית הכנסת לא ממש קרוב. כאן זה לא חוצלארץ ואי אפשר לנסוע במכונית. גם לא הייתי מעיזה לנסוע. מה אני צריכה שיזרקו לי אבנים על המכונית?

הבכור ניהל לנו את הנעילה פה, בבית, כך שלא הייתי צריכה להטריח את עצמי לבית הכנסת בשביל זה. יש לנו הרבה יותר ממנין במשפחה. יש לנו מסורת במשפחה שמה שאפשר – עושים יחד. אפילו בעל תקיעה יש לנו, אחרי שהבת הגדולה התחתנה עם מישהו שהתמחה בזה.

לשנה טובה נחתמו כולנו!

Nina

A difficult day. It's not easy to fast, but it's a must, it's a Mitzvah. As long as I can – I fast. The heat doesn't help much. We went in the morning for Yzckor, to remember the souls we knew. Luckily, we don't have to pay for that. The sits in the synagogue are unjustified expensive. Very expensive. We didn't stay after the Yzckor. I find it difficult to walk a long distance and the synagogue is not near. Here is not the diaspora where you can go by car even on Yom Kippur. I wouldn’t dare to take the car. I don't need to be stoned, do I?

My eldest conducted the Ne'ila here, at home, so I didn't have to bother and shlep myself to the synagogue for this. We have many members in the family, much more we needed for the Minyan. We have a family tradition that what we can – we do together. We even have a Shofar blower, after the eldest daughter married somebody who mastered it.

May we all be sealed for having a good year!

שופר1

♀♀

ג'ינה:

איזו הרגשה נפלאה לסיים את תפילות יום הכיפור אחרי שתקיעת השופר רוממה את נפשנו שהיתה עטופה כל היום בקדושה ובכוונה גדולה והצלילים שחררו את הכל. כל מה שהיה בפנים בקע ועלה ונסק מעלה-מעלה, גבוה-גבוה עד שנכנס בשערי הרקיע. הרגשנו איך תפילותינו מתקבלות. היה זה רגע מיוחד של טהרה וקדושה, רגע של אמת.

לשמש כרבא זו שליחות נעלה מאין כמוה. אני רואה איך זוגתי ממלאה את הייעוד שלה כשכל עצמותיה אומרות שירה ואני שמחה על כך. אין דבר יותר מספק מעיסוק במה שאת אוהבת ושאת טובה בו. והיא לא רק טובה – היא מעולה ממש.

מי יתן והשתא הבא עלינו לטובה תביא לנו בכנפיה את כל הטוב אשר נשאף אליו ועוד יותר טוב.

Gina

What a wonderful feeling it is to end the Yom Kippur prayers after listening to the blowing of the Shofar which lifted our spirit that was wrapped with Kdusha (sanctity) as well as with full concentration the whole day long. The Shofar sounds were releasing. Everything that was inside broke through and took off high to the sky, up-up and away, until it got into heaven. We felt how our prayers were accepted. It was a special moment of purity and holiness, a moment of truth.

To be a Rabba is a very exalting mission. I watch my spouse filling her calling with all her heart. It makes me happy. There is not any fulfilment like doing what one loves and is good at doing it. My love is not just good – she is by all means excellent.

May this coming new year bring us all the best we are aspiring of and more good.

 Clifford T. Ward – Home thoughts from abroad

♀♀

מינה:

אין לי כוח יותר. זה יום הכיפורים הכי גרוע שהיה לי. יום של חרדה ואימה מפני הבאות, מפני הנפילה. הגיעו מים עד נפש ואינני יודעת את נפשי. אנה אפנה?

היו לי עליות ומורדות במהלך החיים, אך תמיד היה איזה נס שצץ ומשך אותי מעלה, להציל מן הטביעה, אך הפעם אני יודעת שאין כבר תקוה, אין מוצא. הכל מתמוטט לי.

לפני שנתיים נסגר המפעל בו עבדתי ומאז אין לי עבודה. עד אז, צפתי איכשהו. המשכורת היתה סבירה ויכולתי להתנהל בצורה פחות או יותר נורמלית, עם דגש על הפחות. עד עכשו לא מצאתי עבודה. אף אחד לא רוצה להעסיק אשה בגילי, על סף הפנסיה. אני עדיין חותמת אבטלה כשאני נאלצת להגיע ללשכה אחת לשבוע, אבל עבודה אין.

במשך חצי השנה הראשונה קיבלתי דמי אבטלה זעומים מהביטוח הלאומי, סכום עוד יותר קטן ממה שהשתכרתי כשעבדתי (וזה הרי לא היה הרבה), שלא הספיק לכלום והייתי צריכה להשתמש בפיצויים הדלים שקיבלתי ואחר-כך התחלתי לאכול את מעט החסכונות שהצלחתי לחסוך כשעבדתי. כשאלו נגמרו – התחלתי ללוות כספים מחברות. לאוכל. אלה נתנו כמה שיכלו, אפילו שאף אחת מאיתנו לא היתה בטוחה שאוכל אי-פעם להחזיר.

ועכשו נגמר הכסף. בחודש האחרון ביקשתי מכל הנושים שלי לחכות,  אך לשוא. מיסי עיריה, חשמל, מים, כרטיסי האשראי – הכל התמוטט. הכל התראות. הכל לפני ניתוק. כאילו מסך שחור ירד על החיים שלי.

Mina

I can't cope anymore. This is the worst Yom Kippur I ever has. It was a day of anxiety and fear of what is to come, from falling. I had ups and downs in my life, but there was always a miracle which popped to pull me up and save from drowning; but this time I know there's no hope, no way out. Everything collapses on me.

Two years ago, the factory I was working in closed and I have no work since. Until then I was flouting somehow. My salary was reasonable and I could manage normally more or less, with the emphasis upon the less. I haven't manage to find work until this day. Nobody wants to employ a woman of my age, at the edge of retirement. I still sign up for unemployment, and have to get to the bureau once a week, but no work.

I got a very small amount of unemployment allowance from the national insurance during the first six months after being laid off. It was a smaller amount to the one I got as a salary (and that wasn't much at all), which wasn't enough. I had to use the meagre compensation money and then I started to eat up the little savings I managed to save when I was working. When these ended – I started to borrow money from my friends. It was for food. They gave as much as they could, even if none of us was sure that I would be ever able to repay.

And now the money is gone, I ran out. The last month I asked all my creditors to wait, but in vain. City rates, electricity bills, water, my credit cards – everything has collapsed. All I have is warning notices. Everything is facing cutoff. As if a black screen went down on my life.

♀♀

נאדיה:

היום עבר בסדר. לא צמתי.

Nadia

The day went OK. I didn't fast.

♀♀

כדאי לקחת את הזמן ולהאזין לזה: סדר נשים, ארוע שנערך בספריה הלאומית. חומר למחשבה.

ארבעים ימי כיפור

טלפרינטר

בשבת ההיא היה נורא. הכל היה בהול. סרטים-סרטים השתלשלו להם מכל הטלפרינטרים בחדר. לא ספרתי, אך אני חושבת שהיו איזה מאה מכשירים וכולם פועלים ופועלים ופועלים ופועלים ואינם פוסקים מטרטורם אף לשניה אחת. מברק אחד מסתים והנה בא לו השני והשלישי והכל בשרשרת ארוכה-ארוכה. לא קל היה למצוא היכן נגמר האחד ואיפה מתחיל השני כדי להפרידם זה מזה ולשגרם הלאה.

היום, בעידן של המכשירים החכמים, קשה להבין איך זה היה פעם עם הסרטים הללו. אינני מצליחה להזכר באיזה צבע הם היו. משום-מה אני מדמיינת אותם בורוד או בצהוב – שני הצבעים הללו מבזיקים לי בזכרון.

בדרך כלל, היתה משמרת השבת שקטה לחלוטין ומלבד מברק רגיל פה ושם לשם תרגול או כדי להעיר את הנמות בשלוה – לא נרשמו כמעט ארועים. שבועיים לפני השבת ההיא, העיר אותי קצין חדש שבא למתחם, שכנראה היה לו משעמם בבית באישון לילה. חודשיים לפני השחרור מסדיר, אחרי שנה וחצי של שינה סדירה וללא הפרעה במשמרות השבת הליליות, אתרע גורלי וזה החליט להגיע דוקא למשמרת שלי. למה אני? משפט צבאי, נזיפה וכמעט הורדה בדרגה על הפקרת משמרת וריתוק, כמובן. טוב, לפחות לא מאסר. הבנות חשבו שהלה מיצה את מכסת המארבים שלו איתי ולא יבוא יותר, והמשיכו בשגרתן, זה החליט לגלות חריצות והמשיך בחובתו, כך שמישהי נוספת נתפסה על ידו על חם, מכורבלת בשלוה בשק השינה, על השולחן בין הטלפרינטרים הדוממים.

בשבת השלישית, כבר לא היה סיכוי לנוח ולא משום אימת אותו קצין, אלא משום שהרעש התחיל לטפטף אחר הצהרים, כמה שעות אחרי שמשמרת השבת התחילה. הסרטים עדיין לא שטפו, אלא זלגו פה ושם, אך יותר מאשר בכל ערב שבת אחר שזכרתי, משל היה זה יום חול. קיוינו שזה ירגע, אך להפך. השבת או-טו-טו עמדה להכנס והסמלת נכנסה להפרד ממני ומחברתי למשמרת בטרם תעזוב לביתה ונדהמה לראות את ערמות הסרטים התלויות על הווים בצדי המכונות המטרטרות ואותנו מתרוצצות כאחוזות תזזית לכל הכיוונים, מנסות להדביק את הקצב ההולך ומתגבר. מבט אחד שלה וכבר היא אצה להתקשר לקצינה שמעליה כדי לדווח שהמצב חמור. הלה הורתה לה להשאר כדי לתגבר אותנו והבטיחה להגיע במהירות האפשרית. ההבנה על מה שקורה באמת, עדיין לא חדרה לאף קודקוד ושום מילואימניק/ית לא נקרא/ה לתגבר אותנו. למותר לציין שכל אותו לילה לא היתה לאף אחת מאיתנו הזדמנות לנוח, קל וחומר לעצום עין. רק לקראת הצהרים הגיעה תגבורת וקיבלנו כמה שעות לצאת הביתה כדי להתארגן ולהביא ציוד לכמה ימים.

גרתי קרוב, כך שהדרך לא היתה ארוכה לי מדי. זה במונחים של אז, כי 5 התחנות מהקריה לגבעתים, בקו 63, ארכו לי שעה לכל כיוון בהליכה מזורזת. היום קצת קשה לי להאמין שמישהו יטרח להזיז עצמותיו. פעם, הלכנו יותר. השתמשנו כמה שפחות באוטובוסים. בעיקר, כדי לחסוך את דמי הנסיעה. בסביבה שלי לא היו מליונרים. הפעם, טלטלתי את רגלי לא מטעמי חסכון, אלא משום שכמובן לא היתה תחבורה.

אני מגיעה הביתה בדיוק 5 דקות לפני הצפירה ומוצאת את אמי עומדת ומתפללת לשלום עם ישראל. לא היה לי זמן אז לעכל את המראה ומעולם לא דיברנו על כך, אבל בימי כיפור האחרונים אני מוצאת את עצמי תוהה כיצד היא חשה, כניצולת שואה, כשהיא שומעת ורואה את התכונה השקטה סביב ואת האנשים היוצאים מבתיהם לבושים במדים. אני זוכרת איך סגרה את הסידור ואת פניה השלוות עת הישירה אלי מבטה ושאלה כמה סנדויצ'ים אני צריכה שהיא תכין לי.

חוה אלברשטיין – לוא יהי

 

♀♀

נינה:

ארבעים שנה עברו. קשה לעכל את זה. אני זוכרת את הקולות ואת המראות כאילו היה זה אתמול. הייתי בבית. אצלנו הבנות לא הלכו לצבא ומי שרצתה, יכלה להתנדב לשרות לאומי, אבל לי זה לא התאים. כל שהייתי צריכה לעשות, זה להצהיר שאני דתית ונפטרתי מזה. אני עדיין שומרת שבת ומצוות וחושבת על עצמי כדתית, אם כי בעיני, הדלקת טלויזיה בשבת לא נחשבת לעברה. גם לא חשמל כשמחשיך. יש שעון שבת, ברור, אבל לפעמים יש צורך להדליק אור מחוץ לטווח ואני לא עושה מזה ענין גדול. מה שכן, אני לא מפעילה את המדיח והכלים יכולים לחכות עד מוצאי השבת, הם הרי לא יברחו לשום מקום.

כולנו היינו בהלם מהצפירה. בבוקר, בבית הכנסת, התחילו כל מיני רחשושים יוצאי דופן. היה חם נורא וחשבנו שהאנשים יוצאים החוצה להתאוורר, אבל לאט-לאט זה התחיל להיות לא פרופורציונאלי ואלה שהלכו – לא חזרו לתפילה. חלק מהם לא שב עד עצם היום הזה. נפלו חללים, המסכנים, ירחם השם על נשמותיהם.

אמרו שהטלויזיה משדרת, אך ההורים לא רצו לחלל את היום הקדוש והלכנו לשכנים לראות את מה שיש לראש הממשלה שלנו להגיד לעם על מה שקרה. לעולם לא אשכח את המלים הללו: "אזרחי ישראל, היום, בסמוך לשעה שתיים אחר-הצהרים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל…" לעולם יהדהדו המלים הללו בראשי. "אזרחי ישראל…"

ארבעים שנה לא שקטה הארץ וגם העתיד אינו מראה סימנים של שלום. הלואי ואלוקים ישמע את תחנונינו ותפילותינו ויביא שלום ושלוה על ישראל ויפוצו אויבינו מפנינו, אמן!

♀♀

ג'ינה:

ארבעים שנה, אלוהים אדירים! איך שהזמן רץ לו בלי שנשים לב! אני רואה את עצמי בבהירות בשבת ההיא, כאילו זה היה אתמול. שבת בהאחזות, מה יכול להיות משעמם יותר מזה? בלילה אמרו לנו להיות ערניים ושהשומרים יפקחו עיניים כי משהו עומד לקרות, אבל מי חשבה על זה? לא הייתי בתורנות והיו לי כמה מכתבים לכתוב. ואז, פתאום לקראת הצהרים, אספו את הבנות ואמרו לנו לארוז מהר את חפצינו, כי שולחים אותנו ארצה, שמשהו קורה. עוד לא אמרו מה. את הבנים קיבצו לחוד במועדון וכשעברנו בחפזון לכיוון החדרים, שמענו קטעי דברים שלא היו נעימים לאוזנינו. לא היה לנו זמן לעצור ולהאזין כדי שנדע יותר.

הייתי בת 19 וחצי, כמעט לפני שחרור. זו היתה המלחמה השניה שלי, אם לא נחשיב את העובדה שבמלחמת סיני הייתי בת שנה. בששת הימים הייתי בכתה ז' ואני זוכרת איך שלחו בשעות אחר הצהרים את הבנים בכיתה למלא שקים בחול ואותנו, הבנות, לסייע בבתי אבות. היו לנו כמה שבועות להתכונן למלחמה הממשמשת ובאה, אך זה לא היוה תרופה נגד הפחד הגדול ממנה שריחף באויר.

בתור חיילת, לא פחדתי. די הרגיז אותי שלא השאירו אותנו להלחם, שנשלחנו לעורף והשאירו את הבנים למלא את התפקיד הזה, אבל אלה היו הפקודות. לא אחת תהיתי בשביל מה טרחו ללמד אותנו, הבנות, לירות ותרגלו אותנו במטווחים, שלא לדבר על ששלחו אותנו למקום המרוחק הזה כדי להחזיק את הנקודה, אך בעת פקודה –לא הוכללנו במצבת הלוחמות. לא הרבה השתנה מאז, אם כי יש כבר בצה"ל כמה יחידות בהן לוחמות נשים. לא שאני ששה אלי קרב, חלילה וחס, אני הרי מעדיפה שלא תהיינה מלחמות כלל, אבל אני בהחלט בעד שיוויון בנטל ובעד שירות של נשים בכל התפקידים בצבא.

שרק יהיה לנו שלום.

בהאחזות הנחל בסיני

♀♀

מינה:

איך שהזמן עובר מהר גם כשלא כל-כך נהנים. חדר האוכל בקיבוץ שלנו המה כמו בכל שבת אחרת. אצלנו לא עשו ענין מהצום. גם לא מיום הכיפורים עצמו. אז עוד לא היה בית כנסת בקיבוץ והחברים לא מצאו לנכון לקיים את המסורת ולא נקבצו להתפלל. אולי זה מה שגרם לחלק ניכר מבנינו לחזור בתשובה? מעין אנטי נגד הוריהם?

שירה היתה בת שנתיים וחודש. חשבתי שאני צריכה להיות מאושרת. היה לי בעל, ילדה מקסימה ומתוקה ועוד אחת בבטן, בהתהוות, עליה נודע לי רק שלושה חודשים לאחר מכן. בצהריים באו אלינו מהצבא עם הצוים שהורו לבנים להתארגן לקראת יציאה לקרב ולהיות מוכנים לקראת השעה שש בערב.

הוא ארז את התרמיל. הסתכלתי עליו בעודי עומדת בפינת החדר, עם שירה שרצתה כל הזמן על הידיים ולא יכולתי לעזור לו. אחר-כך הוא לקח אותה אליו על הידיים וחיבק ונישק, העיף אלי מבט כזה של פרידה והלך. הילדה ואני עמדנו בפתח הבית, מביטות בו עד שנעלם בשביל המתפתל. החשכה התחילה לרדת ולקחתי אותה לבית הילדים, להשכבה. כמוני, הרוב היו אמהות. האבות חסרו.

זה לא הזכרון שלו אליו כביכול הייתי נאמנה ובעטיו דחיתי מעלי את כל המחזרים שצצו במהלך השנים עד שהבנתי מה אני. שנים אחר-כך, חזר מלאך המוות להכות בי שוב, עם אריקה. הייתי בטוחה שאני מחוסנת, הרי תרמתי כבר פעם אחת, למה זה לא היה מספיק?

ברית דמים – מירי אלוני

♀♀

נאדיה:

מה, כבר עברו ארבעים שנה? הפסקתי לספור. הזכרון שלי לא משהו (נו, טוב, אני או-טו-טו בת שמונים), אבל יש דברים שאני עוד זוכרת, כמו את השבת ההיא. הייתי בת שלושים ותשע, רווקה זקנה שהוריה כבר התיאשו ממנה שתביא להם נכדים. הם שמו יהבם על אחי, שהיה צעיר ממני בעשר שנים והיתה לו בחורה איתה עמד להתחתן.

הוא גר עדיין בבית. אז, לא היה נהוג שבן ובת יגורו יחד לפני שיהיו נשואים, כמו היום. היתה תקופה אחרת. היית גרה בבית ההורים עד שהתחתנת ואז היית עוברת לגור עם בעלך. אני הייתי יוצאת דופן, כי עבדתי והיה לי מספיק כסף בשביל לקחת משכנתא ולקנות דירה לא רחוק מהם, כדי שיהיה לי שקט ואהיה פטורה מהנדנודים שלהם בלילות. כל אחר-צהרים, בדרך מהעבודה הביתה, הייתי עוברת אצלם כדי לדרוש בשלומם ולבדוק שהם בסדר. הקפדתי מאוד על מצוות כיבוד הורים. גם אחי, אבל הוא גר בעיר אחרת, כך שלא יכול היה להגיע הרבה, אבל הוא השתדל.

את החגים עשינו אצלם, כמובן. כשהענין בינו לבין הבחורה שלו נהיה רציני – הוא היה מביא גם אותה והיה נחמד לראות את המשפחה מתרחבת, אפילו שזה לא היה בזכות התרומה שלי.

ביום כיפור ההוא, הלכנו בבוקר לבית הכנסת, לפי המסורת, אבל היה שם אי-שקט, שלא לפי המסורת והתחילו לעוף שמועות. הרדיו שתק ולמעטים היה מכשיר טלפון בבית, כך שהידיעות שהגיעו לאט, עברו מפה לאוזן, כמובן עם התוספות המתבקשות כיד הדמיון של המספר/ת. אחר-כך הגיעו חיילים במדים והוציאו חלק מהבחורים מבית הכנסת. אחי היה ביניהם. אני זוכרת איך עמדנו בעזרת הנשים, אמי ואני, יחד עם החברה שלו ואיך הוא הרים את מבטו אלינו לעפעף לנו לשלום בעיניו, משאיר את אבא עומד במקומו, ממשיך בתפילתו, יחד עם שאר הקהל שהלך והתדלדל.

יותר לא ראינו אותו.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

♀♀

נבירות ברשומות קודמות ליום הכיפורים:

  1. היום הקדוש ליהודים/ חג האופניים
  2. הזכרת נשמות
  3. ונתנה תוקף

ועיניתם את נפשותיכם

סליחה

אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי.

העוינו והרשענו. זדנו. חמסנו.

טפלנו שקר. יעצנו רע. כיזבנו. לצנו.

מרדנו. ניאצנו. סררנו. עווינו.

פשענו. צררנו. קישינו עורף. רשענו.

שיחתנו. תיעבנו. תעינו. תעתענו.

ישנם אנשים הזקוקים לדת מיסרת, מקטינה, משפילה – אחרת חייהם אינם חיים והם חשים ריקנות. קוראים לזה מזוכיזם. קבין שונים של ערכים ירדו לעולם והתפזרו בין בני האדם כדי שהללו יבחרו בין טוב לרע, בין אור לחושך, בין הבנה להטפה, בין התמקדות בצלחת של עצמך לבין תחיבת החוטם הזב בענייני זולתך. קבין רבים. במה לבחור?

There are people who need a tormenting, demeaning, humiliating religion – otherwise their life is not satisfying and they feel emptiness. It is called masochism. Vary values came into the world and were scattered amongst humans so they will chose between good and evil, light and darkness, understanding and preaching, between focusing in your own dish and shtiping (sticking) your nose into other people's business. Many vary values. What should one chose?

אי אפשר שלא לתהות מדוע, למה וכיצד זה מתעללים בני האדם בזולתם, בסביבתם ובעולם כולו – כולל היקום (מקוה שכיסיתי את הכל) – במקום להתחשב, לחיות בטוב ולסייע זה לזה. איך זה, שאנו מתחנכים משחר ילדותנו למעשים טובים, אך גומרים רע? אם, במין התניה תמוהה, אתן חושבות על "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח' 21) – אז כדאי שתמהרנה ליטול קורה מבין עיניכן ואת קורי העכביש האופפים אתכן, כי אין דבר כזה. נהפוך הוא! יצר האדם טוב מנעוריו, כי אנחנו מתוכנתות מלידתנו להתחבר זו לזו, להיטיב זו עם זו, אך דא עקא שהחיים סותרים זאת באמצעות הסטירות שאנו מקבלות מבני אדם רשעים ומרושעים הנקלעים בדרכנו, כולל כאלה המגלגלים עיניהם לשמיים ביום הכיפורים, מקשקשים את הוידוי כלפי חוץ, אך ללא כוונה כלל וּבִּפְנִים הם מצפים בקוצר רוח לתום הצום, כדי שיוכלו להמשיך במעשיהם הנוראים. דוגמא אחת מני רבות היא בני משפחות פשע, שחלק ניכר מהם מאמין ואף חובש כיפה.

It is impossible not to wonder why do humans abuse others, as wrong as their surrounding and the whole world – including the universe (I hope that I covered everything) – instead of being considered, to live in a good way and assist each other. How is it, that we from the dawn of our lives we are being raised to do good, but end up as bad people? If, with a strange conditioning, you might think about "the human heart is evil from childhood" (Genesis 8, 21) – then hurry and wake up to reality and wipe away the cobwebs you are wrapped in, because there isn't such a thing. On the contrary! The human heart is good from childhood, because since birth we are programmed to connect to each other, to treat nicely each other; but the problem is that life contradict this by experiencing insults from evil people who come across our path, including such who, on Yom Kippur, roll their eyes up to the sky, babbling a confession outwardly, but without any intention, while inside their hearts they impatiently expecting for the fast to end so they will be able to continue with their horrible acts. One example of many is members of the mafia, who many of them are religious and attend church regularly.

תלי-תלים של פלפולים והתחכמויות מטומטמות אין בהם כדי לשכנע אותי שזו הדרך הנכונה, שכל השנה נתעלל זה בזה בלי חשבון ויום אחד בשנה נכה על חטא בכאילו ולמחרת נשוב לסורנו. כל השנה יש לנהוג בכבוד בזולתנו ולא לָעָווֹל כלל, להיות בנות חוה ובני אדם ישרים והגונים.

Heaps of splitting hairs and dumb wisecracks do not convince me that this is the right way, that all throughout the year we will abuse each other without being counted for, and only on one day in the year we will face remorse, and the day after we will return to our evil ways. We have to treat others with respect the whole year through and not to cause any harm at all, to be honest and decent humans. Well, wumans are kind, nice and good.

אריק איינשטיין ודוד ד'אור – אהבנו כאן

♀♀

נינה:

אני צמה עוד מהבית. זו מסורת אצלי. ישנם מנהגים שאני מקיימת מאז שאני זוכרת את עצמי. זה בדם. אינני הולכת לבית הכנסת, כי אין לי מה לעשות שם, בעזרת הנשים, עם הפטפוטים והשטויות שלהן, שלא לדבר על הסכומים העצומים שגובים מהמתפללים על המקומות. אני מעדיפה להתפלל עם המשפחה שמגיעה אלי לצום בצותא. הבית גדול ומרווח ויש מספיק מקום פה לכולם. יש המכנים אותו טירה. טוב, זו אינה טירה אנגלית, אבל יש פה חדרים לא מעטים, טרקלין גדול לארוח, חדר אוכל שיכול להכיל 50 איש; טוב, המשפחה גדולה וכשהיא מתכנסת בשבתות ובחגים, צריך שיהיה לכולם נוח. אני מאמינה באלוקים ומודה לו על מה שנתן לי, בלי עין רעה, ומתפללת שימשיך לתת. שפר גורלי. אני שמחה בחלקי.

כמה מהעובדים שלי ארגנו משלחת כדי לבקש ממני מענק לחג, בנימוק שהמצב לא טוב. איך לא טוב? אני הרי משלמת להם את המשכורות בזמן, נותנת להם הכל בהתאם לחוק, מה הם עוד רוצים ממני? מה הם חושבים, שאני עזרה סוציאלית? לא מספיק להם השי לחג שהענקתי להם? אני לא מבינה את הפרזיטים הללו. הם לא עובדים הכי-הכי, אבל אני משלמת להם את המשכורת ובזמן. כל הזמן הדרישות הללו, רק כדי למצוץ לי את הדם!

 

Nina:

I am used to fast since my childhood. It's tradition. I practice some traditions ever since I remember myself. It's in my blood. I don’t go to the synagogue because I have nothing to do there, at the women's section, with all their chatter and blather. Moreover, the money they charge for the seats is outrages, huge amounts. I prefer to pray with my family who comes to me to fast together. The house is big and spaces, and there is enough room for everybody. Some call it a castle. Well, it's not an English castle, but there are many rooms, a large parlour for entertaining, a dining room which can have 50 people dining. Well, we are a big family, and when we get together on Shabbats and holidays, they all should be comfortable. I believe in G-d and thank Him for what He gave me, and pray to receive more from Him, may we be protected from the evil eye. Everything is well with me. I'm content.

Some of my workers arranged a delegation to ask a holiday bonus, with the lousy excuse that the situation is not good. How is it not good? I pay their salaries on time, give pay all their benefits according the law, what do they what more from me? What do they think, that I am their social assistance? Don't they have enough with the present I gave them for the holiday? I don't understand these parasites. They are not the best workers, but I pay their salary and on time. All the time these demands, only to suck my blood!

מחילה

♀♀

ג'ינה:

לקראת הימים הנוראים אנו עסוקים מאוד בעשייה רבה ומבורכת למען הקהילה ועכשו אנו מכינות עצמנו לגולת הכותרת של התקופה הזו – תפילות יום כיפור הבא עלינו לחתימה טובה. הלב מתרחב לראות איך בכל שנה הקהילה מתרחבת בעטיה של הרבא, המנגישה את הדת לכל דכפין. אין אנו גובות תשלום על הכניסה ולא על מקומות הישיבה. מי שרוצה – תורמת מנדבת לבה וכיסהּ. יש מספיק תורמות ותורמים ואנחנו מרוצות ממה שיש. העיקר שהדברים באים מהלב ובכוונה גדולה ומבורכת.

הרבא מאחלת לכולנו צום קל וגמר חתימה טובה. אמן, כן יהי רצון!

Gina:

We are very busy these days. The High Holidays bring a lot of blessed doing for the community, and currently we are preparing ourselves for the climax of this time – the prayers of Yom Kippur that comes with Hatima Tovah, Amen! The heart expands with joy at the sight of how the community expands each year due to the Rabba who makes the religion accessible to all. We don't charge for our services, as well as not for the seats. Those who want – donate according their ability. We have enough donators and we are happy with what we got. The main thing is that people are acting from their heart and with a blessed meaningful intention.

The Rabba wishes us all an easy fasting and Gmar Hatima Tova. Amen, may it be so!

גמר חתימה טובה

♀♀

מינה:

לא יודעת למה, אבל בשבילי זה יום מיוחד, יום של חשבון נפש, של הרהורים, של קריאה. בילדות, זה היה יום נורא, אבל לא מהטעם שלשמו זה נועד, אלא נורא מרוב שעמום. לא היה מה לעשות. שלא כמו היום, יש אינטרנט, יש מחשב (ומזל שיש חשמל והדתיים אינם מפסיקים לנו אותו) ואמצעים נוספים, כדי למלא את השעמום בתוכן. אין לי צורך להתפלל או להכות על חטא שלא עשיתי, אבל אם היה לי בית כנסת בשכונה, כמו בימי ילדותי, הייתי שמחה ללכת לשמוע את "כל נדרי" ואת קול תקיעת השופר. ישנם דברים שמהדהדים בנפש ואי אפשר למחוק. אני למען המסורת, אך ללא הכפיה שבאה איתה מידי אלה שחושבים שהם המציאו את האמת היחידה ביקום.

השכנה מהפנטהאוז הזמינה אותי לחגיגה על האש הערב. כבר כמה זמן שאני חושדת בה שהיא מבית מדרשנו, אבל הוכחה אין לי. לא יצא לנו לדבר הרבה, רק שלום-שלום ומבטים חטופים. לתומי, חשבתי שהיא מתכוונת לארוחה המפסקת (לא שאני צמה, כמובן), אבל התברר לי שהיא התכוונה לסעודה שהיא עורכת עם חברות נוספות לתוך הלילה. בערב שבת רגיל הייתי שמחה להצטרף, אך לא כשזה נעשה להכעיס. איזו מין אשה זו, שעושה דוקא? זה כמו לנסוע. לא מבינה טיפוסים כאלה. מה שמאן דהיא עושה בתוך ביתה – עניינה היא, אך בפומבי? לדעתי, זה מגעיל. לא שהיה לי כבוד אליה, הרי לא הכרתיה ממש, אבל מעכשו אין סיכוי שאי-פעם נתרועע. אני מעדיפה להיות בגפי, מאשר לגרום עוול למישהו שצם ועובר ברחוב כשריח הבשר הנצלה עולה באפו. אמנם הם אמורים לענות את נפשותיהם, אך ביוזמתם הם ולא שידי תהיה במעל, חס ושלום.

סליחה ומחילה

♀♀

נאדיה:

בתור ילדה, תמיד צמתי ביום כיפור. ההורים הראו דוגמא ואנחנו, הילדים, עשינו כמותם. לא שאני אכלנית גדולה, אבל עם השנים, הקשר שלי עם הצום הלך והתנתק. לא מצאתי לנכון לענות את נפשי בשל דברים שלא עשיתי. אני מעדיפה להקדיש את היום הזה להרהורים ולחשבון נפש. אני רואה עצמי שומרת מסורת, אך לא מקפידה על קלה כחמורה וכיוצ"ב. אני משתדלת להיות בסדר כל השנה ואינני צריכה את הצום כדי לכפר על עוונותי. אני מאמינה באלוקים, אבל לא במה שמטיפים לנו בשמו. בשבילי, זהו אל טוב, רחום וחנון, שכאשר הוא רואה אותנו בחולשותינו, הוא בא לעזרתנו ומחזק אותנו לבחור בדרך הנכונה לנו, לאו דוקא לזולתנו.

יש גיל בו איננו צריכות כבר להצטדק על מעשינו בפני אף אחד, כך שרשמתי בלב קל את שמי בין אלה שאינם צמים. מן הסתם, הרשימה לא היתה קצרה. אמנם זה בית אבות שומר מסורת, אך אין כופין אותה על אף אחד, כך שבנוסף לארוחה המפסקת, הובטחו לנו הארוחות כסדרן.

איך אני מתכוונת להעביר את השקט של היום הזה? יש אינטרנט ויש אוזניות, כך שאני מסודרת.

לשנה טובה תכתבו ותחתמו

♀♀

במלה: אם אתם, החרדים לדת, אמורים לענות את נפשותיכם כדי לחזור בתשובה לדרך הישר אחרי שעוולתם במהלך כל השנה, למה אתם מאחלים זה לזה צום קל?

בין כסה לעשור

באמת?

אחד הדברים שגורמים לי לתֵעוּב הדת – כל דת שהיא – ופרשניה, הוא ההתנהלות העיוורת, חסרת הכוונה, הסתמית, בבחינת כבשים בעדר ללא מחשבה עצמאית, כי "הדברים נקבעו מלמעלה/מדאוריתא ואין לסטות מהם". כל מה שיש בו סד – שנוא עלי.

אין לי בעיה עם המנהגים השונים והמשונים של הדתות השונות, אלא רק עם המאמינים החצופים, אלה המרהיבים עוז להטיף לאחרים לנהוג כמותם ומתערבים בחייהם הפרטיים של הזולת. מי שמם? קם לו שמוק (ובמקרה הזה יש גם שמוקיות) ומחליט שעליו לטלפן לכל העולם ולהציק בשטויות שלו.

זה התחיל בסמוך לל"ג בעומר, עם ההטפה לבוא למירון ולהצטרף להילולות. היתה קצת הפוגה עם זה, אך עם כניסת חודש הסליחות אלול, וביתר שאת בימים אלו, בין כסה לעשור, הטלפונים האנונימיים הללו אינם מפסיקים. אלה מתחילים במנגינה מתועבת המבשרת את דברי הבלע של המטומטם התורן, המדקלם את המשפטים המפגרים שמאן דהוא חיבר לו ותכליתם לשכנע את השומע לחזור בתשובה. נבצר מבינתי איך אין הללו מבינים (טוב, הרי אין הרבה בינה בקודקודם, אם בכלל) עד כמה מרגיזים הם את המרימים את השפופרת, האנוסים לבזבז את זמנם על הבלים שאין להם ענין בהם.

האם לא נכתב "צדיק באמונתו יחיה"? מה לא מובן פה? תחיה בחור שלך, תוכי מטומטם וחסר דעה שכמוך, ואל תבוא לבלבל לאחרים, נאורים וחכמים ממך, את מוחם. אם השנה הקרובה ואלה הבאות אחריה תביא אסון למעונך – דע לך שזה לא בכדי. אני בטוחה שאינני היחידה ששולחת אותך ואת שולחיך לסבול והרבה.

אני לא דתית ואינני מאמינה בשטויות הדתיות, גם לא באיזושהי ישות המנווטת אותנו מלמעלה. אני מאמינה במעשים שאנו עושות או לא, בתוצאות של מעשינו או אי מעשינו. לי זה מתאים. לחיי זה מתאים. אין זה אומר שזה מתאים למישהי אחרת. אשה באמונתה תחיה בשלוה ובלי להטיף לאחרים את שהם צריכים לעשות. ואני לא מדברת כבר על אחד בפה ואחד בלב, על הדורשים מאחרים ואינם מקיימים בעצמם.

בכל זמן שהוא, אך בעיקר בימים הנוראים האלה, אני מצפה מהנלוזים הללו לעסוק בשלהם ולמלא אחר המצוות והציוויים שלהם ולהפסיק להציק לאחרים, כמוני, שאין בינם ובין השטויות הדתיות ולא כלום.

 העיקר הבריאות

במשפט קצר: גמר חתימה טובה והלואי ותבוא עלינו שנה טובה ותתקיים המצוה מויקרא י"ט 18: "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּך, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". איפה אלה שנוהגים כך, שאוהבים את החילונים כאת עצמם?

מטוס בתוך מגדל בוער

המגדלים בוערים

שתים-עשרה שנים. הזכרון טרי כמו היה זה היום, אחה"צ. הטראומה אינה מרפה. כנראה זו מהסוג שאינו נמוג לעולם. ההלם, החרדה, הדאגה העמוקה לשלומה של מי שהרחיקה עצמה כדי אוקיינוס ממני, שלבי דימם אז על הפרידה ממנה. מעניין מה בוחר המוח לזכור. אני זוכרת את הכל: איך לא זזתי מהטלויזיה, את התמונות המרצדות על המרקע, את הבירבורים של "הידענים" (כבר אז לא היו ידעניות בשיח הציבורי), את הטלפונים המצלצלים, את ליל השימורים והבוקר שאחריו. הכל.

Twelve years. The memory is still fresh, as if it happened today, this afternoon. The trauma doesn't let go. It seems to be the kind that never fades. The shock, the fear, the deep concern for the one who distanced herself as far as an ocean from me, that my heart bled then due to the separation from her. It is interesting what the mind chooses to remember. I remember everything: how I didn't move from the television, the images flickering on the screen, the shmucks who seem to "know" very little scribbling nonsense (already then no women were invited to participate in the public discussion), the ringing phones, the sleepless night and the morning after. Everything.

התמונות עדיין חקוקות בזכרון. שידור ישיר של כל הזוועות, בלי צנזורה. שוב ושוב איך המטוסים נוטים הישר לתוך המגדלים, אנשים קופצים. שוב ושוב אני חוזרת ומנסה לעכל את הזוועות, את הדילמה של לבחור איזה מוות למות, של להיות בין הפטיש לסדן. מי באש ומי בתהום. אנשים נגמרים בשידור חי.

אדם נופל מהמגדל הבוער

שתים-עשרה שנים אחרי. לאורך כל היום מזכירים ומנתחים את הארוע ואת תוצאותיו, מביאים את הקולות והמראות של אז. לפחות יש שקט מבורך מקולות המלחמה שניסרו ברמה בזמן האחרון. מה למדנו מהאסון? איך היינו לפניו ומה אנחנו אחריו? אלו ערכים נותרו לנו?

Twelve years after. The event and its consequences is being reminded and analysed the whole day through, bringing back the sounds and images of that day. At least there is a blessed silence from the voices of war we had to listen to lately. What have we learned from this disaster? How were we before and how are we after? Which values we have remained?

 המגדלים בוערים בטלויזיה

שבת שובה

אנדרטת מסעדת מקסים

את השבת ההיא לא אשכח לעולם. גם לא את השבת שקדמה לה ב-30 שנה פחות שבוע. ב-1973 הייתי חיילת בבור, חודשיים לפני השחרור מהשרות. ב-2003 צעדתי בחוף עם אהובתי, דקות לפני הפיצוץ הנורא סמוך לנו.

לפני 40 שנים, ב-י' בתשרי ה'תשל"ד, היתה זו שבת של יום כיפור, זו שאחרי שובה. לפני 10 שנים, ב-ח' בתשרי ה'תשס"ד, נקראנו לשוב אל השם, ולמרבה הצער, כמה מאיתנו אכן נענו לזאת בלי לרצות או להתכוון לכך.

שתי השבתות הללו השאירו בי צלקות עמוקות, כאלה החוזרות לדמם בכל פעם מחדש, שאינן נסגרות לעולם.

לפני יומיים, בשבת, נפגשתי עם כמה חברות לצהרים. זכר השבת ההיא, של הפיגוע הנורא במסעדה, צף ועלה בי. חוץ ממני ומהפצועה שטופלה בידי ג'סיקה (שהפכה להיות חברתהּ ואחרי כן שלי), אין אף אחת שזוכרת מה עשתה בשבת ההיא. לא את התאריך, לא את משמעותו, אם כי הן זוכרות את הפיגוע, כמו את שאר הפיגועים שהותירו את ארצנו מדממת. לפחות זה. או שאולי אין זה חשוב?

מישהי אמרה שהיא הכירה מישהו שנרצח בפיגוע ההוא, אך אינה בקשר עם משפחתו, כך שאינה מגיעה לאזכרות.

אחר כך עברנו לנושאים אחרים, פחות מדכאים.

10 שנים. רק מי שחָוְתה זוכרת.

האנדרטה ליד מסעדת מקסים

Shabbat Shuvah

I will never forget that Shabbat. Also not the previous Shabbat which was 30 years before it. In 1973 I was a soldieress, two months before I was due to end my military service. In 2003, I was walking on the beach, a few minutes before the horrible explosion near us occurred.

40 years ago, on the 6th September 1973, it was Shabbat and Yom Kippur, the one that came after Shabbat Shuvah. 10 years ago, on the 4th October 2003, we got a call from HaShem, and unfortunately, some of us picked it up without wanting or meaning to do so.

Both Shabbats left in me deep scars, the kind that keep bleeding time and again, and never close.

Two days ago, on Shabbat, I met with a few friends for lunch. The horrible memory of that Shabbat, with the explosion in the restaurant, arose in me. Except of myself and the injured woman who was treated by Jessica (who became her friend and later mine too), nobody remembered what she did that Shabbat. Not the date and not its meaning. At least (or perhaps it's not important?), they did remember the event, as they remember other terror attacks which left our country bleeding.

Somebody said that she knew a person that was murdered in that explosion, but she didn't keep in touch with the family, so she didn't attend at the Yahrzeits, the memorials.

Then, we changed the subject and moved on to other matters, less depressing.

10 years. Only those who experienced, remember.

ב' דראש השנה ה'תשע"ד

תשליך

איזה שבוע קצר, הא? בקושי זזנו והופ – ארבעה ימי חופש. המהדרין, לוקחין גם את צום גדליהו והנה לכן מנוחה מורחבת. אם לָצום – אז שיהיה במנוחה… אני מכירה כאלה הצריכים להתאושש מחופשת הקיץ הלא קלה עם ילדיהם. למעשה, כל נושא חופשת הקיץ מוזר. אולי מישהו שם, למעלה, במגדל השן של הממשלה המנותקת מהעם, יקח לתשומת לבו וישנס מותניו לתקן את הטעון תיקון?

אסתר שמיר אמצע ספטמבר

השנה מתחילה באמצע ספטמבר, במקום להתחיל בתאריך הנכון, העברי. זו מדינה יהודית, לא ככה? אז למה לא לנהוג לפי התאריך העברי, שהוא הכי נכון לנו? הרי בין כה וכה אנחנו חוגגים את חגי ישראל, למה בתאריכים לועזיים? ואני כבר לא מדברת על השטות המפגרת של השר שמנסה להרוס את מעט היהדות שעוד יש לנו ולהנהיג חופש ביום ראשון, כמנהג הגויים. זה לא יביא לנו שום ברכה, כבוד השר! השמירה על המסורת עשויה לעשות זאת.

שני ימים לראש השנה, שלא לדבר על ערב החג המעסיק אותנו בבישולים, צלצולים לברך, תֵאוּמים אחרונים ושאר עניינים דחופים וחשובים, בטרם תרד עלינו השכינה ותברך את חגנו ואת חיינו, אמן!

בין כל ההתרוצצויות, התשליך והביקורים אצל אלה שאין אנו מצליחות לבקרן במהלך השנה, עלו על סדר היום והשיח החגיגי מספר נושאים שהעסיקונו. אתן יודעות – ממשלת הרשעים, הגזרות וכיוצא באלה מרעין בישין, שחבל שאלה מעסיקות אותנו בחג והלואי והיו לנו נושאים משמחים יותר לענות בהם. נושא אחד חזר ועלה, כמו בכל שנה. נושא שאנו דנות בו לעומק, אם כי ברגע שצום גדליהו מבצבץ – אנו שוכחות אותו וחוזרות אליו רק בראש השנה הבא. זאת, למרות שזה נושא שמעסיק אותנו במהלך כל השנה. מעניין, לא?

לאף אחד מאיתנו, גם לא למורות שבינינו, אין מושג למה צריכה שנת הלימודים להתחיל בספטמבר או הטמטום החדש – בסוף אוגוסט. לא לכאן ולא לשם. בכל פעם אני שבה ומעלה את הנימוק הבלתי משכנע, להרחיב את החופש הגדול לספטמבר, כדי שנתחיל את שנת הלימודים ב-א' בחשון. מה רע? הנימוק שלי הוא שאז אין את העינוי המתמשך הזה של ללמוד יום-יומיים ולנפוש יום-יומיים-שלושה וטרם הזכרתי את חופשת סוכות. נכון שישנן שנים בהן גולשים החגים לאוקטובר, אבל זה כל הסיפור – המישמָש הטפשי הזה של לוח שנה לועזי ועברי. הנימוק הנגדי שמסביר מדוע אין זה טוב, הוא שכאשר חודש תשרי יהיה כולו טוב וחופשה – איך ילמד הטף על הימים הנוראים והחגים הללו? אם כבר נלמד משהו בעבר, הרי שבמקרה הזה כבר לא והמסורת תתפוגג כאילו ולא היתה. אכן, דילמה קשה מנשוא. כנראה שחגי תשרי ימשיכו לזגזג לנו את החופשות וימי העבודה, קרי: החיים.

נינה:

אני אוהבת את החגים, את המשפחה המתכנסת, את הביקורים, ההמולה והשמחה. בשביל התשליך לא היינו צריכים להרחיק לכת אתמול, משום שהים למרגלות ביתנו. היתרון בלהיות עתירת הון הוא בכך שאת יכולה לבחור היכן לגור, שלא לדבר על לבנות בית שמתאים לטעמיך ולמידותייך. אחד החלומות שהיו לי בילדותי ושרציתי להגשים בכל מאודי, היה בית על שפת הים. הצלחתי פחות או יותר. אמנם לא ממש על שפת הים והגלים אינם מלחכים את גדר הבית (לא הכי רצוי…), אבל על גבעה המשקיפה עליו ובמרחק של שתי דקות גלישה ממנה ברגל בשביל הכורכר.

היה נחמד לראות את הנכדים המפזזים בחדוה ומשליכים פתיתים לתוך המים. נחת. בכוונה לבשתי בגד עם כיסים כדי שאוכל להפוך אותם ולהשליך ממני והלאה את כל מה שאינו רצוי ושנדבק אלי במהלך השנה, טפו-טפו-טפו! מצפה שבשנה הבאה עלינו לטובה אצליח להרחיב את עסקי ושהעובדים שלי יפסיקו עם הקינות שלהם שאין הם גומרים את החודש. סתם טפילים מעצבנים שאינם יודעים איך להתנהל עם כסף.

ג'ינה:

אחד היתרונות של דת ליברלית, שזו מתאימה עצמה לחיים ולא להפך, שאינה כופה על אף אחד/ת הר כגיגית, אלא מגלה אנושיות והסתגלות. איך היינו עורכות את טקס התשליך אתמול, לולא אִפשרה לנו הליברליות להגיע במכונית אל פלג המים הקרוב? אמנם, אפשר תמיד להתחכם ולעקוף ולעשות "כאילו" וכן הלאה, בבחינת "הבה ונתחכמה להלכות", אבל בשביל מה? לא יותר טוב ונורמלי, שלא לומר קל והגיוני, בחיים המודרניים, לקיים את מה שאפשר בלי כל השטויות המגבילות של האורתודוקסיה שכבר אינן במקומן ואבד עליה הכלח?

התאספנו על שפת הים. המוני בית ישראל היו שרועים על החול, נהנים מהשמש הסתוית ואנחנו חיפשנו פיסת חוף פחות צפופה. כמו בכל שנה, עוררנו תשומת לב ואנשים הצטרפו אלינו לטקס. נחמד שמפרגנים לנו. טוב, אין לצפות שחרדים יצוצו פה, אלה מתאספים במקומות שלהם, כך שאף אחד לא צעק עלינו, לא השליך עלינו דברים מגעילים ולא קילל, כמו שעושים לנשים שלנו בכותל. ואהבת לרעך כמוך, כבר הזכרתי? אלה, אין אהבה בלבם למי שאינו מאנשיהם. למרות זאת, אין טינה בלבי ויחד עם זוגתי הרבא אני מתפללת בכל פעם שהנושא הזה עולה, שאלוהים יסלח להם על חטאיהם. אולי תבוא הבינה (וגם החמלה לזולת לא תזיק להם!) לשכון בלבם בשנה הבאה עלינו לטובה והם יתחילו לקיים את מה שהנחיל לנו הלל?

מינה:

אני אוהבת את המסורת. כבר שנים שאני משתדלת לקיימה, ברוח ליברלית, כמובן. יש לי רתיעה מכל מה שמריח מנוקשות וששונא את מי שאינו הוא או כמוהו, כך שאינני נוהגת ללכת לבית הכנסת כדי להתפלל שם. כשאני חשה בצורך, אני עושה זאת בין כתלי ביתי. לוא היה בקרבתי בית כנסת ליברלי, אני מניחה שהייתי שמחה לבקר בו. לפחות בחגים. מי יודעת, אולי הייתי אפילו מוצאת שם חברה… נראה לי שליברלים אינם דוחים לסביות או בכלל מישהי, אלא מקבלים כל אחת כפי שהיא.

אף אחת מהחברות שלי לא היתה מוכנה לבוא איתי לתשליך אתמול. הלכתי בגפי. לא נעים כל-כך, אבל אם הייתי נמנעת מלעשות דברים בחיי בגלל שלא נעים – לא הייתי יוצאת מפתח ביתי. למדתי לחיות לבד ולמצות את מה שאני יכולה ממה שהחיים מביאים לי.

השלחתי את כל עוונותי למים, בשאיפה שהכל יתפוגג במצולות. הרגשתי הקלה רבה אופפת אותי. אולי, אמן, אולי, תתחיל לי שנה של מזל? הלואי!!!

נאדיה:

זו השנה החמישית שלי פה. מאז החלטתי לעבור לכאן ולהניח מאחור את הבית בו חייתי במשך כחמישים שנה, אני מרגישה הקלה. תמיד חששתי שיום אחד ימצאו את גופתי המרקיבה ולא הייתי רוצה שזה יקרה. אמנם היה לי סידור עם החברות שאנחנו מתקשרות זו אל זו מדי יום כדי לודא שאנו נושמות עדיין, אך הן הלכו והתמעטו ונשארנו שלוש. אחת כבר לא היתה צלולה יותר, זו כבר לא זכרה את עצמה ואי אפשר היה להסתמך על זכרונה שידרבן אותה לטלפן לדרוש בשלומנו. השניה הסכימה איתי שעדיף לעבור לבית אבות מאשר להמשיך ולגור בגפנו. בגילנו, כבר לא הזדמן לנו להתידד עם אנשים חדשים ברחוב או בגינה הציבורית כדי לחדש את מלאי כח האשה בחברותא, כך שההחלטה שלנו היתה במקום, כך אני חושבת.

חיפשנו בית אבות עם זיקה למסורת, כי שתינו באות מבית מסורתי. לקח לנו מספר חודשים למצוא את המקום הזה. לי היה חשוב שזה יהיה במרחק הליכה מהים. כל חיי גרתי לידו והתרגלתי לנשום את האויר המלוח. חבל שעם השנים זה נהיה יותר ריח של ביוב. כדי לנשום שוב את הצלילות של אויר הים, הייתי צריכה לעבור לעיר אחרת, אבל היה שוה. טוב לי פה.

אתמול לקחו אותנו לתשליך. זה מה שאני אוהבת במקום הזה – את ארגון חגיגת החגים ואת הדאגה שכולנו נשתתף וניקח בהם חלק. חבל שהיא לא באה לכאן איתי והעדיפה בית אבות אחר. אני מניחה שבגילנו קשה להחליף מקום ואם מתעורר הצורך – אנו משתדלות לעשות את זה הכי חלק שאפשר. לי דוקא היה כיף להחליף מקום. לא שאני מצפה להחליף מזל. אינני רואה את עצמי מתאהבת פתאום עכשו. אני לא מאמינה שלעת בלותי תהיה לי עדנה.

המים היו שקטים, רכים, נעימים. הורדתי את הכפכפים כדי לחוש את החמימות של החול הלח. אני אוהבת שהגלים מלטפים לי את כפות הרגליים. השמש היתה עמומה ובקושי אפשר היה לראות את חיוכה באופק. אני בטוחה שהיא שמחה שבאנו לאחל גם לה שנה טובה.

 עוד תשליך